נראה לי קשה לסבתא להתעניין ברצינות בכל נכד ונכד כשיש 8 כאלו

ואני בטוחה שאם הייתה גרה ליד גיסתי......אז לא אכפת לי שהיא כבר באמת מבוגרת וחולנית רק ביקשתי שתראה קצת יחס לילדים ולזכותה שהיא באמת התחילה להשתדל יותר....רק אולי חבל שהיינו צריכים להגיע למצב הנוכחי כדי שהיא תבין את זה.

ולחמותי יש 22 נכדים בערך, ושתיהן ממש מתעניינות מתלהבות וכו'. 

יאיר השמש-  יכול להיות שזה אופי אדיש כזה שלה?

אולי תזמי יותר, תשלחי תמונות , סמסים על מה חדש ואיך הקטן עושה... ...

ותנסי לגרום לה להבין שהיא מפספסת נכד מתוק וחבל..

בהצלחה

אני לא יודעת מה המצב אצליכם

אבל לפעמים יחס כזה הוא הדדי,

או במילים אחרות, תעשי חושבים מה היחס שלך אליה

כשאתם אצלם את נןתנת לה להיות עם הילד?

היא גם נהנית להיות סבתא שלו?

היא גם מקבלת מזה? אולי היא מרגישה שמצפים ממנה רק לתת

היא פשוט באה מרקע אחר וברור שלאמא יהיה קל יותר עם הבת שלה מאשר עם חמותה.

לדעתי עם חמות תמיד כדאי לשמור על קשר לא אדוק. לא כדאי להזמין לעצמך צרות

"יכול להיות שהיא מפחדת להיות חמות מתערבת וחונקת, ולכן היא תופסת מרחק..."

ובגלל זה לא מתקשרת. 

אבל מתנות האמת מוזר שלא קונה. 

ל לי נראה שיש עוד סיבה נסתרת.

לדעתי בעלך צריך לצלצל אליה פעם בשבוע...

+ לשלוח לה תמונות בפלאפון של הקטן אם אפשרי (בלי להעיק). 

תחפשו את הסיבה. 

אי אפשר לפספס שהוריו משקיעים בילדים הרבה יותר מהוריי, וזה לא קשור למספר הנכדים - זה עניין של אופי. יש הבדל עצום גם בהורות שלהם, לא רק ב'סבאות'. גישה שונה... כמו שכתבו כאן - זה לטוב ולרע. הוריי היו מעורבים בחיי הרבה פחות, אז הייתה לי הרבה יותר תחושת חופש ועצמאות מאשר לו, שלפעמים ממש 'נחנק' מעודפי הדאגה והמסירות - ומצד שני גם ללא ספק פחות חום וקרבה, ויש לזה מחירים.

אני מבינה שעצוב. עצוב על הנכדים שלא זוכים להרבה קרבה מסבתא, ובעיניי עצוב לא פחות על סבתא שלא זוכה להרבה קרבה מהילדים כי היא לא בנויה ליחסי קרבה חמים שכאלה, והיא מפסידה... אז עצוב זה כן, אבל אין מה לכעוס. זה עניין של אופי, והם לא ישתנו כנראה. ב"ה שיש לילדה גם מהצד השני, ו--- אלה החיים. יש אנשים חמים יותר וחמים פחות. ככה זה.

נוח לי שחמותי לא מערבבת לי בראש

גם אצלי זה ככה

ואני שמחה עם זה.

אין לי סבלנות שמתערבים כל הזמן.

זה תזמון לצרות

זה עניין של אןפי.

אצלי הבנים הם נכדים ראשונים ובנתיים אחרונים...

הוא הרי מכיר את ההורים שלו.

יש לו הסבר?

והבן שלי הוא נכד שני.

וכיום היא הסבתא הכי חמה וכיפית שיש עושה איתם יצירות והכל.

לפעמים לוקח זמן להתרגל, לדעת שהכלה נותנת לה את המקום להיות סבתא.

וצריך לדעת לחיות עם זה.

לפעמים זה אופי או סוג תרבות.

היא פולנית/גרמנית ? כי הן ממש קרירות כלפי חוץ. ובוודאי שלעומת המזרחיות!

כתבת: ''חבל שלא יהיה לבן שלי סבתא מקסימה מצד אבא שלו''

זה שהיא לא מתלהבת מידי מהסיפורים שלך עליו, או לא קונה לו בגדים זה לא אומר שהיא לא תהיה לו סבתא כייפית ואוהבת כשיגדל.

*פולניה / גרמניה 

כשם שבני ישראל במצרים לא הפכו להיות מצרים, כך יהודי גלות אשכנז לא הפכו להיות אשכנזים ויהודי גלות ספרד לא הפכו להיות ספרדים ויהודי גלות מרוקו מעולם לא הפכו להיות מרוקאים ויהודי גלות תימן ורוסיה מעולם לא הפכו להיות תימנים/רוסים... בני ישראל (צאצאי שבט דן) באתיופיה, מעולם לא הפכו להיות אתיופים, בני ישראל מצאצאי שבט מנשה בהודו מעולם לא הפכו להיות הודים.

אמור מעתה: בני עדות המזרח, בני עדות המערב (וגם בני עדות אשכנז ) בני עדות תימן וכד'....

אשכנזים, עמלקים, ספרדים וערבים ותימנים וכד' הם לא ישראלים ולא יהודים...

ישראלי = רק מי שמזרע ישראל אבינו (לא קשור לארץ בה נולד ולא קשור לאזרחות אותה הוא נושא)

יהודי = מי שמצאצאי בני ישראל ממלכות יהודה (השבטים יהודה שמעון ובנימין וכן כהנים ולווים שהיו במלכות יהודה)

אבותינו בני ישראל היו במצרים וגם נולדו במצרים ואף אחד מאיתנו לא מהין לכנות אותם מצרים! הרי המצרים לא יהודים ואילו היהודים במצריים לא הפכו למצרים!

מדוע יהודי שנולד בספרד מכונה ספרדי? מדוע יהודי שנולד במרוקו מכונה מרוקאי?

מדוע יהודי שנולד בארצות אשכנז מכונה אשכנזי?

בפרשת נח למדנו כי:  ובני נח שם חם ויפת

ובני יפת גמר ו...

ובני גמר אשכנז ריפת ותוגרמה

ובכן אשכנז הוא הנכד של יפת ואילו היהודים מזרעו של שם (מה זה אנטישמי?)

ובכן אשכנז לא יהודי

יהודים שגרו בארצות אשכנז לא הפכו להיות אשכנז

בפרשת וישלח התורה מלמדת אותנו מי הם הצאצאים של עשיו.

למדנו שתימן ועמלק אחים והם הבנים של אליפז הבן של עשו, דהיינו, תימן ועמלק הם הנכדים של עשיו. לא יעלה על הדעת שיהודי מתימן יאמר אני תימני ועוד יוסיף את המלה גאה

מעתה אמור: בני עדות אשכנז או יהודי גלות אשכנז

ובני עדות המזרח

ובני עדות תימן ו/או יהודי גלות תימן יהודי גלות מרוקו, מגורשי ספרד, יהודי גלות רוסיה, בני ישראל מאתיופיה וכד'.

הרי ברור שאשכנזים, עמלקים, ספרדים וערבים ותימנים לא ישראלים ולא יהודים

זה עוזר לך יותר להבין את ההתנהגות של הסובבים אותך ולא לצפות מהם למה שהם לא 

כשם שבני ישראל במצרים לא הפכו להיות מצרים, כך יהודי גלות אשכנז לא הפכו להיות אשכנזים ויהודי גלות ספרד לא הפכו להיות ספרדים ויהודי גלות מרוקו מעולם לא הפכו להיות מרוקאים ויהודי גלות תימן ורוסיה מעולם לא הפכו להיות תימנים/רוסים... בני ישראל (צאצאי שבט דן) באתיופיה, מעולם לא הפכו להיות אתיופים, בני ישראל מצאצאי שבט מנשה בהודו מעולם לא הפכו להיות הודים.

אמור מעתה: בני עדות המזרח, בני עדות המערב (וגם בני עדות אשכנז ) בני עדות תימן וכד'....

אשכנזים, עמלקים, ספרדים וערבים ותימנים וכד' הם לא ישראלים ולא יהודים...

ישראלי = רק מי שמזרע ישראל אבינו (לא קשור לארץ בה נולד ולא קשור לאזרחות אותה הוא נושא)

יהודי = מי שמצאצאי בני ישראל ממלכות יהודה (השבטים יהודה שמעון ובנימין וכן כהנים ולווים שהיו במלכות יהודה)

אבותינו בני ישראל היו במצרים וגם נולדו במצרים ואף אחד מאיתנו לא מהין לכנות אותם מצרים! הרי המצרים לא יהודים ואילו היהודים במצריים לא הפכו למצרים!

מדוע יהודי שנולד בספרד מכונה ספרדי? מדוע יהודי שנולד במרוקו מכונה מרוקאי?

מדוע יהודי שנולד בארצות אשכנז מכונה אשכנזי?

בפרשת נח למדנו כי:  ובני נח שם חם ויפת

ובני יפת גמר ו...

ובני גמר אשכנז ריפת ותוגרמה

ובכן אשכנז הוא הנכד של יפת ואילו היהודים מזרעו של שם (מה זה אנטישמי?)

ובכן אשכנז לא יהודי

יהודים שגרו בארצות אשכנז לא הפכו להיות אשכנז

בפרשת וישלח התורה מלמדת אותנו מי הם הצאצאים של עשיו.

למדנו שתימן ועמלק אחים והם הבנים של אליפז הבן של עשו, דהיינו, תימן ועמלק הם הנכדים של עשיו. לא יעלה על הדעת שיהודי מתימן יאמר אני תימני ועוד יוסיף את המלה גאה

מעתה אמור: בני עדות אשכנז או יהודי גלות אשכנז

ובני עדות המזרח

ובני עדות תימן ו/או יהודי גלות תימן יהודי גלות מרוקו, מגורשי ספרד, יהודי גלות רוסיה, בני ישראל מאתיופיה וכד'.

הרי ברור שאשכנזים, עמלקים, ספרדים וערבים ותימנים לא ישראלים ולא יהודים

אז את לא צריכה לשנות אותה

אולי להזמין אותה להיות איתו יותר, אם היא רוצה

אולי באמת זה האופי שלה.. והיא אוהבת ומתעניינת בנכד אבל קשה לה להראות את זה. ובגלל זה היא נמנעת מלהגיע לאירועים האלה. בכל זאת היא סבתא שלו, וצריך לדון לכף זכות. 

ואני יכולה להגיד לך  מניסיון אישי שיש אנשים שקשה להם להביע רגשות ולחבק ולהראות אהבה, ודווקא כשהצד השני גם מראה חוסר שביעות רצון ורומז כל מיני דברים, זה אפילו עוד יותר קשה.

תקבלי את זה שאולי קשה לה, ותמשיכי לשלוח לה תמונות ולספר, כי את לא יודעת כמה טוב זה יכול לעשות לה, גם אם את לא רואה את זה בדרך שלך.

הוא מכיר את אמא שלו וגם אותך.

אולי הוא יוכל להצביע על נקודה שחוסמת את הקשר ולחשוב על איך אפשר לשפר את הענין.

בכל אופן- תתעודדי...את לא לבד בקטעים האלה.....

ולדעתי את לא צריכה להיכנס לאדישות גם אם היא כביכול מתנהגת ככה. את צריכה להמשיך לעשות מאמץ להיות כלה טובה, מתעניינית, אכפתית.

אתם זוג טרי, נכון? בכל זאת רק תינוק אחד.. אז יכול להיות שעכשיו את מרגישה ככה אבל תזכרי שזאת רק ההתחלה ויכול להיות שהיא תפתח אחרי כמה זמן וזה יתבטא בצורה חיצונית מאוחר יותר..

לא התכוונת להזמין אותה לעוד זמנים ומקומות להיות

התכוונת שכשאתם באותו מקום ממילא (בבית שלה למשל, או אצלכם, או איפה שלא יהיה) להזמין אותה להיות מעורבת יותר

 לשאול אותה אם היא רוצה לקחת על הידיים, להגיד לה שהתינוק רוצה לתת לה נשיקה או חיבוק, להפנות את תשומת ליבה להסתכל איתך ביחד על משו יפה או חכם או מתוק שהוא עושה... כאילו דברים , לערב אותה יותר 

ראשית, אם חמותך מרימה אותו כשאתם מגיעים ונותנת לו נשיקה, המצב הרבה יותר טוב מ"כלום".

האם תוכלי לנסות לגרום לכך שהיא תעשה לו עיסוי?  דווקא הידיים שלה על העור שלו, לא על הביגוד.

מגע עור עם עור גורם לקשר.

אודה ולא אבוש, אחד מילדיי שיחי' נולד בניתוח קיסרי.  סבלתי מהרבה מאוד כאבים והיו לי הרבה קשיים עקב הכאבים.  אמנם הנקתי הנקה מלאה, אבל לא הרגשתי קרבה לתינוק.  אני זוכרת את עצמי שואלת את אימי מה לעשות, כי אינני מרגישה שום קרבה לילד, למרות שהנקתי וישנתי איתו צמוד, והחלפתי את החיתולים וכו. , הרגשתי שאם יבואו ויגידו שקרתה טעות נוראה והתינוק הזה אינו שלי, שלא יהיה לי משנה, ופשוט אחליף עם התינוק ה"אמיתי", בלי משקעים ובלי חקירות.

אמא שלי לא נבהלה, היא פשוט אמרה לי שבכל פעם שאני מחתלת אותו, לעשות לו עיסוי של דקה או שתיים, עור על עור (הוא תינוק חורף אז רק בהחתלות היה קל ונגיש להגיע לעורו  ).  לא ברור לי כמה פעמים הייתי צריכה לעסות אותו, פעמיים, שלוש, אבל בטוח שלא יותר מארבע!  התאהבתי בילד, עד היום, ב"ה.  

ואם לא ילך, תזכרי את כל החמות האחרות שחונקות את הכלות ואת הנכדים, ותודי לה' שאמנם את רוצה יותר ממה שאת מקבלת, אבל בהחלט יכול להיות הרבה יותר גרוע.  (החמות שבאות בטרוניה על כל דבר שעשית או שלא עשית - למה הוא לבוש ככה ולא אחרת, למה חיתול מהחברה הזו ולא ההיא, למה הרמת אותו ולמה השכבת אותו, למה בקעו שתי שיניים ולא ארבע, למה העיניים כחולות ולא חומות, או להפך).

אגב, סבתי היתה חמות מדהימה וסבתא שהיתה יכולה לפתוח בית ספר ללמד נשים להיות סבתא מדהימה.  ובכל זאת, כל פעם שאחת מדודותיי שילדה, והיא באה לבקר את היולדת בבית החולים, היא טרחה לציין את אכזבתה שהרך הנולד אינו ג'ינג'י!  ובכל זאת הסבתא התגברה (!) והרעיפה חום ואהבה בדיוק במידה הנכונה גם על הכלה - האמא וגם על הנכדים.

קשה לומר לך שלא להיות עם ציפיות מחמותך, אבל למען שלוות נפשך, קבלי ממנה בחיוך את מה שהיא מסוגלת להעניק, וסילחי לה על מה שהיית רוצה לקבל, אבל כרגע היא לא מסוגלת \ מעוניינת לתת.  למענך, למען אישך ולמען כל הצאצאים שכבע"ה ישנו ועוד יבואו.

מאוד משמח לשמוע שהתגברת על הרגשת הריחוק. כמו כן, נפלא לשמוע שמצאת דרך להתגבר. אמא שלך מאוד חכמה. יהיה עוד יותר נפלא לשמוע שהעצה הזאת עזרה לחמותה של "יאיר השמש" ואגב כך גם, כמובן, ל"יאיר השמש" עצמה.

מכל מקום, נראה שמה שקרה לך היה סימפטום של דכאון שלאחר לידה ולא שסתם לא נוצר קשר בינך לבין תינוקך. לחמות, לעומת זאת, אין בעיה כזאת. עדיין, כאמור, יתכן שהעצה של העיסוי של עור בעור תעבוד גם במקרה הזה. הלוואי.

"אין מריבות איתם"  זהו  מידע לא מספק.

גם אין את הרקע הנוסף.

כמה זמן אתם נשואים? האם ההורים שלו התנגדו לקשר בינכם לפני הנישואין? (אולי את לא יודעת).

מאיזה גלות את? מאיזה גלות הם? בני כמה הם? בני כמה אתם?

תארי את הרוחניות שלכם ושל משפחתך ומאידך את של משפחתו של בעלך.

מה טיב היחסים בינך לבין בעלך? האם האמא שלו מעודכנת אונליין על טיב היחסים בינכם? האם יש סיבה כלשהי שהאמא מרגישה כאילו מנותקת ?כביכול את מרחיקה את בנה ממנה? ועוד.

כשבאים לרופא ורוצים לקבל תרופה מתאימה צריך לספר לו את האמת שאם לא כן הוא עלול, בתום לב, להמליץ על תרופה שלא באמת מתאימה לבעיה האמיתית.

אולי יש לאמא בעיה ואולי הבעיה אחרת.

האם בעלך כיבד ומכבד את ההורים? האם יש הבדל ביחס של מי מההורים שלו אליו בהשוואה לאחים שלו? אם כן מדוע?

מה היו היחסים לפני שנולד הבן? יחסי כלה וחמות לא תמיד טובים וזה היה מזמן. ויש לזה המון סיבות. רובן קשורות לרקע רגשי. או שזה יעבור לה או שלא. ההפסד כולו שלה.  ולך האמת זה לא משנה הרבה. אם את יכולה לדון אותה לכף זכות, יקל עלייך. אל תכעסי, זה לא עוזר.

תזרמי. במקום התחשבנות, תעשי חשבון נפש. למה כל היום לשפוט אנשים ? תקבלי אותה בלי לשפוט.

כשרופא שיניים עובד עם ביטוח מסויים, אין את הטרחה הבירוקרטית של מילוי טפסים וקבלת אישורים לטיפולים יקרים.  

לפי הניסיון שלנו במשפחה, ביטוחי השיניים תומכים בטיפולים אצל כל רופא, פרטי או דרך קופ"ח.  מגישים ומקבלים את מה שהביטוח מכסה.  

אבל רוב הרופאים לא אוהבים את הטרחה הכרוכה בעבודה ישירה מול הביטוח.  זה מוסיף להם המון בלבול מוח, התעסקות רבה, שמתורגמת בסופו של דבר בהוצאות להעסקת עובדת שזה התפקיד שלה.  

במשרה מלאה, עם כל העלויות של העסקת עובד.  

בכל אופן, לטעמי, האם הרופא כן/לא בהסדר עם ביטוח, לא צריך להוות שיקול האם ללכת אליו לטיפול.

השיקול צריך להיות רק המוניטין המקצועי שלו.   

לקבוע שעה שבה היא צריכה ללכת לישון.

ושתנהל את המשימות שלה עד אז.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת.

זה יכול להיות קושי בהתארגנות, קשב וריכוז וכו'.

לפעמים זה משתפר עם הזמן, כשגדלים שצריכים לקחת יותר אחריות.

ב"ה זה לא נראה קשב וריכוז או קושי בהתארגנות, נטו דחיינות. היא ידעת לסדר מאד יפה רק לא בא לה לעשות את זה ברגע הראשון.

מקווה שיתאזן קצת...

תודה!

כי אם כן - היא לא עושה את זה בכוונה...

ומצד שני - אפשר ללמד אותה דרכי התנהלות מותאמים לקשיי קשב, ואז היא תוכל לצמוח לתפארת.

לא להשליך עליה חיים של מישהו אחר.

תכונות דומות לא מביאות לחיים דומים.

היא לא הוא, יש לה בוודאות עוד שלל תכונות, יתרונות ויכולות, שיכולות להביא אותה לכל מקום שהיא תבחר.

הדרך הכי טובה לבן אדם לקחת אחריות היא שלא לוקחים בשבילו את האחריות.

כשהוא מתמודד עם התוצאה של המעשים והבחירות שלו.

ועכשיו זה בדיוק הזמן לתת לה לטעות וללמוד לקחים בעצמה - כשטעויות שתעשה הן מינוריות ולא משמעותיות.

תנו לה לאחר, לפספס, אל תנסו להעיר לה כל הזמן או להזכיר לה שוב ושוב.
 

והכי חשוב לא להתנהל מתוך חרדה שאולי היא תהיה אותו אדם שאתם מפחדים שהיא תהיה.

כי היא כנראה לא, אבל אם תקחו את האחריות במקומה אולי היא באמת לא תלמד לקחת אחריות ותהיה כזאת.

היא עייפה? כשזה מפריע לה, היא תלמד לקחת אחריות, כשזה רק מפריע לך - היא לעולם לא תלמד, במקרה הטוב תציית עד שתתבגר.

נשמע שאיך שאתם מתנהלים בבוקר זה כיוון מעולה.

אם זה מפריע *לה* ומקשה *עליה* והיא זאת שלא מצליחה להתמודד עם זה למרות שמנסה, אולי כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לה.

חיפשתי כיוון מחשבה חינוכי עבורי, איך להתנהל מולה. 

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

ומוסיפה:

איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?

ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?

האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?

בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)

בהצלחה.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה

אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.

עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה

מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש

גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'

אגב לא חייבים את כל אורך השיר..

בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב

אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע

למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב