אצלנו היתה תקופה שהייתי מושבתת חודש וחצי ובזמן הזה בעלי עשה את רוב הדברים בבית.

אחרי שחזרתי לתפקוד הוא אומר לי :"איך את עומדת בזה, אני מעריץ אותך... כי אני נשברתי בתקופה שהיית מושבתתץ"

אין עזרה כמעט מהבעל וזה מעצבן לפעמים אני משאירה את הבית כמו שהוא וזה עוד יותר מחריף את הענין שהוא נותן לי בקשות תעשי את ואת זה וכו'....

ואם זה מעצבן אותך שהוא לא עוזר וכו' 

אז קודם נסי לדבר איתו על זה.

וזה יכול לעזור לך לקבל את המציאות

לי גם יש חמישה ילדים, כשהגדולה בת שבע, וזה מתיש וקשה ולפעמים גם מעצבן.

אני כרגע מנסה לחשוב על נתינת זמן ומקום לעצמי, לדברים שאני אוהבת ויתנו לי כוח (נפשי, בעיקר). וגם - מנסה לעבוד על עצמי שזה לא נורא לקחת עזרה בתשלום, אפילו מנערה צעירה, שתהיה איתי בשעות הקריטיות עם הילדים...

זה קשה ומטריף כבר אין לי כח ואין לי חשק לכלום..... חוץ מהילדים המתוקים כמובן!!!

כבומרנג שוב פעם אז מה הועלת??? אשמח אם תרחיבי בענין.

כשמאגרי הנפש שלך מלאים, אז יש גם כוחות פיזיים לעשות דברים שאת לא אוהבת.

אצלי הדרך למלא את מאגרי הנפש הוא לעשות על בסיס קבוע דברים שנחמדים לי ותורמים לאישיות שלי - כמו חוג בנושא שאני אוהבת, פעילויות אישיות בדברים שאני אוהבת וגם לעבוד ולתרום מעצמי לאחרים (חוץ מהילדים).

*לקיחת עזרה/הורדת הרף (למשל לעשות לילדים אמבטיה רק כל יומיים, לא להרוג אותי)

*משהו מבחוץ שיוסיף לך עניין (זה יכול להיות אפילו סתם שמיעת תוכנית קבועה ברדיו)

זה באמת מאוד קשה!

צריך תמיד לחשוב איך להקל ולייעל.איך יהיה לך נעים יותר לעשות את עבודות הבית, לשמוע מוזיקה או שיעור ברקע תוך כדי...

כשאני לא עייפה- אני נהנית לסדר, לכבס... זה תרפיה...

כשיש לך כלי שמכיל חצי ליטר ואת מנסה למלא אותו בליטר כמובן שמים ישפכו סביב

האופציות שיש לך -  או להגדיל את כושר הקיבול של הכלי , או למלא אותו בפחות נוזלים

ככה אנחנו עם המטלות שלנו בחיים:

אם אנחנו מרגישים ככה שחוקים עייפים ושגדול עלינו הכול

אז צריך להגדיל את הכלי שלנו : להתאוורר יותר , לחזק לעצמינו את החשיבות של מה שאנחנו עושים

אם כל חיתול שנחליף נזכור שזו מצוות עשה זו הרגשה אחרת לגמרי 

וגם לפעמים מקטין אותנו שאין מספיק הערכה של הסביבה וכן זו עבודה מצידנו לגרות אותם לזה

ועל זה אני משמ לא מוותרת:

מה אומרים לאמא על האוכל הטעים?! 

או כשאת גורמת להחליף טיטול תגידי לתינוק שלך - כל הכבוד לאמא שלנו שמחליפה לך חיתול

וכשהבעל חוזר להסב את תשומת ליבו - מה אתה אומר על הבית ?!! זוכר איך הוא היה נראה ?!

וגם במקביל אם אפשר להוריד מכמות העבודה - יותר עזרה של הבעל או בחורה שתבוא לפעמים או עוזרת

וכן לפעמים תקופות פשוט קצת לתת לבלאגן לחגוג עד שחוזר החשק...

ועוד דבר - אני פעם בשבוע יוצאת לשיעור אומנות ושיתהפך העולם לא מעניין אותי

זה השעה שלי לעשות משהו כיף שאני לא צריכה לעשות וכל השבוע אני חולמת על זה 

הוא באמת מעריך או בגלל שבקשתי ממנו עשה טובה גדולה לענות משהו??????

אם בעלך גם אחד כזה -פשוט להסב את תשומת ליבו תראה מישהו עבד כאן

אם הוא לא מעריך בכלל וזה נראה לו שטויות, זה כבר בעיה אחרת ...

למה נשים דתיות מביאות ילדים כלכך צפופים? למה נשים קורעות את עצמן עד שאין בכלל כח לילדים ולבעל?

למה לא לרווח קצת יותר את הלידות?

אני מדברת כמובן על אלה שהתחתנו מספיק מוקדם ולא מתחרות עם השעון הביולוגי.

מניסיוני האישי- שני הגדולים נולדו בהפרש של שנה וחצי, וכבר בהריון הרגשתי שאני לא מסוגלת להתמודד עם הגדול.

שהיה בעצם קטן מאוד ורק רצה להתנהג כמו תינוק בגילו, הוא רצה על הידיים, הוא רצה שאטייל איתו וכו' ולפעמים ממש התעצבנתי עליו, למרות שזה ממש לא היה אשמתו שיש לו עוד אח בדרך. עד היום יש לי יסוריי מצפון על הדרך שבה גידלנו אותו כאילו בגיל 2 הוא כבר צריך להיות כלכך בוגר ולא להתנהג כמו תינוק. חחח. היום שאני רואה ילדים בני 2 הם נראים לי כאלה תינוקות. מה רצינו ממנו?

אז עם הילדה השלישית חיכינו קצת יותר 2.5 הפרש וזה עדיין היה בכלל לא קל. עם הרביעית 3 שנים הפרש - הבדל תהומי.

כל ההורות משתנה. הכל יותר נינוח יש זמן יותר להקדיש לתינוק, יש זמן קצת לנוח.

אולי כדאי לחשוב על זה בציבור שלנו, אינני נגד ילודה חלילה, אני נגד ילודה בלחץ. העיקר הוא לא כמה ילדים יהיו לכם לדעתי, אלא איך אתם מגדלות אותם ואיזה יחס הם מקבלים.

יש יחידות סגולה שמסוגלות ללדת כל שנה ועדיין להיות עם חיוך תמידי ןהרבה נחת, אך הן לא כולן.

זו דעתי

אלא היחס של הבעל ואפשר לפצל.

בחלום האוטופי שלי אני רואה את עצמי כאם למשפחה ברוכה (ברוכה ממש, עם מספר ילדים בעל שתי ספרות), ילדים צפופים שחיים יחד בשמחה ובכיף, ושאני נהנית בכל רגע איתם ובהיריונות שלהם.

במציאות - אני מתקשה לנהל את החיים בשמחה מתמדת, מתקשה לטפל בהם כמו שצריך ומתקשה בהיריונות.

אז איך מסתדרים עם ניגוד האינטרסים הזה? (שאני בטוחה שהוא נחלתן של עוד נשים מישראל).

וחוץ מזה, לפעמים זה לא בשליטתנו. או כאלה שמניעה לא משפיעה עליהן, או כאלה שנולדים להם תאומים (כמונו, למשל...) ואז הקושי הוא כפול, ולא מבחירה... [כמובן, אני מודה לה' על התאומים שלי ועל כל שאר הילדים שלי! ומתפללת גם שיהיה לי הכוח לגדל אותם בשמחה ובהנאה].

לי יש שלושה ילדים ואף פעם לא מנעתי היריון, וגם אני בילד השלישי התחלתי להרגיש הורות יותר כיפית ונינוחה. זה לא בגלל הרווח שלך, זה פשוט "ילד שלישי". שמעתי מכמה אימהות שילד שלישי זה כבר אחרת.

וגם לי, כמו למתואמת יש חלום למשפחה ממש ברוכה, אז נכון, זה לא יהיה קל כמו לגדל ילד וחצי, אבל לדעתי זה שווה את העבודה הקשה.

חוץ מזה שאני מאמינה שה' נותן לפי היכולת.

רק חורה לי שאם יש איזה בעיה בבית(קשיים עם הבעל במיקרה הזה) ישר קופצים ואומרים זה בגלל זה בגלל צפיפות ילדים או בגלל שבעה נקיים וזה תמיד אותם טיעונים אוטומטים בהקשרים שונים שבכלל לא קשורים ולא ברור איך הגיעו בכלל לקשור אחד לשני.

כי בכל שירשור שני אני נתקלת בהם.

אני נשואה 7 שנים ויש לי 2 ילדים 

לגדל ילדים זה עומס בפרט אם במקביל גם עובדים יום ארוך 

בעיות של הרכה או חוסר הערכה של הבעל זה בלי קשר לידלים

זה נכון עוד לפני שהם נולדים 

נקודה .

והצפיפות לא מחייבת כלום.

יש לנו במשפחה כמה משפחות ענקיות וצפופות והאמהות שלהן מסתדרות ומסורות להפליא 

יש לי גם חברה בת 29 כעת בהריון שביעי. לא ראיתי בנאדם מאושר ואוהב את הילדים שלו כמוה 

דיברת איתו על זה?

זרקו עלי עגבניות בכיף

אני אוהבת את זה פשוט אוהבת את זה

לא מענין אותי חברה ולא לצאת מהבית

הבית והילדים זה הקריירה שלי

לפי מה שכתבה הבעיה זה לא רק חוסר הערכה של הבעל,

זה גם הצפיפות של הילדים. 

ואני שמחה ממש לקרוא שחזרת ב"ה לשלב בין שתי הקריירות,

הרבה הצלחה ושמחה . 

(סליחה אם טעיתי, ככה זה נראה ממה שאת כותבת).

ממה שאני התרשמתי(מרשים לי?) הקושי הוא ביחסו של הבעל שכל אישה יודעת להעיד מניסיונה כמה הוא קריטי עבורה בחיי הנישואין ולכן העדפתי להתמקד בעיקר ולא בתפל(צפיפות כן או לא של הילדים).

לא דיברתי על הפן המעשי אלא על העדפותי כפי שלמדתי להבין אותן במשך הזמן ולא להתבייש בהן(כן פעם חשבתי שזה לא נורמלי)ושוב כל אישה שונה מרעותה ולא באתי להגיד לאחרות איך לנהל את חייהן אבל נידמה לי שבשירשור על עבודת נשים יכולנו לראות כמה נשים נפגעות מזה.

כדי שלא ימאס לי ככה.. 

כדי לא להרגיש ככה, ולהגיע למצב שרע לי,

עשיתי דבר מאוד פשוט,

מנעתי שנתיים וחצי הריון אחרי הלידה הראשונה,

בסה"כ כדור אחד ביום, כל יום. לא מסובך.

ככה שכשאלד בעז"ה הבת שלי תהיה בת שלוש וחצי,

ויהיו לי טיטולים של תינוקת אחת ולא של שניים או שלושה.

אם אני הייתי צריכה ללדת חמישה ילדים בשש שנים,

היו שולחים אותי לאישפוז כפוי בבית חולים לפגועי נפש,

זו הסיבה שאני נוהגת אחרת, לטובת בני ביתי ולטובתי. 

ממליצה לך אם כל כך רע לך, לטובתך ולטובת הילדים,

לקחת הפסקה מההריונות, לחשוב ולהחליט אם בכלל מתאים לכם עוד ילדים,

חמישה זה מספר יפה ומכובד. אני לא אומרת שאת צריכה להפסיק,

אבל אם כל כך רע לך בשוטף ואת כל כך סובלת, אז כדאי לחשוב. 

מיד אחרי הילד הראשון - שיהיה לי קשה עם הרבה ילדים צפופים?

וחוץ מזה, כמו שסיפרתי - יש דברים בלתי צפויים, כמו הולדת תאומים...

יתקשו ויזדקקו לטיפול?האם אני מאשימה אותם בהתמוטטותי?לא לא ועוד פעם לא וכמה שצריך

אני מנחשת שהילדים באו לעולם בהחלטה זוגית משותפת ואין צורך ל"שלוח" את הוריהם לאישפוז כפוי

יואיל הבעל והאבא בטובו לעזור לטפל בבית ובילדים שהם גם שלו.

כל פעם שיש למישהי כל בעיה שבעולם את מאשימה את בעלה. ובדר"כ זה פשוט בלי קשר.

אולי בעלה הוא המפרנס היחיד (או לומד והיא רוצה בכך) וכמעט לא נמצא בבית?? 

היא לא אמרה שהוא מתבטל! 

והרבה נשים מרגישות שהן לא מקבלות מספיק הערכה מהבעל כי צריך ללמד את הבעל להכיר את המאמצים שלהן וללמד אותו לתת מחמאות כשהוא כן רואה.

לילדים אין נגישות לפורום על מנת להגיב וזו באמת לא גבורה גדולה לטפול עליהם את האשמה וכמו שזכותם של כל שוחרי השיחרור הנשי לכתוב פה את דעתם הנאורה והמתקדמת זכותי לבטא את מורת רוחי ולעמוד לצידם של הילדים שאין להם פה כאמור פה אלא שני אנשים מבוגרים שבשום מילה שכתבתי לא האשמתי אותם או טענתי שהם מתבטלים ואם כבר פמניסטיות נלהבות שלי לדעתי דוקא הייתי  מאוד בעד האישה שבאמת כניראה אכן לא זוכה להערכה ועזרה מהבעל אבל נוותר לכן

אני לא דוגמא מפני שהתחתנתי רק בגיל 35 ונכנסתי להיריון ראשון רק ב37.

ההריונות היו קשים והגדולה נולדה מוקדם ומלכתחילה היה לי ברור שיהיה קשה איתה ואכן כך היה לצערי.

בעלי השתדל אבל לא היה לנו שום עזרה וזה בצירוף גורמים נוספים גרם לי לקרוס לבסוף אבל מעולם לא האשמתי את הילדים או צפיפותם לכאורה!!!!!!!!!!!!!!!!!!

שה' יתן לך כוחות אחרי כל כך הרבה ניסיונות ושתצליחו בכל.

אבל ילדים צפופים זה באמת קשה ולפעמים באמת כדאי לעצור ולחשוב ולעשות רווחים כדי אימא לא תקרוס

שמת לב לשרשור בפורום נשואים טריים על זוג שאיבד שליטה? יש להם רק ילד אחד...

בכלל רוב השרשורים עם המצוקות הם על הורים לילדים עם רווחים.

מבחינתי יש פה מסקנה מתבקשת (אני לא בטוחה שכדאי להעלות אותה כאן, כי זה בטח יעליב בנות שהחליטו למנוע ילדים)

העיקר להתיחס למצוקה מה אכפת לי רווחים,מבחינתי את יכולה לכתוב שיתמודדו הן ילדות גדולות.

האם את מקבלת עזרה מהמשפחה או מבעלך?

אני גרה ליד ההורים שלי כבר 3 חודשים.

וכן, בעלי עוזר לי מאד.

למי שאין לה עזרה. (מכל סיבה שלא תהיה) לגדל ילדים צפופים זה ממש לא קל בלי עזרה. 

אבל עדין במבט לאחור לא מצטערת על העיתוי ולא על אף ילד

הן פשוט לא תלויות בהכרח במספר הילדים.

ברור שיש יותר עבודה ויותר מטלות ויכולת להתארגן ולבנות סולם עדיפויות וקדימויות נהית ממש קריטית

מה גם שסבתות כבר לא צעירות ולא מתלהבות מהנכדים ואף אחד לא עוזר 

אין פה אשמים ואין מה לחפש אותם.

דור שהשתלטה עליו אגואיסטיות חסרת היגיון וגבולות רואה בילדים עול ומטרד מכביד ומיותר.

אם כבר, זה רק נהיה קל יותר

זה נכון שהטיפול מבחינה מסוימת נהיה יותר קל, ועדיין - כל ילד זה הבדל עצום.

כל ילד זה עולם מלא, ועולם מלא זה אומר שלכל ילד יש הברכה והשמחה שלו, האושר המיוחד שהוא מביא לחיינו - ובאותה מידה כל ילד יש הכאבים והצרות והעבודה הקשה שאנחנו מחויבים כלפיו.

כל ילד צריך תשומת לב אישית לשיניים שלו, ולכינים שלו, ולגמילה שלו מחיתולים. עם כל ילד צריך בנפרד לעשות תרגילי פיזותרפיה אם יש צורך, לטוס איתו למיון אם הוא שובר יד, לעבוד על קשיי קשב וריכוז אם עולים, לעשות אינהלציות אם יש לו אסתמה... כל ילד והתיק שלו...

כל ילד צריך התגייסות ומחשבה שלנו כשצצות בעיות רגשיות או התנהגותיות - זה לא כולם ביחד, זה לא נהיה קל יותר.

 הגידול הוא חלק ממצוות ההולדה, וצריך לבחון את התנאים והכוחות כדי לראות מתי נוכל לקיים את המצווה הכי טוב.

על אף שאני קרובה יותר למשיח בנקודת המבט שלי.

כשרצו לתקוע לי התקן ל5 שנים כמעט התעלפתי וסירבתי מיד כי כשאומרים "זכות האישה על גופה" זה צריך להיות לשני הצדדים,אמרתי להם מה לכל פרחה מותר לעשות הפלה בתירוץ של זכותה על גופה ושזה הפוך פתאום זה נעלם?????

בואו נהיה כנים הנקודה האמיתית פה היא לא תכנון ילודה או אמצעי מניעה אלא איזה ערכים הם מבטאים והאמת?אני לא ככ בטוחה שאני רוצה להיות חלק מחברה שאלו הערכים שלה.

הסקת את המסקנות על פי כך שעשית מחקר סטטיסטי שרוב השירשורים

בפורום על בעיות משפחתית הם אצל הורים עם ילדים מרווחים?

הפורום הוא לא מדגם מייצג של הציבור היהודי במדינת ישראל, וגם לא מדגם מייצג של הציבור 

שומרי התורה והמצוות במדינת ישראל. 

ככה שלהסיק מיזה מסקנות זה לא אמין.

לפי הודעות שלך שקראתי כאן אין לך רווחים של שנה ופיפס בין הילדים,

אלא למזלך באופן טבעי זכית ביותר ריווח מאשר שנה עגול או שנה וטיפה. שזה הרבה,הרבה יותר קשה מאשר הבדל של שנה וחצי.

אני אישית מכירה נשים שיולדות בצפיפות רבה, וטוב להן מאוד, 

ומכירה כאלה שקורסות ומקבלות דיכאון. 

מי שהיא בפוטנציאל גבוה לקרוס, כי כבר יש לה נניח שניים צפופים ומאוד קשה לה,

אני הייתי חושבת שכדאי לה, לפי בחירתה האישית כמובן, למנוע לפני הילד הבא. 

אני לא יכולה לעשות מיזה סטטיסטיקה כי הן לא מדגם מייצג.

אני אישית מכירה יותר שמתקשות מאשר שנהנות, ועדיין אני לא מסיקה מיזה מסקנות.

ואיך יודעים לפני הילד השני?

אני מכירה את עצמי ואת המגבלות שלי,

אז ידעתי. 

ברור שתמיד חלמתי על בית עם ילדים רבים, וחבל כביסה עמוס בשלל מידות בגדים 

ועל אמא (אני) שאופה עוגיות עם הילדים הקטנים והתינוק שבמנשא, 

אבל לצערי אני לא אוכל לעמוד בזה. 

אני מודעת לזה שאני לא בריאה פיזית, (תסמונת טורט) 

ושאם אלד צפוף  עם פוטנציאל גבוה לילדים עם טורט ,

שצריכים המון השקעה ואין לי שום כוונה, בתור מישהי עם התסמונת הזאת

שקיבלה מקסימום השקעה בבית ובזכות זה הצליחה בחיים,

אני פשוט אקרוס, ברמה שהילדים ינזקו מיזה ושאני אהיה במקום אמא שתמיד מחמיאים לה על ההשקעה והטיפוח 

של הבת שלה, (גם החיצוני, אבל בעיקר הריגשי והקוגניטיבי)

אמא שהרווחה מוציאה לה את הילדים מהבית. 

ואין לי שום כוונה להיות כמו "טורטניקיות" אחרות שגם בגלל חוסר תיכנון ילודה,

מגיעות למצב של הזנחה וחוסר מסוגלות הורית. 

במצב הלא טוב בין ההורים.

כי אני לא חושבת שאמהות צריכות לקרוס בגלל ילדים. מקרים כמו שלך הם ממש לא בסקאלה שדיברתי עליה.

אני כתבתי שזה לא לעניין להאשים את הרווח בין הילדים, כשזה ממש לא קשור (ו"לראייה" הבאתי שרשורים בנשואים על זוגות בלי ילדים צפופים).

וכן, בלי קשר לילדים צריך עזרה מבעל. בעלי מספק לי תמיכה נפשית מאד גדולה (בפן המעשי אין לו כל כך זמן בגלל עול הפרנסה), ואני חושבת שזה חובה לכל בעל. עם או בלי הרבה ילדים, אם בכלל. במקום לטפל בבעיה (החוסר תמיכה) אז מפסיקים להביא ילדים? לי זה נראה הזוי.

עובדה שזה קורה!! גידול ילדים מצריך המון כוחות נפש וגוף וזה לא קל...

צוללת צהובה,

כשכתבתי "אקרוס" 

התכוונתי, לחוסר תיפקוד כללי, מתמשך, ברמה שאין לה פיתרון,

משולב בדיכאון.

יותר לכיוון מצב שיוציאו את הילדים מהבית כי אמא שלהם לא מתפקדת,

או שאמא שלי תתפוס לחלוטין את משבצת ה"אמא", 

ובעיות חמורות בזוגיות, כי איזה בן אדם נורמלי רוצה לחיות בבית לא מתפקד? 

לא סתם לנפילה של יום על הספה.

ואני האחרונה שזה יקרה לה, כי אני יודעת למה אני מסוגלת (ללדת ברווחים שיאפשרו לי להתמודד,

ולא לעשות תחרות עם השכנה שילדה את הילד החמישי)

ולמה אני לא מסוגלת (ללדת צפוף והרבה). 

ובעיקר להשלים עם העובדה העצובה שמשפחה גדולה לא תהיה לי,

ולהבין שזה רצון ה', כי החיים עם טורט הם גם רצון ה'.

הילדים כלל לא אשמים במה שקרה לי,כן הרבה גורמים אחרים אשמים אבל לא הילדים!מעולם לא האשמתי ולא אאשים אותם כמו שהילדים שלך לא אשמים שיש לך טורט!

פאז, כתבת מדהים.

אני לא יודעת להתנסח ככה,

אבל זה מה שאני לגמרי חושבת.

אנסה לעבוד במישורים שאמרת עליהן ותודה על העידוד אנסה לשאוב כוחות להתמלא ולשמוח במה שה' נתן לי ולא חשבתי שזה נדיר.....

צריך לנוח ולנסות ליהנות מזה

וברור שזה קשה

לכולם זה קורה לפעמים, זה טבעי שמתעייפים

האמת היא שגם אמהות ל 2 ילדים מתעייפות

שמעתי לא פעם ולא פעמיים נשים חילוניות אמהות לילד אחד שכל החיים הלכו להן וכבר כמה שנים מאז שהוא נולד הן לא חיות...

ילדים זה קשה גם כשיש אחד וסביבה תומכת עדיין זה קשה

כשרופא שיניים עובד עם ביטוח מסויים, אין את הטרחה הבירוקרטית של מילוי טפסים וקבלת אישורים לטיפולים יקרים.  

לפי הניסיון שלנו במשפחה, ביטוחי השיניים תומכים בטיפולים אצל כל רופא, פרטי או דרך קופ"ח.  מגישים ומקבלים את מה שהביטוח מכסה.  

אבל רוב הרופאים לא אוהבים את הטרחה הכרוכה בעבודה ישירה מול הביטוח.  זה מוסיף להם המון בלבול מוח, התעסקות רבה, שמתורגמת בסופו של דבר בהוצאות להעסקת עובדת שזה התפקיד שלה.  

במשרה מלאה, עם כל העלויות של העסקת עובד.  

בכל אופן, לטעמי, האם הרופא כן/לא בהסדר עם ביטוח, לא צריך להוות שיקול האם ללכת אליו לטיפול.

השיקול צריך להיות רק המוניטין המקצועי שלו.   

לקבוע שעה שבה היא צריכה ללכת לישון.

ושתנהל את המשימות שלה עד אז.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת.

זה יכול להיות קושי בהתארגנות, קשב וריכוז וכו'.

לפעמים זה משתפר עם הזמן, כשגדלים שצריכים לקחת יותר אחריות.

ב"ה זה לא נראה קשב וריכוז או קושי בהתארגנות, נטו דחיינות. היא ידעת לסדר מאד יפה רק לא בא לה לעשות את זה ברגע הראשון.

מקווה שיתאזן קצת...

תודה!

כי אם כן - היא לא עושה את זה בכוונה...

ומצד שני - אפשר ללמד אותה דרכי התנהלות מותאמים לקשיי קשב, ואז היא תוכל לצמוח לתפארת.

לא להשליך עליה חיים של מישהו אחר.

תכונות דומות לא מביאות לחיים דומים.

היא לא הוא, יש לה בוודאות עוד שלל תכונות, יתרונות ויכולות, שיכולות להביא אותה לכל מקום שהיא תבחר.

הדרך הכי טובה לבן אדם לקחת אחריות היא שלא לוקחים בשבילו את האחריות.

כשהוא מתמודד עם התוצאה של המעשים והבחירות שלו.

ועכשיו זה בדיוק הזמן לתת לה לטעות וללמוד לקחים בעצמה - כשטעויות שתעשה הן מינוריות ולא משמעותיות.

תנו לה לאחר, לפספס, אל תנסו להעיר לה כל הזמן או להזכיר לה שוב ושוב.
 

והכי חשוב לא להתנהל מתוך חרדה שאולי היא תהיה אותו אדם שאתם מפחדים שהיא תהיה.

כי היא כנראה לא, אבל אם תקחו את האחריות במקומה אולי היא באמת לא תלמד לקחת אחריות ותהיה כזאת.

היא עייפה? כשזה מפריע לה, היא תלמד לקחת אחריות, כשזה רק מפריע לך - היא לעולם לא תלמד, במקרה הטוב תציית עד שתתבגר.

נשמע שאיך שאתם מתנהלים בבוקר זה כיוון מעולה.

אם זה מפריע *לה* ומקשה *עליה* והיא זאת שלא מצליחה להתמודד עם זה למרות שמנסה, אולי כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לה.

חיפשתי כיוון מחשבה חינוכי עבורי, איך להתנהל מולה. 

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

ומוסיפה:

איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?

ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?

האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?

בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)

בהצלחה.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה

אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.

עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה

מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש

גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'

אגב לא חייבים את כל אורך השיר..

בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב

אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע

למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב