אצלנו היתה תקופה שהייתי מושבתת חודש וחצי ובזמן הזה בעלי עשה את רוב הדברים בבית.

אחרי שחזרתי לתפקוד הוא אומר לי :"איך את עומדת בזה, אני מעריץ אותך... כי אני נשברתי בתקופה שהיית מושבתתץ"

אין עזרה כמעט מהבעל וזה מעצבן לפעמים אני משאירה את הבית כמו שהוא וזה עוד יותר מחריף את הענין שהוא נותן לי בקשות תעשי את ואת זה וכו'....

ואם זה מעצבן אותך שהוא לא עוזר וכו' 

אז קודם נסי לדבר איתו על זה.

וזה יכול לעזור לך לקבל את המציאות

לי גם יש חמישה ילדים, כשהגדולה בת שבע, וזה מתיש וקשה ולפעמים גם מעצבן.

אני כרגע מנסה לחשוב על נתינת זמן ומקום לעצמי, לדברים שאני אוהבת ויתנו לי כוח (נפשי, בעיקר). וגם - מנסה לעבוד על עצמי שזה לא נורא לקחת עזרה בתשלום, אפילו מנערה צעירה, שתהיה איתי בשעות הקריטיות עם הילדים...

"הכל סובב את האשכנזים". 

כבומרנג שוב פעם אז מה הועלת??? אשמח אם תרחיבי בענין.

כשמאגרי הנפש שלך מלאים, אז יש גם כוחות פיזיים לעשות דברים שאת לא אוהבת.

אצלי הדרך למלא את מאגרי הנפש הוא לעשות על בסיס קבוע דברים שנחמדים לי ותורמים לאישיות שלי - כמו חוג בנושא שאני אוהבת, פעילויות אישיות בדברים שאני אוהבת וגם לעבוד ולתרום מעצמי לאחרים (חוץ מהילדים).

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

צריך תמיד לחשוב איך להקל ולייעל.איך יהיה לך נעים יותר לעשות את עבודות הבית, לשמוע מוזיקה או שיעור ברקע תוך כדי...

כשאני לא עייפה- אני נהנית לסדר, לכבס... זה תרפיה...

כשיש לך כלי שמכיל חצי ליטר ואת מנסה למלא אותו בליטר כמובן שמים ישפכו סביב

האופציות שיש לך -  או להגדיל את כושר הקיבול של הכלי , או למלא אותו בפחות נוזלים

ככה אנחנו עם המטלות שלנו בחיים:

אם אנחנו מרגישים ככה שחוקים עייפים ושגדול עלינו הכול

אז צריך להגדיל את הכלי שלנו : להתאוורר יותר , לחזק לעצמינו את החשיבות של מה שאנחנו עושים

אם כל חיתול שנחליף נזכור שזו מצוות עשה זו הרגשה אחרת לגמרי 

וגם לפעמים מקטין אותנו שאין מספיק הערכה של הסביבה וכן זו עבודה מצידנו לגרות אותם לזה

ועל זה אני משמ לא מוותרת:

מה אומרים לאמא על האוכל הטעים?! 

או כשאת גורמת להחליף טיטול תגידי לתינוק שלך - כל הכבוד לאמא שלנו שמחליפה לך חיתול

וכשהבעל חוזר להסב את תשומת ליבו - מה אתה אומר על הבית ?!! זוכר איך הוא היה נראה ?!

וגם במקביל אם אפשר להוריד מכמות העבודה - יותר עזרה של הבעל או בחורה שתבוא לפעמים או עוזרת

וכן לפעמים תקופות פשוט קצת לתת לבלאגן לחגוג עד שחוזר החשק...

ועוד דבר - אני פעם בשבוע יוצאת לשיעור אומנות ושיתהפך העולם לא מעניין אותי

זה השעה שלי לעשות משהו כיף שאני לא צריכה לעשות וכל השבוע אני חולמת על זה 

הוא באמת מעריך או בגלל שבקשתי ממנו עשה טובה גדולה לענות משהו??????

אם בעלך גם אחד כזה -פשוט להסב את תשומת ליבו תראה מישהו עבד כאן

אם הוא לא מעריך בכלל וזה נראה לו שטויות, זה כבר בעיה אחרת ...

למה נשים דתיות מביאות ילדים כלכך צפופים? למה נשים קורעות את עצמן עד שאין בכלל כח לילדים ולבעל?

למה לא לרווח קצת יותר את הלידות?

אני מדברת כמובן על אלה שהתחתנו מספיק מוקדם ולא מתחרות עם השעון הביולוגי.

מניסיוני האישי- שני הגדולים נולדו בהפרש של שנה וחצי, וכבר בהריון הרגשתי שאני לא מסוגלת להתמודד עם הגדול.

שהיה בעצם קטן מאוד ורק רצה להתנהג כמו תינוק בגילו, הוא רצה על הידיים, הוא רצה שאטייל איתו וכו' ולפעמים ממש התעצבנתי עליו, למרות שזה ממש לא היה אשמתו שיש לו עוד אח בדרך. עד היום יש לי יסוריי מצפון על הדרך שבה גידלנו אותו כאילו בגיל 2 הוא כבר צריך להיות כלכך בוגר ולא להתנהג כמו תינוק. חחח. היום שאני רואה ילדים בני 2 הם נראים לי כאלה תינוקות. מה רצינו ממנו?

אז עם הילדה השלישית חיכינו קצת יותר 2.5 הפרש וזה עדיין היה בכלל לא קל. עם הרביעית 3 שנים הפרש - הבדל תהומי.

כל ההורות משתנה. הכל יותר נינוח יש זמן יותר להקדיש לתינוק, יש זמן קצת לנוח.

אולי כדאי לחשוב על זה בציבור שלנו, אינני נגד ילודה חלילה, אני נגד ילודה בלחץ. העיקר הוא לא כמה ילדים יהיו לכם לדעתי, אלא איך אתם מגדלות אותם ואיזה יחס הם מקבלים.

יש יחידות סגולה שמסוגלות ללדת כל שנה ועדיין להיות עם חיוך תמידי ןהרבה נחת, אך הן לא כולן.

זו דעתי

אלא היחס של הבעל ואפשר לפצל.

בחלום האוטופי שלי אני רואה את עצמי כאם למשפחה ברוכה (ברוכה ממש, עם מספר ילדים בעל שתי ספרות), ילדים צפופים שחיים יחד בשמחה ובכיף, ושאני נהנית בכל רגע איתם ובהיריונות שלהם.

במציאות - אני מתקשה לנהל את החיים בשמחה מתמדת, מתקשה לטפל בהם כמו שצריך ומתקשה בהיריונות.

אז איך מסתדרים עם ניגוד האינטרסים הזה? (שאני בטוחה שהוא נחלתן של עוד נשים מישראל).

וחוץ מזה, לפעמים זה לא בשליטתנו. או כאלה שמניעה לא משפיעה עליהן, או כאלה שנולדים להם תאומים (כמונו, למשל...) ואז הקושי הוא כפול, ולא מבחירה... [כמובן, אני מודה לה' על התאומים שלי ועל כל שאר הילדים שלי! ומתפללת גם שיהיה לי הכוח לגדל אותם בשמחה ובהנאה].

לי יש שלושה ילדים ואף פעם לא מנעתי היריון, וגם אני בילד השלישי התחלתי להרגיש הורות יותר כיפית ונינוחה. זה לא בגלל הרווח שלך, זה פשוט "ילד שלישי". שמעתי מכמה אימהות שילד שלישי זה כבר אחרת.

וגם לי, כמו למתואמת יש חלום למשפחה ממש ברוכה, אז נכון, זה לא יהיה קל כמו לגדל ילד וחצי, אבל לדעתי זה שווה את העבודה הקשה.

חוץ מזה שאני מאמינה שה' נותן לפי היכולת.

רק חורה לי שאם יש איזה בעיה בבית(קשיים עם הבעל במיקרה הזה) ישר קופצים ואומרים זה בגלל זה בגלל צפיפות ילדים או בגלל שבעה נקיים וזה תמיד אותם טיעונים אוטומטים בהקשרים שונים שבכלל לא קשורים ולא ברור איך הגיעו בכלל לקשור אחד לשני.

כי בכל שירשור שני אני נתקלת בהם.

אני נשואה 7 שנים ויש לי 2 ילדים 

לגדל ילדים זה עומס בפרט אם במקביל גם עובדים יום ארוך 

בעיות של הרכה או חוסר הערכה של הבעל זה בלי קשר לידלים

זה נכון עוד לפני שהם נולדים 

נקודה .

והצפיפות לא מחייבת כלום.

יש לנו במשפחה כמה משפחות ענקיות וצפופות והאמהות שלהן מסתדרות ומסורות להפליא 

יש לי גם חברה בת 29 כעת בהריון שביעי. לא ראיתי בנאדם מאושר ואוהב את הילדים שלו כמוה 

"הכל סובב את האשכנזים". 

"הכל סובב את האשכנזים". 

"הכל סובב את האשכנזים". 

כדי שלא ימאס לי ככה.. 

כדי לא להרגיש ככה, ולהגיע למצב שרע לי,

עשיתי דבר מאוד פשוט,

מנעתי שנתיים וחצי הריון אחרי הלידה הראשונה,

בסה"כ כדור אחד ביום, כל יום. לא מסובך.

ככה שכשאלד בעז"ה הבת שלי תהיה בת שלוש וחצי,

ויהיו לי טיטולים של תינוקת אחת ולא של שניים או שלושה.

אם אני הייתי צריכה ללדת חמישה ילדים בשש שנים,

היו שולחים אותי לאישפוז כפוי בבית חולים לפגועי נפש,

זו הסיבה שאני נוהגת אחרת, לטובת בני ביתי ולטובתי. 

ממליצה לך אם כל כך רע לך, לטובתך ולטובת הילדים,

לקחת הפסקה מההריונות, לחשוב ולהחליט אם בכלל מתאים לכם עוד ילדים,

חמישה זה מספר יפה ומכובד. אני לא אומרת שאת צריכה להפסיק,

אבל אם כל כך רע לך בשוטף ואת כל כך סובלת, אז כדאי לחשוב. 

מיד אחרי הילד הראשון - שיהיה לי קשה עם הרבה ילדים צפופים?

וחוץ מזה, כמו שסיפרתי - יש דברים בלתי צפויים, כמו הולדת תאומים...

יתקשו ויזדקקו לטיפול?האם אני מאשימה אותם בהתמוטטותי?לא לא ועוד פעם לא וכמה שצריך

אני מנחשת שהילדים באו לעולם בהחלטה זוגית משותפת ואין צורך ל"שלוח" את הוריהם לאישפוז כפוי

יואיל הבעל והאבא בטובו לעזור לטפל בבית ובילדים שהם גם שלו.

כל פעם שיש למישהי כל בעיה שבעולם את מאשימה את בעלה. ובדר"כ זה פשוט בלי קשר.

אולי בעלה הוא המפרנס היחיד (או לומד והיא רוצה בכך) וכמעט לא נמצא בבית?? 

היא לא אמרה שהוא מתבטל! 

והרבה נשים מרגישות שהן לא מקבלות מספיק הערכה מהבעל כי צריך ללמד את הבעל להכיר את המאמצים שלהן וללמד אותו לתת מחמאות כשהוא כן רואה.

"הכל סובב את האשכנזים". 

אני לא דוגמא מפני שהתחתנתי רק בגיל 35 ונכנסתי להיריון ראשון רק ב37.

ההריונות היו קשים והגדולה נולדה מוקדם ומלכתחילה היה לי ברור שיהיה קשה איתה ואכן כך היה לצערי.

בעלי השתדל אבל לא היה לנו שום עזרה וזה בצירוף גורמים נוספים גרם לי לקרוס לבסוף אבל מעולם לא האשמתי את הילדים או צפיפותם לכאורה!!!!!!!!!!!!!!!!!!

שה' יתן לך כוחות אחרי כל כך הרבה ניסיונות ושתצליחו בכל.

אבל ילדים צפופים זה באמת קשה ולפעמים באמת כדאי לעצור ולחשוב ולעשות רווחים כדי אימא לא תקרוס

שמת לב לשרשור בפורום נשואים טריים על זוג שאיבד שליטה? יש להם רק ילד אחד...

בכלל רוב השרשורים עם המצוקות הם על הורים לילדים עם רווחים.

מבחינתי יש פה מסקנה מתבקשת (אני לא בטוחה שכדאי להעלות אותה כאן, כי זה בטח יעליב בנות שהחליטו למנוע ילדים)

העיקר להתיחס למצוקה מה אכפת לי רווחים,מבחינתי את יכולה לכתוב שיתמודדו הן ילדות גדולות.

האם את מקבלת עזרה מהמשפחה או מבעלך?

אני גרה ליד ההורים שלי כבר 3 חודשים.

וכן, בעלי עוזר לי מאד.

למי שאין לה עזרה. (מכל סיבה שלא תהיה) לגדל ילדים צפופים זה ממש לא קל בלי עזרה. 

אבל עדין במבט לאחור לא מצטערת על העיתוי ולא על אף ילד

הן פשוט לא תלויות בהכרח במספר הילדים.

ברור שיש יותר עבודה ויותר מטלות ויכולת להתארגן ולבנות סולם עדיפויות וקדימויות נהית ממש קריטית

מה גם שסבתות כבר לא צעירות ולא מתלהבות מהנכדים ואף אחד לא עוזר 

אין פה אשמים ואין מה לחפש אותם.

דור שהשתלטה עליו אגואיסטיות חסרת היגיון וגבולות רואה בילדים עול ומטרד מכביד ומיותר.

אם כבר, זה רק נהיה קל יותר

זה נכון שהטיפול מבחינה מסוימת נהיה יותר קל, ועדיין - כל ילד זה הבדל עצום.

כל ילד זה עולם מלא, ועולם מלא זה אומר שלכל ילד יש הברכה והשמחה שלו, האושר המיוחד שהוא מביא לחיינו - ובאותה מידה כל ילד יש הכאבים והצרות והעבודה הקשה שאנחנו מחויבים כלפיו.

כל ילד צריך תשומת לב אישית לשיניים שלו, ולכינים שלו, ולגמילה שלו מחיתולים. עם כל ילד צריך בנפרד לעשות תרגילי פיזותרפיה אם יש צורך, לטוס איתו למיון אם הוא שובר יד, לעבוד על קשיי קשב וריכוז אם עולים, לעשות אינהלציות אם יש לו אסתמה... כל ילד והתיק שלו...

כל ילד צריך התגייסות ומחשבה שלנו כשצצות בעיות רגשיות או התנהגותיות - זה לא כולם ביחד, זה לא נהיה קל יותר.

 הגידול הוא חלק ממצוות ההולדה, וצריך לבחון את התנאים והכוחות כדי לראות מתי נוכל לקיים את המצווה הכי טוב.

על אף שאני קרובה יותר למשיח בנקודת המבט שלי.

כשרצו לתקוע לי התקן ל5 שנים כמעט התעלפתי וסירבתי מיד כי כשאומרים "זכות האישה על גופה" זה צריך להיות לשני הצדדים,אמרתי להם מה לכל פרחה מותר לעשות הפלה בתירוץ של זכותה על גופה ושזה הפוך פתאום זה נעלם?????

בואו נהיה כנים הנקודה האמיתית פה היא לא תכנון ילודה או אמצעי מניעה אלא איזה ערכים הם מבטאים והאמת?אני לא ככ בטוחה שאני רוצה להיות חלק מחברה שאלו הערכים שלה.

הסקת את המסקנות על פי כך שעשית מחקר סטטיסטי שרוב השירשורים

בפורום על בעיות משפחתית הם אצל הורים עם ילדים מרווחים?

הפורום הוא לא מדגם מייצג של הציבור היהודי במדינת ישראל, וגם לא מדגם מייצג של הציבור 

שומרי התורה והמצוות במדינת ישראל. 

ככה שלהסיק מיזה מסקנות זה לא אמין.

לפי הודעות שלך שקראתי כאן אין לך רווחים של שנה ופיפס בין הילדים,

אלא למזלך באופן טבעי זכית ביותר ריווח מאשר שנה עגול או שנה וטיפה. שזה הרבה,הרבה יותר קשה מאשר הבדל של שנה וחצי.

אני אישית מכירה נשים שיולדות בצפיפות רבה, וטוב להן מאוד, 

ומכירה כאלה שקורסות ומקבלות דיכאון. 

מי שהיא בפוטנציאל גבוה לקרוס, כי כבר יש לה נניח שניים צפופים ומאוד קשה לה,

אני הייתי חושבת שכדאי לה, לפי בחירתה האישית כמובן, למנוע לפני הילד הבא. 

אני לא יכולה לעשות מיזה סטטיסטיקה כי הן לא מדגם מייצג.

אני אישית מכירה יותר שמתקשות מאשר שנהנות, ועדיין אני לא מסיקה מיזה מסקנות.

ואיך יודעים לפני הילד השני?

אני מכירה את עצמי ואת המגבלות שלי,

אז ידעתי. 

ברור שתמיד חלמתי על בית עם ילדים רבים, וחבל כביסה עמוס בשלל מידות בגדים 

ועל אמא (אני) שאופה עוגיות עם הילדים הקטנים והתינוק שבמנשא, 

אבל לצערי אני לא אוכל לעמוד בזה. 

אני מודעת לזה שאני לא בריאה פיזית, (תסמונת טורט) 

ושאם אלד צפוף  עם פוטנציאל גבוה לילדים עם טורט ,

שצריכים המון השקעה ואין לי שום כוונה, בתור מישהי עם התסמונת הזאת

שקיבלה מקסימום השקעה בבית ובזכות זה הצליחה בחיים,

אני פשוט אקרוס, ברמה שהילדים ינזקו מיזה ושאני אהיה במקום אמא שתמיד מחמיאים לה על ההשקעה והטיפוח 

של הבת שלה, (גם החיצוני, אבל בעיקר הריגשי והקוגניטיבי)

אמא שהרווחה מוציאה לה את הילדים מהבית. 

ואין לי שום כוונה להיות כמו "טורטניקיות" אחרות שגם בגלל חוסר תיכנון ילודה,

מגיעות למצב של הזנחה וחוסר מסוגלות הורית. 

במצב הלא טוב בין ההורים.

כי אני לא חושבת שאמהות צריכות לקרוס בגלל ילדים. מקרים כמו שלך הם ממש לא בסקאלה שדיברתי עליה.

אני כתבתי שזה לא לעניין להאשים את הרווח בין הילדים, כשזה ממש לא קשור (ו"לראייה" הבאתי שרשורים בנשואים על זוגות בלי ילדים צפופים).

וכן, בלי קשר לילדים צריך עזרה מבעל. בעלי מספק לי תמיכה נפשית מאד גדולה (בפן המעשי אין לו כל כך זמן בגלל עול הפרנסה), ואני חושבת שזה חובה לכל בעל. עם או בלי הרבה ילדים, אם בכלל. במקום לטפל בבעיה (החוסר תמיכה) אז מפסיקים להביא ילדים? לי זה נראה הזוי.

עובדה שזה קורה!! גידול ילדים מצריך המון כוחות נפש וגוף וזה לא קל...

צוללת צהובה,

כשכתבתי "אקרוס" 

התכוונתי, לחוסר תיפקוד כללי, מתמשך, ברמה שאין לה פיתרון,

משולב בדיכאון.

יותר לכיוון מצב שיוציאו את הילדים מהבית כי אמא שלהם לא מתפקדת,

או שאמא שלי תתפוס לחלוטין את משבצת ה"אמא", 

ובעיות חמורות בזוגיות, כי איזה בן אדם נורמלי רוצה לחיות בבית לא מתפקד? 

לא סתם לנפילה של יום על הספה.

ואני האחרונה שזה יקרה לה, כי אני יודעת למה אני מסוגלת (ללדת ברווחים שיאפשרו לי להתמודד,

ולא לעשות תחרות עם השכנה שילדה את הילד החמישי)

ולמה אני לא מסוגלת (ללדת צפוף והרבה). 

ובעיקר להשלים עם העובדה העצובה שמשפחה גדולה לא תהיה לי,

ולהבין שזה רצון ה', כי החיים עם טורט הם גם רצון ה'.

הילדים כלל לא אשמים במה שקרה לי,כן הרבה גורמים אחרים אשמים אבל לא הילדים!מעולם לא האשמתי ולא אאשים אותם כמו שהילדים שלך לא אשמים שיש לך טורט!

פאז, כתבת מדהים.

אני לא יודעת להתנסח ככה,

אבל זה מה שאני לגמרי חושבת.

אנסה לעבוד במישורים שאמרת עליהן ותודה על העידוד אנסה לשאוב כוחות להתמלא ולשמוח במה שה' נתן לי ולא חשבתי שזה נדיר.....

צריך לנוח ולנסות ליהנות מזה

וברור שזה קשה

לכולם זה קורה לפעמים, זה טבעי שמתעייפים

האמת היא שגם אמהות ל 2 ילדים מתעייפות

שמעתי לא פעם ולא פעמיים נשים חילוניות אמהות לילד אחד שכל החיים הלכו להן וכבר כמה שנים מאז שהוא נולד הן לא חיות...

ילדים זה קשה גם כשיש אחד וסביבה תומכת עדיין זה קשה

תקראי קצת את פורום "אנשים רגישים מאוד" פה באתר, ותראי אם את רואה הקבלות לסיטואציה שלה. זה לא אומר שהיא בקטגוריה כי קטונתי מלאבחן. רק שזה שווה בדיקה.

לא בטוח שמעבר למסגרת אחרת יפתור את הבעיה.

כתבת שהיא בכיתת לקויות למידה. היא עברה אבחונים מקיפים? האם יש לכם הדרכת הורים?

לצערי אין לי המלצה ספציפית על מקום לימודים, אבל כדאי קודם לבדוק לעומק מה היא צריכה.

בהצלחה!

על ידי @מתואמת .

כתבת שהיא בדיכאון, אם כן האם פגשה פסיכיאטר? האם מטופלת על ידי פסיכולוגית ובמידת הצורך בטיפול תרופתי?

זה לפני מחשבה על מסגרת, וגם כתבת שהיא בכיתות ל''ל, האם היא באמת ל''ל או שזה היה המענה היחיד שהיה ואולי כדאי לעבור למסגרת סל אישי בקוד 57 (במידה ויש אבחון פסיכיאטרי) ולקבל מענה מותאם עבורה

בס"ד

אתם נשמעים הורים מדהימים. שה' יאיר לכם הכי בקרוב שיש!

לפעמים זה שלב כזה שהן עוברות. מתבגרות זה סופר מאתגר בעולם של היום. תלכו לפסיכיאטר, עדיף פרטי. תאבחנו (אל תמהרו עם כדורים. אפשר אולי להתחיל עם כדורים קלים כמו פריזמה, זה מה שאנחנו עושים) ותעשו הערכת מסוכנות, תשקלו אולי אפילו אשפוז במוסד מאזן (ככה אני קורא לזה למרות שהם האמיתי זה מוסד פסיכיאטרי) לתקופה קצרה אם הפסיכיאטר ימליץ על זה והכי חשוב, אל תפלו לדיעות קדומות. זה רק יכול להזיק.

ב"ה מטופלים ומלווים ע"י אנשי מקצוע טובים

ועם תרופות .

הרגשנו שהיא צריכה ביהס יותר טיפולי בשבילה

אחרי התייעצויות

אבל במחשבה שניה אנחנו עוצרים את המירוץ לחיפוש אחרי מוסד והעברת דירה בתוך כדי שנת לימודים

גם בגלל שזה כיתה ח

וזה אמצע שנה .

זה יהיה מאתגררר ובאמת כמו שכתבו פה לא בטוח שיעזור במשהו. .אנחנו בכיון של לשלם לה סייעת בכיתה הקטנה

אם לא נצליח להשיג סייעת לכיתה קטנה.

ולצערי לא הצלחנו לקבל קצבה מהביטוח לאומי

הגשנו לבד ועשינו ערעור עם עורך דין ולא זכינו.

וזה ממש מבאס כי אנחנו מוציאים עליה אלפים אלפים

אבל העיקר שכל ההשקעה תעזור לה ותצמיח אותה. מתפללים על זה מאוד במקרה שלנו.

ואגב, מכירה מתמודדים שעלו על דרך המלך והיום כל כך רגישים לאחר, שהם מטפלים או עוסקים בנתינה ברמות מדהימות ובכלל אנשים עם עוצמות.

בהצלחה לכם משפחה יקרה.

לאיזה סוג מסגרת ממליצים?

קודם כול, מחזק אתכם על כך שאתם מוכנים לעשות שינוי משמעותי בשביל הבת שלכם. ❤️ הייתי ממליץ לפנות לפסיכולוגית חינוכית או לפסיכיאטרית ילדים ונוער, ולבדוק מסגרת שמשלבת כיתה קטנה עם מענה רגשי וטיפולי לאורך היום, ולא רק התאמות לימודיות. כדאי גם לפנות לשירות הפסיכולוגי־חינוכי ולמחלקת החינוך ברשות המקומית כדי לברר אילו מסגרות מתאימות לה. אל תמהרו לעבור דירה לפני שבודקים שיש מסגרת מתאימה בפועל. מאחל לכם שתמצאו מקום שבו היא תרגיש בטוחה, מובנת ושייכת, ושתוכל להתחיל לפרוח בקצב שלה. 🙏

בית ספר לבנות עם קשיים נפשיים. מקום נדיר מהיכרות אישית עם אחת הבנות. ויש את הפנימיה בדולב . פוסט אישפוזית. מקום טוב.

הלב יוצא אליכם. ❤️ אולי כדאי לפנות לעמותות ולארגונים שמתמחים בנוער בסיכון ובבריאות הנפש, ולבקש הכוונה למסגרת חינוכית טיפולית לבנות דתיות, עם כיתה רגשית וליווי מקצועי צמוד. הייתי מתחיל גם דרך פסיכולוגית חינוכית והרשות המקומית, כדי לבדוק מסגרות מתאימות בכל הארץ. חשוב שהבת שלכם תהיה שותפה לתהליך, בלי לחץ, ושתרגיש שמחפשים מקום שבו יראו אותה ויבינו אותה — לא רק את הקשיים שלה. מאחל לכם מכל הלב שתמצאו את המקום שבו היא תוכל להרגיש בטוחה, להתחבר ולפרוח. 🙏

הפורום הזה לא פעיל

(יש נטיה ידועה בפורומים של ערוץ 7 לא להיצמד לכותרת הפורום ולא לנהל שרשורים ודיונים בנושא שלשמו נועד הפורום)

תקראי קצת פה: יש לה עולם שלם של אתגרים שהקריאה היא רק חלק ממנו.

פורום אנשים רגישים מאוד | ערוץ 7

(סיכוי טוב מאוד שגם את בקטגוריה או האבא של הילדה, זה עובר בתורשה הדבר הזה).

הוא יותר פעיל.

בהצלחה!!

אם מישהו מרגיש שהייעוץ הזה אינו מדבר גם אליו - אפשר לחפש מישהו אחר.

יתכן שאחרי ששמע בתחילה את אשתך, הבין כאילו הבעיה נמצאת רק בהרגשה שלה - ולא גם בהרגשה שלך.

כמובן, לאידך, שייעוץ טוב אינו אמור להיות זירת טענות הדדיות. זה לא לחפש "מי אשם", אלא איך בונים בטוב יותר את ההדדיות.

אז עצות של הפתעות קטנות, עזרות, התעניינות בשלום השני - הן טובות מאד. אבל זה לא מספיק, כשהן מופנות באופן בולט רק לכיוון אחד.

לגבי להקשיב מה מפריע לך, בחיים, בעבודה וכו' - זה דבר חשוב מאד. אלא שמישהו כזה, לפעמים יתמקד במה שבין בני הזוג, ופחות במה שמעבר לכך.

אני יכול לשלוח לך בפרטי, שם של מישהו (קרוב משפחה) מנוסה מאד, חביב וישר, מייעץ בהירות ובפשטות - ותוכל להתקשר אליו, להסביר מה הבעיה שמצאת בייעוץ הנוכחי - ולשאול אם יש לו רעיון...