היום הוצאתי את הבן שלי מהגן ב13.30, כרגיל
ובדרך הביתה איזה מישהי שואלת אותי אם ככה אני מוציאה אותו כל יום
ומספרת לי ש"יש לי גם שכנה שלא עובדת ומוציאה את הילדים מוקדם.."
איזה עולם הפוך
זה כ"כ עצוב שזה המצב היוצא דופן, שצריך לציין אותו..
זה כ"כ עצוב שהיום רוב ההורים נאלצים להשאיר את הילדים עד שעות מאוחרות
ואני מוציאה כל יום ב1:30
אבל יש שני בעיות ( שכל אחת מהן נכונה על אנשים אחרים )
1. צריך להביא כסף הביתה ולא תמיד , בדרך כלל אפילו, משוכרת של הבעל לבדה לא מספיקה
2. זה לא אפנתי ופמניסטי וכו' שנשים יגדלו את הילדים
צריך להיות קרייריסטיות והילדים?! שיסתדרו....
אבל זו התוצאה כשהולכים נגד הטבע כמו שהשם קבע אותו ומאלצים אישה להיות גבר.
ואז תגידי לי אם התגובה שלך היא לא פמיניסטית מוצהרת ודרך אגב אבא שלי טיפל בילדים,בישל וכיבס.
השירשור דיבר בכללי ולא על מישהי ספציפית.
מצד אחד את אומרת שזה לא עצוב ואין בכך שום דבר רע
ומצד שני את אומרת שרק מגיל שנה וחצי אין בכך שום רע.
אבל איזה אמא עובדת יכולה להוציא ילד רק מגיל שנה וחצי?
הלוואי שגם יכולתי.
גם אני עובדת במשרה חלקית, אבל כל הזמן יש לי קולות אחרים - לא לגבי היציאה לעבודה. דווקא עם זה אני שלמה.
אלא לגבי המסגרות. אם הייתי מסוגלת כלכלית, נפשית וחברתית- נראה לי שהייתי עושה חינוך ביתי....
יש הרבה דברים במסגרות שצורמות לי. וקשה לי נפשית עם זה...
אז לפחות לך אין דואליות כזאת. כיף לך!
בתגובות שלי אני בדרך כלל מכוונת למגמה שהנושא משקף.
אליכן האימהות שמוציאות את הילדים ב 14:00:
האם אתן נחות בצהריים כשהילדים בבית?
האם הילדים שלכם משחקים בחוץ, בזמן שאתן בבית?
כמה זמן הילדים נמצאים כל יום מול מסכים?
אליכן האימהות ששולחות לצהרון:
האם לדעתכן בצהרון יש השקעה בילדים, או שהצהרון הוא "בייבי סיטר"?
האם הצהרון מופעל על ידי גננת שמכינה תוכניות העשרה חוויתיות: סיפורים בהמחשה, פעילויות של ריתמיקה, ספורט, דרמה וכד'?
האם בזמן המשחק החופשי בצהרון, הגננת מתאימה את המשחקים לצרכי הילדים? (אני לא שואלת על רמת הציוד, אלא מה הגננת עושה איתו!)
ומשתדלת שזה יהיה זמן כיף איתי.
אין מה לעשות, לפעמים אני גמורה ואומרת לילדים שאני נחה על הספה.
רוב הזמן הם משחקים לבד ממש לא הרבה ולא כל יום מול המחשב.
(לא מוציאה בשתיים - אלא משאירה אתי לגמרי. מתקרב לשנתיים ולא הולך לגן/מעון)
אני נחה על הספה בסלון כשאני זקוקה לזה. הקטן משחק לידי ואם יש לו צורך - מטפס עלי ואני מלטפת אותו ומהמהמת לו משהו בעיניים עצומות. אם יש בעיה שמצריכה אותי לקום - אני קמה.
זמן מסכים - 0. זמן בחוץ - מעט מדי לצערי, בעיקר כי אנחנו גרים במקום קר. כשמזג האויר מתאים אני משתדלת לקחת אותו למגרש משחקים.
בגדול אני לא כ"כ מאמינה לפעילות העשרה חווייתית וכאלה. במינון נמוך זה נראה לי בסדר, לא מזיק, אבל נראה לי שאפשר לגדול מצוין בלי זה. אמא באזור זה נראה לי הרבה יותר חשוב להתפתחות טובה של פעוט... סביבה נורמלית של בית ופעילות נורמלית של אמא = די והותר גירויים והעשרה. (מדגישה ליתר בטחון שאני לא מתווכחת ולא שופטת אף אחת! כל אמא היא הטובה ביותר לילד שלה, וכל אמא תחליט נכון עבורו. רק מספרת מה נכון בעיני ולפי מה אני בחרתי לכוון את חיי. אני גם יודעת שלכל אחת נסיבות שונות. שלא יצא שאני מאשימה או משהו כי זו ממש לא הכוונה! רק הסברתי כי שאלו)
אבל נראה שאת רוצה לומר שלפעמים עדיף העשרה חוויתית על אמא ישנה ממילא או מסך..
אני חושבת שצריך להפריד בין דברים. הורים שעובדים לפרנסתם או כי זו ההחלטה שלהם, עדיף שהילדים יהיו בצהרון טוב עם הרבה חום והעשרה.
(וגם כאן כן צריך לזכור שילדים צריכים את ההורים נוכחים- פעם נתקלתי במשפחה שהילד היה עד 6 בערב ולפעמים עד 7- כולל ארוחת ערב!).
ומצד שני שאם הילד בא מוקדם הביתה והוא כל היום מול מסך זה לא טוב או כל היום בחוץ בזמן שההורים בבית זה גם לא טוב וגם פה ההורים לא נוכחים...
לפעמים קצת נחה כשהן בבית. אבל בדר"כ לא מצליחה
אצלנו משחקים בחוץ,אבל עם דלת פתוחה כך שאני עוקבת.
מול מסכים- חצי שעה בשבוע בערך. בדר"כ יום שישי זה יום הסרט.
שגם אם הם הילדים חוזרים מוקדם וגם אם הם נשארים בצהרון זה כמעט אותו הדבר כי בכל מקרה הילד פה מפספס והרבה את הקשר שלו עם הוריו!!
לדעתי האישית גם אם האם נמצאת בבית עדיף להשאיר בצהרון הם אמנם לא מרוויחים "העשרה אומנותית וחמה" אבל הם במסגרת עם אוכל שגם זה תלוי באיזה אזור הילד נמצא כי לפעמים זה ממש זבל כי האם צריכה מנוחה!! הן מעבודה בחוץ והן מעבודה בפנים ככל שהדורות יורדים בהתאם הכוחות!!
שנחה, וגם עד שהם מגיעים פתאום איעלם להם ואלך לנוח?
וגם אני לא רוצה לישון ולא לדעת מה קורה איתם, חלקם אחראים וחלקם קטנים שמסוכן להשאיר בלי השגחה.
אני לבד איתם עד הערב.
משחקים בחוץ רק אם קרוב לבית ולא עוברים כביש לבד עדיין,
מסכים- בעיקרון אני מרשה רק 2 תכניות אבל לא תמיד אני עומדת בזה
אבל תמיד מתישהו אני עוצרת את זה ולא מרשה כל היום בלי הגבלה.
יש לי גם ילד בצהרון- מרצונו, בגן שלנו ספציפית אני מרגישה שיש השקעה,
זה גם גן חובה אז יש הכנה לכיתה א', ויחס אישי כי לא כולם נשארים אז זו קבוצה מצומצמת יותר.
חשובים לנו,ומאוד חשוב שנהיה דמויות נוכחות ומרכזיות בחייהם,
כל אחד מחליט האם לעבוד או לא, וכמה שעות ביום הוא רוצה להיות עם ילדיו,
כל החלטה היא נכונה בעיניי- בתנאי שהערכים הללו הם בסדר העדיפות הזה,
זה לא נמדד בכמות- יכולה להיות אמא שעובדת עד 4 מחוסר ברירה כי זו הפרנסה שמצאה,
וממתי שהיא עם ילדיה- היא משקיעה בהם, והם מרגישים את נוכחותה על אף שרוב היום לא היו איתה,
ויכולה להיות אמא שמוציאה ב-1 אבל היא לא ממש איתם כשהם בבית...
אמא שאיתו יותר שעות, גם בלי השקעה ועניינים והיא שקועה בעסקיה, מאשר פחות שעות עם אמא.
מסכימה איתךשלא לכל אחת יש ברירה, ואין מה לשפוט אף אחת, אבל כשיש לאישה אפשרות והיא רוצה להחליט לפי מה שטוב לילד ויודעת שאם הוא יהיה איתה יותר שעות תהיה לה פחות פניות אליו - בעיניי זה בכלל לא שיקול נגד. טוב לילד שיש אמא באזור. טוב לו לראות אותה בעסקיה וללמוד ממנה גם בלי הדרכה מעשית. טוב לו שאם הוא נופל אמא היא זאת שתיתן את הנשיקה. טוב לו שיש תחושת בטחון נפלאה כזאת שאמא פה. זה רצוי. זה מאד רצוי. למי שיכולה להרשות לעצמה...
תרבות המערב הכניסה לנו לראש יותרמדי מרכוז ילדים. באופן טבעי לא אמורים 'להשקיע בילד' כל כך הרבה שעות ביום. אפשר להשקיע בו פעם ב-, לפי הכוחות והזמן, ושאר המן - טוב לו שפשוט נהיה איתו, זה הכול. ולא צריך להיות בחרדה מאיך אני שאיר את הילד איתי, איזה פעולות מושקעות ומפתחות ובלה-בלה-בלה אני אעשה איתו. לא צריך לעבור התמחות בלהיות אמא. מספיק לאהוב והשאר יבוא מאליו.
רוב רובן של האמהות, גם אם לא יעשירו את ילדיהן בצורה מכוונת בשעות אחר הצהריים או בזמנים אחרים- הן יבנו ופתחו את נפש הילדים שלהן בצורה נורמלית ובריאה.
עצם הנוכחות והזמינות היא לבד חשובה.
לחזור ב-13:30 (זו שעת הסיום בגנים שלנו) לאכול ארוחת צהריים עם אבא (אמא בעבודה בשעה זו) -
ואז אבא הולך לישון והיא מעסיקה את עצמה בלי להפריע לו.
או ללכת לצהרון כמו שהיא הלכה בשנה קודמת.
הילדונת (לא בלי להתלבט) בחרה לחזור עם אבא הביתה - ואין לתאר את גודל השינוי לטובה שחל בה. היא נפתחה כמו פרח. למרות שבוודאות האבא שלה פשוט ישן מרבית הזמן...
כנראה שארוחת צהריים עם אבא וההמצאות בבית לידו - גם היא הרבה!!
יש צהרונים שבהם יש שפע משחקים.
אבל על המשחקים האלה נאמר: "אין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד"
הסייעת מוציאה לכל 8-10 ילדים משחק אחד בלבד, כי הם עשו כבר יותר מידי בלאגן....
הילדים משועממים ורבים ביניהם,
אז עדיף כבר להשתעמם בבית!
צהרון מושקע. גננת חמה.
כל המשחקים נפתחו לילדות. עבודות ויצירות.
זה היה מקום מהמם - הילדה בפירוש היתה צריכה להתלבט וההחלטה לא היתה קלה עבורה.
אם היו נותנים לי לבחור - להיות בבית לבד או בצהרון הזה אין לי ספק שהייתי בוחרת בצהרון מכל הסיבות.
והבת שלי אמרה את דברה.
וטוב לה מאד.
אם היינו צריכים תזכורת שילדים צריכים בית בצהריים - ורק מאילוצים צריך לשלוח אותם מחוצה לו , אז הנה היא.
לא שאני לא מכבדת אילוצים . לו בעלי לא יכול היה לקחת אותה בצהריים או שזה היה מתיש אותו יותר מדי , היא היתה הולכת לצהרון ולא היו לי נקיפות מצפון. כי הייתי בוחרת בדבר הנכון תוך שקלול טובת הילדה וטובת המשפחה. והצהרון הוא בפירוש תחליף טוב.
רק צריך להזכיר לפעמים - שזה לא האידיאל אלא אילוץ. שזה לא המקור אלא תחליף. כדי שלא יקרה שנשלח ילדים סתם ככה למסגרות מחוץ לבית - כי הן נראות מפתות ומרתקות. או כי כך עושות גם אלו שעובדות עד מאוחר אז למה לא.
רוב הילדים בגיל הגן, מסוגלים להעסיק את עצמם, כשיש מישהו בשטח, אם למשל אימא מבשלת במטבח פתוח, או אבא נח עם עיניים פקוחות על הספה בסלון.
אבל אם הם ידרשו להעסיק את עצמם כל יום כשהם נמצאים לבד, ליד הורה רדום, הם יחוו תסכול ובדידות.
למשל כמו השורה הראשונה שלך (אמא במטבח או אבא בספה)
זה לא שאו שהם יהיו בצהרון או בבית עם הורה רדום
כפי שכתבתי: כשאנו היינו ילדים, היינו מבלים זמן רב בחוץ, ללא השגחת מבוגר.
כך שגם בעבר, לא היו הרבה הורים שמבלים עם ילדיהן מאחת בצהריים ועד הלילה.
היום הרחוב לא כל כך בטוח. לכן הרבה משפחות מעדיפות שעות מסך, על שוטטות בחוץ.
לכן כתבתי שאם יש צהרון איכותי, הוא עדיף.
מכירה הרבה משפחות במצבי ביניים האלה.
ובגלל שהילדים היום לא יכולים לצאת לבד אז ההורים יוצאים איתם.
בסה"כ לצאת עם הילדים (או להיות איתם בבית בלי להרדם על הספה אך גם בלי ממש לשחק איתם בפועל)
זה לא יותר קשה מלעבוד בשעות האלה
ומאחת וחצי עד שבע-שבע וחצי שהם הולכים לישון זה לא כ"כ הרבה שעות
אבל מאוד נראה לי שזה לא אנשים שיראו הרבה סרטים וגם שאין להם עזרה
אבל לא זה העניין, גם אם אין הרבה משפחות כאלה
אני באמת לא חושבת שיותר קל לעבוד מלהיות (פסיבית) עם הילדים
(מעבר לזה שיש צורך לצאת כדי להתאוורר וכו', לא על זה דובר כאן)
ואני גם לא חושבת ש5-6 שעות ביום, כשרוב הזמן פסיבי/בחוץ/טיפול פיזי (שצריך לעשות
בערב- גם אם הם בצהרון) זה כ"כ הרבה
שאין להן בכלל מסך בבית משום סוג.
והסבתא עדיין בגיל שעובד ולא ממש פנוי לשמור ולעזור עם הילדים.
והילדים איתן בבית הרבה שעות שחלקן במין מצב ביניים ... (שזה בעצם המצב של בעלי כמובן. הוא לא ישן לחלוטין. ברור שזו שינה קלה ועדיין הוא זמין לה לשאלות/בקשות וכו')
במגזר שלנו זה נפוץ מאד מאד!!
ילדים שלא הורגלו במסך יש להם שלווה להתעסק עם עצמם גם בדברים פחות "קופצים". הם יודעים להעסיק את עצמם במשחקי דמיון/ציור ויצירה/עיון בספרים למשך זמן---
ויודעים גם לחלום.
ילדים כאלו לרוב לא חווים תיסכול מבדידות. הם לא הורגלו שמשהו חייב להעסיק אותם כל הזמן.
מעבר לכך שברוב המשפחות יש יותר מילד אחד ולא מדובר בבדידות ממש.
סיפור לפני השינה כן- אא"כ בעלי נמצא והוא, שיהיה בריא, ניחן בסבלנות מיוחדת, ויושבת על שיעורי בית עם מי שצריך, הם די משחקים עם עצמם אחה"צ/עם/אצל חברים/בגינה ואני עושה את עבודות הבית לידם... ותוהה עד כמה זה בסדר...
אני דוקא בשאיפה לשילוב הזה.
בהתהוותבימים עברו בכלל לא היו גנים. למה ילד צריך גן?
הדור שלנו עובר שינויים נוספים.
כשאני הייתי ילדה, תמיד אימא הרשתה "לרדת למטה" אחרי השעה ארבע, ועד ארוחת הערב.
היום זה אחרת. היום הרחוב שלנו שונה והילדים צריכים יותר שמירה.
לכן אל תחשבו שהאימהות של פעם ישבו כל אחר הצהריים בחברת הילדים!
הצהרון לא צריך להגיע במקום תשומת לב אימהית.
הצהרון צריך להיות במקום שעת משחק בחוץ, ללא השגחה.
אבל אם בצהרון הגננת מפטפטת עם הסייעת וכל הילדים צופים בסרט, אז באמת עדיף לצפות בסרט בבית!
כמה ילדים מהדור שלנו חוו ילדות כזו, שההורים נמצאים כל הזמן בחברת הילדים, וכמה היו יוצאים החוצה לשחק, ללא השגחה.
והייתי משחקת חופשי בחוץ בלי השגחה,מי חשב על מציאות מטורפת כמו היום.
ואחרי מיקרה אורון ירדן ההורים שלי נהיו קצת יותר לחוצים אבל משום מה אף אחד לא מנע ממני להסתובב בחורשות וברחוב,היום....לבת בטח לא אתן אבל לבנים באמת שאני לא יודעת.
פה איזור חרדי ולאף ילד אין מכשיר בכיס, וזה לא קשור לזה שאני לא אתן לילדים שלי לשוטט חופשי.
המודעות לסכנות גברה יותר.. אין ספק.
כשהייתי ילדה הייתי בטוחה שהמושג -חוטף ילדים- הוא הזיה שילדים המציאו..
כשרופא שיניים עובד עם ביטוח מסויים, אין את הטרחה הבירוקרטית של מילוי טפסים וקבלת אישורים לטיפולים יקרים.
לפי הניסיון שלנו במשפחה, ביטוחי השיניים תומכים בטיפולים אצל כל רופא, פרטי או דרך קופ"ח. מגישים ומקבלים את מה שהביטוח מכסה.
במשרה מלאה, עם כל העלויות של העסקת עובד.
בכל אופן, לטעמי, האם הרופא כן/לא בהסדר עם ביטוח, לא צריך להוות שיקול האם ללכת אליו לטיפול.
השיקול צריך להיות רק המוניטין המקצועי שלו.
בתי הגדולה בת 8, ילדה מהממת מכל הבחינות- נעימה לחברות ולמשפחה, נדיבה, חכמה, באמת מותק. מצד שני, היא דוחה כל דבר לרגע האחרון. נגרר מזה שהיא מאד מבולגנת. מה רציתי לומר על זה:
1. אני מאד מבינה את היתרון של התכונה הזו- היא רוב הזמן עושה מה שהיא אוהבת ולא משימות ש*צריך* לעשות, וזה כיף גדול!
2. מצד שני, באחד מבני המשפחה הבוגרים (היותר מורחבת) יש את התכונות הללו. והן גורמות לו נזק מתמשך! אותה דמות לא מנצלת את הפוטנציאל שלה בשום תחום, מאבדת דברים על ימין ועל שמאל, מפוטרת מעבודות תוך תקופה קצרה. בקיצור- זו לא ההתנהלות המועילה בעולם הזה!
3. בבקרים עוד הצלחנו למצוא פיתרון- אני אומרת לה "את יודעת מה השעה ומה המשימות שלך, תעשי את זה בקצב שלך ואני לא מאשרת איחורים". ואז היא מתעדפת את המשימות שלה- לפעמים לא אוכלת א. בוקר אזלוקחת שקית לבי"ס, אבל סה"כ מגיעה די בזמן.
4. אבל עד שהיא הולכת לישון היא מורחת את הזמן ואז גם אני כבר משתגעת וגם היא עייפה בבקרים והולכת לישון לא תמיד בתחושה נעימה.
5. אני לא רוצה להתעצבן עליה, מצד שני אני ממש מפחדת שהתכונות האלו יהרסו לה את החיים הבוגרים.
קיצור, למישהו יש עצות?
לקבוע שעה שבה היא צריכה ללכת לישון.
ושתנהל את המשימות שלה עד אז.
כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת.
זה יכול להיות קושי בהתארגנות, קשב וריכוז וכו'.
לפעמים זה משתפר עם הזמן, כשגדלים שצריכים לקחת יותר אחריות.
ב"ה זה לא נראה קשב וריכוז או קושי בהתארגנות, נטו דחיינות. היא ידעת לסדר מאד יפה רק לא בא לה לעשות את זה ברגע הראשון.
מקווה שיתאזן קצת...
תודה!
כי אם כן - היא לא עושה את זה בכוונה...
ומצד שני - אפשר ללמד אותה דרכי התנהלות מותאמים לקשיי קשב, ואז היא תוכל לצמוח לתפארת.
לא להשליך עליה חיים של מישהו אחר.
תכונות דומות לא מביאות לחיים דומים.
היא לא הוא, יש לה בוודאות עוד שלל תכונות, יתרונות ויכולות, שיכולות להביא אותה לכל מקום שהיא תבחר.
הדרך הכי טובה לבן אדם לקחת אחריות היא שלא לוקחים בשבילו את האחריות.
כשהוא מתמודד עם התוצאה של המעשים והבחירות שלו.
ועכשיו זה בדיוק הזמן לתת לה לטעות וללמוד לקחים בעצמה - כשטעויות שתעשה הן מינוריות ולא משמעותיות.
תנו לה לאחר, לפספס, אל תנסו להעיר לה כל הזמן או להזכיר לה שוב ושוב.
והכי חשוב לא להתנהל מתוך חרדה שאולי היא תהיה אותו אדם שאתם מפחדים שהיא תהיה.
כי היא כנראה לא, אבל אם תקחו את האחריות במקומה אולי היא באמת לא תלמד לקחת אחריות ותהיה כזאת.
היא עייפה? כשזה מפריע לה, היא תלמד לקחת אחריות, כשזה רק מפריע לך - היא לעולם לא תלמד, במקרה הטוב תציית עד שתתבגר.
נשמע שאיך שאתם מתנהלים בבוקר זה כיוון מעולה.
אם זה מפריע *לה* ומקשה *עליה* והיא זאת שלא מצליחה להתמודד עם זה למרות שמנסה, אולי כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לה.
חיפשתי כיוון מחשבה חינוכי עבורי, איך להתנהל מולה.
בס"ד
שלום רב,
יש לנו ילדה בת 8 בכיתה ג. היא לא מוכנה אפילו לצאת מהבית לבית הספר.
דברנו עם המורה, יועצת, מנהלת ופסיכולוגית בית הספר, ושום דבר לא עזר.
מה לעשות?
והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.
האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?
צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.
צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.
אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה
ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.
לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.
ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.
זה לא נשמע כמו סתם פינוק.
יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.
אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.
גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.
אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.
תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).
היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?
הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.
היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.
הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .
ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.
לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך
כדי להתמודד עם זה.
כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.
במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.
אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.
היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).
מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה
בהצלחה!!
שהעיקר זה לדבר איתה.
ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.
איך לה בלימודים?
איך לה מבחינה חברתית?
יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?
מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?
האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.
בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)
לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.
אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.
ומוסיפה:
איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?
ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?
האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?
בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)
בהצלחה.
אבא פגוםאני סובל בשבתות, פשוט סובל, כל סעודה היא סיוט. יש לנו ב"ה 6 ילדים מגיל 3 עד 17 וכל סעודה היא בעיקר הקנטות בין הגדול לכולם. אני מכין דברי תורה, חידונים, סיפורים (כן, ניסיתי גם את "עושים עניין" של הרב יוני לביא) ופשוט לא מצליח להחזיק יותר מ 20 שניות. אני רק פותח את הפה הגדולים על הספה במקרה הטוב קוראים עלונים, או בחדר, נחים מחוסר עזרה בשישי.. אני מרגיש מועקה גדולה, תחושת כישלון, אפילו הקטנים לא מקשיבים לסיפורים.
יש למישהו עצה מלבד תפילה?
אני עובד עצות..
החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.
אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''
בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב.
שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.
אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?
זה נשמע מאד מעיק.
למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?
אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת
מאוד מאוד מבינה אותך💔
מאוד כבר אמרתי?
אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.
אל תכביד עליהם
תקליל
שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים
צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .
תשחרר
שיעור כללי תעביר במקום אחר
בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים
יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת.
אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...
קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.
1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון.
2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !
3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'
4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.
5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.
6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.
8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.
9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]
10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.
11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.
12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]
אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.
לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.
לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.
יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).
נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.
אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)
תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה
1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.
אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.
תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...
2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..
סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.
3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.
כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.
בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.
ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.
4. כמובן תפילות!!
טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה
אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.
עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה
מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש
גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'
אגב לא חייבים את כל אורך השיר..
בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב
אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע
למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם
מחפשת בירושלים אולפנה או תיכון דתי לבת שלי, מקום טוב וחם עם רמה לימודית טובה וחינוך טוב.
כן שמאפשר טלפון חכם ולק ג'ל.
קיבלתי תפקיד חדש יו"ר ועדת תרבות בקהילה שלנו
התקציב דיי דל 🤧
אשמח להמלצות למפעילים באירועי קהילה שהייתם בהם!
תודה!
זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.
פיתות על הטאבון ביער..
זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.
הבן שלי בן 16. מתוק, אבל עם חרדה חברתית ודימוי עצמי נמוך.
מחפשת מטפל רגשי ממש טוב באיזור פתח תקווה והסביבה.
אשמח להמלצות!
תודה רבה!!
לק"י
אמהות
הריון ולידה
ועוד
יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב
