ואני מוציאה כל יום ב1:30

אבל יש שני בעיות ( שכל אחת מהן נכונה על אנשים אחרים )

1. צריך להביא כסף הביתה ולא תמיד , בדרך כלל אפילו, משוכרת של הבעל לבדה לא מספיקה 

2. זה לא אפנתי ופמניסטי וכו' שנשים יגדלו את הילדים

   צריך להיות קרייריסטיות והילדים?! שיסתדרו....

בעיקר כי אני יודעת שאם אחפש משהו אחר זה יהיה רחוק יותר ואז אצטרך צהרון.

אז אני לא הכי מרוצה בעבודה כדי שוכל לפגוש את ילדי בשעה סבירה- 14:00 (איזה גן נגמר היום ב13:30?)

מצד שני לא ממש טוב לי אז אני בהתלבטות קשה , האם לחפש משהו אחר או לא...

אבל זו התוצאה כשהולכים נגד הטבע כמו שהשם קבע אותו ומאלצים אישה להיות גבר.

ואז תגידי לי אם התגובה שלך היא לא פמיניסטית מוצהרת ודרך אגב אבא שלי טיפל בילדים,בישל וכיבס.

השירשור דיבר בכללי ולא על מישהי ספציפית.

מצד אחד את אומרת שזה לא עצוב ואין בכך שום דבר רע

ומצד שני את אומרת שרק מגיל שנה וחצי אין בכך שום רע.

אבל איזה אמא עובדת יכולה להוציא ילד רק מגיל שנה וחצי?

הלוואי שגם יכולתי.

גם אני עובדת במשרה חלקית, אבל כל הזמן יש לי קולות אחרים - לא לגבי היציאה לעבודה. דווקא עם זה אני שלמה.

אלא לגבי המסגרות. אם הייתי מסוגלת כלכלית, נפשית וחברתית- נראה לי שהייתי עושה חינוך ביתי....

יש הרבה דברים במסגרות שצורמות לי. וקשה לי נפשית עם זה...

אז לפחות לך אין דואליות כזאת. כיף לך!

בתגובות שלי אני בדרך כלל מכוונת למגמה שהנושא משקף.

אליכן האימהות שמוציאות את הילדים ב 14:00:

האם אתן נחות בצהריים כשהילדים בבית?

האם הילדים שלכם משחקים בחוץ, בזמן שאתן בבית?

כמה זמן הילדים נמצאים כל יום מול מסכים?

אליכן האימהות ששולחות לצהרון:

האם לדעתכן בצהרון יש השקעה בילדים, או שהצהרון הוא "בייבי סיטר"?

האם הצהרון מופעל על ידי גננת שמכינה תוכניות העשרה חוויתיות: סיפורים בהמחשה, פעילויות של ריתמיקה, ספורט, דרמה וכד'?

האם בזמן המשחק החופשי בצהרון, הגננת מתאימה את המשחקים לצרכי הילדים? (אני לא שואלת על רמת הציוד, אלא מה הגננת עושה איתו!)

ומשתדלת שזה יהיה זמן כיף איתי.

אין מה לעשות, לפעמים אני גמורה ואומרת לילדים שאני נחה על הספה.

רוב הזמן הם משחקים לבד  ממש לא הרבה ולא כל יום מול המחשב.

(לא מוציאה בשתיים - אלא משאירה אתי לגמרי. מתקרב לשנתיים ולא הולך לגן/מעון)

אני נחה על הספה בסלון כשאני זקוקה לזה. הקטן משחק לידי ואם יש לו צורך - מטפס עלי ואני מלטפת אותו ומהמהמת לו משהו בעיניים עצומות. אם יש בעיה שמצריכה אותי לקום - אני קמה.

זמן מסכים - 0. זמן בחוץ - מעט מדי לצערי, בעיקר כי אנחנו גרים במקום קר. כשמזג האויר מתאים אני משתדלת לקחת אותו למגרש משחקים.

בגדול אני לא כ"כ מאמינה לפעילות העשרה חווייתית וכאלה. במינון נמוך זה נראה לי בסדר, לא מזיק, אבל נראה לי שאפשר לגדול מצוין בלי זה. אמא באזור זה נראה לי הרבה יותר חשוב להתפתחות טובה של פעוט... סביבה נורמלית של בית ופעילות נורמלית של אמא = די והותר גירויים והעשרה. (מדגישה ליתר בטחון שאני לא מתווכחת ולא שופטת אף אחת! כל אמא היא הטובה ביותר לילד שלה, וכל אמא תחליט נכון עבורו. רק מספרת מה נכון בעיני ולפי מה אני בחרתי לכוון את חיי. אני גם יודעת שלכל אחת נסיבות שונות. שלא יצא שאני מאשימה או משהו כי זו ממש לא הכוונה! רק הסברתי כי שאלו)

אבל נראה שאת רוצה לומר שלפעמים עדיף העשרה חוויתית על אמא ישנה ממילא או מסך..

אני חושבת שצריך להפריד בין דברים. הורים שעובדים לפרנסתם או כי זו ההחלטה שלהם, עדיף שהילדים יהיו בצהרון טוב עם הרבה חום והעשרה. 

(וגם כאן כן צריך לזכור שילדים צריכים את ההורים נוכחים- פעם נתקלתי במשפחה שהילד היה עד 6 בערב ולפעמים עד 7- כולל ארוחת ערב!).

ומצד שני שאם הילד בא מוקדם הביתה והוא כל היום מול מסך זה לא טוב או כל היום בחוץ בזמן שההורים בבית זה גם לא טוב וגם פה ההורים לא נוכחים...

לפעמים קצת נחה כשהן בבית. אבל בדר"כ לא מצליחה

אצלנו משחקים בחוץ,אבל עם דלת פתוחה כך שאני עוקבת.

מול מסכים- חצי שעה בשבוע בערך. בדר"כ יום שישי זה יום הסרט.

שגם אם הם הילדים חוזרים מוקדם וגם אם הם נשארים בצהרון זה כמעט אותו הדבר כי בכל מקרה הילד פה מפספס והרבה את הקשר שלו עם הוריו!!

לדעתי האישית גם אם האם נמצאת בבית עדיף להשאיר בצהרון הם אמנם לא מרוויחים "העשרה אומנותית וחמה" אבל הם במסגרת עם אוכל שגם זה תלוי באיזה אזור הילד נמצא כי לפעמים זה ממש זבל כי האם צריכה מנוחה!! הן מעבודה בחוץ והן מעבודה בפנים ככל שהדורות יורדים בהתאם הכוחות!!

שנחה, וגם עד שהם מגיעים פתאום איעלם להם ואלך לנוח?

וגם אני לא רוצה לישון ולא לדעת מה קורה איתם, חלקם אחראים וחלקם קטנים שמסוכן להשאיר בלי השגחה.

אני לבד איתם עד הערב.

משחקים בחוץ רק אם קרוב לבית ולא עוברים כביש לבד עדיין,

מסכים- בעיקרון אני מרשה רק 2 תכניות אבל לא תמיד אני עומדת בזה

אבל תמיד מתישהו אני עוצרת את זה ולא מרשה כל היום בלי הגבלה.

יש לי גם ילד בצהרון- מרצונו, בגן שלנו ספציפית אני מרגישה שיש השקעה,

זה גם גן חובה אז יש הכנה לכיתה א', ויחס אישי כי לא כולם נשארים אז זו קבוצה מצומצמת יותר.

חשובים לנו,ומאוד חשוב שנהיה דמויות נוכחות ומרכזיות בחייהם,

כל אחד מחליט האם לעבוד או לא, וכמה שעות ביום הוא רוצה להיות עם ילדיו,

כל החלטה היא נכונה בעיניי- בתנאי שהערכים הללו הם בסדר העדיפות הזה,

זה לא נמדד בכמות- יכולה להיות אמא שעובדת עד 4 מחוסר ברירה כי זו הפרנסה שמצאה,

וממתי שהיא עם ילדיה- היא משקיעה בהם, והם מרגישים את נוכחותה על אף שרוב היום לא היו איתה,

ויכולה להיות אמא שמוציאה ב-1 אבל היא לא ממש איתם כשהם בבית...

אמא שאיתו יותר שעות, גם בלי השקעה ועניינים והיא שקועה בעסקיה, מאשר פחות שעות עם אמא.

מסכימה איתךשלא לכל אחת יש ברירה, ואין מה לשפוט אף אחת, אבל כשיש לאישה אפשרות והיא רוצה להחליט לפי מה שטוב לילד ויודעת שאם הוא יהיה איתה יותר שעות תהיה לה פחות פניות אליו - בעיניי זה בכלל לא שיקול נגד. טוב לילד שיש אמא באזור. טוב לו לראות אותה בעסקיה וללמוד ממנה גם בלי הדרכה מעשית. טוב לו שאם הוא נופל אמא היא זאת שתיתן את הנשיקה. טוב לו שיש תחושת בטחון נפלאה כזאת שאמא פה. זה רצוי. זה מאד רצוי. למי שיכולה להרשות לעצמה...

תרבות המערב הכניסה לנו לראש יותרמדי מרכוז ילדים. באופן טבעי לא אמורים 'להשקיע בילד' כל כך הרבה שעות ביום. אפשר להשקיע בו פעם ב-, לפי הכוחות והזמן, ושאר המן - טוב לו שפשוט נהיה איתו, זה הכול. ולא צריך להיות בחרדה מאיך אני שאיר את הילד איתי, איזה פעולות מושקעות ומפתחות ובלה-בלה-בלה אני אעשה איתו. לא צריך לעבור התמחות בלהיות אמא. מספיק לאהוב והשאר יבוא מאליו.

רוב רובן של האמהות, גם אם לא יעשירו את ילדיהן בצורה מכוונת בשעות אחר הצהריים או בזמנים אחרים- הן יבנו ופתחו את נפש הילדים שלהן בצורה נורמלית ובריאה.

עצם הנוכחות והזמינות היא לבד חשובה.

לחזור ב-13:30 (זו שעת הסיום בגנים שלנו) לאכול ארוחת צהריים עם אבא (אמא בעבודה בשעה זו) -

ואז אבא הולך לישון והיא מעסיקה את עצמה בלי להפריע לו.

או ללכת לצהרון כמו שהיא הלכה בשנה קודמת.

הילדונת (לא בלי להתלבט) בחרה לחזור עם אבא הביתה - ואין לתאר את גודל השינוי לטובה שחל בה. היא נפתחה כמו פרח. למרות שבוודאות האבא שלה פשוט ישן מרבית הזמן...

כנראה שארוחת צהריים עם אבא וההמצאות בבית לידו - גם היא הרבה!!

יש צהרונים שבהם יש שפע משחקים.

אבל על המשחקים האלה נאמר: "אין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד"

הסייעת מוציאה לכל 8-10 ילדים משחק אחד בלבד, כי הם עשו כבר יותר מידי בלאגן....

הילדים משועממים ורבים ביניהם,

אז עדיף כבר להשתעמם בבית!

צהרון מושקע. גננת חמה.

כל המשחקים נפתחו לילדות. עבודות ויצירות.

זה היה מקום מהמם - הילדה בפירוש היתה צריכה להתלבט וההחלטה לא היתה קלה עבורה.

אם היו נותנים לי לבחור - להיות בבית לבד או בצהרון הזה אין לי ספק שהייתי בוחרת בצהרון מכל הסיבות.

והבת שלי אמרה את דברה.

וטוב לה מאד.

אם היינו צריכים תזכורת שילדים צריכים בית בצהריים - ורק מאילוצים צריך לשלוח אותם מחוצה לו , אז הנה היא.

לא שאני לא מכבדת אילוצים . לו בעלי לא יכול היה לקחת אותה בצהריים או שזה היה מתיש אותו יותר מדי , היא היתה הולכת לצהרון ולא היו לי נקיפות מצפון. כי הייתי בוחרת בדבר הנכון תוך שקלול טובת הילדה וטובת המשפחה. והצהרון הוא בפירוש תחליף טוב.

רק צריך להזכיר לפעמים - שזה לא האידיאל אלא אילוץ. שזה לא המקור אלא תחליף. כדי שלא יקרה שנשלח ילדים סתם ככה למסגרות מחוץ לבית - כי הן נראות מפתות ומרתקות. או כי כך עושות גם אלו שעובדות עד מאוחר אז למה לא.

רוב הילדים בגיל הגן, מסוגלים להעסיק את עצמם, כשיש מישהו בשטח, אם  למשל אימא מבשלת במטבח פתוח, או אבא נח עם עיניים פקוחות על הספה בסלון.

אבל אם הם ידרשו להעסיק את עצמם כל יום כשהם נמצאים לבד, ליד הורה רדום, הם יחוו תסכול ובדידות.

למשל כמו השורה הראשונה שלך (אמא במטבח או אבא בספה)

זה לא שאו שהם יהיו בצהרון או בבית עם הורה רדום

כפי שכתבתי: כשאנו היינו ילדים, היינו מבלים זמן רב בחוץ, ללא השגחת מבוגר.

כך שגם בעבר, לא היו הרבה הורים שמבלים עם ילדיהן מאחת בצהריים ועד הלילה.

היום הרחוב לא כל כך בטוח. לכן הרבה משפחות מעדיפות שעות מסך, על שוטטות בחוץ.

לכן כתבתי שאם יש צהרון איכותי, הוא עדיף.

מכירה הרבה משפחות במצבי ביניים האלה.

ובגלל שהילדים היום לא יכולים לצאת לבד אז ההורים יוצאים איתם.

בסה"כ לצאת עם הילדים (או להיות איתם בבית בלי להרדם על הספה אך גם בלי ממש לשחק איתם בפועל)

זה לא יותר קשה מלעבוד בשעות האלה

ומאחת וחצי עד שבע-שבע וחצי שהם הולכים לישון זה לא כ"כ הרבה שעות

ועוד שאלה: האם לאימהות האלה יש עזרה נוספת (כמו סבתא וכד')

אבל מאוד נראה לי שזה לא אנשים שיראו הרבה סרטים וגם שאין להם עזרה

אבל לא זה העניין, גם אם אין הרבה משפחות כאלה

אני באמת לא חושבת שיותר קל לעבוד מלהיות (פסיבית) עם הילדים

(מעבר לזה שיש צורך לצאת כדי להתאוורר וכו', לא על זה דובר כאן)

ואני גם לא חושבת ש5-6 שעות ביום, כשרוב הזמן פסיבי/בחוץ/טיפול פיזי (שצריך לעשות

בערב- גם אם הם בצהרון) זה כ"כ הרבה

שאין להן בכלל מסך בבית משום סוג.

והסבתא עדיין בגיל שעובד ולא ממש פנוי לשמור ולעזור עם הילדים.

והילדים איתן בבית הרבה שעות שחלקן במין מצב ביניים ... (שזה בעצם המצב של בעלי כמובן. הוא לא ישן לחלוטין. ברור שזו שינה קלה ועדיין הוא זמין לה לשאלות/בקשות וכו')

במגזר שלנו זה נפוץ מאד מאד!!

ילדים שלא הורגלו במסך יש להם שלווה להתעסק עם עצמם גם בדברים פחות "קופצים". הם יודעים להעסיק את עצמם במשחקי דמיון/ציור ויצירה/עיון בספרים למשך זמן---

ויודעים גם לחלום.

ילדים כאלו לרוב לא חווים תיסכול מבדידות. הם לא הורגלו שמשהו חייב להעסיק אותם כל הזמן.

מעבר לכך שברוב המשפחות יש יותר מילד אחד ולא מדובר בבדידות ממש.

סיפור לפני השינה כן- אא"כ בעלי נמצא והוא, שיהיה בריא, ניחן בסבלנות מיוחדת, ויושבת על שיעורי בית עם מי שצריך, הם די משחקים עם עצמם אחה"צ/עם/אצל חברים/בגינה ואני עושה את עבודות הבית לידם... ותוהה עד כמה זה בסדר...

אני דוקא בשאיפה לשילוב הזה.

בימים עברו בכלל לא היו גנים. למה ילד צריך גן?

הדור שלנו עובר שינויים נוספים.

כשאני הייתי ילדה, תמיד אימא הרשתה "לרדת למטה" אחרי השעה ארבע, ועד ארוחת הערב.

היום זה אחרת. היום הרחוב שלנו שונה והילדים צריכים יותר שמירה.

לכן אל תחשבו שהאימהות של פעם ישבו כל אחר הצהריים בחברת הילדים!

הצהרון לא צריך להגיע במקום תשומת לב אימהית.

הצהרון צריך להיות במקום שעת משחק בחוץ, ללא השגחה.

אבל אם בצהרון הגננת מפטפטת עם הסייעת וכל הילדים צופים בסרט, אז באמת עדיף לצפות בסרט בבית!

כמה ילדים מהדור שלנו חוו ילדות כזו, שההורים נמצאים כל הזמן בחברת הילדים, וכמה היו יוצאים החוצה לשחק, ללא השגחה.

והייתי משחקת חופשי בחוץ בלי השגחה,מי חשב על מציאות מטורפת כמו היום.

ואחרי מיקרה אורון ירדן ההורים שלי נהיו קצת יותר לחוצים אבל משום מה אף אחד לא מנע ממני להסתובב בחורשות וברחוב,היום....לבת בטח לא אתן אבל לבנים באמת שאני לא יודעת.

פה איזור חרדי ולאף ילד אין מכשיר בכיס, וזה לא קשור לזה שאני לא אתן לילדים שלי לשוטט חופשי.

המודעות לסכנות גברה יותר.. אין ספק.

כשהייתי ילדה הייתי בטוחה שהמושג -חוטף ילדים- הוא הזיה שילדים המציאו..

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.

שתדבר איתה בטלפון. שכשיחזרו לגן יחגגו לה.

אצלינו משתדלים להתקשר לילדים, ולשלוח סרטונים כדי לשמור על קצת תחושת חיבור כמה שאפשר בין הגן לילדים.

באמת תקופה מורכבת לילדים, מחפשים את השיגרה ואת הביטחון שהם רגילים אליו. 

זה לא סיר לאפיה זה סיר לבישול

ואולי היה כדאי לכסות עם מגבת מעל

שיש לך ולילדים יותר צורך ממנו בימים האלה?

אולי פשוט לדבר איתו על זה

בטח שנסע לעבודה. יש לכם חשבונות לשלם ומשפחה לגדל. צריך להעריך את זה ולקבל את זה קודם כל.

אחר כך אפשר לאזן מחדש.

היה לי ממש מאתגר היום הרגשתי פשוט אמא גרועה/

הייתי כל כך עייפה ורק רציתי שמישהו יחליף אותי ויהיה לי שקט לשעה

אני ממש צריכה שתגיע שעה מוקדם יותר/שתבקש לעבוד מהבית/שתיתתן לי שעה לנוח כשאתה בא כדי שאני אצליח לחזור לעצמי/שתראה את המאמצים שלי/שתיקח אחריות על x וכו

ולא מתקשרים אליהם ישירות לטלפון.

בכל אופן, עוד כחודש יש לנו תור לפסיכיאטר פרטי שקיבלנו עליו המלצות, והוא מקבל בתל אביב. אחרי התור אוכל להמליץ עליו באופן אישי כנראה...

אבלאם אפשר בכל זאת מספר...

את ד''ר ליעד רוטשטיין

ד''ר מאיה אליעזר

במרכז, פרטיות