אנחנו 8 חודשים אחרי לידה. מונעים בינתיים (עם נרות...).
מונעים מכמה סיבות. אחרי הלידה הדי כואבת וטראומטית שלי לא יכולתי על לחשוב להכנס להריון. פחדתי מהכאבים ועוד.
גם פחדתי שלא אסתדר אם אכנס שוב להריון ככה עם שני קטנטנים צמודים. ואכן, הקטן שלנו דורש המון. הלילות שלי עדיין לא לילות, קשה ביותר. צריך תעסוקה מתמדת בימים ועוד.
בינתיים גם בעלי החליט שהוא לא רוצה עוד ילד כזה צמוד וביקש לחכות לפחות עד שהקטנטן בן 8-9 חודשים.
אממה. בא לי כל כך עוד ילד. לא יודעת מה נכנס בי. בא לי להיות בהריון. להביא עוד חיים לעולם.
ובאותו מידה אני כל כך פוחדת רוצה לחכות עוד ועוד. רוצה להנות מהילד וגם קצת לחזור לשפיות שלי.
גיסתי ילדה תאומים ואני פשוט מקנאה. כמה שאני שמחה בשבילה הלב שלי פשוט מקנא!!!!
אז בינתיים נוח לי הסידור עם הנרות כי למרות שרצינו להחליף לאמצעי מניעה יעיל יותר, החלטנו להשאר איתם כי ככה אני מרגישה יותר שאם ה' רוצה אז נכנס להריון.
זה מעסיק אותי המון כבר חודשים, ואני כבר לא יודעת מה לחשוב.
גם לא רוצה ללחוץ על בעלי כי אני רוצה שזה יבוא מרצון.
איך מפגישים בין הלב למוח ובוחרים נכון (לא שזה כזה בידיים שלי, כן)?
))