והם חייכו ושיתפו ונתנו לי מקום ואוכל ובית
אבל כמה שכולנו חייכנו והעמדנו פנים שהכל רגיל וטוב כאן
זה היה הבית שלהם. לא שלי
ואולי היה טוב באמת
אבל זה היה כמו זרם חשמלי שהגוף שלי היה המוליך התמידי שלו שכל הזמן פעם
טוק. טוק. טוק.
וכל הזמן הייתי אני אני, הם הם, וכל רגע שעבר הייתי אסירת תודה על זה שלעזאזל הם נותנים לי לנשום כאן.
אני שונאת להרגיש אותי חזק כל כך
כאילו מרוחה לי איזו תמצית וניל טהורה, מרוכזת, על שורש כפות ידיי
וכל תנודה של האוויר שיוצר גופי יוצרת גם גל קטן של ריח
קטן. כמו נקודה בקצה התודעה שלא מרפה
נקודה קיימת
וקיימת
וקיימת
ולחייך. ושוב לחייך
ולהרגיש משוגע עם עווית מטופשת על הפרצוף
אבל אם לא מחייכים, אנשים דואגים
והנקודה בקצה התודעה שלהם או באמצעה מתרחבת
כמו כתם רטיבות בקצה התקרה שאתה כבר לא יכול להתעלם ממנו
ואת זה, בשום פנים ואופן אני לא יכולה לסבול.
הוא לקח אותי לבית הספר בבקרים ולבית חולים בלילות מטורפים
היא הכינה לי כריכים וסלטים ואת האוכל שאני אוהבת אינספור פעמים,
הם חיבקו אותי כשבכיתי וידעו איך קוראים לכל אחת מהחברות שלי
וכשהוריד אותי היום בכניסה של הבית שלי עם כל השקיות והתיקים,
הוא החנה את הרכב צמוד לפתח שבקצה שביל הגישה של הבית,
אפילו שיכול היה לחנות שתי מטרים רחוק יותר ובזה לחסוך אחר כך את התימרון המסובך בשביל הצר.
הם יעשו הכל שארגיש מוגנת ואהובה ושייכת.
אבל לכל הרוחות
אני לא
כמה נורא זה לשנוא כשאוהבים אותך?
כמה נורא זה לרצות רק לברוח מאלה שעושים הכל כדי שיהיה לך טוב?
זה נורא
אני יודעת שזה נורא
אבל בעיניי זה הכי אבסורדי ולא צודק שבעולם
שכשאני נופלת וכואב לי, אני מרגישה אשמה ואכזרית
כאילו תקעתי סכין בלב שלהם
הרי הם רצו כל כך להגן עליי
אבל אני לא אשמה, אני צועקת לפני שאני מתערפלת ומאבדת תחושה
ואחר כך שוכחת הכל
וכשלילה שוב חודר בפסים קרים לשמיים שלי
אני שוב מתכווצת בכאב איום
על שהכאבתי למי שרצה שיהיה לי טוב
אני אשמה. אני אשמה.
אני אשמה. אני אשמה.
המוליך החשמלי שלי פועם בלי הפסקה של רגע אחד
בוורידים, בשערות, בקצה של הציפורן עם הלק המקולף שלי, בעיניים המזורגגות שלי שרטובות כבר שבועיים בלי הפסקה
אני שונאת להיות אשמה.
אבל יש לי רק דרך אחת להפסיק את כל זה
ואם אעשה את זה, אהיה אשמה פי אלף. פי מיליון. פי מיליארד, ואולי יותר.
מה שמוביל אותי לנקודת ההתחלה
שוב ושוב
ושוב
ושוב.
ושוב.
