אני לחלוטין לא מבין:

את שואלת "איך להתייחס אליו"?....

כאילו הוא ה"בעיה" - ואת צריכה להבין מה לעשות "איתו"?....

[לא ראיתי כלל את השרשור שהקודם שאת מדברת עליו]

להבחנתי כל הסיפור התגלגל ממך - ואני חושב שהמודעות לזה חשובה.

הרי היתה כאן הדרגה:

בתחילה נתת לו "הוראה" איך לטפל בו. שיכין דייסה ולא ידבר (ועוד לפני כן "ציון" שקצת איבד שליטה..). אי הבנה ראשונה. הוא אבא. מטפל איך שנראה לו. לא מוצא חן - תנהלי איתו שיחה חינוכית ביום. מה שייך "הוראה" כזו?...

הוא הגיב. כנראה נפגע מההוראה. דרש אי התערבות. כמובן כל המצב הזה כבר לא טוב. אבל עדיין לא יצא משליטה.

שלב הבא: "תשלוט על עצמך. אתה מתחיל לאבד שליטה". זו אמירה פוגעת ו"מייצרת" מציאות. מה הוא מגיב? שאם לא - אז הוא שם את התינוק אצלך.

השלב הבא: את פועלת באלימות. קמה. "לוקחת את הילד" (וכי הוא ילד שלך יותר משלו?..). "אני לא צריכה את העזרה שלך".. טעות: הבעל אינו "עוזר" שלך.. הוא אבא בדיוק כמו שאת אמא..

אומרת לילד (!): "מסכן אתה לא אשם שישלך כזה אבא"....  נו?..

בדמיונך "עוד רגע יבעט אחרי המיטה"... את מאיימת במשטרה ו"הטרדה".. עד לרגע זה לא ראיתי שהוא "הטריד" יותר מאשר את.

אח"כ - כמובן, בכי, שאת זה אין לו.

אח"כ דיברת נורא ואיום (אל הילד כמובן. כשאינך תופסת מה דבר כזה עושה לאבא שלו). צרחת, כלשונך..

אני באמת לא כ"כ מבין: את "מדקדקת" על כל תגובה שלו - שבוודאי אינן תגובות שהיינו רוצים שמישהו יגיע אליהן. ולא רואה את ההתנהלות שלך, גם מצד ה"כחנות" שלה כלפי הבעל - וגם איך היא ממש "מזמינה" את התגובה הקשה.

אני חושב, שאת צריכה לעשות איזה ריוויזיה בתפיסה שלך. ביחס לבעל. ביחס לצורת דיבורך אליו אם משהו לא נראה. ביחס לילד ומשמעות האבא עבורו.  וגם להשתחרר מהאופנה הסטיגמטית שנהייתה היום, כאילו כל תגובה של הבעל להתנהלות בלתי נסבלת כמעט, היא "הטרדה" ו"משטרה".. המחשבה על ה"פריווילגיה" הזו, יכולה לגרום לאשה לאבד קצת את המחשבה מראש איך אמורים להתנהל.

אם יש לכם אפשרות, הכי טוב זה לשבת בענוה ונחת על מה שהיה. שלב-שלב. להודות במה שלא היית בסדר. להסביר ממה נבהלת. להגיד שאינך מאשימה כי את יודעת ממה זה בא. לבקש שאם קורה שיוצא כך, שישתדל להתאפק ואת מצידך תקבלי אח"כ בנחת מה שיעיר. לבקש סליחה על מה שצריך - יש להניח שהוא יעעשה כך במקביל על מה שהוא "איבד ראש" יותר מידי.

ותחשבי להבא על קצת מעבר לכך. ביחוד על כך שהאבא לגיטימי בהבנתו איך להתייחס לילד, לא פחות ממך.

ה' ירחם ויעזור.

יש לי עוד הרבה מה לומר אבל נעצור פה.

גם מה שהרב דן אמר.

יש אפשרות לכתוב פה משהו שגם את וגם בעלך תקראו?

ואם אתם נשואים שלוש שנים באושר וקרה סיפור כזה, אז קרה,

תתנצלי, תביני שאת התייחסת אליו כמו אל ילד פקוד שלך וזה מה שגרם לו לאבד שליטה,

נכון שלא כדאי להגיע למצב כזה של איבוד שליטה אבל אפשר להבין, במיוחד אם אתם נשואים כבר שלוש שנים ואת מכירה אותו כאדם עדין וטוב, אז קרה לו שהוא לא הצליח להשתלט על עצמו אחרי כל ההשפלות, יעבור, זה יכול לקרות. ואתם יכולים להתנצל ולחזור לחיות באושר ובאהבה.

ופעם הבאה תדעי שמתי שהוא קם, לא להתערב לו, הוא אבא שלו בדיוק כמו שאת האמא.

בהצלחה, , אל תתייאשי, זה יעבור.

התנהגת בצורה קצת טיפוסית לאישה, ולעניות דעתי את זאת שאיבדה שליטה לפי התיאור שלך..מחילה

אני כן חושבת שהשתלטת. נתת פקודות כאילו הוא לא שותף שלך. הוא אכן איבד שליטה וזה לא טוב, אבל שימי לב שהוא עדיין שלט בעצמו- לא היכה אותך או את הילד ובסוף גם תפס את עצמו. נצלו עכשיו את הזמן, תתעלו על עצמכם, ואל תתני לו להרגיש השוא האשם היחיד!! כי זה פשוט יגרום לו להמשיך להרגיש שאת מנמיכה אותו. תמיעיטי קצת את עצמך, תתנצלי על מה שעשית ותביני שלהבא מדברים על דברים כאלו מתוך התייעצות ולא מתוך מתן הוראות. את יכולה לומר: "לדעתי כדאי שלא נוציא אותו מהמיטה בלילות כיוון שהוא מתרגל לזה ומפתח הרגלים מגונים..." ותוסיפי עוד סיבות הגיוניות לדעתך, ואז- תשאלי אותו מה דעתו בעניין! אם הוא לא חושב כמוך, שיסביר למה, ותעשו מה שנקרא סיעור מוחות.

וכמובן שזה תקף לכל נושא משותף בחייכם.  ויותר מזה, מותר לך להתיעץ איתו ככה גם בדברים שקשורים אלייך אישית כמו קריירה, לימודים וכד'.

אבל בפועל כמעט ולא מתנהגים ככה. כשיש אהבה אז אין מעל ואין מתחת, יש ביחד.

אני למדתי בסיטואציה כמו שלך נגיד בלילה,פשוט לקום וזהו ולחסוך סרטים.

לפעמים רוצים שהבעל גם יהיה שותף בעזרה ואם לא יודעים איך בדיוק לבקש, זה יכול לגרום לבלאגן.

אני בערך תקופה של שנה לא ביקשתי מבעלי כלום, לחפש מוצץ בלילה, בקבוק וכו.

רק בגלל שעזבתי אותו , היום הוא הראשון שמציע כשנפל מוצץ לחפש.

פשוט תנסי לעזוב אותו תקופה מבקשת עזרה, כדי שדברים ירגעו.

חוץ מיזה אולי תחשבי על ללכת ליעוץ, יתכן שיש בינכם חוסר הבנה....

כן! כמו שאפרוח הדגישה: לפחות בהרגשה.

(ואפשר להדיין על זה רבות, אבל בטח לא בשירשור הזה.)

זה החוכמה של הנשים. שהן יכולות לנתב את אישן לפי רצונן ולתת לו את ההרגשה שהוא החליט זאת. (סליחה, גברים. או אולי סליחה  מהנשים- אני לא אמורה לגלות את הקלפים )

קראת מה שכתבתי בסוף או שהכותרת לבדה הקפיצה אותך?

אין ספק שזו דרך המלך.

אם לכם מתאים דגם התנהלות אחר - תהנו.

אם אתה רוצה להוכיח שקיצוניות מסויימת היא תקינה- אל תלך לקצה השני ותוכיח שהוא רע. יש גם דרך אמצע.

אף אחד פה לא טען שנכון שהאשה תשלוט על הבעל.

זוגיות זה דבר הדדי. אף אחד לא שולט על השני. אף אחד לא קובע לשני ואף אחד לא אומר לשני מה לעשות או לא לעשות.

ואף אחד לא "מתחת" לשני. ואין מקום לפחד בזוגיות!! אף צד לא אמור לפחד מהצד השני!

יש קונפליקט? פותרים אותו ביחד. 

יש בעיה? מדברים "עד שיוצא עשן" ומוצאים פתרון משותף.

יש פער? בונים ביחד גשר.

מחליטים ביחד על הדרך של הבית ועל הגישה החינוכית.

יש זוגות בהם לאשה נוח "לזרוק" את האחריות על הבעל ולעשות מה שהוא יגיד. וזו זכותה כל הבעל מסכים לזה. אבל זו בריחה מאחריות בעיני. בחרת להקים משפחה? בחרת להתחתן? קחי אחריות ותני את המקום שלך. תני את הקונטרה שלך גם אם היא לא זהה לזו של בעלך- ותמצאו פתרון ביחד. הקב"ה נתן לאשה כוחות לא כדי שתשתיק אותם רק כי בעלה חושב אחרת. 

ואין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה...

את סבורה שדרכו של הרב נחשבת "קיצונית"?

אני מחזיק, כמו רבים אחרים, בדעתו, ללא שום קשר לתיאור מצב אחר שהוצג כאן

אני מציע לך ולפרח-בר לקרוא היטב את המלצותיו והנחיותיו, כדעת תורה מיושבת שיצאה ממי שעסוק בשלום בית של אלפי זוגות ובהצלחה יתירה, ולא לקפוץ כל אימת שאתן נתקלות בנוסח או באמירה שנראית מבחוץ ובסיוע עולם מושגי רחוק מאוד מהטבע האנושי והגישה היהודית ככזו שאינה שיוויונית.

גם אם יש לך אסמכתא תורנית מ"אין סכין מתחדדת" וגו' שנאמרה בכלל על לימוד תורה בין שני בחורים שווים במינם ובשיעור קומתם.

לאהוב את אשתו.

מה קורה אם הוא כבר לא אוהב אותה, או שמעולם לא באמת אהב אותה?

מה עליו לעשות אז?

יש לך שאלה פרטית?

אינני דובר שלו, את מוזמנת לפנות אליו ואני בטוח שתיעני בנחת ובשמחה

כמו מאות נשים אחרות הפונות אליו מידי יום.

וחשבתי שאם אתה מביא אותו כדוגמה אז מן הסתם יש לך גם מה להגיד בנושא.

יש זוגות שהמודל הזה יתאים להם מאוד. ויש שלא...

אני לא חושבת שניתן לדבר היום על מודל מסויים של זוגיות וזהו זה.

אני כן חושבת שהיום יש עבודה הרבה יותר קשה לשני בני הזוג, כי צריך הרבה לדבר ולתקשר ולראות מה מתאים לצורך הנפשי והגשמי של כל אחד. אם הציפיות שלך מאישתך הם התנהלות כזו ואילו הציפיות של אישתך שונות לחלוטין - אתם בבעיה. ואילו אם שניכם מקבלים עליכם דרך מסויימת (ורב מסויים) ומוכנים לעשות עבודה כדי להתאים רק לדרך הזו - זו כבר סיטואציה אחרת.

אני זוכרת שההדרכה של מדריכת הכלות שלי היתה משהו כזה כמו שתארת, ואילו בחיי הזוגיות שלנו זה אחרת, כי בעלי מטבעו לא אדם שולט ומנהיג. יש נקודות בהם כן, ושם אני משתדלת לתת לו את המקום המכובד שלו (ולא תמיד בהצלחה.. אבל משתדלת..) ויש מקומות בהם אין לו צורך בכך אלא דווקא הוא זקוק לשיתוף (ולפעמים הייתי אולי בציפיות שלי רוצה שהוא יותר ינהיג, אבל זה לא מתאים לאופיו וגם מן הסתם לא לאופי שלי, יש גם מקומות בהם אני "דורשת" ממנו להפגין מנהיגות - ולפעמים זה הולך, לא תמיד, גם לדחוף מישהו למקום שלא לו זו לא בדיוק מנהיגות)

אז בונים זוגיות שמתאימה לנו, ולא היא לא הזוגיות המסורתית, אבל כן יש בה חלוקת תפקידים שהופכת למוגדרת עם הזמן, לפי הנטיות והאופי של כל אחד, ויש גם דברים שבהגדרה הם משותפים ושיוויוניים, ואם זה בסדר לנו, אז זה טוב. אחרת, אז כבר צריך לחשוב, לתקשר ולבנות משהו מתאים.

אני חושבת שהילדים, כן רואים את אבא בתור ראש המשפחה, ולא את אמא (זה גם נובע, וטוב שכך, מכל המצוות בהם אב המשפחה הוא הפעיל והעושה עבור כל המשפחה, הוא המנהל את שולחן השבת, לדוגמא...), אבל זה ממש לא מוגדר ומוחלט כמו שאנחנו חשנו כלפי ההורים שלנו בדור הקודם.

ואם הובנתי אחרת אזי הובנתי לא נכון.

ועצוב לדעת שכל כך הרבה זוגות מתגרשים בגלל שהם לא נותנים לבעל את המקום שלו בבית 

זה דבר לא מכבד בכלל. למעלה מכל ספק 

עקב העייפות התנהגת בצורה לא אופיינית לך.

אסור לך להתייאש. תלמדי את הלקח לפעמים הבאות.

הערה חשובה:

אסור אסור אסור להזכיר את המילה ''גירושין''

זה מילה לא קיימת בבית של זוג נשוי.

אפילו לא בשעה של איבוד שליטה טוטאלי!!!!!!!

לא להעלם מהבית מתוך מריבה.

לא לעשות נתק של דיבור לכמה ימים .

לא להגיד אני הולכת מחר להתקשר לאבא שלי ולאבא שלך.....

בס"ד

לגבי ההתנהגות שלך ושל בעלך כבר עלה פה ניתוח, שאכן הוא לא אלים,
גם את כמובן לא אלימה, אלא שהיחס שלך כלפיו גרר תגובה בהתאם.
 

השאלה שלי היא אחרת.
יכול להיות שאני מעלה פה נקודה שבאמת נכונה לגבייך ויכול להיות שלא, בכל אופן כדאי שתשאלי את עצמך :

למה חשת כשאבא אומר לילד שלו מספיק לבכות, זה איבוד שליטה? 
איך בעיטה שלו במיטה גרמה לך להרגיש שאת הבאה בתור?
למה כל הסיטואציה הזו כל כך הפחידה אותך? שהרי אי אפשר שלא לחוש את החרדה שלך מהסיפור.
(ואגב לדבר לילד בנימה ביקורתית על אבא שלו זה אחד הדברים הכי לא בריאים שניתן לעשות לו, זה באמת מחוץ לתחום!)

היות ומבחינה אובייקטיבית, הסיטואציה לא הייתה מאיימת ומזעזעת, אבל  כפי שאת מתארת אותך זה כן הפחיד מאד,
  אולי את חווית איזו שהי אלימות כילדה? 
אם זה בבית, אם זו סיטואציה אחרת שהיית חשופה אליה.
אני וודאי לא מצפה שתעני כאן על גבי הפורום,
אבל במידה ומאיזו שהיא סיבה קיים בך פחד שדבר כזה עלול לקרות לך,
חשוב שתכירי בו, שתביני מאיפה זה בא לך, ושב"ה אין לזה שום קשר לאיש הטוב והעדין שאת נשואה לו.
לעתים אפילו סרט מפחיד שראינו בגיל צעיר מידי, עלול להותיר "רשימו" בנפש, ולשתול פחד לא מודע שזה יקרה גם לי...  

לי אישית קשה להאמין שהתגובות הלא פרופורציונליות שלך נובעות מ"אופנה חדשה" של תלונות במשטרה וכ',
אם שלוש שנים עם בעל עדין וטוב, לא נסכו בך מספיק בטחון לא להיבהל ממנו כשהוא טיפה פחות סבלני,
יכול להיות שיש משהו עמוק יותר שכאילו חיכה לרגע הזה,
שתתגלה "האמת", שבאופן לאו דווקא מודע, תמיד חששת ממנה
נדמה לי שיש כאן פחד אמתי, רק שהו נובע מתובנה שחקוקה בנפש.
כאמור למה ואיך היא נחקקה- אני לא יודעת.
אבל חשוב וחשוב מאד אפילו להעלות את זה למודעות,
להכיר בזה, ולהשתחרר, על ידי הכרה שב"ה בעלך הוא לא כזה,
הקב"ה שמר עלייך, ובחסדיו המרובים נתן לך איש טוב ואוהב ועדין,
ומה שראית היכן שהוא, והותיר בך פחד כזה, ב"ה לא קשור אלייך.
הודאה לקב"ה על העדינות והמידות הטובות של בעלך,
הן כלי נהדר להשתחרר מהפחד שאולי חלילה יתגלה פתאום צד אלים שלו...

בהצלחה רבה שיהיה לכם!
 

את יכולה

חושבת שאם היה מדובר בי (אני רווקה, כן?) הייתי שולפת מפה כמה תגובות נבחרות, ונעזרת בהן כדי לסגור בעדינות את הנושא עם בעלי.

זה אם לפי הקשר שלכם הצעד של פתיחת השרשור הוא צעד שהוא יוכל לקבל בהבנה.

אני פצלש של ניק מאוד מוכר כאן, אגב. חלק ממי שהגיבו כאן יש להם קשרים אישייים איתי אז תבררו את המילים לפני שאתם מגיבים... לא הייתם מאמינים שאני היא הניק איתה התיעצתם ודיברתם רבות

ונקודה- אכן צדקת. יש לי עבר של הטרדה מינית ולכן אני חיה בפחד נורא

תודה לכולכן. קראתי הכל ואני יקרא שוב וינסה לתקן

ניכר שאתם זוג אוהב ומשפחה נהדרת,

אף אחד כאן לא שפט אתכם ע"פ אירועי לילה איום אחד.

בס"ד

או יותר נכון יש בך את הכוח לעבור את המסע הזה!
להשתחרר מהפחד,  להפריד בין הפחד שנובע מהעבר,
לבין המציאות הנוכחית הטובה ב"ה!!
להשתחרר מהעבר, כדי שתוכלי להתענג על הטוב שה' נתן לך!

המון הצלחה, 

ואם תרצי באישי אני כאן...

לא מנסה לחפות, ומנסה לחשוב ולתקן.

והאם האיש שלך חזר כבר? ניסיתם ליישב הדורים?

אני גם חושבת שהיית כאן באיזו סיטואציה מאוד חרדתית, אך לדבר מול הילד על שהאבא לא טוב ושאולי עדיף להתגרש (אפילו אם הוא תינוק, ו"לא מבין"), זה ממש פוגע)

גם בעלי מאוד מאוד עדין, אך במהלך 10 וחצי שנות נישואינו, ראיתי אותו לא פעם ולא פעמיים מאבד עשתונות במצבי לחץ/עייפות. גם לי זה קרה לא פעם. זה נורמאלי מאוד. (כמובן כל עוד נשמרים קוים אדומים...) ככה אנחנו, מכירים את הצדדים הטובים, וגם הפחות טובים ואת הנקודות שמכאיבות/מלחיצות אותנו. צריך לדעת לטפל בנקודות האלה, וצריך גם לפעמים לדעת להרפות וכשבן הזוג כועס, לא להמשיך להגביר את הסיטואציה, אלא לחכות בסבלנות עד יעבור זעם, אחרת הסיטואציה רק תתגבר ותהיה יותר קשה...

תראי, האיש שלך, גם עם כל הכעס והעייפות, הלך וניקה את הנטלה שנשפכה, לא כל אחד היה עושה זאת בסיטואציה הזו.

אז שבו, תדברו וישבו הדורים. אם את יכולה, תפתחי בפניו גם את מה שהרגשת באותו לילה ואיך החרדות גרמו לך לצאת מפורפורציה, אני בטוחה שהוא יעשה בהתאם, ויסביר לך אילו נקודות גרמו לו לאבד עשתונות. ואם קשה, אולי שווה איש מקצוע...

וה' יעזור לך להשתחרר מכל "שאריות" רעות של עבר.

בוודאי שחלילה מלדבר אלייך במילים פוגעות-אישית, כמו שחלילה שתעשי זאת כלפי בעלך, אבל המודעות החדה מהיכן הבעיה מתחילה - יכולה מאד לסייע לך. אשה צעירה ששואלת האם היא היתה הלא-בסדר והיכן, זה סימן טוב של רצון להבין מה קרה ומה צריך לתקן.

בעז"ה כשתעשי את זה - נראה מהסיפור שאין ספק שבעלך ישמח איתך ובך, יעבור על מה שהיה, ושניכם תצאו מזה יותר גדולים ומבינים.

בהצלחה.

[לגבי מה שכתבת "לא הייתם מאמינים".. תנוח דעתך. גם לאנשים מאד מוצלחים יכולים לקרות תקלות שאיכשהו קצת יוצאות מכלל-שליטה. בוודאי כשמדובר בשעות כאלה, שבאופן נורמלי הן שעות שינה ולעיתים יש גם עייפות. בוודאי כאשר חסר קצת נסיון איך ומה מדברים, ומה לא]

עכשיו הסיפור נשמע לגמרי אחרת..

אז תקומי לילד בעצמך 

לדעתי לא היית אלימה אלא דיברת לבעלך לא יפה בהתחלה והוא הגיב לזה בחוסר פרופורציה ואז את הגבת

אם זה חד-פעמי אז תעברו הלאה אבל אם בעלך ימשיך להגיב ככה אז זה לא בסדר

לא הופכים את כל החדר באמצע הלילה בתגובה לאמירה - למה הוצאת ילד מהמיטה, זה מוגזם

מה זה - אני אזרוק ילד ותסתדרי לבד?

יש לך על מה לעבוד אבל זה לא מצדיק תגובה שלו

זה מזכיר לי קצת את הבן שלי - ילד של שכנים קילל אותו ואז בן שלי כמעט פירק אותו במכות, זה היה קצת מוגזם. אבל הוא ילד קטן ובעלך גבר בוגר 

אני בכלל לא חושבת שאת היית אלימה!!.

אני חושבת, כאמא, שרוב הפעמים אמא קוראת את המצב עם הילד יותר טוב מהאבא ויודעת איך כדאי לנהוג מבחינת שינה, התערבות וכו'. ולכן אני מבינה לגמרי שאמרת לו שלא כדאי לקום לילד ו7להתחיל להתעסק איתו.

מצד שני, אני חושבת שאם נתת לבעל את האחריות אז צריך בכוח להתאמץ ולא להתערב. כי אחרת זה יוריד לו את המוטיבציה לעזור שוב. גם אם הוא לא היה מתפרץ נראה לי שזה היה פוגע.

עוד מקודה. שאני חושבת שצריך להכיר את המציאות, אם למשל את יודעת שבלילה הוא עייף ועם פחות סבלנות, לא כדאי להכניס אותו למקום הזה.

כשהגדולה שלי הייתה תינוקת ראיתי שבעלי ממש יכול לצאת מדעתו מהבכי שלה בלילה אז העדפתי שהוא יישן ויעזור לי בדברים אחרים ושלא יהיה חס וחלילה דברים לא טובים שיצאו מזה.

אני מניחה שעכשיו שניכם פגועים וצריך איכשהו לצאת מהסיפור הזה. ע"י הבנה ואהבה.

אבל אני רוצה לומר בנקודה, שאם המקרה הזה הוא לא מקרה יחיד, אני הייתי פונה לייעוץ יותר משמעותי. כי אם זאת נפילה אז זה יכול לקרות לכל אחד אבל אם זה דפוס זה עלול להיות בעייתי מאד..

לילות שלמים

ואז אבא התחיל לקום אליו נניח הוא קם ובכה. אני בשקט קמתי הבאתי לו דיסה המשיך לישון מייד, לעומת אבא שמוציא אותו ומשחק איתו ומדבר איתו

אבל אז נמאס לו פתאום כי הוא עייף זורק אותו במיטה... והילד מתחיל לבכות אז הוא צועק עלי תקומי אליו כבר את!!

ואני מרגישה שזה לא הוגן... למה אני צריכה לשלם על הטעויות שלו?

ולילה הבא אותו סיפור

אני לא מעירה לו מילה שותקת וזהו. אבל אני סובלת

ותודה למי ששאלה- אני עובדת בעבודה קשה מאוד מ7 עד 4 כל יום ואני לבד עם הילד רוב השבוע כי הבעל עסוק

אז לפחות בלילה מותר לי לישון?

הוא הורס את השינה של הילד ובא אלי שאני ירגיע אותו

ולא הילד לא מבדיל אם זה לילה של אבא או לילה של אמא... נשמע מגוכח ללמד אותו (10 חודשים)

ככה

כשאנחנו מדברים התקשורת נפלאה

סיכמנו שאין צורך לקום אליו

והגדרנו ביחד כללים ברורים

לבעלי כן יש בעיה קלה של משמעת עצמית ושליטה עצמית שמתבטאת גם בתחומים אחרים

ורואים האם בטוח שהוא שלם עם הסיכום, ולא כי אינו רוצה להגיע לויכוח איתך..

ואם יש לו "בעיה קלה" כזו (הרי גם לך - כש"חטפת" את התינוק, היתה בעיה דומה..) אז לקחַת את זה מראש כחלק ממנו - ולא להיכנס ללחץ אם יוציא את התינוק למרות "הסיכום" (ואגב, אם את מניחה מראש כך - ואומרת לו "אתה מאבד שליטה", אין כמו זה כדי להעצים תופעה כזו..).

הערובה הכי טובה לפעילות משותפת - היא שזה ממש מגיע משני הצדדים.

תצליחו בעז"ה. ותגדלו מזה.

תטפל בתינוק. וכך הוא מטפל בו לוקח אותו ומכין לו דיסה.

ויכול להיות מכאן כל האי - הבנה.

שהוא חשב שביקשת לטפל בתינוק ופתאום את אומרת למה אתה מוציא אותו ובהבנתו את זאת שביקשת לפני שניה שיטפל בתינוק. ואז זה התגלגל.

נשמע לי חוסר שינה רציני, שפשוט חייבים להשלים אותו גם את וגם בעלך

וכדאי לך להעביר ילד לחדר אחר ולהרגיל אותו חזרה למה שאת חושבת לנכון, כנראה בעלך לא יכול לעזור לך בקימה בלילה אז תצטרכי להרגיל אותו בעצמך

וכן זה מפחיד כשבועטים במיטה ובדברים אחרים, נשמע לי מוזר שכולם כתבו פה שזו תגובה נורמלית ולא מפחידה

המחשבה ש"רוב הפעמים אמא קוראת אתהמצב יותר טוב מאבא", כהכללה, היא היא מוטעית. תלוי באנשים.

המחשבה "נתת לבעל את האחריות" היא מוטעית לחלוטין. כדאי להפנים שאבא הוא אבא לא מכח "האצלת סמכות" ע"י האמא.. זה עיוות שמלבד הבעיה בו עצמו, עלול להביא גם להתנהלויות מסוג זה.

בכללי, כדאי להיות מסוייגים בהסקת מסקנות ממשפחה למשפחה.

וגם כשיש קשיים עושים ביחד מתוך שותפות.

ולגבי איך לחנך, אז דנים על כך לבד,עם קפה ועוגה ולא ליד הילד בצעקות.

ממה שאני רואה, שנכם הייתם מאוד אלימים.

את מילולית והוא פיזית ומילולית.

אני חושבת שכדאי לדבר על מה שהיה ומה אפשר לעשות שזה לא יקרה.

הרי בסופו של דבר,ממה שאני מבינה ממך, אתם זוג טוב.

בהצלחה

בלי זה, התגובות שלך נשמעו מאד לא-פרופורציונליות, במיוד שאת מדגשיה שהוא אחד האנשים הכי עדינים בעולם.

אני מציעה לך ללכת לטיפול, זוגי או אישי, כדי להשתחרר מהטראומה של העבר, כדי שהיא לא תנהל לך את ההווה.

אל תתני לזה להחריב מערכת זוגית, במיוחד שזכית בבעל עדין - וזו לא מתנה מובנת מאליה.

זה מסע לא פשוט, אבל שווה.

מניסיון.

הוא יותר!

גם בגלל ש"הוא התחיל", נשמע קטנוני אבל נכון לדעתי

(אמנם את אמרת לו איך להתייחס לילד כשהוא זה שטיפל בו אבל זה ממש ממש לא מצדיק תגובה כזאת)

וגם בגלל שתגובותיו היו יותר אלימות משלך, שלך היו יותר באלימות מתגוננת כזאת,

ככה זה נשמע לפחות..

בכל מקרה נשמע לי מוזר שהכל לגמרי פורח 3 שנים ולפתע פתאום קורה מקרה כזה קיצוני

אז התיקון והעליה קלים יותר ממה שנראה.

עזרה מקצועית. אין כאן אחד יותר קורבן מהשני. יתכן בהחלט שבעלך מבוהל כמוך מהמצב. הילד צריך אותכם יחד לא אחד כנגד השני. זה דורש עבודה וזמן של התגברות והתבגרות. זה אני אומרת מנסיון של 24 שנות נישואים. עם משברים דומים. לא נשמע שבעלך "האלים הקלאסי". הוא כעס אבל גם החזיק את עצמו. ושימי לב לתפקיד הקדוש המעונה. בתור ילדה לא זיהיתי את זה כשהורי התגרשו. לכאורה הוא היה הרשע והיא המסכנה. היום בעבודה עם עצמי אני רואה כמה קל לעשות מהשני הרע. זה משחק לא הוגן. נכון הוא לא היה צריך לפנות עליך בטון כזה. ויש לו מה לתקן. אבל נראה שהוא מוכן וזה העיקר. המון הצלחה והעיקר תפילות תפילות תפילות כי זה באמת קריעת ים סוף. אבל שווה תראי בעזרת ה' בבר מצווה של הבן. נ"ב לפעמים כדאי לנו להרפות ולתת גם לבעל לטפל אפילו בדרכו השונה. שונה אבל אולי גם נכונה. אחרי הכל 3 שותפים באדם אביו אמו והקב"ה. וברוך ה' שזה מאוזן כך!

בעצמה לדעתי יש בה "אלימות", במחילה.. וגם מעודדת את זה.

מה זה "הצורך שלך להציב גבולות".. בעל זה לא ילד קטן. היא לא "מציבה לו גבולות" - אלא מדברת.

ומה זה "לא מחליטים חד צדדית על טיפול שונה".. זה לא מעבדה כאן. אדם קם באמצע הלילה, מטפל כפי שהרגיש באותו זמן. אם חושבים שלא מתאים לסיכום, אפשר לשוחח על כך למחרת, ובנחת. לא "להתעצבן" ולדבר לא כראוי, ובוודאי לא "לקחת את הילד"...

"מציע תציבי קו אדום לבעלך"... יש להניח שהמציע לא יטפל בתוצאות הברורות של התנהלות כזו מצידה..

משפחה זה לא מחשב. ותגובות מסוג זה, יכולות להרוס. חכמים היזהרו בדבריכם.

ויכול להיות שהוא אפילו טועה לדעתך, אבל הוא לא אלים.

וגם הפותחת לא הייתה אלימה.

בעלה השתמש בכוח (זריקת חפצים, איומים- "תסתובבי מיד! אחרת אני זורק את הילד למיטה ושאת תסתדרי איתו בעצמך!", הזזת המיטה שעליה היא יושבת בבעיטה בשביל להפחיד וכו').

והיא- דברה אליו לא יפה, אבל בהחלט לא חרגה מאיך שצריך להגיב למי שמתנהג בצורה כזו באותו הרגע.

במחשבה שאחרי מעשה- אפשר לבדוק איך היא נותנת לו יותר ביטחון באבהות שלו, ואת המקום שלו בבית,

אבל לא לבלבל מושגים- היא לא הייתה אלימה, וגם התגובה של "מנסה להבין" לא הייתה אלימה.

שקראת את דבריה בצורה שמנתקת מההקשר.  לקחַת תגובה שלו, ולהתעלם מכך שהעידה בעצמה שזו היתה תגובה על דברים שנאמרו "בעצבנות"...  זה גורם לעיוות השיפוט.

כך גם ההתעלמות מ"לקחתי את הילד" (זו בהחלט התנהלות "אלימה")..  ובכלל, מכך שהיא לא "הגיבה", כלשונך, אלא לכל היותר "הגיבה לתגובות"... (אף כי בוודאי היה עדיף לא להגיע לדיבור הזה מאף צד).

אינני יודע מה האינטרס בלהתעלם מזה. לדעתי, זה לא ייטיב גם איתה - רק מזמין את הפעם הבאה, חלילה..  כל אחד צריך להכיר מה הבעיה אצלו - ועליה לעבוד.

ולגבי תגובת קודמך. הבעיה אינה אם הוא "טועה לדעתי" - לכל אחד יכולה להיות דעה/קריאת תמונת מצב, משלו. 

אבל הצורה שבה הדברים נכתבו, היא אכן בוטה ומשסה אשה בבעלה ללא צורך או הצדקה, כאשר היא מעידה על עצמה שאלו לא דברים שהתחילו מהיום, ושמדובר באדם עדין בכללי. כשבתוצאות התנהלות מעין זו, היא תצטרך לשאת לבד.

על דברים שנאמרו "בעצבנות".

אני מסכימה אתך מאוד ברעיון הכללי- שכשמדובר באדם שבד"כ מתנהג בעדינות ובכבוד צריך לראות ולבדוק מה גרם לו להגיע למקום הזה (בשונה מאדם שהיה מגיב כך שבוע אחרי החתונה- שאז הייתי אומרת לה לקחת את הרגליים וללכת),

אבל זה לא הופך את התגובה שלו ללגיטימית.

ואני מסכימה גם עם זה שצריך לתת לבעל מקום טוב, מרכזי ובטוח באבהות שלו, אבל זה לא גורם לי להגיד לה שהיא הייתה אלימה, כי היא לא. היא לא השתמשה בכוח בשביל להפחיד אותו, ולא איימה עליו שתפגע בו בשביל להשיג משהו חוץ מלהגן על עצמה ועל הילד.

גם כשרוצים לראות את הזויות של לימוד זכות על הבעל, זה לא צריך להיות ממקום של טשטוש מושגי, וזה לא מונע את החובה לבדוק איך הוא לא מגיע שוב למקום הזה- גם אם היא תדבר בצורה לא יפה (ואין ספק שצריך לעבוד על דיבור יפה ומכבד- תמיד! אבל לא מתוך פחד מהתפרצות).

לכולנו יש מה לבדוק ומה לשפר מול בני זוגנו- אבל יש קוים אדומים שלא עוברים. במקרה הזה הוא עבר את הקו האדום.

וצריך לדעת להגיד את זה.

אנחנו מדברים ממש על אותם עקרונות.

[ואגב, אני לא אמרתי בשום מקום שהיא היתה אלימה.. זה היה נוסח השאלה שלה. אמרתי - נקודתית ולא באופן עיקרי בדברי - ש"לקחת את התינוק" מאביו, באופן שתיארה, זה אכן אקט "אלים", יחסית כמובן. לא פחות ממה שעשה אח"כ בתגובה לכך. ההגדרה שכתבת, של "לא השתמשה בכח בשביל להפחיד אותו", אינה הגדרה היחידה להתנהגות כחנית לא-במקום. מספיק עצם ההתנהלות הזו. וזה לא נעשה "כדי להגן על עצמה ועל הילד", אלא מתוך "עצבים" בעלמא על דבריו.. כפי שעולה מהתיאור. וחבל יותר מידי להתדיין בכך, בשעה שמן-הסתם הם כבר מאחרי זה... למה נעורר..  אלו לא אנשים רעים, אלא כפי שעולה מכתיבות קודמות, כנראה טעויות של צעירוּת גדולה שממנה נבנו הנישואין]

כנראה שההבדל הוא בניתוח המציאות. בעוד שאת חושבת שמי שצריך עליו "זווית של לימוד זכות" הוא הבעל - אני חושב שבמקרה זה זו דווקא האשה. כי החלה ב"מהלך" הזה, בצורה מזלזלת מול הילד (שהאבא כנראה רגיש לכך, בצדק). בעוד שאת חושבת שהוא "עבר קו אדום" (שבוודאי נכון שיש קווים שאסור לעבור אותם, כדברייך), אני חושב שהיא עשתה זאת. אם כי לדעתי, הקווים האדומים ששניהם עברו, הם לא ממש אדומים..  אולי ורוד-בהיר ביחס למצב שהיה...  היא עצמה הסבירה אח"כ ש"פירשנה" את התנהגותו בגלל דברים שעברה בילדותה וחוששת מהם.

חשוב גם לעמוד על ההבדלים בין איש לאשה.  מבחינת איש, זה שהאמא "חוטפת בעצבים" את התינוק - זה לא פחות מאשר מבחינתה מה שהוא מזיז אח"כ את המיטה לא-בעדינות כדי למצוא מוצץ..  זה שהיא אומרת לתינוק "איזה אבא" וכו' - זה מוציא מהדעת לא פחות מאשר שפיכת הנטלה על הריצפה.  דומני שזו אחת הטעויות כיום - הגדרת ההתהגות הבלתי-באה-בחשבון לפי קריטריונים מסויימים בלבד...  אם-כי ברור, שהלוואי שאף אחד לא יגיע לשום ענין כזה, מכל כיוון.

[ואגב, אינני חושב שהיא צריכה "לתת לאבא מקום מרכזי ובטוח באבהות שלו". זה לא דבר שהאבא אמור "לקבל, מהאמא. האבא הוא אבא, האמא היא אמא. ושניהם צריכים להכיר בלגיטימיות זה של זה. לטובת עצמם קודם כל]

כאילו יש "הצעה לרפות את ידיה מפעולה נחושה להכחדת האלימות"... היא שלך..

בוודאי שלא זה הכיוון. אם היה מדובר במישהו שזה הנשק שלו - אז ברור שאין לכך מקום.

הענין הוא, שכאן ההגדרות הן אחרת לדעתי. "אלימות" (יחסית, כמובן.. אף אחד מהם אינו כזה), אינה יותר במה שנכתב בדבריה לגבי תגובותיו, מאשר במה שהיא עשתה/דיברה. 

מה שאתה כותב "אמרו משהו פוגע ומכאיב" - מרמה מסויימת ומעלה, זו אלימות מילולית. לא פעם היא לא פחות חמורה מאלימות מסוג אחר, אם כי, כמובן, חלילה וחלילה לראות היתר כלשהו לענות עליה ב"נגיעה פיזית" כלשהי.

וכאן לא היתה אלימות פיזית חלילה, מאף צד. אני לא מקבל ש"לחטוף תינוק" מאביו בעצבים, זה פחות חמור מאשר נטלה שנשפכת על הרצפה. כמובן, שניהם אינם דברים שטוב שיקרו..

כבר העירו כאן על כך שפירשה את "ישיבתו קרוב אליה" ואמירתו שלא תדבר כך אל הילד, כאילו "עמד לעשות משהו", על אף שכמובן לא עשה...  היא עצמה אמרה אח"כ שזה בגלל חוויות שיש לה מילדוּת. לא קשור אליו.

אני דווקא הייתי מעריך שאמר בשקט לא כ"איום", אלא כי לא רצה שהילד ישמע - דבר שאותו עצמו הוא ביקר לפני כן...

על כן, אם רוצים "פעולה נחושה" להכחדת דברים שהיו כאן לא בסדר, מכל הצדדים - הנחישות היא דווקא בסבלנות ורכות. לא בצורה והסגנון שהצעת, כנראה מתוך איך שפירשת את המצב.

נכון שכל אחד צריך גבולות, וזה רק תומך בשיתוף. אבל לא להגיד לאשה שהיה לה אירוע עם בעלה, כפי שתואר לעיל, תציבי לו גבולות..  אמירות כאלה בעצמן צריכות "גבולות"...  במבחן התוצאה, במקרה כזה, זה רק יעצים חלילה את ההתנהלויות השליליות, שלה, וכתגובה מתגוננת גם שלו.  כלל לא דומה למציאויות אחרות, ל"ע, קשות.

[ובוודאי אני מסכים עם מה שכתבת בהודעה הבאה ש"אין מקום לאלימות בבית היהודי".. רק שאני לאחושב שהוא "עדין בכללי ואלים כשמתעצבן".. אלא שהיתה פה עצבנות-הדדית, שהתחילה כפי שכבר פורט - והתרופה אינה ע"י הצעות "קשות", אלא בכיוון עדין יותר, מברר, ובמידה רבה גם שינוי גישה של הבחורה היקרה הזו]

אנחנו החלטנו אחרי החתונה שלא נותנים לעצמנו להגיע למצב כזה, ב"ה בזכות בעלי זה עבד, אני חושבת שבכל זוג יש אחד שיותר קל לו לשלוט בעצמו, והוא זה שחייב לעצור כי מרגע שמרימים קול קל להגיע לקטסטרופה...
 כשאני מתחילה הוא ישר אומר לי זה לא נעים ובואי לא נדבר ככה, וזהו אני נרגעת, זה קו אדום אצלנו וב"ה עוזר כ"כ

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?

עבר עריכה על ידי חתול זמני בתאריך ח' בניסן תשפ"ו 9:11

עבר עריכה על ידי חתול זמני בתאריך ז' בניסן תשפ"ו 23:22

1.לכל אדם בעולם יש drive שונה לתקשורת שיכול להשתנות גם מתקופה לתקופה ולפעמים מיום ליום. יש אנשים שככל שהם עמוסים, אין להם כח לדבר, ויש אנשים שדווקא הפוך, ככל שהם עמוסים הם רוצים לדבר ולפרוק וזה מעניק להם נחת וכן הלאה. אגב זה לאו דווקא אומר שהם לא נהנים מהתקשורת פשוט הם לאו דווקא ייזמו אותה (מסתבר שאלה שני חלקים שונים במוח: מוטיבציה והנאה).

עכשיו אפשר לגשת לסוגיה הזאת בשתי דרכים, אפשר להציף את העניין ולהגיע לכל־מיני פשרות וכו' כו' ויש כאלה שזה עובד להם. לעניות דעתי... אין בדיוק עניין "להכריח" מישהו לדבר איתך אם הוא לא כזה רוצה. עכשיו השאלה היא אם פשוט היא בן־אדם שפחות יוזם (או בתקופה שהמוח שלה לא משדר לה אותות ליזום, אם תרצה להגדיר זאת כך) ואז פשוט תתרגל לעובדה שאתה יוזם, או שאין לה ראש לדיבורים ואז לעניות דעתי הקטנה אין עניין "להכריח" מישהו שלא במוּד... כמו בכל־דבר. ופשוט לקבל את זה כמו שזה, זה לאו דווקא אישי. סתם לגבי עצמי, אני מסוג האנשים שממש לא אוהבים לדבר כל יום, אולי פעם בשבוע, אבל זה עדיין הרבה ביחס למישהי שהכרתי שאוהבת לדבר פעם בכמה שבועות, יש בזה משהו קצת מבאס אמנם, אבל תמיד ידעתי שהיא מאוד מחזיקה מהידידות שלנו פשוט זה הקצב החברתי שלה ואין לנו מה לעשות אלא להעריך אחד את השני.

ועוד משהו קטן, עם כל הכבוד לנו בסופו־של־דבר חיי היום־יום לא כאלה מעניינים... היום נסעתי לעבודה בדרך חזור קפצתי לסופר נשרף לי המוח מהתור חזרתי הכנתי חביתה עם פפריקה למדתי קצת הלכות והלכתי לישון. מחר... אותו דבר בדיוק. מחרתיים... אותו דבר רק בלי הסופר. יש אנשים שנהנים מעצם השיח ומעצם זה שמדברים יש כאלה שאוהבים לדבר על דברים מעניינים בלבד (אני שייך לקבוצה ב' ואם אין לי משהו מעניין לדבר עליו אני מסוגל לשתוק גם חודשים). זה לא משהו אישי אלא קשור למבנים מסוימים במוח (רמת גירוי והפרשות של כל־מיני הורמונים כתוצאה מאינטרקציה חברתית).

עריכה: וגם כמו שהזכירו כאן יש אנשים שתקשורת טלפונית / התכתבות זה פשוט לא בשבילם. ויש כאלה שמתים על זה. אין מה לעשות בעניין.

2. ראשית להיות מאובחן עם דיכאון זה לא נדיר מחד וגם לא בהכרח מלמד על העתיד מאידך, דיכאון מז'ורי זאת אפיזודה אקוטית שברוב המוחלט של המקרים תחומה בזמן, בשונה מהפרעות אישיות או מחלות כרוניות כמו סכיזופרניה / ביפולר / כו'. מה שאתה מתאר זה יותר בפן האישיותי + סף גירוי רגשי או משהו כזה, שזה שונה.

זאת הערה צדדית אבל עכשיו לגופו של עניין. המקרה שאתה מתאר הוא מאוד מאוד בעייתי כי א' עצם ה"עצימות" של הסיטואציה מספיקה כדי לערער את היציבות ולסחוט רגשות רעים. ב' לא די בכך אלא יש לה ציפייה מאוד עמוקה למשהו שאינך מסוגל לעשות (וגם רוב האנשים הרגילים אינם מסוגלים אליו).

עכשיו כמובן הפתרון האופטימלי שאליו מגיעים זוגות מאוד מוצלחים הוא שכל צד עושה את כל מה שהוא יכול כדי לשמור על יציבות. מצדה למשל זה יכול להיות טיפול מקצועי (פסיכולוגי או פסיכיאטרי), ללמוד לא לצפות ממך לעשות את מה שאינך יכול, ללמוד וויסות רגשי וכן הלאה וכן הלאה. ומצדך להיות מודע לקשיים שלה ומניין הם נובעים ומהי הדרך הסבירה (לא נמנעת מחד ולא "התאבדות המונית" מאידך) להתמודד איתם כשהם צפים. כמובן מצריך המון מודעות ונכונות אולי טיפול זוגי אבל עד שמגיעים לשם והמכשולים בדרך...

עכשיו תראה לדעתי אם אתה "תיכנע" לבלגן שלה גם אם זה ימצא חן בעיניה לטווח קצר זה הולך ליצור המון, המון, המון מרירות אצלך לטווח ארוך (יכול להיות גם ברמה של התניה פבלובית...) וחוץ מזה שזה ממוסס את יסודות הקשר אני מאמין שבסופו־של־דבר ככל שאתה תרגיש שמח ובטוח תוכל להקרין את זה וככל שתרגיש גרוע ככה גם האווירה הכללית תהיה גרועה יותר ויותר.

נו אז מה בכל־זאת אפשר לעשות? אני חושב שגם אם לא נפתור לה ברגע זה את כל הבעיות, לפחות כסעד זמני כדאי להציף את הנושא ולא למרוח אותו לנצח. להגיד מה אתה מסוגל לעשות ומה אתה לא מסוגל לעשות, אילו דרכים של תמיכה רגשית (ולא טיפול או פתרון בעיות! אינך אביר על סוס לבן) אתה כן יכול לתת ואילו סוחטות אותך, אילו דרכים חלופיות יכולות לעזור לה לפרוק קיטור (שזה כבר שייך יותר לפן טיפולי, אבל יש כל־מיני כישורים שאפשר ללמוד, מיינדפולנס / CBT / טיפול באומנות / סביבה תומכת רחבה יותר ולא רק אתה כו' כו' וכו'). ומהצד השני איך לגרום לה להרגיש חשובה אהובה מוערכת נתמכת וכן הלאה ולשמור על התחושה שהקשר אכן מספק לה את הביטחון וההגנה שבנות כל־כך אוהבות מבלי שאתה תאבד את השפיות. תוספת: ואולי גם במקביל להבין את המקום של ההתמודדות שלה ולבנות איזושהי דרך שבה אתה תומך בה באופן שמטיב לשניכם.

עכשיו איך מנהלים שיחה כזאת... יכול להיות שכדאי ייעוץ זוגי רק בשביל שהדיון יהיה בסביבה נייטרלית שמעודדת שיח פתוח, אני מתאר לעצמי שזה לא יהיה הכי נעים אם תתנפל עליה ותגיד לה "שמעי מתוקונת וואלק אין לי כח יותר ליללות האלה פעם הבאה שאת מרגישה רע אני אציע לך כוס מים ושבי ציירי ציור" (אלה לא המילים אבל התחושה שיכולה להגיע בצד השני אולי כן קצת נטישה או זלזול או וואטאבר צריך להתגבר איכשהו על השלב הראשוני הזה).

אמנם אתם חצי שנה ביחד אבל יש לכם כנראה עוד איזה 100 שנה אז כן צריך להתחיל לחשוב איך אתם מנעימים את הזמן הזה.

רציתי להציע גם שהיא תלך לטיפול רגשי

השאלה איך אומרים לה את זה בלי שהיא תיפגע.

המטרה בטיפול רגשי זה להעצים אותה.

לתת לה כלים לגדול.

בתור עזרה ראשונה -

האם יש לה תחביבים?

מה היא אוהבת לעשות?

אני חושבת שזה יעזור לה

לעשות יותר את מה שהיא אוהבת.

אני לא יודעת למה היא סטודנטית, אבל יש מקצועות דורשים ממש. במיוחד אם היא עובדת גם… גם ימים חופשיים, יש המון מה לעשות בהם בלא מעט מקצועות…

ויש אנשים שגם לא מתחברים לתקשורת בטלפון.

אלו שני דברים שיכול מאוד להיות שמשפיעים על חוסר התקשורת שלה איתך ועל העובדה שאתה זה שיוזם.

ובאמת גם יש פעמים שלא חושבים על זה אפילו מרוב עומס… גם אם לא עשו משהו חשוב אלא אפילו ראו סרט, לא תמיד יש את זה בראש.

ויש בנות יותר רגשיות. אני לא אומרת שזה לא יותר מהרגיל, וכמובן שלא אומרת כלום על הדיכאון, אבל תדע שזה תקין על גבול מסויים. כלומר גם אם תטפלו בזה, והמצב ישתפר, סיכוי גבוה שחלק מזה יישאר.

אני לא אומרת בשביל לייאש או משהו, אלא בשביל שתהיה מודע לזה.

וכן נשמע שכדאי לטפל בדיכאון שלה.

ובעיקר לדבר איתה ולשתף מה אתה מרגיש. לא להאשים ולא להתגונן. לתקשר ולדבר.

בהצלחה!

לוקח זמן בזוגיות רגילה עד שמוצאים דרך נכונה וטובה לתקשר, ואצלכם יש את המרחק ותקשורת טלפונית שזה מקשה פי כמה, וכל אחד זקוק לתקשורת אחרת, תמצאו ותדברו על הדרך ותדירות שמתאימה לשניכם, ממש טבעי שזה קשה.

בקשר ל2,

יכול להיות שיש נקודות מסוימת שהן טריגריות בשבילה ומפעילות אותה, וכשלוחצים על אותן נקודות רוב האנשים מגיבים בחוסר פרופורציה, ב"ילדותיות" בחוסר איזון,

כי הדבר השטותי שעליו אתה חושב שהיא עושה סרט,

הוא הקצה החשוף של קרחון הטראומה שלה.

מציעה כמה דברים,

דבר ראשון אל תקרא לה ילדותית או שטותית (בינך לבין עצמך) כי אתה עדיין לא מכיר אותה, וגם אם זה תסכול שנראה לך על שטות, כנראה זה יושב על משהו עמוק יותר. לרוב אם תתבונן תמצא חזרתיות במשבר סביב אותו נושא.

נסה להגיע בסקרנות, ולא בשיפוטיות, להבין מה עומד מאחורי זה.

אם אפשר, תנסה לתקשר איתה על זה כשהיא לא בקרייסס, אבל רק אם אתה בא בעיניים טובות, ולא בשיפוטיות שהיא ילדותית.

ותציע לה טיפול.

אף פעם אל תציע תוך כדי משבר, רק אחרי שאתם מלבנים את הדברים, וגם אז מתוך דאגה "אני רואה שקשה לך" ולא מתוך מקום ש"את בעייתית".

לא נשמע ממה שכתבת שזה דיכאון, יכול להיות שהיא מתמודדת עם קשיים אחרים (שאולי גם הובילו לדיכאון)

אנחנו נשואים כמה שנים, וכשאני מסתכלת על השנה הראשונה שלנו, שהייתי מאושרת ומאוהבת, אבל הייתי שמחה לשנות הרבה מהתנהלות שהיתה לי כלפי בעלי.

תחילת הנישואים עדיין יתכן והיא מחפשת ביטחון שאתה אוהב אותה ולכן מחכה לחיזוק שלך-יוזמה שלך לשיחות. תנסה לומר לה בצורה עניינית אוהבת שאתה ממש רוצה להרגיש שהיא מתגעגעת ואן תוכל לפעמים להפתיע עם טלפון או הודעה זה יחזק אותך.

לגבי ילדותיות- זה סובייקטיבי,אבל גן כאן אולי עדיין לא נוצר קשר זוגי שהוא חדש אז נח לה לקבל את האופציה שלך דרך זה. נשמע שההתנהלות שלה לא ילדותית-היא לומדת, מתפרנסת, מעודדת אותך ללכת בדרך שלך. אז זה המקום הקטן שלה לדרוש תשומת לב שחסרה כשאתה רחוק. אולי אם מלכתחילה תנסה לפרגן על מה שעושה היא לא תצטרך להתבכיין ואתה לא תצליח להוביל שיחה למקום גבוה יותר? שוב, זה מזוית של מה שעברתי. ואני מחשבת מחוץ לבית לבוגרת מאוד, אבל יש מקום מול בעלי שאהבתי מאוד להתרפק, וזו הדרך אולי להתרפק עליך מרחוק.

חצי שנה זה כלום, ואם אתם לא יחד יום יום אז בכלל. אבל זה לא מוקדם מידי ללמוד ולנסות לשפר את הראיה מהתקשורת.

מזל טוב והרבה הצלחה! 

שנית - מזל טוב גדול לחתונה. לשירות צבאי קרבי יש מחירים משמעותיים. מחירים אישיים ומחירים זוגיים ומשפחתיים. אני ממש לא אומא זאת כדי להחליש אותך, אבל צריך להיות מודעים לזה.

חלק מהותי מיצירת היחד הזוגי ותחזוקו - זה הנוכחות הרצופה ביחד. כמובן אנשים גם לומדים/עובדים/מתפללים/הולכים לאירועים וכד', אבל הסדר הרגיל הוא שלפחות נפגשים כל ערב, אוכלים ביחד, ישנים אחד ליד השני, כל שבת נמצאים ביחד וכו'. זה נכון כל החיים, זה נכון גם אצל זוגות וותיקים, בלי תחזוקה היחד הזוגי מתייבש. אבל, זה נכון שבעתיים אצל זוג צעיר, שעוד צריך לייצר את היחד הזה. לא סתם במלחמת רשות התורה פטרה חתן בשנתו הראשונה - השנה הזאת, הנוכחות היום-יומית בה חשובה מאוד.

אנחנו לא במלחמת רשות, אנחנו במלחמת מצווה, באמת אין אפשרות לפטור את החתנים, גם ככה יש חוסר מטורף בקרביים. אני לא מעודד אותך להפסיק, להפך, לך בכחך זה והושעת את ישראל. אבל צריך מודעות למצב ולמורכבות שבו.

אחרי כל ההקדמה הזאת, לגופם של דבריך:

ההגדרה 'ילדותיות' לא מקדמת אתכם לשום מקום. יש לה התנהלות שאתה לא רגיל אליה ואולי באמת מלמדת על קושי, אבל היא אדם בוגר וכדאי להתאמץ ללמוד את העולם שלה. הרבה פעמים נשים מתתנהלות בצורה קצת ילדותית ליד או באוזני הבעל, כי הם מנסות להרגיש שיש להן על מי לסמוך, מישהו חזק להשען עליו. מעבר לזה - יתכן שזה הדרך שלה למלא את החוסר בנוכחות שלך.

גם לגבי הטלפונים, סביר שדווקא המרחק, מעצים את הצורך שלה, כנראה שאפילו באופן לא מודע, שאתה תחזר אחריה. מעבר לזה, מסתבר שאתה הרבה לא זמין. סביר שהיא מתגוננת מהאכזבה שבנסיון ליצור קשר שוב ושוב ומשאירה את הצפיה לזה שאתה תתקשר.

בהצלחה רבה

אתה זמין בטלפון כל היום? כי אם לא אין שום טעם שהיא תתקשר אליך כשהיא יכולה ותנסה להשיג אותך, ועדיף שאתה תתקשר אליה שאתה יכול. בעלי גם עכשיו בצבא ואני לא מתקשרת אליו בכלל, אני יודעת שאין טעם כי הוא כנראה לא יענה וכשהוא יוכל הוא יתקשר.

לגבי 2, אני גם חושבת שטיפול יעזור, אבל לא בהכרח כי משהו לא תקין אצלה, אלא כי נשמע שהיא בתקופה מאוד מאוד מציפה בחיים. היא עובדת ולומדת במקביל, שזה קשוח מאוד, והיא גם התחתנה לא מזמן והיא כלה טרייה עם כל ההצפה שבזה, ובעלה לא בבית רוב הזמן שזה קשוח בטירוף. האמת שביחס לכל זה התגובה שלה נשמעת לי ממש נורמלית, והיא פשוט צריכה ללמוד איך לאזן את עצמה ולהתרגל למצב הזה, שהוא קשה מאוד

יכול להיות שהיא הורמונלית?

מניעה הורמונלית יכולה מאוד לגרום לכאלה מצבי רוח

אתה בסדיר צבא, זו שפה שונה דינמיקה אחרת, התנהלות שונה. שים לב לזה

מותר לה לשכוח ממך, זה בסדר.

אין קשר בין תסכול לדכאון אל תחבר ביניהם. זה שאובחנה בדכאון קל כמו רוב אזרחי המדינה לא אומר שהיא דכאונית.

מתןסכלת יש הרבה סיבות וזה גם בסדר לןמדים להתנהל ביחד.

אם אחרי חצי שנה אתה לא מסוגל לא יודע מה לעשות והגעת לקצה ההכלה

תעשה לעצמך ולה טובה לכו לייעוץ זוגי, זה לא לפורום נדרשת עבודה להבין מהות האשה והגבר בתוך הקשר הזוגי ובפרט כשהמציאות היא לא זוגית לרוב כי אתה בצבא ומידי פעם צריך לקפוץ למציאות זוגית

הייתי שולחת אותך לחקור ולהבין מהו המהות של הגבר

אחרי שיח של קושי / אתגר/ רגש/ בכי שלה

לא תקין שמה שאתה חושב עליו זה לעזאזל למה אני צריך להתמודד עם זה . ?

( שאלה שצריכה להישאל למה זה כזה מפריע לך ? גילוי של רגש מצידך ?מה אתה מכחיש בך שמעורר את זה? בילדות ?)

אלא

איזה כיף שאשתי סומכת עלי מתייעצת איתי אני משנה לה את המצב רוח לטובה

ואם אתה בהכחשה לזה משהו לא תקין .

תוסיף את זה שאין דבר יותר קשה מלצאת עם גבר קרבי בסדיר .

וכל הכבוד לה שהיא שורדת את זה בכלל

(אולי היא לא כזו ילדותית כמו שציינת?)

בנוגע לזה שהיא לא יוזמת .. יכול מאוד להיות ששידרת לה שאתה עסוק/ עמוס.

( תגיד לה כיף לי לשמוע אותך תתקשרי גם את ..)

נשים אוהבות יחס (בלשון הרחוב צומי ..) אתה מביא לה את זה?

(שאלה שעולה : למה היא צריכה להגיע לבכי כדי שתתיחס ?)

מעבר לזה שבכי אצל האישה זה חלק מהחיים שלה

ואתה צריך ללמוד לקבל את זה ..

כמה פעמים אתה אומר לה שאתה מעריך אותה?

כמה פעמים אתה פונה אליה לא כדי להשיג משהו? לא כדי לסמן וי על אמרתי לה לילה טוב ?

אלא אני באמת רוצה לשמוע מה שלומך ?

בלתי נסבל בעייני שהיא משתפת אותך סומכת עליך 

ואתה קורא לה ילדותית . 

אתה חייב הכוונה הייתי ממליצה על יהונתן קליין

מגיב פה אבל זה להרבה תגובות שהיו.

אתם מציגים את זה כאילו אני לא מכיל בכלל אבל זה לא מה שכתבתי, אנסה לדייק.

גם אחרי כל ההכלה יש פעמים שכל מה שקורה היא צורחת ומגיבה כמו ילדה- משפטים "לא באלי את זה" "די הכל באשמתך" (על זה שהיא לא הצליחה איזה נשהו במטבח "לא יודעת מה אני מרגישה" "לא רוצה לא רוצה לא רוצה" ובסוף בשעת המעשה אני מכיל מאוד ומנסה לעודד ולהרים אבל הגעתי למצב שכל מקרה כזה כבר מצטרף לקודמים ואני לא יודע אם אוכל להכיל עוד מקרים כאלה בלי להיגמר מהם ולפנצר אותי

מרגיש וויתור על עצמי.

מנסה להבין איך ממשיכים הלאה אחרי שזה קורה ולהתמלא כוחות כדי להיות שם בשבילה

הרי התחתנתי איתה ברור לי שהיא החזקה והמושלמת באדם- סתם נק' שקשה לי איתה ואשמח לעצות

עבר עריכה על ידי נפש חיה. בתאריך י"א בניסן תשפ"ו 10:08

"נקי יהיה לביתו" - הנקיות הנפשית מאפשרת להתמקד יותר בבן הזוג וזה גם טבעי בהתחלה

(יש בזה משהו מאד משחרר! זהו, אני לא צריך לחפש יותר, התחתנתי! עכשיו אנחנו מכירים אחד את השני כדי שנוכל לבנות לאט לאט את החיים שלנו כזוג)

כדאי לזכור שהשנה הראשונה

היא שנה לא תמיד פשוטה

היא הבסיס לשנים הבאות בע"ה

וזאת שנה שלומדים בה הרבה אחד על עצמו ואחד על השני

אז בהצלחה גדולה בע" ה!

דבר שני

לפעמים ממבט ראשון על הבנאדם

הרושם ראשוני אולי יותר מאופק/ סבלני

לאט לאט  כשנמצאים בסביבה שבה מרגישים נוח וחופשי להתבטא או להגיב לסיטואציות, התגובה הופכת אמוציונאלית יותר וממילא נחשף רובד/ פן נוסף באישיות מולנו, שלא התגלה קודם (בנישואין ההתבטאויות/התנהגויות יכולות להיות שונות מאשר בדייטים. אפשר להסתכל על זה גם חיובי- מהצד השני זאת יכולה להיות קלילות - ואז כשמשהו לא מסתדר התגובה בהתאם)

לפעמים זה עניין של מודעות לניהול רגשות/ ניהול כעסים

ולכן לא הייתי ממהרת לשלוח אותה לטיפול חיצוני.

יצירת תנאים לשיחה פתוחה וכנה איתה, בלי לפגוע, לחסום או לשפוט אותה, יכולה לתת לך עוד הבנה והיכרות עם העולם הפנימי של אשתך.

ואז תוכל להציג גם מה שנראה מהצד שלך ואת המחשבות שלך בנושא

וביחד תראו איך מגיעים לעמק השווה.

אתם רק התחלתם את החיים כזוג ,

ההיכרות/ הבנייה של הזוגיות לוקחת זמן ומתפתחת לעומקים ורבדים נוספים ככל שהשנים עוברות.

לכן מאחלים שיהיה בניין עדי עד- בניין שהולך ונבנֶה כל הזמן, עדי עד.

אם בכל זאת יש קושי בתקשורת-

אפשר לפנות לייעוץ (אולי משם ייתנו המלצה לטיפול קצר בנושא הרגשי, אבל בעיניי זה מוקדם מידיי לעשות צעד כזה)

דבר שלישי שחשבתי עליו ממש עכשיו

לפעמים בחורה לא צריכה פיתרון לבעיה. היא חכמה ויודעת לפתור את הבעיות שלה ולהסתדר. 

היא פשוט רוצה להרגיש ש"יש לה על מי להישען" ולבדוק את הגבול - שיש לה מרחב ביטחון, שאוהבים ומקבלים אותה בכל מצב, שהיא יכולה "להשליך" את הלב שלה על בעלה (והוא יקבל אותה וישדר לה ביטחון) התגובות ה "ילדותיות" מבטאות בצורה קצת מוקצנת קושי מסויים באופן כדי להבליט ולהדגיש את הצורך הנפשי "תראה אותי, תראה את המאמצים שלי ואת ההשקעה" 

אז אולי הסמנטיקה/ התנהלות שלה מופיעה קצת לא כמו שהיית מצפה ממנה לאור ההיכרות שלכם

וזאת דווקא ההזדמנות ליצור שיח או תגובה לסיטואציה בצורה בוגרת ומכבדת.  

יכול להיות שהיא תקלוט טוב את היחס המכבד והבוגר שלך-  אליה שלא תלוי בשום תגובה שלה, וממילא השיח שלה יישתנה גם.

להחזיר לה באותה מטבע של ילדותיות לא כדאי, כי יכול לדרדר את ההרגשה של שניכם.

בהצלחה רבה

מזל טוב!

תזכו לבניין עדי עד

בשמחה ובבריאות

מתוך אהבה ואחווה, שלום ורעות. 

בעיות קשות מדי לפתרון באמצעי הזה. בהצלחה. יתכן שאם היית משתחרר או לפחות משרת במקום יותר קרוב. חלק מהבעיה הייתה נפתרת. במצב הנוכחי כמעט בלתי אפשרי, שתצליחו לצאת מזה לבד. דבר ראשון תבקש העברה. ככה יהיה יותר קל לטפל. גם המצב ביניכם יש מקום להניח שישתפר. חצי שנה זה כלום בשביל נישואין. במצב שאתם נמצאים בו, קשה לבנות משהו שאפשר יהיה להתייחס אליו. בקש העברה. הבית בעדיפות עליונה. 

לגבי 2, משתנה. תשאל אותה איך היתה פותרת את הבעיה אם לא היית יוצר קשר כרגע....

 רוצה להגיב דווקא בתור נשואה ותיקה
יש מצב שגם אשתך כבר הגיעה לכאן וגם כבר קוראת. 
השנתיים שלוש הראשונות שלנו היו ממש קשות אפילו שאנחנו ממש מתאימים והיה לנו ברור מהרגע הראשון שמצאנו אחד את השני ואפילו שלא היה לנו אתגר של צבא. 

אז למה היה קשה?
כי היינו צריכים ללמוד לדבר על מה שקשה לנו. כי לא התרגלנו לחיות בזוג ואני הייתי ממש בראש שאני לא מבקשת טובות ומצד שני, גם כשהייתי צריכה ממש, לא ביקשתי וציפיתי שהוא יבין. 
ולאט לאט למדנו לדבר אחד עם השני ולהגיד מה קשה לכל אחד ואיך אפשר לעזור לזה. 
אצלנו זה כבר היה תוך כדי ילדים. 

אצלכם, אתה בצבא והיא לבד. הלבד יכול להיות ממש קשה ולפתח איזה שריון כזה כדי להתמודד ואולי לכן היא לא מתקשרת ומצד שני אתה בודד ורחוק וצריך את הקשר הזה. 
וגם בקושי- אתה תופס את זה כילדותיות אבל היא בסף השבירה שלה, במצב לא הגיוני ומגיבה באופן לא הגיוני. 
בשני המקרים כדאי לדבר. 
בענייין של הקשר- להגיד לה שאתה רוצה וצריך גם לשמוע ממנה. 

בעניין של הקושי שלך, אשתו- תמיד כדאי לא להגיע למצבי שבירה. להקדים תרופה למכה. תחשבו ביחד איפה המקומות הללו ותנסו למנוע אותם ואז יהיה הרבה פחות להכיל. אבל גם כשיהיה, אתה צריך להכיל. כי היא לבד ומתמודדת. 

כמובן שהשיחה חייבת להיות פנים אל פנים ולא בטלפון. 

ודבר אחרון- אני לא יודעת כמה זמן נשאר לך בסדיר אבל יכול להיות ששווה לקצר או לעבור דירה קרוב להורים או כל מיני דברים שיכולים לעזור. 
בסוף זה הבית שלכם. 
ותזכרו שהשנים הראשונות קשות גם כשאין צבא והיא האשה המושלמת שלך ואני בטוחה שאתה האיש המושלם שלך. 

בהצלחה! 

א. קודם כל מזל טוב גדול לנישואיכם, אתם ממש נשואים טריים בשנתכם הראשונה, השנה בה התורה מנחה אותנו "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו אשק לקח".

עצם המציאות של השנה הראשונה לנישואים, ללא כל שאר האתגרים שמסביב - מביאה עימה אתגר והתמודדויות רבות.

על כן הפניות הזו לעבוד ולעבד יחד את היחד שלנו כזוג חשובה מאוד.

ב. מעבר לכך, ציינת שאתה גם חייל קרבי בסדיר.

רק הנתון הזה לכשעצמו מוסיף עוד אתגר קשה שבעתיים.

גם לך. כמובן. ותודה עצומה מכל עם ישראל על המסירות והנתינה הזו שלך!

גם לאשתך היקרה. שמתמודדת כאישה של חייל קרבי בסדיר. עם המון התמודדיות, המון לבד, המון חששות, המון שינויים.

וגם לכם כזוג נשוי. 

רק לפני חצי שנה עוד הייתם רווקים

כל אחד גר בבית אחר, אולי אם גרתם אצל ההורים לא הייתם צריכים לנהל בית מבחינת ניקיונות, בישולים, כביסות, קניות, משכנתא, חשמל, גז וכל השאר,

ובעיקר - השינוי הזה מרווקות לנישואים שהוא שינוי בפני עצמו ומצריך הסתגלות לאט לאט ובהדרגה וקבלת כלים שם

וכמובן בצבא הכל שוב מתעצם ונהיה קשה שבעתיים.

ג. לא זאת בלבד,

ציינת שאשתך גם לומדת כעת

וגם עובדת במקביל

נשמע שיש על שניכם עומס עצום

גם פיזי וגם מנטלי וגם רגשי, נפשי.

ד. השיח העיקרי שלכם הוא בטלפון - שכמובן לא ניתן להגיע לאותה אפקטיביות ואותם עומקים כמו פנים מול פנים. זה משנה המון.

(כמובן שכדאי בזמן שכן מתאפשר כן לקיים שיחות טובות ועמוקות ביניכם פנים מול פנים

ולקבוע שמתי שלא ניתן ונאלצים להסתפק בטלפון יודעים יחד שזו באמת פלטפורמה מוגבלת ולוקחים זאת בחשבון).

ה. ציינת שאתה מרגיש שרק אתה מחפש אותה או יוצר את הקשר הראשוני -

כדאי לשאול אותה ישירות ולשמוע ממנה את הלמה שלה (ל' בקמץ).

אולי היא לא רוצה להתאכזב שאתה לא זמין וזה סוג של מנגנון הגנה?

אולי היא לא רוצה להפריע לך ולא יודעת מתי אתה פנוי ומעדיפה שאתה תתקשר כדי לא להפריע?

אולי יש לה המון חוזקות אחרות אבל ליזום שיחה היא לא אחת מהן, אבל יש לה עוד המון אחרות?

אולי אם היא תדע עד כמה זה משמעותי עבורך ומה זה גורם לך להרגיש היא תוכל לחשוב על דרכי שינוי מטיבים עבור שניכם? שתחשבו יחד כמובן...

ואולי עוד הרבה מאוד הנחות.

חשוב לשמוע ממנה ישירות

ולפי התשובה לעבוד.

ו. כדאי לעשות הפרדה בין דבר לדבר כדי לא ליצור כאוס ועומס יתר עם בלאגן בראש ובלב.

כלומר:

לגבי הדיכאון שהיה בעבר - זה לא אומר שום דבר רע מלבד זה שאשתך גיבורה ואלופה שהתמודדה בגבורה עם מכת הדור, דיכאון, ויכלה לו!

שיש לה תעצומות נפש ובטוח גם למדה וגדלה מכך מאוד.

לגבי ההווה - אם יש כרגע דיכאון או כל דבר אחר שמקשה כדאי לאבחן בצורה מסודרת ומקצועית ולטפל בכך.

גם אמצעי מניעה הורמונליים כגון גלולות עלולים מאוד להגביר את עוצמות התנודות במצבי הרוח ואת הדכדוך, לכן חשוב לברר לעומק גם את הנקודה הזו.

לגבי זה שהיא מתוסכלת מדברים ביום יום - בפני עצמו זה כמובן לגיטימי. בטח לאור כל הסעיפים הקודמים שהיא אישה נשואה טרייה, עם המון המון שינויים בבת אחת בחצי שנה הזו,

בעלה בסדיר חייל קרבי,

היא עובדת

היא לומדת

היא מחזיקה בית

היא לומדת את הגוף שלה וכל הלכות טהרת המשפחה שגם לוקחים משאבים לכך

יש מלחמה (בתוך מלחמה בתוך מלחמה...)

אזעקות

חדשות

דאגות

ומה לא...

ובתוך כל זה ממש מותר ואנושי שהיא תהיה מתוסכלת מדי פעם.

אם זה באופן חריג או פוגע בהתנהלות או יושב על משהו עמוק - אז כנזכר קודם, כדאי לאבחן ולטפל בצורה מיטבית כדי להגיע לרווחה נפשית.

ז. המשפט אולי הכי חשוב בכל ההודעה - הייתי ממליצה לך לשנות את המשוואה שנוצרה לך בראש שאומרת "אשתי ילדותית"

ולהפוך אותה ל: "אשתי *אנושית*".

כי היא באמת אנושית. רק בשר ודם.

היא לא ילדה קטנה, היא אישה שמתמודדת עם הרבה מאוד מאוד מאוד.

יכולה להעיד על עצמי (נשואים עוד רגע 19 שנים ב"ה) שאם היה לי רק דבר אחד מכל מה שהיא מתמודדת איתו בשנה הראשונה (או בכלל) - הייתי בהחלט מתוסכלת ואף מגיבה בתסכול עמוק לא פעם ולא פעמיים.

בשנה הראשונה שלנו, והרבה אח"כ, למדתי את עצמי לאט לאט, את בעלי לאט לאט, את היחד שלנו לאט לאט,

ובדרך היו לי המון המון המון פיקשושים.

הכל בסדר.

זה לימוד.

זוגיות היא לימוד.

נישואים הם לימוד.

ללמוד את עבודת השמחה שלי ומי אני ואיך אני עובדת ומהם הצרכים שלי, הקשיים שלי, מנגוני ההגנה שלי וכן הלאה - הכל הכל זה לימוד

לימוד של שנים

ואפשר להתחיל בלימוד הזה

מתוך מקום מעצים ולא מחליש

מתוך מקום שבאמת רואה את האנושיות שבכל אחד ואחת מאיתנו.

ללמוד - מה היא רוצה מעצמה? רגע להעמיק בכך באמת.

ומה אתה?

ומה היא מרגישה עכשיו? רגע לעצור ולהיות נוכחת וקשובה פנימה, קשובה לגוף ולנפש.

ומה גורם לבכי? או עלבון? ומדוע? מה היה שם בעומק שהפעיל את זה? ומה עוד הטריגרים שלי?

ח. כמובן שאתה לא המטפל שלה אלא בעלה האוהב. וחשוב לשים את הדברים במקומם.

מצד אחד להעניק תמיכה, אוזן קשבת, אהבה, הכלה, עידוד וכו'

ומצד שני - במקומות בהם יש צורך טיפולי או צורך אחר מעבר ללהיות בן הזוג - חשוב לפנות לגורם מקצועי.

אתה לא אמור לפתור לאשתך את הבעיות הרגשיות שלה וגם היא לא את שלך.

וזה גם לימוד.

למצוא את האיזון הנכון

ללמוד איפה הנפרדות בתוך הביחד

איפה המקום להתייעץ עם אנשי מקצוע

איפה הביחד בתוך הנפרדות

איפה אני כן יכול/ה להיות שם עבור אשתי / בעלי.

אז צעד צעד

לימוד אחר לימוד

התקדמות אחר התקדמות

תהיו בתוך הלימוד הנפלא הזה ששמו זוגיות

ותמצאו בתוכו גם לימוד מפעים כל אחד כלפי עצמו

ובעיקר - צמיחה אישית וצמיחה זוגית מתוך כל זה.

המון ברכה והצלחה ב"ה

ופסח כשר ושמח

בימים כאלו, בהחלט משתדלים לא להתעכב. לא עמדתי בצורך, אבל מניח שאם הייתי בסיטואציה - ברגע שהמוהל נמצא והתינוק נמצא, הייתי משתדל לבצע את הברית, לפני שתהיה אזעקה...

אגב, לא הבנתי למה 13:15 זה מוקדם, זה כשבע וחצי שעות אחרי הנץ...

ברור שהתכוונת לטוב והתאמצת.

אבל בכל מקרה איחרת, הבן אדם נפגע, אפשר לקחת אחריות קלה ולהתנצל מכל הלב. 

ומוסיף

תלמד מזה

האם אני מתאמץ לראות את המציאות לפי המשקפיים של האחר?

או שאני מקטין ראש ומחשיב רק את המשקפיים שלי 

חתונות מקובל להתחיל כשעה לאחר הזמן בהזמנה (ואצל חרדים אף יותר משעה).

בריתות - בזמן 

אתה לא האבא של התינוק,
נראה שגם לא הסנדק.
הגעת מתי שראית לנכון, שלום.
לא הבנתי את האירוע בכלל..

תהילים פרק לב

א לְדָוִ֗ד מַ֫שְׂכִּ֥יל    אַשְׁרֵ֥י נְֽשׂוּי־פֶּ֗שַׁע כְּס֣וּי חֲטָאָֽה׃
ב אַ֥שְֽׁרֵי אָדָ֗ם לֹ֤א יַחְשֹׁ֬ב יְהוָ֣ה ל֣וֹ עָוֺ֑ן    וְאֵ֖ין בְּרוּח֣וֹ רְמִיָּֽה׃
ג כִּֽי־הֶ֭חֱרַשְׁתִּי בָּל֣וּ עֲצָמָ֑י    בְּ֝שַֽׁאֲגָתִ֗י כָּל־הַיּֽוֹם׃
ד כִּ֤י ׀ יוֹמָ֣ם וָלַיְלָה֮    תִּכְבַּ֥ד עָלַ֗י יָ֫דֶ֥ךָ
נֶהְפַּ֥ךְ לְשַׁדִּ֑י    בְּחַרְבֹ֖נֵי קַ֣יִץ סֶֽלָה׃
ה חַטָּאתִ֨י אוֹדִ֪יעֲךָ֡    וַֽעֲ֘וֺנִ֤י לֹֽא־כִסִּ֗יתִי
אָמַ֗רְתִּי    אוֹדֶ֤ה עֲלֵ֣י פְ֭שָׁעַי לַֽיהוָ֑ה
וְאַתָּ֨ה נָ֘שָׂ֤אתָ עֲוֺ֖ן חַטָּאתִ֣י    סֶֽלָה׃
ו עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד ׀ אֵלֶיךָ֮    לְעֵ֪ת מְ֫צֹ֥א
רַ֗ק לְ֭שֵׁטֶף מַ֣יִם רַבִּ֑ים    אֵ֝לָ֗יו לֹ֣א יַגִּֽיעוּ׃
ז אַתָּ֤ה ׀ סֵ֥תֶר לִי֮    מִצַּ֪ר תִּ֫צְּרֵ֥נִי
רָנֵּ֥י פַלֵּ֑ט    תְּס֖וֹבְבֵ֣נִי סֶֽלָה׃
ח אַשְׂכִּֽילְךָ֨ ׀ וְֽאוֹרְךָ֗ בְּדֶֽרֶךְ־ז֥וּ תֵלֵ֑ךְ    אִֽיעֲצָ֖ה עָלֶ֣יךָ עֵינִֽי׃
ט אַל־תִּֽהְי֤וּ ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֮    אֵ֤ין הָ֫בִ֥ין
בְּמֶֽתֶג־וָרֶ֣סֶן עֶדְי֣וֹ לִבְל֑וֹם    בַּ֝֗ל קְרֹ֣ב אֵלֶֽיךָ׃
י רַבִּ֥ים מַכְאוֹבִ֗ים לָרָ֫שָׁ֥ע    וְהַבּוֹטֵ֥חַ בַּֽיהוָ֑ה חֶ֝֗סֶד יְסֽוֹבְבֶֽנּוּ׃
יא שִׂמְח֬וּ בַֽיהוָ֣ה וְ֭גִילוּ צַדִּיקִ֑ים    וְ֝הַרְנִ֗ינוּ כָּל־יִשְׁרֵי־לֵֽב׃

יש המון הסחות שמונעות מאיתנו לשים לב לכל הטוב העצום שעוטף אותנו, ובעיקר מאמץ מטורף של איראן ושלוחות הרשע לזרוע בכולנו פחד, תבהלה, דכדוך, יאוש.

אבל אנחנו ה-ר-ב-ה יותר חזקים וחכמים מהם! ולא ניתן להם!

וממש מזמור לתודה!

זה פלא אלוקי מה שקורה כאן.

אני יודעת שכולנו בתוך תוככי הקושי והאתגר וה"קוצר רוח ועבודה קשה"

אבל ממש כך היא גאולתן של ישראל

בתחילה קמעא קמעא וכל מה שהיא הולכת - היא רבה והולכת (ירושלמי, ברכות)

ובניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל

יש לנו כוח על

כל אחת ואיפה שהיא

כל אחד ואיפה שהוא

ונתחיל ממש בנו פנימה.

כי אם יש לי את עצמי -

אז יש לי את עצמי.

ויש לאחרים את עצמי.

וכל אחד ואחת מאיתנו הוא אור אינסוף

רק להביט רגע פנימה ולזכור זאת, להתחזק מכך, להאיר בתוכנו מכוח כך.

"כי יש שכר לפעולתך"

יש שכר לכל פעולה ופעולה שלנו

תחזיקו מעמד

אתם הגאולה עצמה!

וב"ה נזכה לראות בחוש ממש את הישועה השלמה שלנו במהרה, בשלמות, במתיקות ובטוב גלוי!!! ❤️

כַּמָה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ!

אִלּוּ הוֹצִיאָנוּ מִהקונספציה וְלֹא עָשָׂה בָמחבלים שְׁפָטִים, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ עָשָׂה בָמחבלים שְׁפָטִים, וְלֹא עָשָׂה בֵמנהיגיהם ובכיריהם, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ עָשָׂה בֵמנהיגיהם ובכיריהם, וְלֹא הָרַג אֶת־אייתוללותיהם, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ הָרַג אֶת־אייתוללותיהם וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת־הגנה אלוקית, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־הגנה אלוקית וְלֹא קָרַע לָנוּ אֶת־רוע הגזירות, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ קָרַע לָנוּ אֶת־רוע הגזירות וְלֹא הֶעֱבִירָנוּ בְתוֹך לימוד אמונה, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ הֶעֱבִירָנוּ בְתוך לימוד אמונה וְלֹא שִׁקַּע צָרֵנוּ בְבונקריהם דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ שִׁקַּע צָרֵנוּ בְבונקריהם וְלֹא סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמלחמה שנה אחר שנה דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמלחמה שנה אחר שָׁנָה וְלֹא סיפק לנו אֶת־הַחשמל, מים, אינטרנט וכו' דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ  סיפק לנו אֶת־הַחשמל, מים, אינטרנט וכו' וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת־הַניצחון, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־הַניצחון, וְלֹא קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הגאולה השלמה, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הגאולה השלמה, וְלא נָתַן לָנוּ אֶת הביטחון והתורה. דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־הביטחון והַתּוֹרָה וְלֹא שמר וברך את אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ שמר וברך את אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא בָנָה לָּנוּ אחדות העם דַּיֵּנוּ.

עַל אַחַת, כַּמָה וְכַמָה, טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ: שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמהקונספציה, וְעָשָׂה בָמחבלים שְׁפָטִים, וְעָשָׂה בֵמנהיגיהם ובכיריהם, וְהָרַג אֶת־אייתוללותיהם, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הגנתו האלוקית, וְקָרַע לָנוּ אֶת־רוע הגזירות, וְהֶעֱבִירָנוּ בְתוֹך לימוד אמונה, וְשִׁקַּע צָרֵנוּ בְבונקריהם, וְסִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמלחמה שנה אחר שנה, וְסיפק לנו אֶת־הַחשמל, מים, אינטרנט וכו' גם במלחמה, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הַניצחון, וְקֵרְבָנוּ לִפְנֵי הגאולה שלמה, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הַביטחון והתּוֹרָה, וְשמר וברך את אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבָנָה לָּנוּ אֶת־אחדות העם.

המצב מתיש, אבל להחזיק ראש מעל המים. אנחנו מכים באוייב מכות נוראיות. אנחנו ב'נהפוך הוא' על מלא.

אויבי היהודים ביקשו להשמיד להרוג ולאבד (ואם למדנו משהו משמחת תורה, אז כשאויב אומר שהוא מתכוון להשמיד אותנו - כדאי להתייחס לזה ברצינות) וכיום אנו מכים בהם מכה אחר מכה, הרג וחרב ואובדן.

לא להיות קצרי רוח, לא להחזיק עיניים על הסטופר, להתמקד בהצלחות הלאומיות ובהצלחות האישיות של כל אחד ואחד.

החיים שלך הם שלך. לא שלהם.

כשמתחילים להסתכל פנימה ולא החוצה מבינים מה המעלות והדברים טובים שכן יש בחיים.

(אגב רוב ככל הדברים שכתבת הם ברי שינוי, אבל העבודה היא לא להשיג את מה שיש לאחר אלא להעריך את מה שכן יש לי. אח''כ לחשוב מה אפשר לשדרג בחיים ואיך).

הפייסבוק יוצר אשליה. מעלים את הרגעים המחוייכים ולא את המורכבויות שיש לכולם. אתה שמכיר גם את הצדדים המורכבים אצלך, אבל אצל אחרים מכיר רק את מה שהם מעלים, חי בתחושה שלכולם יש.

החיים בהשוואה לחיצוניות של אחרים, תמיד יהיו מתסכלים. כדאי לעבוד עם עצמך על שמחה בחלקך. אם לא מצליח לבד אפילו שווה לקחת טיפול ממוקד בזה.

אתה בנוני.

כמו שיש כאלה שיותר, יש גם כאלה שפחות

אולי סיפורם לא מוצג בפייסבוק וכו'

אבל הוא קיים.

לא סתם נאמר באבות. "השמח בחלקו..."

שרשתות חברתיות זה המקום האחרון שמשקף משהו

בעיניי קנאה זה דבר טוב

זה שיקוף של מה שכואב בנפש

על מה כדאי לעבוד ולטפל

כמעט כל מה שכתבת אפשר להשיג ב10 אצבעות

בעבודה נכונה

במודעות למידה יישום והתמדה

גם אם החיים שלך עכשיו בינוניים

אגב רוב האנשים בינוניים ומטה

תסתכל על סטטיסטיקות

בכל נושא

הממוצע/ החציון לא משהו

יותר כמו, "יש כזה בעולם, אני רוצה גם, איפה משיגים?".

התחושה הזו דיכאה אותי למרות שידעתי שזה שקר.

אני בפייסבוק כל יום בין קבוצות של חשמלאים וקבוצות DIY ודורשי עבודה וקבוצות מסויימות בבאר שבע שחשוב לי להיות בהם אבל לא מאשר אף חבר אפילו לא קרובי משפחה.

כשאתה יודע שכולם רוכשים דברים דברים שהם לא צריכים, עם כסף שאין להם כדי להרשים אנשים שהם לא אוהבים, כשאתה מודע לזה שזה משפיע על הנפש בצורה  הרסנית, אתה יכול פשוט להחליט שאתה לא משחק את המשחק הזה יותר.

אף אחד לא מפרסם את ההחזר החודשי של המשכנתא שסוגר עליו, רק מפרסם תמונות של הבית, אף אחד לא מפרסם את ההקרבה של לאכול רק כוסמת ועשבים, רק את הרזון, אף אחד לא מפרסם כמה רע וקשה לו בעבודה (חוץ ממורים) רק כמה כיף ואיזו עבודה נחשקת הם עובדים.

וכולם בינוניים בתחומים מסויימים, כולם מפרסמים רק את ההצלחות, אלה שמפרסמים תמונות מחופשת הסקי באלפים או קרוז בים התיכון לא מפרסמים את הקבלה של כמה עלה להם התענוג כי הם לא רוצים לצאת אידיוטים, אלה שמפרסמים תמונות מחוייכות מהדיסני וורלד לא יפרסמו לעולם את התמונות של הפרצוף שלהם עומדים בתור למתקן שלא באמת מלהיב כמו סרטון של יחידת החילוץ בטלפון.

ופתאום אתה מגיע לגיל 35 ופתאום חבר שסוגר את העסק וידידה שמתגרשת, מעניין, הם תמיד היו נראים כל כך מאושרים בפייס מה קרה?

שמראה מתאם גבוה בין כמות התמונות הזוגיות ברשתות החברתיות, לבין גירושין...

עזוב.

אנשים מראים מה שבא להם לשדר. זה ממש לא אומר מה יש להם באמת.

(ואספר שוב סיפור שכבר סיפרתי כאן בעבר-

חברה טובה, שהיתה תקופה שקינאתי בה כי כמה פעמים כשהייתי שם בעלה הגיע עם זרי פרחים, ומתנות, ומפרגן לה בלי סוף.

אבל אחרי כמה שנים היא התגרשה, וגיליתי שהוא היה מכה אותה, אבל אני נחשפתי רק לזמנים בהם הוא ניסה לפייס...

עבורי זה היה לימוד מטורף לכמה אנחנו לא יודעים כלום על החיים של אחרים, גם אם נדמה לנו שאנחנו יודעים משהו).

אתה רוצה להיות מאושר.

ואתה חושב שהדרך לאושר היא בבית יותר גדול, אישה יפה יותר, להיות פחות בינוני, יותר מוצלח, ויותר בראש הפירמידה.

למזלך סוגיית האושר נחקרת כבר אלפי שנים.

ולפילוסופים יהיו לא מעט תשובות עבורך איך משיגים אושר - ואף אחד מהם לא תולה אושר בחומר כמו כסף או אישה יפה, ממש להפך, לרוב ככל שהחומר גדל יש יותר ניתוק מהעצמי האמיתי ופחות אושר.

לא סתם אחוז ההתאבדויות בקרב נערים בעמק הסיליקון עולה ועולה - העשירים ביותר ואני מניחה שעם הבחורות היפות ביותר, כי כסף מושך יופי.

אז מה כן עושה אושר?

תקרא את ד"ר טל בן שחר.

הוא מסכם את זה

*באיכות הקשרים שסובבים אותנו - משפחה, חברים, ילדים, זוגיות.

ככל שהם טובים יותר האושר עולה.

*תחושת משמעות -מטרה בחיים, סיפוק, משמעות, הגשמה עצמית.

*קשר טוב בינינו לבין עצמנו- לתת לעצמנו להרגיש רגשות, לא להדחיק, שהמעגל האישי שלנו עם עצמנו יהיה בריא.

*הנאה יום יומית- כלומר לא רק להשיג מטרות עתידיות, גם ליהנות מהדרך בחיי היום יום הרגילים.

רוב הפילוסופים גם הגדירו אושר כתחושת משמעות.

יש לו ספרים בעברית אם זה מעניין אותך.

ופרקטית, עזרה ראשונה, תמחק את הרשתות החברתיות, זה חתיכת בולשיט.

מי שמאושר באמת לא מרגיש צורך להוציא את זה החוצה.

מהתורה (מרבה נכסים..ועוד), הרמב"ם , פילוסופים יוונים כמו סוקרטס, אפלטון, אריסטו ואפיקורוס ועוד,

הבודהה, ועד לפילוסופיה המודרנית.

 אף אחד מהם לא הגדיר את תלה את אושר כהנאה רגעית או ריבוי חומר.

חלקם ממש מאמינים שהתנאי לאושר הוא צמצום החומר והסתפקות בצרכים בסיסיים בלבד  (כמו אפיקורוס, בודהה ועוד )

וחלקם לא אומרים שצמצום הוא תנאי לאושר, אבל עושר וחומר הם רק אמצעי ולא יכולים להיות מטרה ברגע שהם הופכים למטרה ורדיפה ותלות ל'לאושר' הם מרחיקים אותנו מהאושר.

האסכולה הקירנאית – ויקיפדיה

מה זה אומר כשאנשים סובלים?"

"אתה מרגיש בסדר, לין?"

"אני בסדר גמור," צחקתי.

"שתית דארו הלילה, כמו השיכור הזה ג'וזף?"

"לא, אני באמת בסדר. בחייך, אתה תמיד מגדיר כל דבר בשבילי. דיברנו הלילה על סבל, ואני רוצה לדעת מה דעתך על העניין הזה."

"זה קל. סבל זה להיות רעב, לא? רעב, בשביל כל דבר, פירושו סבל. בשביל כל דבר, לא להיות רעב זה לא לסבול. אבל כולם יודעים את זה."

אה בעצם חכה יש גם שם ציטוט אחר

"אושר זאת המצאה כדי לגרום לנו לקנות דברים"

תמצא נקודה אחת ברשימה, תחשוב איך להשתפר בה, אם צריך תיעזר במישהו,  תציב יעד, בעוד x חודשים סימנתי ווי על , ככה וככה. אבל זה עבודה,  לא משחק ילדים.

בהצלחה 

במקום "לקנא".

בוא תסתכל עליהם, ותשנה פרדיגמה.

מה אתה רוצה ללמוד מהם? איזה שיעור האנשים האלה באו להביא לך לעולם?

אתה רוצה כסף?

איך אתה מגיע לשם. אפשר לתפור תוכנית.

אתה רוצה בית יפה?

לך למעצבת פנים שעובדת עם עלי אקספרס. אל תשכח גם שצריך לתחזק ולנקות.

אתה רוצה שרירים? לך לחדר כושר. פעמיים בשבוע.

אה, לא? עדיף לגלול בפורום?. זה סבבה. פשוט יש לזה מחיר.

הדבר היחיד שבאמת חשוב לעבוד עליו ולהתאמץ לשנות תפיסה זה לגבי אשתך. זה בן אדם שהתמסר אליך ואתה אליה, ומן הראוי להתאמץ לא לפגוע ברגשותיה. היא גם בן אדם שיש בסיפור שלך.

את הצילום מסך של המינוס בבנק,

תמונה של בוס מאוכזב, או ילד שהתחצף...

אף אחד לא מתאר איזה דברים פוגעים בן הזוג אמר או עשה,

ולא מספר כמה הוא שונא איזה בטטה הוא הפך להיות ...

מה שמעלים זה את הרגעים הכי יפים.

זה בדיוק השקר.

כולם בינוניים.

מי שיש לו 100 רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות.

תמיד רוצים יותר ממה שיש.יש פה אפשרות למנף עבודה על הודיה על הקיים- יש לך בית? יש לך אישה? תודה

ועשינו ותפילה להתקדמות. יש הרבה שבידיים שלך.

אבל תמיד יהיה יותר

אם תשווה החוצה, לעולם לא תהיה שמח במה שיש לך.

מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, שכל אחד עסוק בד אמותיו

רוצה יותר לעצמך? תיצור לך מציאות כזו, במה שאתה יכול. ולא כל אחד יכול לשנות הכל

אנחנו לא נהפוך כולנו לכוכבים רשת שמגלגלים שותפים בעשרות אלפי שקלים. כאילו, תנסה עם בא לך, אבל חשוב לדעת שרוב האנשים חיים את היומיום ה"ממוצע"

לרזות ולהיות שרירי זה בהישג יד

גם להחליף עבודה

עם אשתך לדעתי יש לך עבודה פנימית לעשות.. אני די בטוחה שאם זה מה שהייתה חושבת עליך היית מתבאס. חוצמיזה שהחיים הם לא רק חיצוניות

נכון לא נכון מה שכתבת

זה לא משנה.

לא בריא לחיות ככה

אתה מוכרח להיות במבט אחר

על החיים, או אפילו בלי מבט

בלי לדרג ולתת ציונים יתר.

לזרום עם עצמך ולהיות במצב רוח יותר חיובי

אני מזדהה, קודם כל.

אצלי זה קשור לחוסר אמונה בעצמי. בגלל שאני מרגישה חוסר מימוש עצמי מצד אחד, וחוסר אמונה שאני יכולה להגיע לזה מהצד השני, לא נשאר לי אלא להשוות ולקנא... במקום להתרכז בעשיה. 

צריך איכשהו לחזור לעצמך. וזאת כנראה דרך ארוכה אבל משתלמת. זה הדברים היחידים שאני יודעת.

אז  במקום להסתכל מה קורה בדשא של השכן תתחיל להשקות את הדשא שלך. מאוד ממליצה לך על  צום דיגטלי.

ובעלי תמיד מאזן אותי בנושא הזה.
תמיד יהיו יפות ממני, מוצלחות ממני, עם מספר ילדים יותר גדול משלי, עם גוף יותר יפה, עם בעל יותר וואו, עם בית מתוקתק יותר
אבל איכות חיים פנימית
היא בלהודות על השפע הספציפי שמגיע אליי.
שפע שמגיע בדמות חברה שפתאום שולחת הודעה שמחממת את הלב,
צחוק של ילד,
זמן נחמד ביחד עם בעלי
הוכרת תודה להורים

אני מבינה מאיפה זה מגיע. זה הרצון לשלמות אובייקטיבית. שלמות שהיא בכל הפרמטרים, מקיםה את כל תחומי החיים, וכמובן שלמות עצמית.

התבגרות זה לעזוב את השלמות האובייקטיבית הזאת

לשמוע את השיר החדש והנפלא הזה של ישי ריבו - הנשמה לא meta.

מדבר ממש על ההפסד והשקר העצום ברשתות החברתיות.

ממש כל מילה שם מתאימה.

מצרפת את השיר:

שם המבט.

שם המיקוד.

פנימה.

איפה ואיך אני יכול לתקן? לשפר? להעצים? לבנות?

כי החוץ מלא שקר, מלא זרות, מלא זיוף, מלא הפסד, מלא הסתרה 

ובעיקר מלא במה שלא שייך לי.

אם נבין באמת כמה כוח עצום יש לכל אדם ובטח כל יהודי, זה לא נתפס!

אתה חלק אלו-ק ממש!

עוצמות על גבי עוצמות

נשמה מאירה של אינסוף

ואתה בהחלט יכול להביט בה, פנימה, ולהוציאה מן הכוח אל הפועל ולהביא אותה לזרוח להאיר ולחמם את חייך שלך ממש!

ב"הצלחה רבה

שלא טוב לך בחיים שלך עצמך.

קנאה מסמנת לנו שיש בתוכנו רצונות לא ממומשים, ומקומות או מצבים שהיינו רוצים להשתייך אליהם.

במקום לעסוק בפייסבוק ובחברים, כדאי לשאול את עצמך:

מה הייתי רוצה לשפר בחיים שלי? איך הייתי רוצה להרגיש?

מול עצמי, מול אשתי, מול הילדים?

בכלל?

עם מה מה שאני רואה בחוץ וצובט לי מפגיש אותי בתוכי? שם העבודה האמיתית.

אל תהיה קרבן, תנסה להבין מה חסר לך ואיזה טוב אתה רוצה בחיים שלך,

ומשם תצא לדרך שיהיו לך חיים משמחים ומספקים עבורך. 

כולנו יודעים את זה אבל אף אחד לא מחייך, וכשאני אומר מחייך אני מתכוון לשמחה אמיתית שבאה מהלב, לא שמחה תלוית נסיעה לחופשה בחו"ל, קניית בגד, מחמאה שקיבלנו, עיסקה שנסגרה או חצי בקבוק ויסקי. הרי נצטרך לחזור מחו"ל, ושמחת קניית הבגד חולפת מייד אחרי שהוא נלבש בפעם הראשונה, והעסקה חולפת והסוטול עובר.

אני רוצה שמחה אמיתית, שמחה של אהבה מתמדת, של הסתפקות במה שיש, של הכרת תודה. 

בai אתה יכול ליצור כל מה שתרצה

הנתינה נותמת לאדם המשמעות

ותן בראש ובראשונה לאישתך

"שנתן לי כל צורכי"

בדיוק מה שאני צריך לשליחות שלי