אני לחלוטין לא מבין:

את שואלת "איך להתייחס אליו"?....

כאילו הוא ה"בעיה" - ואת צריכה להבין מה לעשות "איתו"?....

[לא ראיתי כלל את השרשור שהקודם שאת מדברת עליו]

להבחנתי כל הסיפור התגלגל ממך - ואני חושב שהמודעות לזה חשובה.

הרי היתה כאן הדרגה:

בתחילה נתת לו "הוראה" איך לטפל בו. שיכין דייסה ולא ידבר (ועוד לפני כן "ציון" שקצת איבד שליטה..). אי הבנה ראשונה. הוא אבא. מטפל איך שנראה לו. לא מוצא חן - תנהלי איתו שיחה חינוכית ביום. מה שייך "הוראה" כזו?...

הוא הגיב. כנראה נפגע מההוראה. דרש אי התערבות. כמובן כל המצב הזה כבר לא טוב. אבל עדיין לא יצא משליטה.

שלב הבא: "תשלוט על עצמך. אתה מתחיל לאבד שליטה". זו אמירה פוגעת ו"מייצרת" מציאות. מה הוא מגיב? שאם לא - אז הוא שם את התינוק אצלך.

השלב הבא: את פועלת באלימות. קמה. "לוקחת את הילד" (וכי הוא ילד שלך יותר משלו?..). "אני לא צריכה את העזרה שלך".. טעות: הבעל אינו "עוזר" שלך.. הוא אבא בדיוק כמו שאת אמא..

אומרת לילד (!): "מסכן אתה לא אשם שישלך כזה אבא"....  נו?..

בדמיונך "עוד רגע יבעט אחרי המיטה"... את מאיימת במשטרה ו"הטרדה".. עד לרגע זה לא ראיתי שהוא "הטריד" יותר מאשר את.

אח"כ - כמובן, בכי, שאת זה אין לו.

אח"כ דיברת נורא ואיום (אל הילד כמובן. כשאינך תופסת מה דבר כזה עושה לאבא שלו). צרחת, כלשונך..

אני באמת לא כ"כ מבין: את "מדקדקת" על כל תגובה שלו - שבוודאי אינן תגובות שהיינו רוצים שמישהו יגיע אליהן. ולא רואה את ההתנהלות שלך, גם מצד ה"כחנות" שלה כלפי הבעל - וגם איך היא ממש "מזמינה" את התגובה הקשה.

אני חושב, שאת צריכה לעשות איזה ריוויזיה בתפיסה שלך. ביחס לבעל. ביחס לצורת דיבורך אליו אם משהו לא נראה. ביחס לילד ומשמעות האבא עבורו.  וגם להשתחרר מהאופנה הסטיגמטית שנהייתה היום, כאילו כל תגובה של הבעל להתנהלות בלתי נסבלת כמעט, היא "הטרדה" ו"משטרה".. המחשבה על ה"פריווילגיה" הזו, יכולה לגרום לאשה לאבד קצת את המחשבה מראש איך אמורים להתנהל.

אם יש לכם אפשרות, הכי טוב זה לשבת בענוה ונחת על מה שהיה. שלב-שלב. להודות במה שלא היית בסדר. להסביר ממה נבהלת. להגיד שאינך מאשימה כי את יודעת ממה זה בא. לבקש שאם קורה שיוצא כך, שישתדל להתאפק ואת מצידך תקבלי אח"כ בנחת מה שיעיר. לבקש סליחה על מה שצריך - יש להניח שהוא יעעשה כך במקביל על מה שהוא "איבד ראש" יותר מידי.

ותחשבי להבא על קצת מעבר לכך. ביחוד על כך שהאבא לגיטימי בהבנתו איך להתייחס לילד, לא פחות ממך.

ה' ירחם ויעזור.

יש לי עוד הרבה מה לומר אבל נעצור פה.

גם מה שהרב דן אמר.

יש אפשרות לכתוב פה משהו שגם את וגם בעלך תקראו?

ואם אתם נשואים שלוש שנים באושר וקרה סיפור כזה, אז קרה,

תתנצלי, תביני שאת התייחסת אליו כמו אל ילד פקוד שלך וזה מה שגרם לו לאבד שליטה,

נכון שלא כדאי להגיע למצב כזה של איבוד שליטה אבל אפשר להבין, במיוחד אם אתם נשואים כבר שלוש שנים ואת מכירה אותו כאדם עדין וטוב, אז קרה לו שהוא לא הצליח להשתלט על עצמו אחרי כל ההשפלות, יעבור, זה יכול לקרות. ואתם יכולים להתנצל ולחזור לחיות באושר ובאהבה.

ופעם הבאה תדעי שמתי שהוא קם, לא להתערב לו, הוא אבא שלו בדיוק כמו שאת האמא.

בהצלחה, , אל תתייאשי, זה יעבור.

התנהגת בצורה קצת טיפוסית לאישה, ולעניות דעתי את זאת שאיבדה שליטה לפי התיאור שלך..מחילה

אני כן חושבת שהשתלטת. נתת פקודות כאילו הוא לא שותף שלך. הוא אכן איבד שליטה וזה לא טוב, אבל שימי לב שהוא עדיין שלט בעצמו- לא היכה אותך או את הילד ובסוף גם תפס את עצמו. נצלו עכשיו את הזמן, תתעלו על עצמכם, ואל תתני לו להרגיש השוא האשם היחיד!! כי זה פשוט יגרום לו להמשיך להרגיש שאת מנמיכה אותו. תמיעיטי קצת את עצמך, תתנצלי על מה שעשית ותביני שלהבא מדברים על דברים כאלו מתוך התייעצות ולא מתוך מתן הוראות. את יכולה לומר: "לדעתי כדאי שלא נוציא אותו מהמיטה בלילות כיוון שהוא מתרגל לזה ומפתח הרגלים מגונים..." ותוסיפי עוד סיבות הגיוניות לדעתך, ואז- תשאלי אותו מה דעתו בעניין! אם הוא לא חושב כמוך, שיסביר למה, ותעשו מה שנקרא סיעור מוחות.

וכמובן שזה תקף לכל נושא משותף בחייכם.  ויותר מזה, מותר לך להתיעץ איתו ככה גם בדברים שקשורים אלייך אישית כמו קריירה, לימודים וכד'.

אבל בפועל כמעט ולא מתנהגים ככה. כשיש אהבה אז אין מעל ואין מתחת, יש ביחד.

אני למדתי בסיטואציה כמו שלך נגיד בלילה,פשוט לקום וזהו ולחסוך סרטים.

לפעמים רוצים שהבעל גם יהיה שותף בעזרה ואם לא יודעים איך בדיוק לבקש, זה יכול לגרום לבלאגן.

אני בערך תקופה של שנה לא ביקשתי מבעלי כלום, לחפש מוצץ בלילה, בקבוק וכו.

רק בגלל שעזבתי אותו , היום הוא הראשון שמציע כשנפל מוצץ לחפש.

פשוט תנסי לעזוב אותו תקופה מבקשת עזרה, כדי שדברים ירגעו.

חוץ מיזה אולי תחשבי על ללכת ליעוץ, יתכן שיש בינכם חוסר הבנה....

כן! כמו שאפרוח הדגישה: לפחות בהרגשה.

(ואפשר להדיין על זה רבות, אבל בטח לא בשירשור הזה.)

זה החוכמה של הנשים. שהן יכולות לנתב את אישן לפי רצונן ולתת לו את ההרגשה שהוא החליט זאת. (סליחה, גברים. או אולי סליחה  מהנשים- אני לא אמורה לגלות את הקלפים )

קראת מה שכתבתי בסוף או שהכותרת לבדה הקפיצה אותך?

אין ספק שזו דרך המלך.

אם לכם מתאים דגם התנהלות אחר - תהנו.

אם אתה רוצה להוכיח שקיצוניות מסויימת היא תקינה- אל תלך לקצה השני ותוכיח שהוא רע. יש גם דרך אמצע.

אף אחד פה לא טען שנכון שהאשה תשלוט על הבעל.

זוגיות זה דבר הדדי. אף אחד לא שולט על השני. אף אחד לא קובע לשני ואף אחד לא אומר לשני מה לעשות או לא לעשות.

ואף אחד לא "מתחת" לשני. ואין מקום לפחד בזוגיות!! אף צד לא אמור לפחד מהצד השני!

יש קונפליקט? פותרים אותו ביחד. 

יש בעיה? מדברים "עד שיוצא עשן" ומוצאים פתרון משותף.

יש פער? בונים ביחד גשר.

מחליטים ביחד על הדרך של הבית ועל הגישה החינוכית.

יש זוגות בהם לאשה נוח "לזרוק" את האחריות על הבעל ולעשות מה שהוא יגיד. וזו זכותה כל הבעל מסכים לזה. אבל זו בריחה מאחריות בעיני. בחרת להקים משפחה? בחרת להתחתן? קחי אחריות ותני את המקום שלך. תני את הקונטרה שלך גם אם היא לא זהה לזו של בעלך- ותמצאו פתרון ביחד. הקב"ה נתן לאשה כוחות לא כדי שתשתיק אותם רק כי בעלה חושב אחרת. 

ואין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה...

את סבורה שדרכו של הרב נחשבת "קיצונית"?

אני מחזיק, כמו רבים אחרים, בדעתו, ללא שום קשר לתיאור מצב אחר שהוצג כאן

אני מציע לך ולפרח-בר לקרוא היטב את המלצותיו והנחיותיו, כדעת תורה מיושבת שיצאה ממי שעסוק בשלום בית של אלפי זוגות ובהצלחה יתירה, ולא לקפוץ כל אימת שאתן נתקלות בנוסח או באמירה שנראית מבחוץ ובסיוע עולם מושגי רחוק מאוד מהטבע האנושי והגישה היהודית ככזו שאינה שיוויונית.

גם אם יש לך אסמכתא תורנית מ"אין סכין מתחדדת" וגו' שנאמרה בכלל על לימוד תורה בין שני בחורים שווים במינם ובשיעור קומתם.

לאהוב את אשתו.

מה קורה אם הוא כבר לא אוהב אותה, או שמעולם לא באמת אהב אותה?

מה עליו לעשות אז?

יש לך שאלה פרטית?

אינני דובר שלו, את מוזמנת לפנות אליו ואני בטוח שתיעני בנחת ובשמחה

כמו מאות נשים אחרות הפונות אליו מידי יום.

וחשבתי שאם אתה מביא אותו כדוגמה אז מן הסתם יש לך גם מה להגיד בנושא.

יש זוגות שהמודל הזה יתאים להם מאוד. ויש שלא...

אני לא חושבת שניתן לדבר היום על מודל מסויים של זוגיות וזהו זה.

אני כן חושבת שהיום יש עבודה הרבה יותר קשה לשני בני הזוג, כי צריך הרבה לדבר ולתקשר ולראות מה מתאים לצורך הנפשי והגשמי של כל אחד. אם הציפיות שלך מאישתך הם התנהלות כזו ואילו הציפיות של אישתך שונות לחלוטין - אתם בבעיה. ואילו אם שניכם מקבלים עליכם דרך מסויימת (ורב מסויים) ומוכנים לעשות עבודה כדי להתאים רק לדרך הזו - זו כבר סיטואציה אחרת.

אני זוכרת שההדרכה של מדריכת הכלות שלי היתה משהו כזה כמו שתארת, ואילו בחיי הזוגיות שלנו זה אחרת, כי בעלי מטבעו לא אדם שולט ומנהיג. יש נקודות בהם כן, ושם אני משתדלת לתת לו את המקום המכובד שלו (ולא תמיד בהצלחה.. אבל משתדלת..) ויש מקומות בהם אין לו צורך בכך אלא דווקא הוא זקוק לשיתוף (ולפעמים הייתי אולי בציפיות שלי רוצה שהוא יותר ינהיג, אבל זה לא מתאים לאופיו וגם מן הסתם לא לאופי שלי, יש גם מקומות בהם אני "דורשת" ממנו להפגין מנהיגות - ולפעמים זה הולך, לא תמיד, גם לדחוף מישהו למקום שלא לו זו לא בדיוק מנהיגות)

אז בונים זוגיות שמתאימה לנו, ולא היא לא הזוגיות המסורתית, אבל כן יש בה חלוקת תפקידים שהופכת למוגדרת עם הזמן, לפי הנטיות והאופי של כל אחד, ויש גם דברים שבהגדרה הם משותפים ושיוויוניים, ואם זה בסדר לנו, אז זה טוב. אחרת, אז כבר צריך לחשוב, לתקשר ולבנות משהו מתאים.

אני חושבת שהילדים, כן רואים את אבא בתור ראש המשפחה, ולא את אמא (זה גם נובע, וטוב שכך, מכל המצוות בהם אב המשפחה הוא הפעיל והעושה עבור כל המשפחה, הוא המנהל את שולחן השבת, לדוגמא...), אבל זה ממש לא מוגדר ומוחלט כמו שאנחנו חשנו כלפי ההורים שלנו בדור הקודם.

ואם הובנתי אחרת אזי הובנתי לא נכון.

ועצוב לדעת שכל כך הרבה זוגות מתגרשים בגלל שהם לא נותנים לבעל את המקום שלו בבית 

זה דבר לא מכבד בכלל. למעלה מכל ספק 

עקב העייפות התנהגת בצורה לא אופיינית לך.

אסור לך להתייאש. תלמדי את הלקח לפעמים הבאות.

הערה חשובה:

אסור אסור אסור להזכיר את המילה ''גירושין''

זה מילה לא קיימת בבית של זוג נשוי.

אפילו לא בשעה של איבוד שליטה טוטאלי!!!!!!!

לא להעלם מהבית מתוך מריבה.

לא לעשות נתק של דיבור לכמה ימים .

לא להגיד אני הולכת מחר להתקשר לאבא שלי ולאבא שלך.....

בס"ד

לגבי ההתנהגות שלך ושל בעלך כבר עלה פה ניתוח, שאכן הוא לא אלים,
גם את כמובן לא אלימה, אלא שהיחס שלך כלפיו גרר תגובה בהתאם.
 

השאלה שלי היא אחרת.
יכול להיות שאני מעלה פה נקודה שבאמת נכונה לגבייך ויכול להיות שלא, בכל אופן כדאי שתשאלי את עצמך :

למה חשת כשאבא אומר לילד שלו מספיק לבכות, זה איבוד שליטה? 
איך בעיטה שלו במיטה גרמה לך להרגיש שאת הבאה בתור?
למה כל הסיטואציה הזו כל כך הפחידה אותך? שהרי אי אפשר שלא לחוש את החרדה שלך מהסיפור.
(ואגב לדבר לילד בנימה ביקורתית על אבא שלו זה אחד הדברים הכי לא בריאים שניתן לעשות לו, זה באמת מחוץ לתחום!)

היות ומבחינה אובייקטיבית, הסיטואציה לא הייתה מאיימת ומזעזעת, אבל  כפי שאת מתארת אותך זה כן הפחיד מאד,
  אולי את חווית איזו שהי אלימות כילדה? 
אם זה בבית, אם זו סיטואציה אחרת שהיית חשופה אליה.
אני וודאי לא מצפה שתעני כאן על גבי הפורום,
אבל במידה ומאיזו שהיא סיבה קיים בך פחד שדבר כזה עלול לקרות לך,
חשוב שתכירי בו, שתביני מאיפה זה בא לך, ושב"ה אין לזה שום קשר לאיש הטוב והעדין שאת נשואה לו.
לעתים אפילו סרט מפחיד שראינו בגיל צעיר מידי, עלול להותיר "רשימו" בנפש, ולשתול פחד לא מודע שזה יקרה גם לי...  

לי אישית קשה להאמין שהתגובות הלא פרופורציונליות שלך נובעות מ"אופנה חדשה" של תלונות במשטרה וכ',
אם שלוש שנים עם בעל עדין וטוב, לא נסכו בך מספיק בטחון לא להיבהל ממנו כשהוא טיפה פחות סבלני,
יכול להיות שיש משהו עמוק יותר שכאילו חיכה לרגע הזה,
שתתגלה "האמת", שבאופן לאו דווקא מודע, תמיד חששת ממנה
נדמה לי שיש כאן פחד אמתי, רק שהו נובע מתובנה שחקוקה בנפש.
כאמור למה ואיך היא נחקקה- אני לא יודעת.
אבל חשוב וחשוב מאד אפילו להעלות את זה למודעות,
להכיר בזה, ולהשתחרר, על ידי הכרה שב"ה בעלך הוא לא כזה,
הקב"ה שמר עלייך, ובחסדיו המרובים נתן לך איש טוב ואוהב ועדין,
ומה שראית היכן שהוא, והותיר בך פחד כזה, ב"ה לא קשור אלייך.
הודאה לקב"ה על העדינות והמידות הטובות של בעלך,
הן כלי נהדר להשתחרר מהפחד שאולי חלילה יתגלה פתאום צד אלים שלו...

בהצלחה רבה שיהיה לכם!
 

את יכולה

חושבת שאם היה מדובר בי (אני רווקה, כן?) הייתי שולפת מפה כמה תגובות נבחרות, ונעזרת בהן כדי לסגור בעדינות את הנושא עם בעלי.

זה אם לפי הקשר שלכם הצעד של פתיחת השרשור הוא צעד שהוא יוכל לקבל בהבנה.

אני פצלש של ניק מאוד מוכר כאן, אגב. חלק ממי שהגיבו כאן יש להם קשרים אישייים איתי אז תבררו את המילים לפני שאתם מגיבים... לא הייתם מאמינים שאני היא הניק איתה התיעצתם ודיברתם רבות

ונקודה- אכן צדקת. יש לי עבר של הטרדה מינית ולכן אני חיה בפחד נורא

תודה לכולכן. קראתי הכל ואני יקרא שוב וינסה לתקן

ניכר שאתם זוג אוהב ומשפחה נהדרת,

אף אחד כאן לא שפט אתכם ע"פ אירועי לילה איום אחד.

בס"ד

או יותר נכון יש בך את הכוח לעבור את המסע הזה!
להשתחרר מהפחד,  להפריד בין הפחד שנובע מהעבר,
לבין המציאות הנוכחית הטובה ב"ה!!
להשתחרר מהעבר, כדי שתוכלי להתענג על הטוב שה' נתן לך!

המון הצלחה, 

ואם תרצי באישי אני כאן...

לא מנסה לחפות, ומנסה לחשוב ולתקן.

והאם האיש שלך חזר כבר? ניסיתם ליישב הדורים?

אני גם חושבת שהיית כאן באיזו סיטואציה מאוד חרדתית, אך לדבר מול הילד על שהאבא לא טוב ושאולי עדיף להתגרש (אפילו אם הוא תינוק, ו"לא מבין"), זה ממש פוגע)

גם בעלי מאוד מאוד עדין, אך במהלך 10 וחצי שנות נישואינו, ראיתי אותו לא פעם ולא פעמיים מאבד עשתונות במצבי לחץ/עייפות. גם לי זה קרה לא פעם. זה נורמאלי מאוד. (כמובן כל עוד נשמרים קוים אדומים...) ככה אנחנו, מכירים את הצדדים הטובים, וגם הפחות טובים ואת הנקודות שמכאיבות/מלחיצות אותנו. צריך לדעת לטפל בנקודות האלה, וצריך גם לפעמים לדעת להרפות וכשבן הזוג כועס, לא להמשיך להגביר את הסיטואציה, אלא לחכות בסבלנות עד יעבור זעם, אחרת הסיטואציה רק תתגבר ותהיה יותר קשה...

תראי, האיש שלך, גם עם כל הכעס והעייפות, הלך וניקה את הנטלה שנשפכה, לא כל אחד היה עושה זאת בסיטואציה הזו.

אז שבו, תדברו וישבו הדורים. אם את יכולה, תפתחי בפניו גם את מה שהרגשת באותו לילה ואיך החרדות גרמו לך לצאת מפורפורציה, אני בטוחה שהוא יעשה בהתאם, ויסביר לך אילו נקודות גרמו לו לאבד עשתונות. ואם קשה, אולי שווה איש מקצוע...

וה' יעזור לך להשתחרר מכל "שאריות" רעות של עבר.

בוודאי שחלילה מלדבר אלייך במילים פוגעות-אישית, כמו שחלילה שתעשי זאת כלפי בעלך, אבל המודעות החדה מהיכן הבעיה מתחילה - יכולה מאד לסייע לך. אשה צעירה ששואלת האם היא היתה הלא-בסדר והיכן, זה סימן טוב של רצון להבין מה קרה ומה צריך לתקן.

בעז"ה כשתעשי את זה - נראה מהסיפור שאין ספק שבעלך ישמח איתך ובך, יעבור על מה שהיה, ושניכם תצאו מזה יותר גדולים ומבינים.

בהצלחה.

[לגבי מה שכתבת "לא הייתם מאמינים".. תנוח דעתך. גם לאנשים מאד מוצלחים יכולים לקרות תקלות שאיכשהו קצת יוצאות מכלל-שליטה. בוודאי כשמדובר בשעות כאלה, שבאופן נורמלי הן שעות שינה ולעיתים יש גם עייפות. בוודאי כאשר חסר קצת נסיון איך ומה מדברים, ומה לא]

עכשיו הסיפור נשמע לגמרי אחרת..

אז תקומי לילד בעצמך 

לדעתי לא היית אלימה אלא דיברת לבעלך לא יפה בהתחלה והוא הגיב לזה בחוסר פרופורציה ואז את הגבת

אם זה חד-פעמי אז תעברו הלאה אבל אם בעלך ימשיך להגיב ככה אז זה לא בסדר

לא הופכים את כל החדר באמצע הלילה בתגובה לאמירה - למה הוצאת ילד מהמיטה, זה מוגזם

מה זה - אני אזרוק ילד ותסתדרי לבד?

יש לך על מה לעבוד אבל זה לא מצדיק תגובה שלו

זה מזכיר לי קצת את הבן שלי - ילד של שכנים קילל אותו ואז בן שלי כמעט פירק אותו במכות, זה היה קצת מוגזם. אבל הוא ילד קטן ובעלך גבר בוגר 

אני בכלל לא חושבת שאת היית אלימה!!.

אני חושבת, כאמא, שרוב הפעמים אמא קוראת את המצב עם הילד יותר טוב מהאבא ויודעת איך כדאי לנהוג מבחינת שינה, התערבות וכו'. ולכן אני מבינה לגמרי שאמרת לו שלא כדאי לקום לילד ו7להתחיל להתעסק איתו.

מצד שני, אני חושבת שאם נתת לבעל את האחריות אז צריך בכוח להתאמץ ולא להתערב. כי אחרת זה יוריד לו את המוטיבציה לעזור שוב. גם אם הוא לא היה מתפרץ נראה לי שזה היה פוגע.

עוד מקודה. שאני חושבת שצריך להכיר את המציאות, אם למשל את יודעת שבלילה הוא עייף ועם פחות סבלנות, לא כדאי להכניס אותו למקום הזה.

כשהגדולה שלי הייתה תינוקת ראיתי שבעלי ממש יכול לצאת מדעתו מהבכי שלה בלילה אז העדפתי שהוא יישן ויעזור לי בדברים אחרים ושלא יהיה חס וחלילה דברים לא טובים שיצאו מזה.

אני מניחה שעכשיו שניכם פגועים וצריך איכשהו לצאת מהסיפור הזה. ע"י הבנה ואהבה.

אבל אני רוצה לומר בנקודה, שאם המקרה הזה הוא לא מקרה יחיד, אני הייתי פונה לייעוץ יותר משמעותי. כי אם זאת נפילה אז זה יכול לקרות לכל אחד אבל אם זה דפוס זה עלול להיות בעייתי מאד..

לילות שלמים

ואז אבא התחיל לקום אליו נניח הוא קם ובכה. אני בשקט קמתי הבאתי לו דיסה המשיך לישון מייד, לעומת אבא שמוציא אותו ומשחק איתו ומדבר איתו

אבל אז נמאס לו פתאום כי הוא עייף זורק אותו במיטה... והילד מתחיל לבכות אז הוא צועק עלי תקומי אליו כבר את!!

ואני מרגישה שזה לא הוגן... למה אני צריכה לשלם על הטעויות שלו?

ולילה הבא אותו סיפור

אני לא מעירה לו מילה שותקת וזהו. אבל אני סובלת

ותודה למי ששאלה- אני עובדת בעבודה קשה מאוד מ7 עד 4 כל יום ואני לבד עם הילד רוב השבוע כי הבעל עסוק

אז לפחות בלילה מותר לי לישון?

הוא הורס את השינה של הילד ובא אלי שאני ירגיע אותו

ולא הילד לא מבדיל אם זה לילה של אבא או לילה של אמא... נשמע מגוכח ללמד אותו (10 חודשים)

ככה

כשאנחנו מדברים התקשורת נפלאה

סיכמנו שאין צורך לקום אליו

והגדרנו ביחד כללים ברורים

לבעלי כן יש בעיה קלה של משמעת עצמית ושליטה עצמית שמתבטאת גם בתחומים אחרים

ורואים האם בטוח שהוא שלם עם הסיכום, ולא כי אינו רוצה להגיע לויכוח איתך..

ואם יש לו "בעיה קלה" כזו (הרי גם לך - כש"חטפת" את התינוק, היתה בעיה דומה..) אז לקחַת את זה מראש כחלק ממנו - ולא להיכנס ללחץ אם יוציא את התינוק למרות "הסיכום" (ואגב, אם את מניחה מראש כך - ואומרת לו "אתה מאבד שליטה", אין כמו זה כדי להעצים תופעה כזו..).

הערובה הכי טובה לפעילות משותפת - היא שזה ממש מגיע משני הצדדים.

תצליחו בעז"ה. ותגדלו מזה.

תטפל בתינוק. וכך הוא מטפל בו לוקח אותו ומכין לו דיסה.

ויכול להיות מכאן כל האי - הבנה.

שהוא חשב שביקשת לטפל בתינוק ופתאום את אומרת למה אתה מוציא אותו ובהבנתו את זאת שביקשת לפני שניה שיטפל בתינוק. ואז זה התגלגל.

נשמע לי חוסר שינה רציני, שפשוט חייבים להשלים אותו גם את וגם בעלך

וכדאי לך להעביר ילד לחדר אחר ולהרגיל אותו חזרה למה שאת חושבת לנכון, כנראה בעלך לא יכול לעזור לך בקימה בלילה אז תצטרכי להרגיל אותו בעצמך

וכן זה מפחיד כשבועטים במיטה ובדברים אחרים, נשמע לי מוזר שכולם כתבו פה שזו תגובה נורמלית ולא מפחידה

המחשבה ש"רוב הפעמים אמא קוראת אתהמצב יותר טוב מאבא", כהכללה, היא היא מוטעית. תלוי באנשים.

המחשבה "נתת לבעל את האחריות" היא מוטעית לחלוטין. כדאי להפנים שאבא הוא אבא לא מכח "האצלת סמכות" ע"י האמא.. זה עיוות שמלבד הבעיה בו עצמו, עלול להביא גם להתנהלויות מסוג זה.

בכללי, כדאי להיות מסוייגים בהסקת מסקנות ממשפחה למשפחה.

וגם כשיש קשיים עושים ביחד מתוך שותפות.

ולגבי איך לחנך, אז דנים על כך לבד,עם קפה ועוגה ולא ליד הילד בצעקות.

ממה שאני רואה, שנכם הייתם מאוד אלימים.

את מילולית והוא פיזית ומילולית.

אני חושבת שכדאי לדבר על מה שהיה ומה אפשר לעשות שזה לא יקרה.

הרי בסופו של דבר,ממה שאני מבינה ממך, אתם זוג טוב.

בהצלחה

בלי זה, התגובות שלך נשמעו מאד לא-פרופורציונליות, במיוד שאת מדגשיה שהוא אחד האנשים הכי עדינים בעולם.

אני מציעה לך ללכת לטיפול, זוגי או אישי, כדי להשתחרר מהטראומה של העבר, כדי שהיא לא תנהל לך את ההווה.

אל תתני לזה להחריב מערכת זוגית, במיוחד שזכית בבעל עדין - וזו לא מתנה מובנת מאליה.

זה מסע לא פשוט, אבל שווה.

מניסיון.

הוא יותר!

גם בגלל ש"הוא התחיל", נשמע קטנוני אבל נכון לדעתי

(אמנם את אמרת לו איך להתייחס לילד כשהוא זה שטיפל בו אבל זה ממש ממש לא מצדיק תגובה כזאת)

וגם בגלל שתגובותיו היו יותר אלימות משלך, שלך היו יותר באלימות מתגוננת כזאת,

ככה זה נשמע לפחות..

בכל מקרה נשמע לי מוזר שהכל לגמרי פורח 3 שנים ולפתע פתאום קורה מקרה כזה קיצוני

אז התיקון והעליה קלים יותר ממה שנראה.

עזרה מקצועית. אין כאן אחד יותר קורבן מהשני. יתכן בהחלט שבעלך מבוהל כמוך מהמצב. הילד צריך אותכם יחד לא אחד כנגד השני. זה דורש עבודה וזמן של התגברות והתבגרות. זה אני אומרת מנסיון של 24 שנות נישואים. עם משברים דומים. לא נשמע שבעלך "האלים הקלאסי". הוא כעס אבל גם החזיק את עצמו. ושימי לב לתפקיד הקדוש המעונה. בתור ילדה לא זיהיתי את זה כשהורי התגרשו. לכאורה הוא היה הרשע והיא המסכנה. היום בעבודה עם עצמי אני רואה כמה קל לעשות מהשני הרע. זה משחק לא הוגן. נכון הוא לא היה צריך לפנות עליך בטון כזה. ויש לו מה לתקן. אבל נראה שהוא מוכן וזה העיקר. המון הצלחה והעיקר תפילות תפילות תפילות כי זה באמת קריעת ים סוף. אבל שווה תראי בעזרת ה' בבר מצווה של הבן. נ"ב לפעמים כדאי לנו להרפות ולתת גם לבעל לטפל אפילו בדרכו השונה. שונה אבל אולי גם נכונה. אחרי הכל 3 שותפים באדם אביו אמו והקב"ה. וברוך ה' שזה מאוזן כך!

בעצמה לדעתי יש בה "אלימות", במחילה.. וגם מעודדת את זה.

מה זה "הצורך שלך להציב גבולות".. בעל זה לא ילד קטן. היא לא "מציבה לו גבולות" - אלא מדברת.

ומה זה "לא מחליטים חד צדדית על טיפול שונה".. זה לא מעבדה כאן. אדם קם באמצע הלילה, מטפל כפי שהרגיש באותו זמן. אם חושבים שלא מתאים לסיכום, אפשר לשוחח על כך למחרת, ובנחת. לא "להתעצבן" ולדבר לא כראוי, ובוודאי לא "לקחת את הילד"...

"מציע תציבי קו אדום לבעלך"... יש להניח שהמציע לא יטפל בתוצאות הברורות של התנהלות כזו מצידה..

משפחה זה לא מחשב. ותגובות מסוג זה, יכולות להרוס. חכמים היזהרו בדבריכם.

ויכול להיות שהוא אפילו טועה לדעתך, אבל הוא לא אלים.

וגם הפותחת לא הייתה אלימה.

בעלה השתמש בכוח (זריקת חפצים, איומים- "תסתובבי מיד! אחרת אני זורק את הילד למיטה ושאת תסתדרי איתו בעצמך!", הזזת המיטה שעליה היא יושבת בבעיטה בשביל להפחיד וכו').

והיא- דברה אליו לא יפה, אבל בהחלט לא חרגה מאיך שצריך להגיב למי שמתנהג בצורה כזו באותו הרגע.

במחשבה שאחרי מעשה- אפשר לבדוק איך היא נותנת לו יותר ביטחון באבהות שלו, ואת המקום שלו בבית,

אבל לא לבלבל מושגים- היא לא הייתה אלימה, וגם התגובה של "מנסה להבין" לא הייתה אלימה.

שקראת את דבריה בצורה שמנתקת מההקשר.  לקחַת תגובה שלו, ולהתעלם מכך שהעידה בעצמה שזו היתה תגובה על דברים שנאמרו "בעצבנות"...  זה גורם לעיוות השיפוט.

כך גם ההתעלמות מ"לקחתי את הילד" (זו בהחלט התנהלות "אלימה")..  ובכלל, מכך שהיא לא "הגיבה", כלשונך, אלא לכל היותר "הגיבה לתגובות"... (אף כי בוודאי היה עדיף לא להגיע לדיבור הזה מאף צד).

אינני יודע מה האינטרס בלהתעלם מזה. לדעתי, זה לא ייטיב גם איתה - רק מזמין את הפעם הבאה, חלילה..  כל אחד צריך להכיר מה הבעיה אצלו - ועליה לעבוד.

ולגבי תגובת קודמך. הבעיה אינה אם הוא "טועה לדעתי" - לכל אחד יכולה להיות דעה/קריאת תמונת מצב, משלו. 

אבל הצורה שבה הדברים נכתבו, היא אכן בוטה ומשסה אשה בבעלה ללא צורך או הצדקה, כאשר היא מעידה על עצמה שאלו לא דברים שהתחילו מהיום, ושמדובר באדם עדין בכללי. כשבתוצאות התנהלות מעין זו, היא תצטרך לשאת לבד.

על דברים שנאמרו "בעצבנות".

אני מסכימה אתך מאוד ברעיון הכללי- שכשמדובר באדם שבד"כ מתנהג בעדינות ובכבוד צריך לראות ולבדוק מה גרם לו להגיע למקום הזה (בשונה מאדם שהיה מגיב כך שבוע אחרי החתונה- שאז הייתי אומרת לה לקחת את הרגליים וללכת),

אבל זה לא הופך את התגובה שלו ללגיטימית.

ואני מסכימה גם עם זה שצריך לתת לבעל מקום טוב, מרכזי ובטוח באבהות שלו, אבל זה לא גורם לי להגיד לה שהיא הייתה אלימה, כי היא לא. היא לא השתמשה בכוח בשביל להפחיד אותו, ולא איימה עליו שתפגע בו בשביל להשיג משהו חוץ מלהגן על עצמה ועל הילד.

גם כשרוצים לראות את הזויות של לימוד זכות על הבעל, זה לא צריך להיות ממקום של טשטוש מושגי, וזה לא מונע את החובה לבדוק איך הוא לא מגיע שוב למקום הזה- גם אם היא תדבר בצורה לא יפה (ואין ספק שצריך לעבוד על דיבור יפה ומכבד- תמיד! אבל לא מתוך פחד מהתפרצות).

לכולנו יש מה לבדוק ומה לשפר מול בני זוגנו- אבל יש קוים אדומים שלא עוברים. במקרה הזה הוא עבר את הקו האדום.

וצריך לדעת להגיד את זה.

אנחנו מדברים ממש על אותם עקרונות.

[ואגב, אני לא אמרתי בשום מקום שהיא היתה אלימה.. זה היה נוסח השאלה שלה. אמרתי - נקודתית ולא באופן עיקרי בדברי - ש"לקחת את התינוק" מאביו, באופן שתיארה, זה אכן אקט "אלים", יחסית כמובן. לא פחות ממה שעשה אח"כ בתגובה לכך. ההגדרה שכתבת, של "לא השתמשה בכח בשביל להפחיד אותו", אינה הגדרה היחידה להתנהגות כחנית לא-במקום. מספיק עצם ההתנהלות הזו. וזה לא נעשה "כדי להגן על עצמה ועל הילד", אלא מתוך "עצבים" בעלמא על דבריו.. כפי שעולה מהתיאור. וחבל יותר מידי להתדיין בכך, בשעה שמן-הסתם הם כבר מאחרי זה... למה נעורר..  אלו לא אנשים רעים, אלא כפי שעולה מכתיבות קודמות, כנראה טעויות של צעירוּת גדולה שממנה נבנו הנישואין]

כנראה שההבדל הוא בניתוח המציאות. בעוד שאת חושבת שמי שצריך עליו "זווית של לימוד זכות" הוא הבעל - אני חושב שבמקרה זה זו דווקא האשה. כי החלה ב"מהלך" הזה, בצורה מזלזלת מול הילד (שהאבא כנראה רגיש לכך, בצדק). בעוד שאת חושבת שהוא "עבר קו אדום" (שבוודאי נכון שיש קווים שאסור לעבור אותם, כדברייך), אני חושב שהיא עשתה זאת. אם כי לדעתי, הקווים האדומים ששניהם עברו, הם לא ממש אדומים..  אולי ורוד-בהיר ביחס למצב שהיה...  היא עצמה הסבירה אח"כ ש"פירשנה" את התנהגותו בגלל דברים שעברה בילדותה וחוששת מהם.

חשוב גם לעמוד על ההבדלים בין איש לאשה.  מבחינת איש, זה שהאמא "חוטפת בעצבים" את התינוק - זה לא פחות מאשר מבחינתה מה שהוא מזיז אח"כ את המיטה לא-בעדינות כדי למצוא מוצץ..  זה שהיא אומרת לתינוק "איזה אבא" וכו' - זה מוציא מהדעת לא פחות מאשר שפיכת הנטלה על הריצפה.  דומני שזו אחת הטעויות כיום - הגדרת ההתהגות הבלתי-באה-בחשבון לפי קריטריונים מסויימים בלבד...  אם-כי ברור, שהלוואי שאף אחד לא יגיע לשום ענין כזה, מכל כיוון.

[ואגב, אינני חושב שהיא צריכה "לתת לאבא מקום מרכזי ובטוח באבהות שלו". זה לא דבר שהאבא אמור "לקבל, מהאמא. האבא הוא אבא, האמא היא אמא. ושניהם צריכים להכיר בלגיטימיות זה של זה. לטובת עצמם קודם כל]

כאילו יש "הצעה לרפות את ידיה מפעולה נחושה להכחדת האלימות"... היא שלך..

בוודאי שלא זה הכיוון. אם היה מדובר במישהו שזה הנשק שלו - אז ברור שאין לכך מקום.

הענין הוא, שכאן ההגדרות הן אחרת לדעתי. "אלימות" (יחסית, כמובן.. אף אחד מהם אינו כזה), אינה יותר במה שנכתב בדבריה לגבי תגובותיו, מאשר במה שהיא עשתה/דיברה. 

מה שאתה כותב "אמרו משהו פוגע ומכאיב" - מרמה מסויימת ומעלה, זו אלימות מילולית. לא פעם היא לא פחות חמורה מאלימות מסוג אחר, אם כי, כמובן, חלילה וחלילה לראות היתר כלשהו לענות עליה ב"נגיעה פיזית" כלשהי.

וכאן לא היתה אלימות פיזית חלילה, מאף צד. אני לא מקבל ש"לחטוף תינוק" מאביו בעצבים, זה פחות חמור מאשר נטלה שנשפכת על הרצפה. כמובן, שניהם אינם דברים שטוב שיקרו..

כבר העירו כאן על כך שפירשה את "ישיבתו קרוב אליה" ואמירתו שלא תדבר כך אל הילד, כאילו "עמד לעשות משהו", על אף שכמובן לא עשה...  היא עצמה אמרה אח"כ שזה בגלל חוויות שיש לה מילדוּת. לא קשור אליו.

אני דווקא הייתי מעריך שאמר בשקט לא כ"איום", אלא כי לא רצה שהילד ישמע - דבר שאותו עצמו הוא ביקר לפני כן...

על כן, אם רוצים "פעולה נחושה" להכחדת דברים שהיו כאן לא בסדר, מכל הצדדים - הנחישות היא דווקא בסבלנות ורכות. לא בצורה והסגנון שהצעת, כנראה מתוך איך שפירשת את המצב.

נכון שכל אחד צריך גבולות, וזה רק תומך בשיתוף. אבל לא להגיד לאשה שהיה לה אירוע עם בעלה, כפי שתואר לעיל, תציבי לו גבולות..  אמירות כאלה בעצמן צריכות "גבולות"...  במבחן התוצאה, במקרה כזה, זה רק יעצים חלילה את ההתנהלויות השליליות, שלה, וכתגובה מתגוננת גם שלו.  כלל לא דומה למציאויות אחרות, ל"ע, קשות.

[ובוודאי אני מסכים עם מה שכתבת בהודעה הבאה ש"אין מקום לאלימות בבית היהודי".. רק שאני לאחושב שהוא "עדין בכללי ואלים כשמתעצבן".. אלא שהיתה פה עצבנות-הדדית, שהתחילה כפי שכבר פורט - והתרופה אינה ע"י הצעות "קשות", אלא בכיוון עדין יותר, מברר, ובמידה רבה גם שינוי גישה של הבחורה היקרה הזו]

אנחנו החלטנו אחרי החתונה שלא נותנים לעצמנו להגיע למצב כזה, ב"ה בזכות בעלי זה עבד, אני חושבת שבכל זוג יש אחד שיותר קל לו לשלוט בעצמו, והוא זה שחייב לעצור כי מרגע שמרימים קול קל להגיע לקטסטרופה...
 כשאני מתחילה הוא ישר אומר לי זה לא נעים ובואי לא נדבר ככה, וזהו אני נרגעת, זה קו אדום אצלנו וב"ה עוזר כ"כ

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..