אני לחלוטין לא מבין:

את שואלת "איך להתייחס אליו"?....

כאילו הוא ה"בעיה" - ואת צריכה להבין מה לעשות "איתו"?....

[לא ראיתי כלל את השרשור שהקודם שאת מדברת עליו]

להבחנתי כל הסיפור התגלגל ממך - ואני חושב שהמודעות לזה חשובה.

הרי היתה כאן הדרגה:

בתחילה נתת לו "הוראה" איך לטפל בו. שיכין דייסה ולא ידבר (ועוד לפני כן "ציון" שקצת איבד שליטה..). אי הבנה ראשונה. הוא אבא. מטפל איך שנראה לו. לא מוצא חן - תנהלי איתו שיחה חינוכית ביום. מה שייך "הוראה" כזו?...

הוא הגיב. כנראה נפגע מההוראה. דרש אי התערבות. כמובן כל המצב הזה כבר לא טוב. אבל עדיין לא יצא משליטה.

שלב הבא: "תשלוט על עצמך. אתה מתחיל לאבד שליטה". זו אמירה פוגעת ו"מייצרת" מציאות. מה הוא מגיב? שאם לא - אז הוא שם את התינוק אצלך.

השלב הבא: את פועלת באלימות. קמה. "לוקחת את הילד" (וכי הוא ילד שלך יותר משלו?..). "אני לא צריכה את העזרה שלך".. טעות: הבעל אינו "עוזר" שלך.. הוא אבא בדיוק כמו שאת אמא..

אומרת לילד (!): "מסכן אתה לא אשם שישלך כזה אבא"....  נו?..

בדמיונך "עוד רגע יבעט אחרי המיטה"... את מאיימת במשטרה ו"הטרדה".. עד לרגע זה לא ראיתי שהוא "הטריד" יותר מאשר את.

אח"כ - כמובן, בכי, שאת זה אין לו.

אח"כ דיברת נורא ואיום (אל הילד כמובן. כשאינך תופסת מה דבר כזה עושה לאבא שלו). צרחת, כלשונך..

אני באמת לא כ"כ מבין: את "מדקדקת" על כל תגובה שלו - שבוודאי אינן תגובות שהיינו רוצים שמישהו יגיע אליהן. ולא רואה את ההתנהלות שלך, גם מצד ה"כחנות" שלה כלפי הבעל - וגם איך היא ממש "מזמינה" את התגובה הקשה.

אני חושב, שאת צריכה לעשות איזה ריוויזיה בתפיסה שלך. ביחס לבעל. ביחס לצורת דיבורך אליו אם משהו לא נראה. ביחס לילד ומשמעות האבא עבורו.  וגם להשתחרר מהאופנה הסטיגמטית שנהייתה היום, כאילו כל תגובה של הבעל להתנהלות בלתי נסבלת כמעט, היא "הטרדה" ו"משטרה".. המחשבה על ה"פריווילגיה" הזו, יכולה לגרום לאשה לאבד קצת את המחשבה מראש איך אמורים להתנהל.

אם יש לכם אפשרות, הכי טוב זה לשבת בענוה ונחת על מה שהיה. שלב-שלב. להודות במה שלא היית בסדר. להסביר ממה נבהלת. להגיד שאינך מאשימה כי את יודעת ממה זה בא. לבקש שאם קורה שיוצא כך, שישתדל להתאפק ואת מצידך תקבלי אח"כ בנחת מה שיעיר. לבקש סליחה על מה שצריך - יש להניח שהוא יעעשה כך במקביל על מה שהוא "איבד ראש" יותר מידי.

ותחשבי להבא על קצת מעבר לכך. ביחוד על כך שהאבא לגיטימי בהבנתו איך להתייחס לילד, לא פחות ממך.

ה' ירחם ויעזור.

יש לי עוד הרבה מה לומר אבל נעצור פה.

גם מה שהרב דן אמר.

יש אפשרות לכתוב פה משהו שגם את וגם בעלך תקראו?

"הכל סובב את האשכנזים". 

התנהגת בצורה קצת טיפוסית לאישה, ולעניות דעתי את זאת שאיבדה שליטה לפי התיאור שלך..מחילה

אני כן חושבת שהשתלטת. נתת פקודות כאילו הוא לא שותף שלך. הוא אכן איבד שליטה וזה לא טוב, אבל שימי לב שהוא עדיין שלט בעצמו- לא היכה אותך או את הילד ובסוף גם תפס את עצמו. נצלו עכשיו את הזמן, תתעלו על עצמכם, ואל תתני לו להרגיש השוא האשם היחיד!! כי זה פשוט יגרום לו להמשיך להרגיש שאת מנמיכה אותו. תמיעיטי קצת את עצמך, תתנצלי על מה שעשית ותביני שלהבא מדברים על דברים כאלו מתוך התייעצות ולא מתוך מתן הוראות. את יכולה לומר: "לדעתי כדאי שלא נוציא אותו מהמיטה בלילות כיוון שהוא מתרגל לזה ומפתח הרגלים מגונים..." ותוסיפי עוד סיבות הגיוניות לדעתך, ואז- תשאלי אותו מה דעתו בעניין! אם הוא לא חושב כמוך, שיסביר למה, ותעשו מה שנקרא סיעור מוחות.

וכמובן שזה תקף לכל נושא משותף בחייכם.  ויותר מזה, מותר לך להתיעץ איתו ככה גם בדברים שקשורים אלייך אישית כמו קריירה, לימודים וכד'.

אבל בפועל כמעט ולא מתנהגים ככה. כשיש אהבה אז אין מעל ואין מתחת, יש ביחד.

אני למדתי בסיטואציה כמו שלך נגיד בלילה,פשוט לקום וזהו ולחסוך סרטים.

לפעמים רוצים שהבעל גם יהיה שותף בעזרה ואם לא יודעים איך בדיוק לבקש, זה יכול לגרום לבלאגן.

אני בערך תקופה של שנה לא ביקשתי מבעלי כלום, לחפש מוצץ בלילה, בקבוק וכו.

רק בגלל שעזבתי אותו , היום הוא הראשון שמציע כשנפל מוצץ לחפש.

פשוט תנסי לעזוב אותו תקופה מבקשת עזרה, כדי שדברים ירגעו.

חוץ מיזה אולי תחשבי על ללכת ליעוץ, יתכן שיש בינכם חוסר הבנה....

"הכל סובב את האשכנזים". 

קראת מה שכתבתי בסוף או שהכותרת לבדה הקפיצה אותך?

אין ספק שזו דרך המלך.

אם לכם מתאים דגם התנהלות אחר - תהנו.

אם אתה רוצה להוכיח שקיצוניות מסויימת היא תקינה- אל תלך לקצה השני ותוכיח שהוא רע. יש גם דרך אמצע.

אף אחד פה לא טען שנכון שהאשה תשלוט על הבעל.

זוגיות זה דבר הדדי. אף אחד לא שולט על השני. אף אחד לא קובע לשני ואף אחד לא אומר לשני מה לעשות או לא לעשות.

ואף אחד לא "מתחת" לשני. ואין מקום לפחד בזוגיות!! אף צד לא אמור לפחד מהצד השני!

יש קונפליקט? פותרים אותו ביחד. 

יש בעיה? מדברים "עד שיוצא עשן" ומוצאים פתרון משותף.

יש פער? בונים ביחד גשר.

מחליטים ביחד על הדרך של הבית ועל הגישה החינוכית.

יש זוגות בהם לאשה נוח "לזרוק" את האחריות על הבעל ולעשות מה שהוא יגיד. וזו זכותה כל הבעל מסכים לזה. אבל זו בריחה מאחריות בעיני. בחרת להקים משפחה? בחרת להתחתן? קחי אחריות ותני את המקום שלך. תני את הקונטרה שלך גם אם היא לא זהה לזו של בעלך- ותמצאו פתרון ביחד. הקב"ה נתן לאשה כוחות לא כדי שתשתיק אותם רק כי בעלה חושב אחרת. 

ואין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה...

את סבורה שדרכו של הרב נחשבת "קיצונית"?

אני מחזיק, כמו רבים אחרים, בדעתו, ללא שום קשר לתיאור מצב אחר שהוצג כאן

אני מציע לך ולפרח-בר לקרוא היטב את המלצותיו והנחיותיו, כדעת תורה מיושבת שיצאה ממי שעסוק בשלום בית של אלפי זוגות ובהצלחה יתירה, ולא לקפוץ כל אימת שאתן נתקלות בנוסח או באמירה שנראית מבחוץ ובסיוע עולם מושגי רחוק מאוד מהטבע האנושי והגישה היהודית ככזו שאינה שיוויונית.

גם אם יש לך אסמכתא תורנית מ"אין סכין מתחדדת" וגו' שנאמרה בכלל על לימוד תורה בין שני בחורים שווים במינם ובשיעור קומתם.

לאהוב את אשתו.

מה קורה אם הוא כבר לא אוהב אותה, או שמעולם לא באמת אהב אותה?

מה עליו לעשות אז?

יש לך שאלה פרטית?

אינני דובר שלו, את מוזמנת לפנות אליו ואני בטוח שתיעני בנחת ובשמחה

כמו מאות נשים אחרות הפונות אליו מידי יום.

וחשבתי שאם אתה מביא אותו כדוגמה אז מן הסתם יש לך גם מה להגיד בנושא.

יש זוגות שהמודל הזה יתאים להם מאוד. ויש שלא...

אני לא חושבת שניתן לדבר היום על מודל מסויים של זוגיות וזהו זה.

אני כן חושבת שהיום יש עבודה הרבה יותר קשה לשני בני הזוג, כי צריך הרבה לדבר ולתקשר ולראות מה מתאים לצורך הנפשי והגשמי של כל אחד. אם הציפיות שלך מאישתך הם התנהלות כזו ואילו הציפיות של אישתך שונות לחלוטין - אתם בבעיה. ואילו אם שניכם מקבלים עליכם דרך מסויימת (ורב מסויים) ומוכנים לעשות עבודה כדי להתאים רק לדרך הזו - זו כבר סיטואציה אחרת.

אני זוכרת שההדרכה של מדריכת הכלות שלי היתה משהו כזה כמו שתארת, ואילו בחיי הזוגיות שלנו זה אחרת, כי בעלי מטבעו לא אדם שולט ומנהיג. יש נקודות בהם כן, ושם אני משתדלת לתת לו את המקום המכובד שלו (ולא תמיד בהצלחה.. אבל משתדלת..) ויש מקומות בהם אין לו צורך בכך אלא דווקא הוא זקוק לשיתוף (ולפעמים הייתי אולי בציפיות שלי רוצה שהוא יותר ינהיג, אבל זה לא מתאים לאופיו וגם מן הסתם לא לאופי שלי, יש גם מקומות בהם אני "דורשת" ממנו להפגין מנהיגות - ולפעמים זה הולך, לא תמיד, גם לדחוף מישהו למקום שלא לו זו לא בדיוק מנהיגות)

אז בונים זוגיות שמתאימה לנו, ולא היא לא הזוגיות המסורתית, אבל כן יש בה חלוקת תפקידים שהופכת למוגדרת עם הזמן, לפי הנטיות והאופי של כל אחד, ויש גם דברים שבהגדרה הם משותפים ושיוויוניים, ואם זה בסדר לנו, אז זה טוב. אחרת, אז כבר צריך לחשוב, לתקשר ולבנות משהו מתאים.

אני חושבת שהילדים, כן רואים את אבא בתור ראש המשפחה, ולא את אמא (זה גם נובע, וטוב שכך, מכל המצוות בהם אב המשפחה הוא הפעיל והעושה עבור כל המשפחה, הוא המנהל את שולחן השבת, לדוגמא...), אבל זה ממש לא מוגדר ומוחלט כמו שאנחנו חשנו כלפי ההורים שלנו בדור הקודם.

ואם הובנתי אחרת אזי הובנתי לא נכון.

ועצוב לדעת שכל כך הרבה זוגות מתגרשים בגלל שהם לא נותנים לבעל את המקום שלו בבית 

זה דבר לא מכבד בכלל. למעלה מכל ספק 

עקב העייפות התנהגת בצורה לא אופיינית לך.

אסור לך להתייאש. תלמדי את הלקח לפעמים הבאות.

הערה חשובה:

אסור אסור אסור להזכיר את המילה ''גירושין''

זה מילה לא קיימת בבית של זוג נשוי.

אפילו לא בשעה של איבוד שליטה טוטאלי!!!!!!!

לא להעלם מהבית מתוך מריבה.

לא לעשות נתק של דיבור לכמה ימים .

לא להגיד אני הולכת מחר להתקשר לאבא שלי ולאבא שלך.....

בס"ד

לגבי ההתנהגות שלך ושל בעלך כבר עלה פה ניתוח, שאכן הוא לא אלים,
גם את כמובן לא אלימה, אלא שהיחס שלך כלפיו גרר תגובה בהתאם.
 

השאלה שלי היא אחרת.
יכול להיות שאני מעלה פה נקודה שבאמת נכונה לגבייך ויכול להיות שלא, בכל אופן כדאי שתשאלי את עצמך :

למה חשת כשאבא אומר לילד שלו מספיק לבכות, זה איבוד שליטה? 
איך בעיטה שלו במיטה גרמה לך להרגיש שאת הבאה בתור?
למה כל הסיטואציה הזו כל כך הפחידה אותך? שהרי אי אפשר שלא לחוש את החרדה שלך מהסיפור.
(ואגב לדבר לילד בנימה ביקורתית על אבא שלו זה אחד הדברים הכי לא בריאים שניתן לעשות לו, זה באמת מחוץ לתחום!)

היות ומבחינה אובייקטיבית, הסיטואציה לא הייתה מאיימת ומזעזעת, אבל  כפי שאת מתארת אותך זה כן הפחיד מאד,
  אולי את חווית איזו שהי אלימות כילדה? 
אם זה בבית, אם זו סיטואציה אחרת שהיית חשופה אליה.
אני וודאי לא מצפה שתעני כאן על גבי הפורום,
אבל במידה ומאיזו שהיא סיבה קיים בך פחד שדבר כזה עלול לקרות לך,
חשוב שתכירי בו, שתביני מאיפה זה בא לך, ושב"ה אין לזה שום קשר לאיש הטוב והעדין שאת נשואה לו.
לעתים אפילו סרט מפחיד שראינו בגיל צעיר מידי, עלול להותיר "רשימו" בנפש, ולשתול פחד לא מודע שזה יקרה גם לי...  

לי אישית קשה להאמין שהתגובות הלא פרופורציונליות שלך נובעות מ"אופנה חדשה" של תלונות במשטרה וכ',
אם שלוש שנים עם בעל עדין וטוב, לא נסכו בך מספיק בטחון לא להיבהל ממנו כשהוא טיפה פחות סבלני,
יכול להיות שיש משהו עמוק יותר שכאילו חיכה לרגע הזה,
שתתגלה "האמת", שבאופן לאו דווקא מודע, תמיד חששת ממנה
נדמה לי שיש כאן פחד אמתי, רק שהו נובע מתובנה שחקוקה בנפש.
כאמור למה ואיך היא נחקקה- אני לא יודעת.
אבל חשוב וחשוב מאד אפילו להעלות את זה למודעות,
להכיר בזה, ולהשתחרר, על ידי הכרה שב"ה בעלך הוא לא כזה,
הקב"ה שמר עלייך, ובחסדיו המרובים נתן לך איש טוב ואוהב ועדין,
ומה שראית היכן שהוא, והותיר בך פחד כזה, ב"ה לא קשור אלייך.
הודאה לקב"ה על העדינות והמידות הטובות של בעלך,
הן כלי נהדר להשתחרר מהפחד שאולי חלילה יתגלה פתאום צד אלים שלו...

בהצלחה רבה שיהיה לכם!
 

את יכולה

חושבת שאם היה מדובר בי (אני רווקה, כן?) הייתי שולפת מפה כמה תגובות נבחרות, ונעזרת בהן כדי לסגור בעדינות את הנושא עם בעלי.

זה אם לפי הקשר שלכם הצעד של פתיחת השרשור הוא צעד שהוא יוכל לקבל בהבנה.

אני פצלש של ניק מאוד מוכר כאן, אגב. חלק ממי שהגיבו כאן יש להם קשרים אישייים איתי אז תבררו את המילים לפני שאתם מגיבים... לא הייתם מאמינים שאני היא הניק איתה התיעצתם ודיברתם רבות

ונקודה- אכן צדקת. יש לי עבר של הטרדה מינית ולכן אני חיה בפחד נורא

תודה לכולכן. קראתי הכל ואני יקרא שוב וינסה לתקן

ניכר שאתם זוג אוהב ומשפחה נהדרת,

אף אחד כאן לא שפט אתכם ע"פ אירועי לילה איום אחד.

בס"ד

או יותר נכון יש בך את הכוח לעבור את המסע הזה!
להשתחרר מהפחד,  להפריד בין הפחד שנובע מהעבר,
לבין המציאות הנוכחית הטובה ב"ה!!
להשתחרר מהעבר, כדי שתוכלי להתענג על הטוב שה' נתן לך!

המון הצלחה, 

ואם תרצי באישי אני כאן...

לא מנסה לחפות, ומנסה לחשוב ולתקן.

והאם האיש שלך חזר כבר? ניסיתם ליישב הדורים?

אני גם חושבת שהיית כאן באיזו סיטואציה מאוד חרדתית, אך לדבר מול הילד על שהאבא לא טוב ושאולי עדיף להתגרש (אפילו אם הוא תינוק, ו"לא מבין"), זה ממש פוגע)

גם בעלי מאוד מאוד עדין, אך במהלך 10 וחצי שנות נישואינו, ראיתי אותו לא פעם ולא פעמיים מאבד עשתונות במצבי לחץ/עייפות. גם לי זה קרה לא פעם. זה נורמאלי מאוד. (כמובן כל עוד נשמרים קוים אדומים...) ככה אנחנו, מכירים את הצדדים הטובים, וגם הפחות טובים ואת הנקודות שמכאיבות/מלחיצות אותנו. צריך לדעת לטפל בנקודות האלה, וצריך גם לפעמים לדעת להרפות וכשבן הזוג כועס, לא להמשיך להגביר את הסיטואציה, אלא לחכות בסבלנות עד יעבור זעם, אחרת הסיטואציה רק תתגבר ותהיה יותר קשה...

תראי, האיש שלך, גם עם כל הכעס והעייפות, הלך וניקה את הנטלה שנשפכה, לא כל אחד היה עושה זאת בסיטואציה הזו.

אז שבו, תדברו וישבו הדורים. אם את יכולה, תפתחי בפניו גם את מה שהרגשת באותו לילה ואיך החרדות גרמו לך לצאת מפורפורציה, אני בטוחה שהוא יעשה בהתאם, ויסביר לך אילו נקודות גרמו לו לאבד עשתונות. ואם קשה, אולי שווה איש מקצוע...

וה' יעזור לך להשתחרר מכל "שאריות" רעות של עבר.

בוודאי שחלילה מלדבר אלייך במילים פוגעות-אישית, כמו שחלילה שתעשי זאת כלפי בעלך, אבל המודעות החדה מהיכן הבעיה מתחילה - יכולה מאד לסייע לך. אשה צעירה ששואלת האם היא היתה הלא-בסדר והיכן, זה סימן טוב של רצון להבין מה קרה ומה צריך לתקן.

בעז"ה כשתעשי את זה - נראה מהסיפור שאין ספק שבעלך ישמח איתך ובך, יעבור על מה שהיה, ושניכם תצאו מזה יותר גדולים ומבינים.

בהצלחה.

[לגבי מה שכתבת "לא הייתם מאמינים".. תנוח דעתך. גם לאנשים מאד מוצלחים יכולים לקרות תקלות שאיכשהו קצת יוצאות מכלל-שליטה. בוודאי כשמדובר בשעות כאלה, שבאופן נורמלי הן שעות שינה ולעיתים יש גם עייפות. בוודאי כאשר חסר קצת נסיון איך ומה מדברים, ומה לא]

עכשיו הסיפור נשמע לגמרי אחרת..

אז תקומי לילד בעצמך 

לדעתי לא היית אלימה אלא דיברת לבעלך לא יפה בהתחלה והוא הגיב לזה בחוסר פרופורציה ואז את הגבת

אם זה חד-פעמי אז תעברו הלאה אבל אם בעלך ימשיך להגיב ככה אז זה לא בסדר

לא הופכים את כל החדר באמצע הלילה בתגובה לאמירה - למה הוצאת ילד מהמיטה, זה מוגזם

מה זה - אני אזרוק ילד ותסתדרי לבד?

יש לך על מה לעבוד אבל זה לא מצדיק תגובה שלו

זה מזכיר לי קצת את הבן שלי - ילד של שכנים קילל אותו ואז בן שלי כמעט פירק אותו במכות, זה היה קצת מוגזם. אבל הוא ילד קטן ובעלך גבר בוגר 

אני בכלל לא חושבת שאת היית אלימה!!.

אני חושבת, כאמא, שרוב הפעמים אמא קוראת את המצב עם הילד יותר טוב מהאבא ויודעת איך כדאי לנהוג מבחינת שינה, התערבות וכו'. ולכן אני מבינה לגמרי שאמרת לו שלא כדאי לקום לילד ו7להתחיל להתעסק איתו.

מצד שני, אני חושבת שאם נתת לבעל את האחריות אז צריך בכוח להתאמץ ולא להתערב. כי אחרת זה יוריד לו את המוטיבציה לעזור שוב. גם אם הוא לא היה מתפרץ נראה לי שזה היה פוגע.

עוד מקודה. שאני חושבת שצריך להכיר את המציאות, אם למשל את יודעת שבלילה הוא עייף ועם פחות סבלנות, לא כדאי להכניס אותו למקום הזה.

כשהגדולה שלי הייתה תינוקת ראיתי שבעלי ממש יכול לצאת מדעתו מהבכי שלה בלילה אז העדפתי שהוא יישן ויעזור לי בדברים אחרים ושלא יהיה חס וחלילה דברים לא טובים שיצאו מזה.

אני מניחה שעכשיו שניכם פגועים וצריך איכשהו לצאת מהסיפור הזה. ע"י הבנה ואהבה.

אבל אני רוצה לומר בנקודה, שאם המקרה הזה הוא לא מקרה יחיד, אני הייתי פונה לייעוץ יותר משמעותי. כי אם זאת נפילה אז זה יכול לקרות לכל אחד אבל אם זה דפוס זה עלול להיות בעייתי מאד..

לילות שלמים

ואז אבא התחיל לקום אליו נניח הוא קם ובכה. אני בשקט קמתי הבאתי לו דיסה המשיך לישון מייד, לעומת אבא שמוציא אותו ומשחק איתו ומדבר איתו

אבל אז נמאס לו פתאום כי הוא עייף זורק אותו במיטה... והילד מתחיל לבכות אז הוא צועק עלי תקומי אליו כבר את!!

ואני מרגישה שזה לא הוגן... למה אני צריכה לשלם על הטעויות שלו?

ולילה הבא אותו סיפור

אני לא מעירה לו מילה שותקת וזהו. אבל אני סובלת

ותודה למי ששאלה- אני עובדת בעבודה קשה מאוד מ7 עד 4 כל יום ואני לבד עם הילד רוב השבוע כי הבעל עסוק

אז לפחות בלילה מותר לי לישון?

הוא הורס את השינה של הילד ובא אלי שאני ירגיע אותו

ולא הילד לא מבדיל אם זה לילה של אבא או לילה של אמא... נשמע מגוכח ללמד אותו (10 חודשים)

ככה

כשאנחנו מדברים התקשורת נפלאה

סיכמנו שאין צורך לקום אליו

והגדרנו ביחד כללים ברורים

לבעלי כן יש בעיה קלה של משמעת עצמית ושליטה עצמית שמתבטאת גם בתחומים אחרים

ורואים האם בטוח שהוא שלם עם הסיכום, ולא כי אינו רוצה להגיע לויכוח איתך..

ואם יש לו "בעיה קלה" כזו (הרי גם לך - כש"חטפת" את התינוק, היתה בעיה דומה..) אז לקחַת את זה מראש כחלק ממנו - ולא להיכנס ללחץ אם יוציא את התינוק למרות "הסיכום" (ואגב, אם את מניחה מראש כך - ואומרת לו "אתה מאבד שליטה", אין כמו זה כדי להעצים תופעה כזו..).

הערובה הכי טובה לפעילות משותפת - היא שזה ממש מגיע משני הצדדים.

תצליחו בעז"ה. ותגדלו מזה.

תטפל בתינוק. וכך הוא מטפל בו לוקח אותו ומכין לו דיסה.

ויכול להיות מכאן כל האי - הבנה.

שהוא חשב שביקשת לטפל בתינוק ופתאום את אומרת למה אתה מוציא אותו ובהבנתו את זאת שביקשת לפני שניה שיטפל בתינוק. ואז זה התגלגל.

נשמע לי חוסר שינה רציני, שפשוט חייבים להשלים אותו גם את וגם בעלך

וכדאי לך להעביר ילד לחדר אחר ולהרגיל אותו חזרה למה שאת חושבת לנכון, כנראה בעלך לא יכול לעזור לך בקימה בלילה אז תצטרכי להרגיל אותו בעצמך

וכן זה מפחיד כשבועטים במיטה ובדברים אחרים, נשמע לי מוזר שכולם כתבו פה שזו תגובה נורמלית ולא מפחידה

המחשבה ש"רוב הפעמים אמא קוראת אתהמצב יותר טוב מאבא", כהכללה, היא היא מוטעית. תלוי באנשים.

המחשבה "נתת לבעל את האחריות" היא מוטעית לחלוטין. כדאי להפנים שאבא הוא אבא לא מכח "האצלת סמכות" ע"י האמא.. זה עיוות שמלבד הבעיה בו עצמו, עלול להביא גם להתנהלויות מסוג זה.

בכללי, כדאי להיות מסוייגים בהסקת מסקנות ממשפחה למשפחה.

וגם כשיש קשיים עושים ביחד מתוך שותפות.

ולגבי איך לחנך, אז דנים על כך לבד,עם קפה ועוגה ולא ליד הילד בצעקות.

ממה שאני רואה, שנכם הייתם מאוד אלימים.

את מילולית והוא פיזית ומילולית.

אני חושבת שכדאי לדבר על מה שהיה ומה אפשר לעשות שזה לא יקרה.

הרי בסופו של דבר,ממה שאני מבינה ממך, אתם זוג טוב.

בהצלחה

בלי זה, התגובות שלך נשמעו מאד לא-פרופורציונליות, במיוד שאת מדגשיה שהוא אחד האנשים הכי עדינים בעולם.

אני מציעה לך ללכת לטיפול, זוגי או אישי, כדי להשתחרר מהטראומה של העבר, כדי שהיא לא תנהל לך את ההווה.

אל תתני לזה להחריב מערכת זוגית, במיוחד שזכית בבעל עדין - וזו לא מתנה מובנת מאליה.

זה מסע לא פשוט, אבל שווה.

מניסיון.

הוא יותר!

גם בגלל ש"הוא התחיל", נשמע קטנוני אבל נכון לדעתי

(אמנם את אמרת לו איך להתייחס לילד כשהוא זה שטיפל בו אבל זה ממש ממש לא מצדיק תגובה כזאת)

וגם בגלל שתגובותיו היו יותר אלימות משלך, שלך היו יותר באלימות מתגוננת כזאת,

ככה זה נשמע לפחות..

בכל מקרה נשמע לי מוזר שהכל לגמרי פורח 3 שנים ולפתע פתאום קורה מקרה כזה קיצוני

אז התיקון והעליה קלים יותר ממה שנראה.

עזרה מקצועית. אין כאן אחד יותר קורבן מהשני. יתכן בהחלט שבעלך מבוהל כמוך מהמצב. הילד צריך אותכם יחד לא אחד כנגד השני. זה דורש עבודה וזמן של התגברות והתבגרות. זה אני אומרת מנסיון של 24 שנות נישואים. עם משברים דומים. לא נשמע שבעלך "האלים הקלאסי". הוא כעס אבל גם החזיק את עצמו. ושימי לב לתפקיד הקדוש המעונה. בתור ילדה לא זיהיתי את זה כשהורי התגרשו. לכאורה הוא היה הרשע והיא המסכנה. היום בעבודה עם עצמי אני רואה כמה קל לעשות מהשני הרע. זה משחק לא הוגן. נכון הוא לא היה צריך לפנות עליך בטון כזה. ויש לו מה לתקן. אבל נראה שהוא מוכן וזה העיקר. המון הצלחה והעיקר תפילות תפילות תפילות כי זה באמת קריעת ים סוף. אבל שווה תראי בעזרת ה' בבר מצווה של הבן. נ"ב לפעמים כדאי לנו להרפות ולתת גם לבעל לטפל אפילו בדרכו השונה. שונה אבל אולי גם נכונה. אחרי הכל 3 שותפים באדם אביו אמו והקב"ה. וברוך ה' שזה מאוזן כך!

בעצמה לדעתי יש בה "אלימות", במחילה.. וגם מעודדת את זה.

מה זה "הצורך שלך להציב גבולות".. בעל זה לא ילד קטן. היא לא "מציבה לו גבולות" - אלא מדברת.

ומה זה "לא מחליטים חד צדדית על טיפול שונה".. זה לא מעבדה כאן. אדם קם באמצע הלילה, מטפל כפי שהרגיש באותו זמן. אם חושבים שלא מתאים לסיכום, אפשר לשוחח על כך למחרת, ובנחת. לא "להתעצבן" ולדבר לא כראוי, ובוודאי לא "לקחת את הילד"...

"מציע תציבי קו אדום לבעלך"... יש להניח שהמציע לא יטפל בתוצאות הברורות של התנהלות כזו מצידה..

משפחה זה לא מחשב. ותגובות מסוג זה, יכולות להרוס. חכמים היזהרו בדבריכם.

ויכול להיות שהוא אפילו טועה לדעתך, אבל הוא לא אלים.

וגם הפותחת לא הייתה אלימה.

בעלה השתמש בכוח (זריקת חפצים, איומים- "תסתובבי מיד! אחרת אני זורק את הילד למיטה ושאת תסתדרי איתו בעצמך!", הזזת המיטה שעליה היא יושבת בבעיטה בשביל להפחיד וכו').

והיא- דברה אליו לא יפה, אבל בהחלט לא חרגה מאיך שצריך להגיב למי שמתנהג בצורה כזו באותו הרגע.

במחשבה שאחרי מעשה- אפשר לבדוק איך היא נותנת לו יותר ביטחון באבהות שלו, ואת המקום שלו בבית,

אבל לא לבלבל מושגים- היא לא הייתה אלימה, וגם התגובה של "מנסה להבין" לא הייתה אלימה.

שקראת את דבריה בצורה שמנתקת מההקשר.  לקחַת תגובה שלו, ולהתעלם מכך שהעידה בעצמה שזו היתה תגובה על דברים שנאמרו "בעצבנות"...  זה גורם לעיוות השיפוט.

כך גם ההתעלמות מ"לקחתי את הילד" (זו בהחלט התנהלות "אלימה")..  ובכלל, מכך שהיא לא "הגיבה", כלשונך, אלא לכל היותר "הגיבה לתגובות"... (אף כי בוודאי היה עדיף לא להגיע לדיבור הזה מאף צד).

אינני יודע מה האינטרס בלהתעלם מזה. לדעתי, זה לא ייטיב גם איתה - רק מזמין את הפעם הבאה, חלילה..  כל אחד צריך להכיר מה הבעיה אצלו - ועליה לעבוד.

ולגבי תגובת קודמך. הבעיה אינה אם הוא "טועה לדעתי" - לכל אחד יכולה להיות דעה/קריאת תמונת מצב, משלו. 

אבל הצורה שבה הדברים נכתבו, היא אכן בוטה ומשסה אשה בבעלה ללא צורך או הצדקה, כאשר היא מעידה על עצמה שאלו לא דברים שהתחילו מהיום, ושמדובר באדם עדין בכללי. כשבתוצאות התנהלות מעין זו, היא תצטרך לשאת לבד.

על דברים שנאמרו "בעצבנות".

אני מסכימה אתך מאוד ברעיון הכללי- שכשמדובר באדם שבד"כ מתנהג בעדינות ובכבוד צריך לראות ולבדוק מה גרם לו להגיע למקום הזה (בשונה מאדם שהיה מגיב כך שבוע אחרי החתונה- שאז הייתי אומרת לה לקחת את הרגליים וללכת),

אבל זה לא הופך את התגובה שלו ללגיטימית.

ואני מסכימה גם עם זה שצריך לתת לבעל מקום טוב, מרכזי ובטוח באבהות שלו, אבל זה לא גורם לי להגיד לה שהיא הייתה אלימה, כי היא לא. היא לא השתמשה בכוח בשביל להפחיד אותו, ולא איימה עליו שתפגע בו בשביל להשיג משהו חוץ מלהגן על עצמה ועל הילד.

גם כשרוצים לראות את הזויות של לימוד זכות על הבעל, זה לא צריך להיות ממקום של טשטוש מושגי, וזה לא מונע את החובה לבדוק איך הוא לא מגיע שוב למקום הזה- גם אם היא תדבר בצורה לא יפה (ואין ספק שצריך לעבוד על דיבור יפה ומכבד- תמיד! אבל לא מתוך פחד מהתפרצות).

לכולנו יש מה לבדוק ומה לשפר מול בני זוגנו- אבל יש קוים אדומים שלא עוברים. במקרה הזה הוא עבר את הקו האדום.

וצריך לדעת להגיד את זה.

אנחנו מדברים ממש על אותם עקרונות.

[ואגב, אני לא אמרתי בשום מקום שהיא היתה אלימה.. זה היה נוסח השאלה שלה. אמרתי - נקודתית ולא באופן עיקרי בדברי - ש"לקחת את התינוק" מאביו, באופן שתיארה, זה אכן אקט "אלים", יחסית כמובן. לא פחות ממה שעשה אח"כ בתגובה לכך. ההגדרה שכתבת, של "לא השתמשה בכח בשביל להפחיד אותו", אינה הגדרה היחידה להתנהגות כחנית לא-במקום. מספיק עצם ההתנהלות הזו. וזה לא נעשה "כדי להגן על עצמה ועל הילד", אלא מתוך "עצבים" בעלמא על דבריו.. כפי שעולה מהתיאור. וחבל יותר מידי להתדיין בכך, בשעה שמן-הסתם הם כבר מאחרי זה... למה נעורר..  אלו לא אנשים רעים, אלא כפי שעולה מכתיבות קודמות, כנראה טעויות של צעירוּת גדולה שממנה נבנו הנישואין]

כנראה שההבדל הוא בניתוח המציאות. בעוד שאת חושבת שמי שצריך עליו "זווית של לימוד זכות" הוא הבעל - אני חושב שבמקרה זה זו דווקא האשה. כי החלה ב"מהלך" הזה, בצורה מזלזלת מול הילד (שהאבא כנראה רגיש לכך, בצדק). בעוד שאת חושבת שהוא "עבר קו אדום" (שבוודאי נכון שיש קווים שאסור לעבור אותם, כדברייך), אני חושב שהיא עשתה זאת. אם כי לדעתי, הקווים האדומים ששניהם עברו, הם לא ממש אדומים..  אולי ורוד-בהיר ביחס למצב שהיה...  היא עצמה הסבירה אח"כ ש"פירשנה" את התנהגותו בגלל דברים שעברה בילדותה וחוששת מהם.

חשוב גם לעמוד על ההבדלים בין איש לאשה.  מבחינת איש, זה שהאמא "חוטפת בעצבים" את התינוק - זה לא פחות מאשר מבחינתה מה שהוא מזיז אח"כ את המיטה לא-בעדינות כדי למצוא מוצץ..  זה שהיא אומרת לתינוק "איזה אבא" וכו' - זה מוציא מהדעת לא פחות מאשר שפיכת הנטלה על הריצפה.  דומני שזו אחת הטעויות כיום - הגדרת ההתהגות הבלתי-באה-בחשבון לפי קריטריונים מסויימים בלבד...  אם-כי ברור, שהלוואי שאף אחד לא יגיע לשום ענין כזה, מכל כיוון.

[ואגב, אינני חושב שהיא צריכה "לתת לאבא מקום מרכזי ובטוח באבהות שלו". זה לא דבר שהאבא אמור "לקבל, מהאמא. האבא הוא אבא, האמא היא אמא. ושניהם צריכים להכיר בלגיטימיות זה של זה. לטובת עצמם קודם כל]

כאילו יש "הצעה לרפות את ידיה מפעולה נחושה להכחדת האלימות"... היא שלך..

בוודאי שלא זה הכיוון. אם היה מדובר במישהו שזה הנשק שלו - אז ברור שאין לכך מקום.

הענין הוא, שכאן ההגדרות הן אחרת לדעתי. "אלימות" (יחסית, כמובן.. אף אחד מהם אינו כזה), אינה יותר במה שנכתב בדבריה לגבי תגובותיו, מאשר במה שהיא עשתה/דיברה. 

מה שאתה כותב "אמרו משהו פוגע ומכאיב" - מרמה מסויימת ומעלה, זו אלימות מילולית. לא פעם היא לא פחות חמורה מאלימות מסוג אחר, אם כי, כמובן, חלילה וחלילה לראות היתר כלשהו לענות עליה ב"נגיעה פיזית" כלשהי.

וכאן לא היתה אלימות פיזית חלילה, מאף צד. אני לא מקבל ש"לחטוף תינוק" מאביו בעצבים, זה פחות חמור מאשר נטלה שנשפכת על הרצפה. כמובן, שניהם אינם דברים שטוב שיקרו..

כבר העירו כאן על כך שפירשה את "ישיבתו קרוב אליה" ואמירתו שלא תדבר כך אל הילד, כאילו "עמד לעשות משהו", על אף שכמובן לא עשה...  היא עצמה אמרה אח"כ שזה בגלל חוויות שיש לה מילדוּת. לא קשור אליו.

אני דווקא הייתי מעריך שאמר בשקט לא כ"איום", אלא כי לא רצה שהילד ישמע - דבר שאותו עצמו הוא ביקר לפני כן...

על כן, אם רוצים "פעולה נחושה" להכחדת דברים שהיו כאן לא בסדר, מכל הצדדים - הנחישות היא דווקא בסבלנות ורכות. לא בצורה והסגנון שהצעת, כנראה מתוך איך שפירשת את המצב.

נכון שכל אחד צריך גבולות, וזה רק תומך בשיתוף. אבל לא להגיד לאשה שהיה לה אירוע עם בעלה, כפי שתואר לעיל, תציבי לו גבולות..  אמירות כאלה בעצמן צריכות "גבולות"...  במבחן התוצאה, במקרה כזה, זה רק יעצים חלילה את ההתנהלויות השליליות, שלה, וכתגובה מתגוננת גם שלו.  כלל לא דומה למציאויות אחרות, ל"ע, קשות.

[ובוודאי אני מסכים עם מה שכתבת בהודעה הבאה ש"אין מקום לאלימות בבית היהודי".. רק שאני לאחושב שהוא "עדין בכללי ואלים כשמתעצבן".. אלא שהיתה פה עצבנות-הדדית, שהתחילה כפי שכבר פורט - והתרופה אינה ע"י הצעות "קשות", אלא בכיוון עדין יותר, מברר, ובמידה רבה גם שינוי גישה של הבחורה היקרה הזו]

אנחנו החלטנו אחרי החתונה שלא נותנים לעצמנו להגיע למצב כזה, ב"ה בזכות בעלי זה עבד, אני חושבת שבכל זוג יש אחד שיותר קל לו לשלוט בעצמו, והוא זה שחייב לעצור כי מרגע שמרימים קול קל להגיע לקטסטרופה...
 כשאני מתחילה הוא ישר אומר לי זה לא נעים ובואי לא נדבר ככה, וזהו אני נרגעת, זה קו אדום אצלנו וב"ה עוזר כ"כ

אני גרוע בתור (אבא|בן זוג|מתפקד)

מי אתה בכלל? אתה מסתכל על עצמך מנקודת המוצא של עצמך או מנקודת המוצא של אנשים אחרים סביבך?

זוכר ויודע מה היו היכולות שלי

ומי הפעיל אצלך את כל המנגנון הזה של "דחוי" ו "חבוט" ו"כושל"? זה לא תמיד היה שם.

את המילה דחוי.

לא מרגיש גם כזה

והכי חשוב

בהצלחה !

זה עדין כואב גם כשאתה רושם את זה

אני לא חופר פה יותר כי לא הוגן לעשות לך את זה, אבל יש דרך להתמודד עם המצב הקיים

ורגשות תמיד מותר להרגיש. לא לשפוט אותם. זה לא "אני חבוט" אלא "אני אדם רגיל ויש בי עכשיו מחשבה ורגש שאני חבוט".

גם לי היו תקופות חשוכות כאלו.

תנסה להיזכר בעצמי המיוחד שלך. מה אתה מביא לעולם?

ועוד משהו- יש מישהו שיודע על מצבך?

כן יודעים.

אנשי מקצוע.

מנסה להיזכר מה הבאתי לעולם

ואם לא נעים לדבר איתו,

אז פשוט תתרגלי לרעש...

אז מן הסתם הוא עושה את זה לגמרי בחוסר מודעות, והוא ישמח שיאמרו לו אם מפריע.

פשוט לגשת אליו, לומר לו בחיוך שאתם נהנים לשמוע לפעמים את מה שהוא שומע, אבל לפעמים העוצמה קצת מפריעה לכם, ואוחי אם אפשר לשמוע באוזניות - זה יהיה מבורך.

קצת לא נעים ברגע הראשון, אבל הבעיה תיפתר בסוף.

וכמובן, תמשיכו לשמור איתו על יחסי שכנות חביבים ופתוחים גם אחר כך, כדי להראותלו שאין לכם בעיה איתו, אלא שמדובר רק במשהו נקודתי שרציתם לפתור.

אולי יש לו ירידה השמיעה ולכן לא שם לב שזה כ''כ חזק

😅 50/60 או יותר 80/90?

אם הוא מאד מבוגר אז לא הייתי פותחת את זה מולו גם אם הוא מאד סימפטי..

לנו יש רעש של סקסופון מהשכן..רוצה להתחלף?😜

בתחלה חשבנו שהיא שמה שירים, אבל הכל אותו קול. יש פלייליסט קבוע שכולל שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, let it go, רק תפילה אשא, הלוליה hello silence my old friend, ועוד כמה קלאסיקות מלפני 15 שנה מינימום.

בעיקר בימי שישי או בערבים. אנחנו לא יכולים לצפות את זה. אם אלו היו שירי מסיבות אולי היה לנו יותר אומץ, אבל כרגע אנחנו לגמרי מתפדחים לדבר איתה על זה.

גם מה נעשה? בזמן שהיא שרה היא בטח לא תשמע דפיקות בדלת, ובזמן אחר זה לא קשור.

מצטרפת לשאלה.

אני משערת שיש לו ירידה בשמיעה ולכן הוא לא שם לב אפילו שזה כל כך גבוה. אם זה מאד מציק שווה לדפוק להתעניין בשלומו ליצור קשר נעים ואז בעדינות לעלות מודעות שלו לעניין. אולי יש לו מכשירי שמיעה ואיתם הוא יכול לשמוע בפחות ווליום? אולי לשמוע באוזניות? אולי בשעות שיותר נוחות?

זה שיח שצריך קודם להגיע ממקום חברי ומתעניין וממקום מכבד לנסות למצוא פתרון

שהנער הגיבעוניסט מתברר מקפיד (חוץ מעל נזירות מלאה של אי תספורת בכלל) גם על קצוות השרוול כארבע כנפות ושם גם בהן ציציות.

התשובה היא כנראה הגיל של הילד. זו תספורת שהיא "באופנה" בקבוצות מסוימות, והילד רוצה להסתפר ככה, ובשלב מסוים ההורים לא מחליטים לילד איך להסתפר. וכנראה שזו תספורת די מנייסטרים בציבור החילוני עכשיו.

גם אחי השמיניסט החצוף מסופר ככה, ולדעתי זה נראה מכוער וערסי, וחבל על הפאות המתולתלות שהיו לו בילדותו. מה לעשות, אי אפשר להכריח אותם בגיל הזה.

במקרה הבינה גם תפסה לך את הגילאים של הילדים בצורה הדרגתית: מילד חמוד יהודי קטן, שעובר שלב של גיבעוניסט, ואז הופך לערס שמתסובב עם החבר'ה בשתיים בלילה ומשאיר זבל ברחוב.

אבל אני דווקא רואה תופעה הפוכה מקבילה- הרבה יותר נערים מגדלים פאות ארוכות

בטח בהשוואה למה שהיה בילדות שלי.

כמו נערות אצלינו מבתים סופר דוסים שהולכות עם שרוול קצר ושסע כמעט עד למעלה.

זה לא כי ההורים מרשים. זה אף על פי שהם לא מרשים.

אולי בגיל ההתבגרות יש צורך לשנות משהו והפאות נבחרות כקרבן.

איך הילדים שלך מסופרים?

היום לא שואלים.

אפילו בגיל 12 אני רואה את זה, בגיל שבו ילדים עוד לא אוכלים שניצל בחוץ בלי לבקש רשות מההורים

ב"ה בשנים האחרונות יש תופעה של התחזקות המונית

אם שאני הייתי נער. ללכת עם ציציות בחוץ זה היה רק מי שממש דוס או חזק.

הרוב היו הולכים עם פתילות בפנים (ואני מוציא רגע את עניין ספרדים אשכנזים כי זה לא קשור)

כיפה. רוב מי שהתפלל איתנו בבית כנסת. לא היה הולך עם כיפה ביום יום. גם כאלה שהקפידו על אורח חיים דתי.

היום ב"ה אנחנו רואים שגם חבר'ה שעדיין רחוקים מאורח חיים דתי מלא, יכולים להסתובב עם כיפה או ציציות בחוץ

יכול להיות שהוא לא יקפיד על שמירת שבת וכו' אבל עדיין ביום יום הוא יסתובב עם כיפה וציציות בחוץ (מכיר כמה כאלה)

יכול להיות שנערים שאתה רואה שייכים לזרם הזה

זה לא זרם דתי קלאסי

זה יותר מסורתי +

אלא באמת על טובי בנינו ממשפחות מאוד מאוד דתיות

זה לגמרי גיל ההתבגרות

אם ילד בן 12 מתעקש להסתפר ככה

אני יכולה להבין את ההורים שמעדיפים לא להיכנס למלחמות על תספורת

לדעתי פאות זה הכי יפה בעולם

אבל אם הילד שלי יתעקש להוריד אני אגיד לו את דעתי ואתן לו להחליט על עצמו

אם זה קצר אבל עדיין בגבול ההלכה. ניחא

אבל גלח מלא של הפאה שזה איסור דאורייתא ממש אני אישית (ורוב הדתיים שאני מכיר) לא הייתי מסכים

אני לא כל כך מכירה את ההלכה הזאת בתור אישה....

אבל יכול להיות שהם כן משאירים קצת ופשוט לא רואים את זה?

שאסור להקיף פאת הראש

משמע שאסור לגלח מאיזור הרכה ועד סוף העצם שליד האוזן.

אסור שיהיה מגולח. צריך שיהיה שיער ממשי. והפוסקים נתנו הגדרה של סביב 4-5 מ"מ לפחות.

(לא כתבתי את כל ההלכה אלא בגדול את עיקר הדברים)

תודה על התזכורת החשובה. במרחב הווירטואלי לא תמיד אפשר לדעת מי עומד מאחורי הניק ומהן כוונותיו, ולכן חשוב לשמור על גבולות ולא לשתף פרטים אישיים, תמונות או מידע רגיש עם אנשים שלא מכירים באמת. אם מישהו מטריד או גורם לאי־נוחות, כדאי לתעד, לחסום ולדווח למנהלי הפורום. אפשר להיות פתוחים ולעזור לאחרים, ובו בזמן לשמור על עצמנו. 🙏

אז הוא ממש גרוע בזה.

וגם במקרים הרבה יותר מורכבים / מבלבלים / לא ברורים / שכוללים בתוכם ניסיונות יותר עדינים או הדרגתיים במסווה כזה או אחר של עזרה / רצון טוב / הבעת מצוקה / שיתוף / התייעצות / פנייה כאישה ובאמת עוד אינסוף אפשרויות. הכל מהכל ובכל דרך שהיא.

אז המעט שנוכל לעשות זה לשמור על עצמינו, לנקוט משנה זהירות מול כולם, ולהזכיר ולרענן לעצמנו את החשיבות.

הקב"ה נתן לבני האדם כ"כ הרבה כוח ויכולת וזה באמת כ"כ מצער שיש שבוחרים להשתמש בזה לרע. הלוואי שכל אדם יתחבר לטוב שבו, לחלק אלו-ה ממעל שבו, וישתמש בכל כוחותיו אך ורק לטוב.

ב"ה שנזכה כולנו להשתמש רק לטוב בפלטפורמה הזו ובכלל 🙏

ובכלל יש שלל ניקים.

יש כאלה שזה ממש שיטה אצלם - כל גולשת באשר היא לשלוח לה הודעה ולנסות את "מזלם".

וכאמור זה יכול להיות כל אחד/ת. על שלל הניקים השונים.

לפחות שיהיה מקורי

אם הוא הצליח להתחיל עם מישהי

לפעמים יש אנשים בעולם (מסתפק?) שכנראה מאחסנים את המוח שלהם בצנצנת ועובדים בלעדיו.

לק"י

אבל באמת שחשוב להיות עירניים.

ובכללי מי שפונה באישי לאשה נשואה, לגבי דברים שהיא כתבה בפורום, זה לא לעניין.

(לא מדברת על אלה שפותחים בשיחה חברית, כאילו שהם חברים... שזה ברור שזה חשוד).

הייתי נרשם פה עם ניק של אישה, מגיב קצת בפורום, מחכה להם שיבואו ומגיב להם עם פרסומת.

ומזה אפשר להסיק את היקף התופעה הנוראית והמצערת.

שהרבה מהגברים (מבין אלה שבאמת לא רוצים את הטינופת הזו, אך מתפתים בכל זאת, כלומר רובם הגדול של הדוסים, ולא רק), היו מעדיפים יותר מעורבות, שותפות ותמיכה מצד האשה שלהם עם היא מגיעה עם הרבה מאד הבנה, הכלה, אמפתיה, אמון, סבלנות, רצון אמיתי לעזור, ואהבה בלתי מעורערת.

אך בפועל הרבה מהנשים לא מסוגלות לכך או לא מעוניינות בכך. בהחלט אפשר להבין זאת, לדעתי זה חבל, אבל מה לעשות.

זה כואב, מאד. גם לאיש, גם לאשה - השאלה מה עושים אחרי שנותנים זמן לכאוב את הכאב, ומתפנים לחשוב מה הלאה?

"אש בבית עמרם", ולא לחינם אמרו שאין אפוטרופוס לעריות. זה לא אומר עלייך שום דבר, זה הדבר הראשון הכי חשוב בסיטואציה הזו.

עכשיו צריך למצוא תהליך שדרכו עובדים על פיתוח הרגלים חדשים וחיזוק האיפוק והשליטה העצמית. יש מי שזה אצלו עם אוכל, יש מי שזה אצלה עם שופינג, ויש מי שזה קורה להם בנושאים הרגישים האלה.

הכאב מובן, והכאב גם מותר. את זה בכל מקרה אין טעם להכחיש.

איך אפשר לתת כותרת לנושא כל כך עמוק, כואב ומורכב??

אי אפשר.

למעשה:

-אין דבר יותר כואב בעולם מאשר שתי השורות שכתבת. אפשר לבכות על זה שנים. זה הדבר הכי עצוב וקשה שיכול לקרא לך..

-תדעי לך שלעולם נשים לא יבינו את תפיסת העולם של גברים באמת על הנושא הזה. וגם אם יבינו לעולם לא יכילו.. אולי רק אם תלמדי פסיכולוגיה מינית...

הגבר שלך לא ממש בוגד בך. הוא אוהב אותך הכי בעולם.. הוא רק מתמודד עם גירויים שחזקים יותר מכל הרגשות שלו ועובדים רק על הביולוגיה שלו. תקראי שוב את המשפט האחרון. הכוונה היא שאת לא -לא מספיקה לו. הוא לא חושב שאת לא יפה או לא חלילה לא -לא אוהב אתך מספיק. כשגבר צופה בדברים מיניים זה הרבה פעמים מנגן לו רק על הביולוגיה, על התאווה והגוף. זה נטול כל רגש. זה מלא ומוצף תאווה, אבל לא רגש. הרגש שלו תמיד יהיה שמור רק לך. כשהוא נפל הביולוגיה שלו גברה. זה הסיפור.. (מקווה שאני מספיק ברור)

חשוב שתביני אותו! -עד כמה שאת מסוגלת... העולם פיתויים וגירויים שמציבה המדיה היום בפני גברים היא לא נתפסת בעוצמתה. ותדעי לך שאם הוא -כמו שכתבת, נופל רק פעם בהרבה זמן (בתקווה שזה אכן כך ולא בעוד מקומות) זה אומר שהוא ממש עובד על עצמו ומשתדל שזה לא יקרה וכנראה שברגע חולשה נפשית או פיזית, עייפות, הוא לא מצליח ונופל.

אני חושב שזו תעודת גיבור במובן מסויים.. אם הוא נופל רק פעם מכמה חודשים הוא גיבור! שלא תחשבי. אני כלל לא מנרמל את המעשים שלו. זה בעייתי ונוראי לחלוטין. ממש! אבל אם את עושה זום אאוט רגע; תביני, בעלך לא הכי צדיק כמו שרצית או דימיינת. יש לו יצרים והוא נופל. אבל שימי לב! הוא לא "שה תמים", ודווקא בגלל זה: עם זאת שהוא חשוף לעולם הגירויים והתאוות שמציעה המדיה, הוא משתדל וכל כך נלחם לא ליפול, ורק פעם ב.. נכשל. דעי לך שאנשים שחשופים לעולם הזה שמציעה המדיה בדרך כלל מכורים ונמצאים עמוק עמוק בלופ בתוך התוכן הזה. שוב, אני לא מצדיק אותו כלל. אבל רק חשוב שתביני שהוא בתוך מלחמה. הוא לא אוהב את המקום בו הוא נמצא.

דעי לך שזו התמודדות קשה ביותר. "ה"התמודדות של הדור שלנו!!

-אם זה ממש ממש מפריע לך, ונשמע שזה כן, תתייעצי עם רב או יועץ זוגי העוסקים בתחום. חשוב שזה יהיה מישהו עם הבנה עמוקה בנפש האדם ובעל רחבות אופקים. ולאחר מכן אני חושב שאת צריכה לפתוח את הנושא אתו. כן, עם בעלך. אבל לבוא עם מאסה פסיכית של הכלה, הבנה, קבלה. אפס שיפוטיות!!! אפס!!!

אני חושב שרק אם תיגשי איליו ככה, את תצליחי בעז"ה, ואת הולכת לתת לו את המתנה הכי גדולה שנתת לו בחיים.

תגידי לו שאת מבינה אותו ואת ההתמודדות שלו. יודעת שזה קשה. יודעת שזה לא אתה ולא קשור לכל הטוב שביניכם.. אבל את רוצה שביחד הוא ייצא מהג'ורא הזו...

-הכול בהשגחה פרטית! לא סתם את נשואה לגבר הזה, עם ההתמודדות הזו. ולא סתם גילית את זה; כנראה שיש לך שליחות מטורפת שרק את יכולה לעשות. ואת בעז"ה תעשי את זה, ובגדול!

אני לא מכיר את המכלול והמבנה, לכן אני שוב מדגיש: חייבים להתייעץ לפני עם רב וכדומה. מה שכתבתי זו דעתי הענייה. אני לא יועץ ולא רב, ולא עם ניסיון בתחום. רק אדם שחושב קצת ושעבר הרבה. כך שייתכן ואני טועה לגמרי...

אבל מה שבטוח את חייבת לשים בצד את כל החששות, הפחדים הבושה. להיות לביאה. לקחת את החיים שלך והזוגיות והבית שלך בשני הידיים, ולהגיד לעצמך ולאלוקים: "אני מנקה לך ומטהרת לך את המשכן לשכינה שבביתי". "אנא ה' עזור לי!"

מאחל לכם את כל ההצלחה שרק אפשר.

זכרי: ירידה צורך עלייה!

הייתי חוזרת מטבילה והיה נוגע פעם אחת ואז לא מתקרב אליי שבועיים. זאת אומרת שהיה השלכות למעשים שלוִ . ולא הייתי מבינה למה לא מתקרב אליי.

את באמת חייבת להתייעץ עם מישהו..

היום אפשר למצוא -ובוודאי שמגזר שלנו, רבנים כל כך אנושיים. כל כך חדי מחשבה ויחד עם זאת בעלי רגישות.. אני בטוח שאם תרצי תמצאי מישהו כזה.

את חייבת. כמה שזה יהיה לא נעים והכל...

והעיקר להיות חזקה. לקחת נשימה לפני כל צעד ולדעת שה' שם אותך בתוך הסיטואציה ויש לך את הכוחות לעמוד בזה.

את רוצה טוב, אז זה מה שיהיה בסוף.

בטוח!!!

לא לדאוג, לא לדאוג...

בשורות טובות והצלחה רבה..

מה הוא אמר לגבי זה?

ולא מבין ממה אני כל כך פגועה. ולמה לא ממשיכה הלאה ושוכחת מזה כי מבחינתו הוא השתנה ולא יעשה את זה שוב. חייבת לציין שלפני 3 חודשים נפל. הבטיח שלא יקרה שוב. ושבועיים אחרי שוב נפל. ועדיין לא מבין למה אני פגועה .

אני מנסה להבין האם כל אחת הייתה מרגישה פגועה ונבגדת או שאני דרמטית ?

ואני מתעלמת מההשלכות ושמה אותן בצד ושואלת רק לעניין עצם המעשה. שלמרות שנשוי מחפש יזום תמונות. זה מרגיש לי זלזול וחוסר כבוד אליי.

ניסה לעצור ולא הצליח, הבטיח ושוב נפל - קוראים לזה התמכרות. הדרך החוצה מצריכה עזרה מקצועית.

אם כלל החיים שלכם הם טובים, אז זה לא שהוא מחפש אישה אחרת אלא הוא מחפש את ה"סם" שלו. אם הקשר ביניכם הוא תקין מצד עצמו אז באטתה מידה הוא יכל להתחיל לעשן. זה לא בגללך וזה ממש לא שייך לחוסר כבוד כלפייך. כשאדם מכור אז זה פשוט לא בשליטתו גם אם הוא חושב שזה תועבה.

אדם שמבטיח לעצמו שלא יאכל עוד מתוקים ואז אוכל עוגייה אחרי שבועיים שלא אכל, מכור למתוק? או פשוט יש פה פיתוי שלא הצליח לעמוד בו?

בעיניי הנקודה הבעייתית פה היא שלא נוגע בה אחר כך.

כלומר אם נשים לרגע בצד את מה הוא עושה, ונתמקד במה זה משפיע עליה, שם יש עבודה וזה בעיניי הפן החשוב, הפגיעה בזוגיות.

כי עצם המעשה הוא התמודדות שלו מול עצמו. ואם פותחת השרשור הייתה אומרת שזה לא משפיע עליה בשום צורה אבל היא נגעלת או מרגישה נבגדת וכו' הייתי אומרת לה לעשות עבודה פנימית מול עצמה, לעשות הפרדה בין המעשים שלו אל היחס שלו אליה.

אבל ההשלכה המיידית היא פגיעה בזוגיות ולכן זה בעייתי.

זו שאלה מה קרה לפני שקיבל על עצמו לא לאכול יותר מתוקים. ואנחנו יודעים שמיניות היא כוח קצת אחר מתשוקה למתוק.

אבל אני מקבל את הזהירות שלך.

לא כל מי שלא מצליח לעמוד במילה שלו, הוא מכור.

במיוחד אם הוא הבטיח רק בגלל הכעס שלה בלי רצון אמיתי ויצא מנק הנחה שהיא לא תגלה.

ואפשר לבדוק אותם בשאלון די פשוט של 12 צעדים.

למשל בהתמכרות תמיד תהיה הידרדרות מדברים קלים לדברים חמורים יותר.

למשל כפייתיות, למשל שלא בהכרח יש לה קשר לסיפוק המיני בזוגיות (כלומר יכול להיות מצב שהיחסים מעולים ועדיין יש התמכרות)

שלמשל תסמיני גמילה מסוימים למי שמנסה להתנקות.

היד באמת קלה על המילה, מצד שני יש הרבה מכורים שלא מודעים לעצמם.

תרגישי בנוח עם הרגשת הנבגדות.

זה אמנם לא בגידה. ובאמת כמו שכבר כתבו זה נפוץ מאד.

אבל זה לא מצדיק או מכשיר או אומר שזה פחות פוגע ומשפעל.

מבינה אותך ממש.

וכמו אלה שהגיעו - ממליצה ממש להתייעץ. ובאמת נשמע שהוא מכור ולא מצליח להפסיק ואז כדאי לבדוק תהליכי גמילה.

בהצלחה ממש!!

עד כמה זה פוגע באשה

קודם כל זה שאת מרגישה שזה כמו בגידה עבורך, זה בסדר, ככה את רואה את הדברים ואת יודעת מה את רוצה בזוגיות שלך.

זה משהו שגילית רק עכשיו ויכול להיות שהוא לא רואה את זה בתור משהו גדול במימדים שאת רואה את זה, אז פשוט תדבררי את עצמך מולו ותגידי לו בלי לתקוף(כי הוא לא מודע לרמת התסכול והאכזבה שאת חווה כרגע), שגילית את זה לאחרונה, שזה מאוד מפריע לך, תסבירי לו גם למה זה מפריע לך ותשאלי מה גרם לו לעשות את זה?

תפתחי איתו את השיחה בצורה כזו שתיתן לו את האפשרות להגיב לך כדי שתייצרו שיח אמיתי ולא שיח עמדות, כי יכול מאוד להיות שיש בעיה יותר עמוקה שמפריעה לו(לא שזה מצדיק את המעשה) והיא זו שגרמה לו לעשות את זה. - ככה גם תעמדי על מה שמפריע לך וגם תשתמשי בזה בשביל לשפר את הזוגיות שלך.

לפני זמן מה נתן מאיר פרסם כתבה במקור ראשון על כך שהיה מכור לתכניים מיניים והיום הוא מטפל בתחום. ממליץ לפנות אליו או לכל מישהו שהוא בר סמכא בתחום.

קודם כל חיבוק.

כתבת מדהים.

אתה כותב עם המון מודעות.

היית בטיפול?

אתה יודע מה עומד מאחורי זה?

לדברר את זה, את הכאב

לשומן ופחמימות,

להימורים,

לצפייה בתכנים מיניים...

לאו דווקא מניסיון אישי או מקצועי אלא מקריאה על חוויות של אנשים אחרים...

התחושה שבזמן אמת אתה לא יכול לעצור את עצמך, ורגע אחר כך מגיע הכעס ו''למה עשיתי את זה'' והייאוש, וההבנה שלא באמת קיבלת את מה שרצית...

כתבת בעבר שגם אשתך לא יודעת. אולי כדאי לספר לה? אולי כאשר מגיע הייצר, אם תשתך תדע על כך אז היא תוכל לעזור לך לנתב את זה למקום חיובי במקום למקום שפוגע בך?

נשמע קשה.

חיבוק.

זה דיי סיוט. מה זה נותן?

ובכלל צריך הפניה למיון, לא?

הוא כתב על זה בעבר, אפשר לראות בכרטיס שלו.

ומה הבעיה לקבל הפניה למיון אם מתלוננים על כאב בטן חזק?

תקרקע את עצמך מחדש, ותמשיך קדימה.

שנים שלמות לא נעלמות רק בגלל פעם אחת. שנים של מוח לומד, שנים של חיזוק עצמי, שנים של הצלחה - זה מדהים!

של 12 צעדים, היא נחשבת עם יעילות גבוהה.

תקבלי שם גם הזדהות וגם עזרה.

להתחיל מזה שלגלוש ולצפות

זה לא דבר נורא

ובכלל ספק אם זה כזה גרוע

ואז חמלה וקבלה עצמית

כבר משפר את איכות החיים

וזה בסדר שיש סודות

לא על כל דבר שעושים

מישהו צריך לדעת

ואז להמשיך עם הבנה איזה שינוי רוצים לעשות

ולחפש דרך עם יעדים ראליים

מישהי יודעת איך אני מגיעה למשתמשת פה?

איך מתייגים?

למשל "@ סיר לחץ" אבל בלי רווח בין השטרודל לשם המשתמש שאת מקלידה, ואז בוחרת מתוך הרשימה הנפתחת.

@סיר לחץ

לאתר של מאור קפלן. מניחה תמצאי מענה, כי עוסקת גם בנושא הזה.

מאור קפלן – עמוד 2 – להאיר מיניות בריאה

לחפש איזה חלל היא באה למלא.

ומתי את נתפסת לזה. כלומר, מתי יש לך צורך לברוח.

והכי חשוב אהבה וקבלה עצמית. גם במצב הקיים.

הרבה מאד מאד גברים

והרבה נשים

גם הם בצרה הזו.

אך הידיעה הזו טובה רק אם היא מחזקת, ולא להיפך חלילה.

ממליץ לך לא להתפתות מדברי מי שמטילה ספק עד כמה זה נורא. זה בפירוש נורא. אך יש תקווה, ומנסיון אישי - החיים הרבה יותר יפים אחרי שנגמלים.

מצויין שאת רוצה עזרה.

יהי ה' בעזרך.

אל נא תשנאי את עצמך, אך בהחלט כן תשתדלי לשנוא כמה שיותר את הטינופת. השנאה הזאת היא חשובה, ונובעת מאהבה גדולה לטוב.

בהצלחה אחות יקרה.

את שופטת את עצמך מאד לחומרה.

אמא לא טוב. אישה שהוא לא רצה.

זה לא.

זה נושא כאוב ועצוב ואת בעז''ה תצאי מיזה, אבל זה לא את. את אישה טובה.

בעיני לכל התמכרות יש גמילה. אומנם זה קשה להגיד ולעשות אבל נותן תקווה שזה אפשרי.

אנשים נגמרו מסמים קשים מאד, ממצבים חמורים מאד מאד.

בטוחה שאת גם יכולה. ואם היה לך מספיק כח לכתוב פה, תוכלי לאגור עוד כח ולטפל ולהיגמל ולסיים.

מאחלת לך טוב בעז''ה ♥️

קודם כל חיבוק ענק ענק.

ההתמודדות קשה מאוד ולא פשוטה

היא שקופה כי את מסתירה- אבל היא שם.

וכשאת מסתירה משהו- הקושי הוא גם על ההתמודדות וגם על ההסתרה, מנסיון...(רצית הזדהות 😉)

אני לא מחלקת ציונים כמה זה נורא וכמה לא. זה גם לא משנה

את עושה את מישהי אחרת עושה ב'.

זה לא בית משפט.

זה מספיק שזה משהו שלילי ואת מרגישה את ההשלכות ורוצה להיגמל.

כמה דברים

1. הכותרת. תחזקי את עצמך. תמצאי נקודות אור ויש המון. זה דבר אחד שלילי, משמעותי אבל אחד. אני בטוחה שיש המון, ועצם הרצון שלך מוכיח את זה. ממש תרשמי רשימה מפורטת של דברים שאובים בך.

2.חמלה. גם שעושים דבר שהוא נורא מותר לחנות ולחבק ולהכיל את עצמנו. הלקאה עצמית לא מקדמת אלא רק מובילה למעגל קסמים שבסופו נופלים שוב.

3.לזהות דפוס- את שמה לב אם הנפילה קוראים בזמן מסויים? לחץ, חרדה? או חשק מיני לא מסופק? את רוצה את מה ששם טכנית או מה שזה מספק לך?

לכל מה שתעשי פה יש התקדמות בנתיב שונה.

אם זה לחץ וחרדה- לטפל במקור.

אם זה חשק מיני טכני אמיתית רוב הבעלים רק מחכים שהאשה תרצה לשדרג את החיים הסודיים באספקט הזה, לאפשר בעדינות וחכמה להביא לידי כך.

חשוב לי לומר שאם אכן מתגלה דפוס התמכרותי שהוא התמכרות ממש, כדאי לחשוב על עזרה מקצועית.

דבר נוסף שחשוב לי לומר- זה לא צובע את כולך. למה את פוסלת את כולם- זו לא האשה שבעלי רצה זו לא האמא שמגיעה לילדים שלי. אם את נופלת בזה, אז את גם לא מקשיבה להם, מגדלת, מאכילה, מכבסת וכו'? את חברת יכולות הכישורים של אמא כי נפלת? זו עצת היצר הרע שרוצה לדרדר אותנו לתהום נצחית ולא מאפשר לנו לקום ולהמשיך. וזה בטוח לא נכון, טכנית.

העולם שלנו לא שחור ולבן. הטוב והרע משמשים בערבוביא.

ברכת ה' עלייך ומליון חיבוקים!