אני לחלוטין לא מבין:

את שואלת "איך להתייחס אליו"?....

כאילו הוא ה"בעיה" - ואת צריכה להבין מה לעשות "איתו"?....

[לא ראיתי כלל את השרשור שהקודם שאת מדברת עליו]

להבחנתי כל הסיפור התגלגל ממך - ואני חושב שהמודעות לזה חשובה.

הרי היתה כאן הדרגה:

בתחילה נתת לו "הוראה" איך לטפל בו. שיכין דייסה ולא ידבר (ועוד לפני כן "ציון" שקצת איבד שליטה..). אי הבנה ראשונה. הוא אבא. מטפל איך שנראה לו. לא מוצא חן - תנהלי איתו שיחה חינוכית ביום. מה שייך "הוראה" כזו?...

הוא הגיב. כנראה נפגע מההוראה. דרש אי התערבות. כמובן כל המצב הזה כבר לא טוב. אבל עדיין לא יצא משליטה.

שלב הבא: "תשלוט על עצמך. אתה מתחיל לאבד שליטה". זו אמירה פוגעת ו"מייצרת" מציאות. מה הוא מגיב? שאם לא - אז הוא שם את התינוק אצלך.

השלב הבא: את פועלת באלימות. קמה. "לוקחת את הילד" (וכי הוא ילד שלך יותר משלו?..). "אני לא צריכה את העזרה שלך".. טעות: הבעל אינו "עוזר" שלך.. הוא אבא בדיוק כמו שאת אמא..

אומרת לילד (!): "מסכן אתה לא אשם שישלך כזה אבא"....  נו?..

בדמיונך "עוד רגע יבעט אחרי המיטה"... את מאיימת במשטרה ו"הטרדה".. עד לרגע זה לא ראיתי שהוא "הטריד" יותר מאשר את.

אח"כ - כמובן, בכי, שאת זה אין לו.

אח"כ דיברת נורא ואיום (אל הילד כמובן. כשאינך תופסת מה דבר כזה עושה לאבא שלו). צרחת, כלשונך..

אני באמת לא כ"כ מבין: את "מדקדקת" על כל תגובה שלו - שבוודאי אינן תגובות שהיינו רוצים שמישהו יגיע אליהן. ולא רואה את ההתנהלות שלך, גם מצד ה"כחנות" שלה כלפי הבעל - וגם איך היא ממש "מזמינה" את התגובה הקשה.

אני חושב, שאת צריכה לעשות איזה ריוויזיה בתפיסה שלך. ביחס לבעל. ביחס לצורת דיבורך אליו אם משהו לא נראה. ביחס לילד ומשמעות האבא עבורו.  וגם להשתחרר מהאופנה הסטיגמטית שנהייתה היום, כאילו כל תגובה של הבעל להתנהלות בלתי נסבלת כמעט, היא "הטרדה" ו"משטרה".. המחשבה על ה"פריווילגיה" הזו, יכולה לגרום לאשה לאבד קצת את המחשבה מראש איך אמורים להתנהל.

אם יש לכם אפשרות, הכי טוב זה לשבת בענוה ונחת על מה שהיה. שלב-שלב. להודות במה שלא היית בסדר. להסביר ממה נבהלת. להגיד שאינך מאשימה כי את יודעת ממה זה בא. לבקש שאם קורה שיוצא כך, שישתדל להתאפק ואת מצידך תקבלי אח"כ בנחת מה שיעיר. לבקש סליחה על מה שצריך - יש להניח שהוא יעעשה כך במקביל על מה שהוא "איבד ראש" יותר מידי.

ותחשבי להבא על קצת מעבר לכך. ביחוד על כך שהאבא לגיטימי בהבנתו איך להתייחס לילד, לא פחות ממך.

ה' ירחם ויעזור.

יש לי עוד הרבה מה לומר אבל נעצור פה.

גם מה שהרב דן אמר.

יש אפשרות לכתוב פה משהו שגם את וגם בעלך תקראו?

ואם אתם נשואים שלוש שנים באושר וקרה סיפור כזה, אז קרה,

תתנצלי, תביני שאת התייחסת אליו כמו אל ילד פקוד שלך וזה מה שגרם לו לאבד שליטה,

נכון שלא כדאי להגיע למצב כזה של איבוד שליטה אבל אפשר להבין, במיוחד אם אתם נשואים כבר שלוש שנים ואת מכירה אותו כאדם עדין וטוב, אז קרה לו שהוא לא הצליח להשתלט על עצמו אחרי כל ההשפלות, יעבור, זה יכול לקרות. ואתם יכולים להתנצל ולחזור לחיות באושר ובאהבה.

ופעם הבאה תדעי שמתי שהוא קם, לא להתערב לו, הוא אבא שלו בדיוק כמו שאת האמא.

בהצלחה, , אל תתייאשי, זה יעבור.

התנהגת בצורה קצת טיפוסית לאישה, ולעניות דעתי את זאת שאיבדה שליטה לפי התיאור שלך..מחילה

אני כן חושבת שהשתלטת. נתת פקודות כאילו הוא לא שותף שלך. הוא אכן איבד שליטה וזה לא טוב, אבל שימי לב שהוא עדיין שלט בעצמו- לא היכה אותך או את הילד ובסוף גם תפס את עצמו. נצלו עכשיו את הזמן, תתעלו על עצמכם, ואל תתני לו להרגיש השוא האשם היחיד!! כי זה פשוט יגרום לו להמשיך להרגיש שאת מנמיכה אותו. תמיעיטי קצת את עצמך, תתנצלי על מה שעשית ותביני שלהבא מדברים על דברים כאלו מתוך התייעצות ולא מתוך מתן הוראות. את יכולה לומר: "לדעתי כדאי שלא נוציא אותו מהמיטה בלילות כיוון שהוא מתרגל לזה ומפתח הרגלים מגונים..." ותוסיפי עוד סיבות הגיוניות לדעתך, ואז- תשאלי אותו מה דעתו בעניין! אם הוא לא חושב כמוך, שיסביר למה, ותעשו מה שנקרא סיעור מוחות.

וכמובן שזה תקף לכל נושא משותף בחייכם.  ויותר מזה, מותר לך להתיעץ איתו ככה גם בדברים שקשורים אלייך אישית כמו קריירה, לימודים וכד'.

אבל בפועל כמעט ולא מתנהגים ככה. כשיש אהבה אז אין מעל ואין מתחת, יש ביחד.

אני למדתי בסיטואציה כמו שלך נגיד בלילה,פשוט לקום וזהו ולחסוך סרטים.

לפעמים רוצים שהבעל גם יהיה שותף בעזרה ואם לא יודעים איך בדיוק לבקש, זה יכול לגרום לבלאגן.

אני בערך תקופה של שנה לא ביקשתי מבעלי כלום, לחפש מוצץ בלילה, בקבוק וכו.

רק בגלל שעזבתי אותו , היום הוא הראשון שמציע כשנפל מוצץ לחפש.

פשוט תנסי לעזוב אותו תקופה מבקשת עזרה, כדי שדברים ירגעו.

חוץ מיזה אולי תחשבי על ללכת ליעוץ, יתכן שיש בינכם חוסר הבנה....

כן! כמו שאפרוח הדגישה: לפחות בהרגשה.

(ואפשר להדיין על זה רבות, אבל בטח לא בשירשור הזה.)

זה החוכמה של הנשים. שהן יכולות לנתב את אישן לפי רצונן ולתת לו את ההרגשה שהוא החליט זאת. (סליחה, גברים. או אולי סליחה  מהנשים- אני לא אמורה לגלות את הקלפים )

קראת מה שכתבתי בסוף או שהכותרת לבדה הקפיצה אותך?

אין ספק שזו דרך המלך.

אם לכם מתאים דגם התנהלות אחר - תהנו.

אם אתה רוצה להוכיח שקיצוניות מסויימת היא תקינה- אל תלך לקצה השני ותוכיח שהוא רע. יש גם דרך אמצע.

אף אחד פה לא טען שנכון שהאשה תשלוט על הבעל.

זוגיות זה דבר הדדי. אף אחד לא שולט על השני. אף אחד לא קובע לשני ואף אחד לא אומר לשני מה לעשות או לא לעשות.

ואף אחד לא "מתחת" לשני. ואין מקום לפחד בזוגיות!! אף צד לא אמור לפחד מהצד השני!

יש קונפליקט? פותרים אותו ביחד. 

יש בעיה? מדברים "עד שיוצא עשן" ומוצאים פתרון משותף.

יש פער? בונים ביחד גשר.

מחליטים ביחד על הדרך של הבית ועל הגישה החינוכית.

יש זוגות בהם לאשה נוח "לזרוק" את האחריות על הבעל ולעשות מה שהוא יגיד. וזו זכותה כל הבעל מסכים לזה. אבל זו בריחה מאחריות בעיני. בחרת להקים משפחה? בחרת להתחתן? קחי אחריות ותני את המקום שלך. תני את הקונטרה שלך גם אם היא לא זהה לזו של בעלך- ותמצאו פתרון ביחד. הקב"ה נתן לאשה כוחות לא כדי שתשתיק אותם רק כי בעלה חושב אחרת. 

ואין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה...

את סבורה שדרכו של הרב נחשבת "קיצונית"?

אני מחזיק, כמו רבים אחרים, בדעתו, ללא שום קשר לתיאור מצב אחר שהוצג כאן

אני מציע לך ולפרח-בר לקרוא היטב את המלצותיו והנחיותיו, כדעת תורה מיושבת שיצאה ממי שעסוק בשלום בית של אלפי זוגות ובהצלחה יתירה, ולא לקפוץ כל אימת שאתן נתקלות בנוסח או באמירה שנראית מבחוץ ובסיוע עולם מושגי רחוק מאוד מהטבע האנושי והגישה היהודית ככזו שאינה שיוויונית.

גם אם יש לך אסמכתא תורנית מ"אין סכין מתחדדת" וגו' שנאמרה בכלל על לימוד תורה בין שני בחורים שווים במינם ובשיעור קומתם.

לאהוב את אשתו.

מה קורה אם הוא כבר לא אוהב אותה, או שמעולם לא באמת אהב אותה?

מה עליו לעשות אז?

יש לך שאלה פרטית?

אינני דובר שלו, את מוזמנת לפנות אליו ואני בטוח שתיעני בנחת ובשמחה

כמו מאות נשים אחרות הפונות אליו מידי יום.

וחשבתי שאם אתה מביא אותו כדוגמה אז מן הסתם יש לך גם מה להגיד בנושא.

יש זוגות שהמודל הזה יתאים להם מאוד. ויש שלא...

אני לא חושבת שניתן לדבר היום על מודל מסויים של זוגיות וזהו זה.

אני כן חושבת שהיום יש עבודה הרבה יותר קשה לשני בני הזוג, כי צריך הרבה לדבר ולתקשר ולראות מה מתאים לצורך הנפשי והגשמי של כל אחד. אם הציפיות שלך מאישתך הם התנהלות כזו ואילו הציפיות של אישתך שונות לחלוטין - אתם בבעיה. ואילו אם שניכם מקבלים עליכם דרך מסויימת (ורב מסויים) ומוכנים לעשות עבודה כדי להתאים רק לדרך הזו - זו כבר סיטואציה אחרת.

אני זוכרת שההדרכה של מדריכת הכלות שלי היתה משהו כזה כמו שתארת, ואילו בחיי הזוגיות שלנו זה אחרת, כי בעלי מטבעו לא אדם שולט ומנהיג. יש נקודות בהם כן, ושם אני משתדלת לתת לו את המקום המכובד שלו (ולא תמיד בהצלחה.. אבל משתדלת..) ויש מקומות בהם אין לו צורך בכך אלא דווקא הוא זקוק לשיתוף (ולפעמים הייתי אולי בציפיות שלי רוצה שהוא יותר ינהיג, אבל זה לא מתאים לאופיו וגם מן הסתם לא לאופי שלי, יש גם מקומות בהם אני "דורשת" ממנו להפגין מנהיגות - ולפעמים זה הולך, לא תמיד, גם לדחוף מישהו למקום שלא לו זו לא בדיוק מנהיגות)

אז בונים זוגיות שמתאימה לנו, ולא היא לא הזוגיות המסורתית, אבל כן יש בה חלוקת תפקידים שהופכת למוגדרת עם הזמן, לפי הנטיות והאופי של כל אחד, ויש גם דברים שבהגדרה הם משותפים ושיוויוניים, ואם זה בסדר לנו, אז זה טוב. אחרת, אז כבר צריך לחשוב, לתקשר ולבנות משהו מתאים.

אני חושבת שהילדים, כן רואים את אבא בתור ראש המשפחה, ולא את אמא (זה גם נובע, וטוב שכך, מכל המצוות בהם אב המשפחה הוא הפעיל והעושה עבור כל המשפחה, הוא המנהל את שולחן השבת, לדוגמא...), אבל זה ממש לא מוגדר ומוחלט כמו שאנחנו חשנו כלפי ההורים שלנו בדור הקודם.

ואם הובנתי אחרת אזי הובנתי לא נכון.

ועצוב לדעת שכל כך הרבה זוגות מתגרשים בגלל שהם לא נותנים לבעל את המקום שלו בבית 

זה דבר לא מכבד בכלל. למעלה מכל ספק 

עקב העייפות התנהגת בצורה לא אופיינית לך.

אסור לך להתייאש. תלמדי את הלקח לפעמים הבאות.

הערה חשובה:

אסור אסור אסור להזכיר את המילה ''גירושין''

זה מילה לא קיימת בבית של זוג נשוי.

אפילו לא בשעה של איבוד שליטה טוטאלי!!!!!!!

לא להעלם מהבית מתוך מריבה.

לא לעשות נתק של דיבור לכמה ימים .

לא להגיד אני הולכת מחר להתקשר לאבא שלי ולאבא שלך.....

בס"ד

לגבי ההתנהגות שלך ושל בעלך כבר עלה פה ניתוח, שאכן הוא לא אלים,
גם את כמובן לא אלימה, אלא שהיחס שלך כלפיו גרר תגובה בהתאם.
 

השאלה שלי היא אחרת.
יכול להיות שאני מעלה פה נקודה שבאמת נכונה לגבייך ויכול להיות שלא, בכל אופן כדאי שתשאלי את עצמך :

למה חשת כשאבא אומר לילד שלו מספיק לבכות, זה איבוד שליטה? 
איך בעיטה שלו במיטה גרמה לך להרגיש שאת הבאה בתור?
למה כל הסיטואציה הזו כל כך הפחידה אותך? שהרי אי אפשר שלא לחוש את החרדה שלך מהסיפור.
(ואגב לדבר לילד בנימה ביקורתית על אבא שלו זה אחד הדברים הכי לא בריאים שניתן לעשות לו, זה באמת מחוץ לתחום!)

היות ומבחינה אובייקטיבית, הסיטואציה לא הייתה מאיימת ומזעזעת, אבל  כפי שאת מתארת אותך זה כן הפחיד מאד,
  אולי את חווית איזו שהי אלימות כילדה? 
אם זה בבית, אם זו סיטואציה אחרת שהיית חשופה אליה.
אני וודאי לא מצפה שתעני כאן על גבי הפורום,
אבל במידה ומאיזו שהיא סיבה קיים בך פחד שדבר כזה עלול לקרות לך,
חשוב שתכירי בו, שתביני מאיפה זה בא לך, ושב"ה אין לזה שום קשר לאיש הטוב והעדין שאת נשואה לו.
לעתים אפילו סרט מפחיד שראינו בגיל צעיר מידי, עלול להותיר "רשימו" בנפש, ולשתול פחד לא מודע שזה יקרה גם לי...  

לי אישית קשה להאמין שהתגובות הלא פרופורציונליות שלך נובעות מ"אופנה חדשה" של תלונות במשטרה וכ',
אם שלוש שנים עם בעל עדין וטוב, לא נסכו בך מספיק בטחון לא להיבהל ממנו כשהוא טיפה פחות סבלני,
יכול להיות שיש משהו עמוק יותר שכאילו חיכה לרגע הזה,
שתתגלה "האמת", שבאופן לאו דווקא מודע, תמיד חששת ממנה
נדמה לי שיש כאן פחד אמתי, רק שהו נובע מתובנה שחקוקה בנפש.
כאמור למה ואיך היא נחקקה- אני לא יודעת.
אבל חשוב וחשוב מאד אפילו להעלות את זה למודעות,
להכיר בזה, ולהשתחרר, על ידי הכרה שב"ה בעלך הוא לא כזה,
הקב"ה שמר עלייך, ובחסדיו המרובים נתן לך איש טוב ואוהב ועדין,
ומה שראית היכן שהוא, והותיר בך פחד כזה, ב"ה לא קשור אלייך.
הודאה לקב"ה על העדינות והמידות הטובות של בעלך,
הן כלי נהדר להשתחרר מהפחד שאולי חלילה יתגלה פתאום צד אלים שלו...

בהצלחה רבה שיהיה לכם!
 

את יכולה

חושבת שאם היה מדובר בי (אני רווקה, כן?) הייתי שולפת מפה כמה תגובות נבחרות, ונעזרת בהן כדי לסגור בעדינות את הנושא עם בעלי.

זה אם לפי הקשר שלכם הצעד של פתיחת השרשור הוא צעד שהוא יוכל לקבל בהבנה.

אני פצלש של ניק מאוד מוכר כאן, אגב. חלק ממי שהגיבו כאן יש להם קשרים אישייים איתי אז תבררו את המילים לפני שאתם מגיבים... לא הייתם מאמינים שאני היא הניק איתה התיעצתם ודיברתם רבות

ונקודה- אכן צדקת. יש לי עבר של הטרדה מינית ולכן אני חיה בפחד נורא

תודה לכולכן. קראתי הכל ואני יקרא שוב וינסה לתקן

ניכר שאתם זוג אוהב ומשפחה נהדרת,

אף אחד כאן לא שפט אתכם ע"פ אירועי לילה איום אחד.

בס"ד

או יותר נכון יש בך את הכוח לעבור את המסע הזה!
להשתחרר מהפחד,  להפריד בין הפחד שנובע מהעבר,
לבין המציאות הנוכחית הטובה ב"ה!!
להשתחרר מהעבר, כדי שתוכלי להתענג על הטוב שה' נתן לך!

המון הצלחה, 

ואם תרצי באישי אני כאן...

לא מנסה לחפות, ומנסה לחשוב ולתקן.

והאם האיש שלך חזר כבר? ניסיתם ליישב הדורים?

אני גם חושבת שהיית כאן באיזו סיטואציה מאוד חרדתית, אך לדבר מול הילד על שהאבא לא טוב ושאולי עדיף להתגרש (אפילו אם הוא תינוק, ו"לא מבין"), זה ממש פוגע)

גם בעלי מאוד מאוד עדין, אך במהלך 10 וחצי שנות נישואינו, ראיתי אותו לא פעם ולא פעמיים מאבד עשתונות במצבי לחץ/עייפות. גם לי זה קרה לא פעם. זה נורמאלי מאוד. (כמובן כל עוד נשמרים קוים אדומים...) ככה אנחנו, מכירים את הצדדים הטובים, וגם הפחות טובים ואת הנקודות שמכאיבות/מלחיצות אותנו. צריך לדעת לטפל בנקודות האלה, וצריך גם לפעמים לדעת להרפות וכשבן הזוג כועס, לא להמשיך להגביר את הסיטואציה, אלא לחכות בסבלנות עד יעבור זעם, אחרת הסיטואציה רק תתגבר ותהיה יותר קשה...

תראי, האיש שלך, גם עם כל הכעס והעייפות, הלך וניקה את הנטלה שנשפכה, לא כל אחד היה עושה זאת בסיטואציה הזו.

אז שבו, תדברו וישבו הדורים. אם את יכולה, תפתחי בפניו גם את מה שהרגשת באותו לילה ואיך החרדות גרמו לך לצאת מפורפורציה, אני בטוחה שהוא יעשה בהתאם, ויסביר לך אילו נקודות גרמו לו לאבד עשתונות. ואם קשה, אולי שווה איש מקצוע...

וה' יעזור לך להשתחרר מכל "שאריות" רעות של עבר.

בוודאי שחלילה מלדבר אלייך במילים פוגעות-אישית, כמו שחלילה שתעשי זאת כלפי בעלך, אבל המודעות החדה מהיכן הבעיה מתחילה - יכולה מאד לסייע לך. אשה צעירה ששואלת האם היא היתה הלא-בסדר והיכן, זה סימן טוב של רצון להבין מה קרה ומה צריך לתקן.

בעז"ה כשתעשי את זה - נראה מהסיפור שאין ספק שבעלך ישמח איתך ובך, יעבור על מה שהיה, ושניכם תצאו מזה יותר גדולים ומבינים.

בהצלחה.

[לגבי מה שכתבת "לא הייתם מאמינים".. תנוח דעתך. גם לאנשים מאד מוצלחים יכולים לקרות תקלות שאיכשהו קצת יוצאות מכלל-שליטה. בוודאי כשמדובר בשעות כאלה, שבאופן נורמלי הן שעות שינה ולעיתים יש גם עייפות. בוודאי כאשר חסר קצת נסיון איך ומה מדברים, ומה לא]

עכשיו הסיפור נשמע לגמרי אחרת..

אז תקומי לילד בעצמך 

לדעתי לא היית אלימה אלא דיברת לבעלך לא יפה בהתחלה והוא הגיב לזה בחוסר פרופורציה ואז את הגבת

אם זה חד-פעמי אז תעברו הלאה אבל אם בעלך ימשיך להגיב ככה אז זה לא בסדר

לא הופכים את כל החדר באמצע הלילה בתגובה לאמירה - למה הוצאת ילד מהמיטה, זה מוגזם

מה זה - אני אזרוק ילד ותסתדרי לבד?

יש לך על מה לעבוד אבל זה לא מצדיק תגובה שלו

זה מזכיר לי קצת את הבן שלי - ילד של שכנים קילל אותו ואז בן שלי כמעט פירק אותו במכות, זה היה קצת מוגזם. אבל הוא ילד קטן ובעלך גבר בוגר 

אני בכלל לא חושבת שאת היית אלימה!!.

אני חושבת, כאמא, שרוב הפעמים אמא קוראת את המצב עם הילד יותר טוב מהאבא ויודעת איך כדאי לנהוג מבחינת שינה, התערבות וכו'. ולכן אני מבינה לגמרי שאמרת לו שלא כדאי לקום לילד ו7להתחיל להתעסק איתו.

מצד שני, אני חושבת שאם נתת לבעל את האחריות אז צריך בכוח להתאמץ ולא להתערב. כי אחרת זה יוריד לו את המוטיבציה לעזור שוב. גם אם הוא לא היה מתפרץ נראה לי שזה היה פוגע.

עוד מקודה. שאני חושבת שצריך להכיר את המציאות, אם למשל את יודעת שבלילה הוא עייף ועם פחות סבלנות, לא כדאי להכניס אותו למקום הזה.

כשהגדולה שלי הייתה תינוקת ראיתי שבעלי ממש יכול לצאת מדעתו מהבכי שלה בלילה אז העדפתי שהוא יישן ויעזור לי בדברים אחרים ושלא יהיה חס וחלילה דברים לא טובים שיצאו מזה.

אני מניחה שעכשיו שניכם פגועים וצריך איכשהו לצאת מהסיפור הזה. ע"י הבנה ואהבה.

אבל אני רוצה לומר בנקודה, שאם המקרה הזה הוא לא מקרה יחיד, אני הייתי פונה לייעוץ יותר משמעותי. כי אם זאת נפילה אז זה יכול לקרות לכל אחד אבל אם זה דפוס זה עלול להיות בעייתי מאד..

לילות שלמים

ואז אבא התחיל לקום אליו נניח הוא קם ובכה. אני בשקט קמתי הבאתי לו דיסה המשיך לישון מייד, לעומת אבא שמוציא אותו ומשחק איתו ומדבר איתו

אבל אז נמאס לו פתאום כי הוא עייף זורק אותו במיטה... והילד מתחיל לבכות אז הוא צועק עלי תקומי אליו כבר את!!

ואני מרגישה שזה לא הוגן... למה אני צריכה לשלם על הטעויות שלו?

ולילה הבא אותו סיפור

אני לא מעירה לו מילה שותקת וזהו. אבל אני סובלת

ותודה למי ששאלה- אני עובדת בעבודה קשה מאוד מ7 עד 4 כל יום ואני לבד עם הילד רוב השבוע כי הבעל עסוק

אז לפחות בלילה מותר לי לישון?

הוא הורס את השינה של הילד ובא אלי שאני ירגיע אותו

ולא הילד לא מבדיל אם זה לילה של אבא או לילה של אמא... נשמע מגוכח ללמד אותו (10 חודשים)

ככה

כשאנחנו מדברים התקשורת נפלאה

סיכמנו שאין צורך לקום אליו

והגדרנו ביחד כללים ברורים

לבעלי כן יש בעיה קלה של משמעת עצמית ושליטה עצמית שמתבטאת גם בתחומים אחרים

ורואים האם בטוח שהוא שלם עם הסיכום, ולא כי אינו רוצה להגיע לויכוח איתך..

ואם יש לו "בעיה קלה" כזו (הרי גם לך - כש"חטפת" את התינוק, היתה בעיה דומה..) אז לקחַת את זה מראש כחלק ממנו - ולא להיכנס ללחץ אם יוציא את התינוק למרות "הסיכום" (ואגב, אם את מניחה מראש כך - ואומרת לו "אתה מאבד שליטה", אין כמו זה כדי להעצים תופעה כזו..).

הערובה הכי טובה לפעילות משותפת - היא שזה ממש מגיע משני הצדדים.

תצליחו בעז"ה. ותגדלו מזה.

תטפל בתינוק. וכך הוא מטפל בו לוקח אותו ומכין לו דיסה.

ויכול להיות מכאן כל האי - הבנה.

שהוא חשב שביקשת לטפל בתינוק ופתאום את אומרת למה אתה מוציא אותו ובהבנתו את זאת שביקשת לפני שניה שיטפל בתינוק. ואז זה התגלגל.

נשמע לי חוסר שינה רציני, שפשוט חייבים להשלים אותו גם את וגם בעלך

וכדאי לך להעביר ילד לחדר אחר ולהרגיל אותו חזרה למה שאת חושבת לנכון, כנראה בעלך לא יכול לעזור לך בקימה בלילה אז תצטרכי להרגיל אותו בעצמך

וכן זה מפחיד כשבועטים במיטה ובדברים אחרים, נשמע לי מוזר שכולם כתבו פה שזו תגובה נורמלית ולא מפחידה

המחשבה ש"רוב הפעמים אמא קוראת אתהמצב יותר טוב מאבא", כהכללה, היא היא מוטעית. תלוי באנשים.

המחשבה "נתת לבעל את האחריות" היא מוטעית לחלוטין. כדאי להפנים שאבא הוא אבא לא מכח "האצלת סמכות" ע"י האמא.. זה עיוות שמלבד הבעיה בו עצמו, עלול להביא גם להתנהלויות מסוג זה.

בכללי, כדאי להיות מסוייגים בהסקת מסקנות ממשפחה למשפחה.

וגם כשיש קשיים עושים ביחד מתוך שותפות.

ולגבי איך לחנך, אז דנים על כך לבד,עם קפה ועוגה ולא ליד הילד בצעקות.

ממה שאני רואה, שנכם הייתם מאוד אלימים.

את מילולית והוא פיזית ומילולית.

אני חושבת שכדאי לדבר על מה שהיה ומה אפשר לעשות שזה לא יקרה.

הרי בסופו של דבר,ממה שאני מבינה ממך, אתם זוג טוב.

בהצלחה

בלי זה, התגובות שלך נשמעו מאד לא-פרופורציונליות, במיוד שאת מדגשיה שהוא אחד האנשים הכי עדינים בעולם.

אני מציעה לך ללכת לטיפול, זוגי או אישי, כדי להשתחרר מהטראומה של העבר, כדי שהיא לא תנהל לך את ההווה.

אל תתני לזה להחריב מערכת זוגית, במיוחד שזכית בבעל עדין - וזו לא מתנה מובנת מאליה.

זה מסע לא פשוט, אבל שווה.

מניסיון.

הוא יותר!

גם בגלל ש"הוא התחיל", נשמע קטנוני אבל נכון לדעתי

(אמנם את אמרת לו איך להתייחס לילד כשהוא זה שטיפל בו אבל זה ממש ממש לא מצדיק תגובה כזאת)

וגם בגלל שתגובותיו היו יותר אלימות משלך, שלך היו יותר באלימות מתגוננת כזאת,

ככה זה נשמע לפחות..

בכל מקרה נשמע לי מוזר שהכל לגמרי פורח 3 שנים ולפתע פתאום קורה מקרה כזה קיצוני

אז התיקון והעליה קלים יותר ממה שנראה.

עזרה מקצועית. אין כאן אחד יותר קורבן מהשני. יתכן בהחלט שבעלך מבוהל כמוך מהמצב. הילד צריך אותכם יחד לא אחד כנגד השני. זה דורש עבודה וזמן של התגברות והתבגרות. זה אני אומרת מנסיון של 24 שנות נישואים. עם משברים דומים. לא נשמע שבעלך "האלים הקלאסי". הוא כעס אבל גם החזיק את עצמו. ושימי לב לתפקיד הקדוש המעונה. בתור ילדה לא זיהיתי את זה כשהורי התגרשו. לכאורה הוא היה הרשע והיא המסכנה. היום בעבודה עם עצמי אני רואה כמה קל לעשות מהשני הרע. זה משחק לא הוגן. נכון הוא לא היה צריך לפנות עליך בטון כזה. ויש לו מה לתקן. אבל נראה שהוא מוכן וזה העיקר. המון הצלחה והעיקר תפילות תפילות תפילות כי זה באמת קריעת ים סוף. אבל שווה תראי בעזרת ה' בבר מצווה של הבן. נ"ב לפעמים כדאי לנו להרפות ולתת גם לבעל לטפל אפילו בדרכו השונה. שונה אבל אולי גם נכונה. אחרי הכל 3 שותפים באדם אביו אמו והקב"ה. וברוך ה' שזה מאוזן כך!

בעצמה לדעתי יש בה "אלימות", במחילה.. וגם מעודדת את זה.

מה זה "הצורך שלך להציב גבולות".. בעל זה לא ילד קטן. היא לא "מציבה לו גבולות" - אלא מדברת.

ומה זה "לא מחליטים חד צדדית על טיפול שונה".. זה לא מעבדה כאן. אדם קם באמצע הלילה, מטפל כפי שהרגיש באותו זמן. אם חושבים שלא מתאים לסיכום, אפשר לשוחח על כך למחרת, ובנחת. לא "להתעצבן" ולדבר לא כראוי, ובוודאי לא "לקחת את הילד"...

"מציע תציבי קו אדום לבעלך"... יש להניח שהמציע לא יטפל בתוצאות הברורות של התנהלות כזו מצידה..

משפחה זה לא מחשב. ותגובות מסוג זה, יכולות להרוס. חכמים היזהרו בדבריכם.

ויכול להיות שהוא אפילו טועה לדעתך, אבל הוא לא אלים.

וגם הפותחת לא הייתה אלימה.

בעלה השתמש בכוח (זריקת חפצים, איומים- "תסתובבי מיד! אחרת אני זורק את הילד למיטה ושאת תסתדרי איתו בעצמך!", הזזת המיטה שעליה היא יושבת בבעיטה בשביל להפחיד וכו').

והיא- דברה אליו לא יפה, אבל בהחלט לא חרגה מאיך שצריך להגיב למי שמתנהג בצורה כזו באותו הרגע.

במחשבה שאחרי מעשה- אפשר לבדוק איך היא נותנת לו יותר ביטחון באבהות שלו, ואת המקום שלו בבית,

אבל לא לבלבל מושגים- היא לא הייתה אלימה, וגם התגובה של "מנסה להבין" לא הייתה אלימה.

שקראת את דבריה בצורה שמנתקת מההקשר.  לקחַת תגובה שלו, ולהתעלם מכך שהעידה בעצמה שזו היתה תגובה על דברים שנאמרו "בעצבנות"...  זה גורם לעיוות השיפוט.

כך גם ההתעלמות מ"לקחתי את הילד" (זו בהחלט התנהלות "אלימה")..  ובכלל, מכך שהיא לא "הגיבה", כלשונך, אלא לכל היותר "הגיבה לתגובות"... (אף כי בוודאי היה עדיף לא להגיע לדיבור הזה מאף צד).

אינני יודע מה האינטרס בלהתעלם מזה. לדעתי, זה לא ייטיב גם איתה - רק מזמין את הפעם הבאה, חלילה..  כל אחד צריך להכיר מה הבעיה אצלו - ועליה לעבוד.

ולגבי תגובת קודמך. הבעיה אינה אם הוא "טועה לדעתי" - לכל אחד יכולה להיות דעה/קריאת תמונת מצב, משלו. 

אבל הצורה שבה הדברים נכתבו, היא אכן בוטה ומשסה אשה בבעלה ללא צורך או הצדקה, כאשר היא מעידה על עצמה שאלו לא דברים שהתחילו מהיום, ושמדובר באדם עדין בכללי. כשבתוצאות התנהלות מעין זו, היא תצטרך לשאת לבד.

על דברים שנאמרו "בעצבנות".

אני מסכימה אתך מאוד ברעיון הכללי- שכשמדובר באדם שבד"כ מתנהג בעדינות ובכבוד צריך לראות ולבדוק מה גרם לו להגיע למקום הזה (בשונה מאדם שהיה מגיב כך שבוע אחרי החתונה- שאז הייתי אומרת לה לקחת את הרגליים וללכת),

אבל זה לא הופך את התגובה שלו ללגיטימית.

ואני מסכימה גם עם זה שצריך לתת לבעל מקום טוב, מרכזי ובטוח באבהות שלו, אבל זה לא גורם לי להגיד לה שהיא הייתה אלימה, כי היא לא. היא לא השתמשה בכוח בשביל להפחיד אותו, ולא איימה עליו שתפגע בו בשביל להשיג משהו חוץ מלהגן על עצמה ועל הילד.

גם כשרוצים לראות את הזויות של לימוד זכות על הבעל, זה לא צריך להיות ממקום של טשטוש מושגי, וזה לא מונע את החובה לבדוק איך הוא לא מגיע שוב למקום הזה- גם אם היא תדבר בצורה לא יפה (ואין ספק שצריך לעבוד על דיבור יפה ומכבד- תמיד! אבל לא מתוך פחד מהתפרצות).

לכולנו יש מה לבדוק ומה לשפר מול בני זוגנו- אבל יש קוים אדומים שלא עוברים. במקרה הזה הוא עבר את הקו האדום.

וצריך לדעת להגיד את זה.

אנחנו מדברים ממש על אותם עקרונות.

[ואגב, אני לא אמרתי בשום מקום שהיא היתה אלימה.. זה היה נוסח השאלה שלה. אמרתי - נקודתית ולא באופן עיקרי בדברי - ש"לקחת את התינוק" מאביו, באופן שתיארה, זה אכן אקט "אלים", יחסית כמובן. לא פחות ממה שעשה אח"כ בתגובה לכך. ההגדרה שכתבת, של "לא השתמשה בכח בשביל להפחיד אותו", אינה הגדרה היחידה להתנהגות כחנית לא-במקום. מספיק עצם ההתנהלות הזו. וזה לא נעשה "כדי להגן על עצמה ועל הילד", אלא מתוך "עצבים" בעלמא על דבריו.. כפי שעולה מהתיאור. וחבל יותר מידי להתדיין בכך, בשעה שמן-הסתם הם כבר מאחרי זה... למה נעורר..  אלו לא אנשים רעים, אלא כפי שעולה מכתיבות קודמות, כנראה טעויות של צעירוּת גדולה שממנה נבנו הנישואין]

כנראה שההבדל הוא בניתוח המציאות. בעוד שאת חושבת שמי שצריך עליו "זווית של לימוד זכות" הוא הבעל - אני חושב שבמקרה זה זו דווקא האשה. כי החלה ב"מהלך" הזה, בצורה מזלזלת מול הילד (שהאבא כנראה רגיש לכך, בצדק). בעוד שאת חושבת שהוא "עבר קו אדום" (שבוודאי נכון שיש קווים שאסור לעבור אותם, כדברייך), אני חושב שהיא עשתה זאת. אם כי לדעתי, הקווים האדומים ששניהם עברו, הם לא ממש אדומים..  אולי ורוד-בהיר ביחס למצב שהיה...  היא עצמה הסבירה אח"כ ש"פירשנה" את התנהגותו בגלל דברים שעברה בילדותה וחוששת מהם.

חשוב גם לעמוד על ההבדלים בין איש לאשה.  מבחינת איש, זה שהאמא "חוטפת בעצבים" את התינוק - זה לא פחות מאשר מבחינתה מה שהוא מזיז אח"כ את המיטה לא-בעדינות כדי למצוא מוצץ..  זה שהיא אומרת לתינוק "איזה אבא" וכו' - זה מוציא מהדעת לא פחות מאשר שפיכת הנטלה על הריצפה.  דומני שזו אחת הטעויות כיום - הגדרת ההתהגות הבלתי-באה-בחשבון לפי קריטריונים מסויימים בלבד...  אם-כי ברור, שהלוואי שאף אחד לא יגיע לשום ענין כזה, מכל כיוון.

[ואגב, אינני חושב שהיא צריכה "לתת לאבא מקום מרכזי ובטוח באבהות שלו". זה לא דבר שהאבא אמור "לקבל, מהאמא. האבא הוא אבא, האמא היא אמא. ושניהם צריכים להכיר בלגיטימיות זה של זה. לטובת עצמם קודם כל]

כאילו יש "הצעה לרפות את ידיה מפעולה נחושה להכחדת האלימות"... היא שלך..

בוודאי שלא זה הכיוון. אם היה מדובר במישהו שזה הנשק שלו - אז ברור שאין לכך מקום.

הענין הוא, שכאן ההגדרות הן אחרת לדעתי. "אלימות" (יחסית, כמובן.. אף אחד מהם אינו כזה), אינה יותר במה שנכתב בדבריה לגבי תגובותיו, מאשר במה שהיא עשתה/דיברה. 

מה שאתה כותב "אמרו משהו פוגע ומכאיב" - מרמה מסויימת ומעלה, זו אלימות מילולית. לא פעם היא לא פחות חמורה מאלימות מסוג אחר, אם כי, כמובן, חלילה וחלילה לראות היתר כלשהו לענות עליה ב"נגיעה פיזית" כלשהי.

וכאן לא היתה אלימות פיזית חלילה, מאף צד. אני לא מקבל ש"לחטוף תינוק" מאביו בעצבים, זה פחות חמור מאשר נטלה שנשפכת על הרצפה. כמובן, שניהם אינם דברים שטוב שיקרו..

כבר העירו כאן על כך שפירשה את "ישיבתו קרוב אליה" ואמירתו שלא תדבר כך אל הילד, כאילו "עמד לעשות משהו", על אף שכמובן לא עשה...  היא עצמה אמרה אח"כ שזה בגלל חוויות שיש לה מילדוּת. לא קשור אליו.

אני דווקא הייתי מעריך שאמר בשקט לא כ"איום", אלא כי לא רצה שהילד ישמע - דבר שאותו עצמו הוא ביקר לפני כן...

על כן, אם רוצים "פעולה נחושה" להכחדת דברים שהיו כאן לא בסדר, מכל הצדדים - הנחישות היא דווקא בסבלנות ורכות. לא בצורה והסגנון שהצעת, כנראה מתוך איך שפירשת את המצב.

נכון שכל אחד צריך גבולות, וזה רק תומך בשיתוף. אבל לא להגיד לאשה שהיה לה אירוע עם בעלה, כפי שתואר לעיל, תציבי לו גבולות..  אמירות כאלה בעצמן צריכות "גבולות"...  במבחן התוצאה, במקרה כזה, זה רק יעצים חלילה את ההתנהלויות השליליות, שלה, וכתגובה מתגוננת גם שלו.  כלל לא דומה למציאויות אחרות, ל"ע, קשות.

[ובוודאי אני מסכים עם מה שכתבת בהודעה הבאה ש"אין מקום לאלימות בבית היהודי".. רק שאני לאחושב שהוא "עדין בכללי ואלים כשמתעצבן".. אלא שהיתה פה עצבנות-הדדית, שהתחילה כפי שכבר פורט - והתרופה אינה ע"י הצעות "קשות", אלא בכיוון עדין יותר, מברר, ובמידה רבה גם שינוי גישה של הבחורה היקרה הזו]

אנחנו החלטנו אחרי החתונה שלא נותנים לעצמנו להגיע למצב כזה, ב"ה בזכות בעלי זה עבד, אני חושבת שבכל זוג יש אחד שיותר קל לו לשלוט בעצמו, והוא זה שחייב לעצור כי מרגע שמרימים קול קל להגיע לקטסטרופה...
 כשאני מתחילה הוא ישר אומר לי זה לא נעים ובואי לא נדבר ככה, וזהו אני נרגעת, זה קו אדום אצלנו וב"ה עוזר כ"כ

צימר במחסיה, עלה לנו 1000 לסופש

כל המתחם מגודר ורק שלכם יש בריכה וגקוזי פרטיים ומטבחון נוח.

אפשר להוסיף 200 ולהישאר גם מוצש עד ראשון בבוקר

אפשר להגיע בתחב"צ?

מחיפוש מהיר ראיתי שיש לפחות 4-5 צימרים ביישוב הזה. התכוונת למשהו ספציפי?

אשמח לעוד תגובות

אבל אני מכיר אדם שהקים עסק למציאת רכבים יד 2, לפי תקציב וצרכים. הוא בעצמו מחפש את הרכב, בודק אותו, עושה משא ומתן עבורך על המחיר וכו'.

נעזרתי בו כבר פעמיים, וזה אחרי שהגעתי אליו דרך אח שלי שרכש דרכו. השירות עולה 3,300 ש''ח.

לדעתי, רק על מציאת תקלות שבאף מכון מורשה לא בודקים, הוא לגמרי שווה את המחיר. במיוחד אם אתם כמוני לא מבינים ברכבים .. והוא גם מילואימניק אז בכלל כיף. 

אני לא מכיר אותו אישית ואין לי שום אינטרס...

לנו זה עלה 2000 אם אני זוכרת נכון (אבל היה לפני כמה שנים, אולי העלה את המחיר מאז).

עלות של ליסנג פרטי הבסיסי יהיה כ2000 שח לחודש בהתחייבות ל3 שנים.

עם סכום כסף כניסה ויציאה

כך שתשלמו כמעט 60-70% מערך של רכב חדש

אבל בסוף התקופה לא תשארו עם רכב

בליסנג תפעולי זה יעלה כמעט פי 2 כל חודש

נו בטח עליכם, רק שאני צריך לשלם פי 2 מירידת הערך בשביל שזה יהיה עליכם... 

לפני שבוע העלית פוסט על כך שחברה טובה שלך מתחתנת, ולך זה קשה כי את עדיין רווקה.

ועכשיו תוך מספר ימים את כבר מתחתנת בעצמך...? 

חברה קרובה מאוווד מתחתנת וקשה לי מאווד - לקראת נישואין וזוגיות

תכלס השאלה הקודמת היתה לחברה שלי שרצתה לשאול... (חסום לה משום מה)

אבל אם באמת את מתייחסת לזה כמשהו גדול שיכול להשפיע על הזוגיות שלך- אז כנראה זה באמת עניין שצריך לפתור. קודם מול עצמך, ואח"כ מולו.

הרי זה לא אסור..

אבל כן נשמע לי מוזר שאת זקוקה לחיבוק ארוך מחברה כדי להרגיש את האהבה המיוחדת והנקייה בינכן...

בד"כ נשים מבטאות רגש באמפתיה בלהכיל אחת את השניה פחות יצא לי לחבק חברה שעות ברגיל (לא מדברת על מקרה קיצון נניח שמישהי מאבדת אדם יקר ואז נותנים לה חיבוק ארוך אלא כהרגל בינכן של חיבוקים ארוכים)

כן נשמע לי יותר נכון לשמור כאלה דברים לבעלך ובהמשך לילדים...בהצלחה

אבל במג'יק קאס העברנו הרבה שעות מאוד מהנות

זה חור עולם. חוץ מברכב אין דרך להגיע לשם וגם אין סיבה.

שווה אולי לקפוץ

לנסוע ספיישל אני חושב שבירושלים יהיה יותר מבחר ובמנעד מחירים גדול יותר

אבל לפני שרצים לחנויות

90% מהחנויות ממציגות את הדברים שלהם באינטרנט

מציע לעשות את השוואת המחירים באינטרנט ורק אחרי שנסגרים על משהו ספציפי לנסוע לראות אותו פיזית

אני משתף בצורה קיצונית.

זה העלה את הזוגיות שלנו עשרות מונים למעלה,

פתר הרבה מאוד בעיות שהיו לנו (בעיקר לי),

ושחרר הרבה מתח וחרדה.

אבל זה הגיע עם השנים, לא חושבת שהיינו בנויים לזה בשנים הראשונות.

צריך ביטחון עמוק אחד בשני ובמקום שלנו, חוסר שיפוטיות וקבלה, לא רק בתחום הזה.

צריך המון נפרדות והבנה שלא כל מעשה שהשני עושה קשור אלי. 

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

יש משפט חשוב של דוקטור ויקטור פרנקל (ועוד רבים וטובים) שחשוב רגע להנכיח לעצמנו עכשיו:

כל התנהגות/תגובה בלתי נורמלית במצב/במציאות בלתי נורמלית - היא נורמלית.

אז מצאת את עצמך / את אשתך / את אישך / את הילד ברגרסיה בתחום מסוים?

אתם נורמליים.

זו המציאות שלא נורמלית.

אז לוקח לך שוב שנה לעשות פעולה פשוטה?

הכל עמום, מבולבל, לא מרוכז?

את נורמלית. אתה נורמלי.

פתאום בוכה כאילו בלי סיבה הנראית לעין?

כל פעולה הכי קטנה נראית כמו הר?

התחלת דיאטה בדיוק לאחרונה ומאתמול מחפשת רק מתוק ומנחם?

הסבלנות מתקצרת לפתיל קצרצר או אפילו בלתי נראה?

לא מבינה את עצמך?

שואל מה נסגר איתי?!

תוהה לעצמך או אפילו מבקרת את עצמך: מה זה מה קורה איתי?!

את נורמלית. אתה נורמלי.

ומה יעזור גם לנו וגם לזוגיות שלנו עכשיו?

בעיקר חמלה.

הבנה.

לגיטימציה לאנושיות שלנו.

המון חמלה ואהבה.

לעצמי. לאשתי. לאישי.

לקחת נשימה עמוקה

ועוד אחת

להוריד סטנדרטים כרגע במה שאפשר

ובעיקר לזכור שגם אני וגם בעלי/אשתי - אנושיים.

ועוברים, שוב, בתוך מציאות מוטרפת.

ולנסות למצוא עוגנים גם כעת

ולנסות לחזק את עצמינו ולהתמלא ממה שעוזר

לנו, ולזוגיות שלנו.

בשורות טובות ב"ה 🩵🙏

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.