אני לחלוטין לא מבין:

את שואלת "איך להתייחס אליו"?....

כאילו הוא ה"בעיה" - ואת צריכה להבין מה לעשות "איתו"?....

[לא ראיתי כלל את השרשור שהקודם שאת מדברת עליו]

להבחנתי כל הסיפור התגלגל ממך - ואני חושב שהמודעות לזה חשובה.

הרי היתה כאן הדרגה:

בתחילה נתת לו "הוראה" איך לטפל בו. שיכין דייסה ולא ידבר (ועוד לפני כן "ציון" שקצת איבד שליטה..). אי הבנה ראשונה. הוא אבא. מטפל איך שנראה לו. לא מוצא חן - תנהלי איתו שיחה חינוכית ביום. מה שייך "הוראה" כזו?...

הוא הגיב. כנראה נפגע מההוראה. דרש אי התערבות. כמובן כל המצב הזה כבר לא טוב. אבל עדיין לא יצא משליטה.

שלב הבא: "תשלוט על עצמך. אתה מתחיל לאבד שליטה". זו אמירה פוגעת ו"מייצרת" מציאות. מה הוא מגיב? שאם לא - אז הוא שם את התינוק אצלך.

השלב הבא: את פועלת באלימות. קמה. "לוקחת את הילד" (וכי הוא ילד שלך יותר משלו?..). "אני לא צריכה את העזרה שלך".. טעות: הבעל אינו "עוזר" שלך.. הוא אבא בדיוק כמו שאת אמא..

אומרת לילד (!): "מסכן אתה לא אשם שישלך כזה אבא"....  נו?..

בדמיונך "עוד רגע יבעט אחרי המיטה"... את מאיימת במשטרה ו"הטרדה".. עד לרגע זה לא ראיתי שהוא "הטריד" יותר מאשר את.

אח"כ - כמובן, בכי, שאת זה אין לו.

אח"כ דיברת נורא ואיום (אל הילד כמובן. כשאינך תופסת מה דבר כזה עושה לאבא שלו). צרחת, כלשונך..

אני באמת לא כ"כ מבין: את "מדקדקת" על כל תגובה שלו - שבוודאי אינן תגובות שהיינו רוצים שמישהו יגיע אליהן. ולא רואה את ההתנהלות שלך, גם מצד ה"כחנות" שלה כלפי הבעל - וגם איך היא ממש "מזמינה" את התגובה הקשה.

אני חושב, שאת צריכה לעשות איזה ריוויזיה בתפיסה שלך. ביחס לבעל. ביחס לצורת דיבורך אליו אם משהו לא נראה. ביחס לילד ומשמעות האבא עבורו.  וגם להשתחרר מהאופנה הסטיגמטית שנהייתה היום, כאילו כל תגובה של הבעל להתנהלות בלתי נסבלת כמעט, היא "הטרדה" ו"משטרה".. המחשבה על ה"פריווילגיה" הזו, יכולה לגרום לאשה לאבד קצת את המחשבה מראש איך אמורים להתנהל.

אם יש לכם אפשרות, הכי טוב זה לשבת בענוה ונחת על מה שהיה. שלב-שלב. להודות במה שלא היית בסדר. להסביר ממה נבהלת. להגיד שאינך מאשימה כי את יודעת ממה זה בא. לבקש שאם קורה שיוצא כך, שישתדל להתאפק ואת מצידך תקבלי אח"כ בנחת מה שיעיר. לבקש סליחה על מה שצריך - יש להניח שהוא יעעשה כך במקביל על מה שהוא "איבד ראש" יותר מידי.

ותחשבי להבא על קצת מעבר לכך. ביחוד על כך שהאבא לגיטימי בהבנתו איך להתייחס לילד, לא פחות ממך.

ה' ירחם ויעזור.

יש לי עוד הרבה מה לומר אבל נעצור פה.

גם מה שהרב דן אמר.

יש אפשרות לכתוב פה משהו שגם את וגם בעלך תקראו?

ואם אתם נשואים שלוש שנים באושר וקרה סיפור כזה, אז קרה,

תתנצלי, תביני שאת התייחסת אליו כמו אל ילד פקוד שלך וזה מה שגרם לו לאבד שליטה,

נכון שלא כדאי להגיע למצב כזה של איבוד שליטה אבל אפשר להבין, במיוחד אם אתם נשואים כבר שלוש שנים ואת מכירה אותו כאדם עדין וטוב, אז קרה לו שהוא לא הצליח להשתלט על עצמו אחרי כל ההשפלות, יעבור, זה יכול לקרות. ואתם יכולים להתנצל ולחזור לחיות באושר ובאהבה.

ופעם הבאה תדעי שמתי שהוא קם, לא להתערב לו, הוא אבא שלו בדיוק כמו שאת האמא.

בהצלחה, , אל תתייאשי, זה יעבור.

התנהגת בצורה קצת טיפוסית לאישה, ולעניות דעתי את זאת שאיבדה שליטה לפי התיאור שלך..מחילה

אני כן חושבת שהשתלטת. נתת פקודות כאילו הוא לא שותף שלך. הוא אכן איבד שליטה וזה לא טוב, אבל שימי לב שהוא עדיין שלט בעצמו- לא היכה אותך או את הילד ובסוף גם תפס את עצמו. נצלו עכשיו את הזמן, תתעלו על עצמכם, ואל תתני לו להרגיש השוא האשם היחיד!! כי זה פשוט יגרום לו להמשיך להרגיש שאת מנמיכה אותו. תמיעיטי קצת את עצמך, תתנצלי על מה שעשית ותביני שלהבא מדברים על דברים כאלו מתוך התייעצות ולא מתוך מתן הוראות. את יכולה לומר: "לדעתי כדאי שלא נוציא אותו מהמיטה בלילות כיוון שהוא מתרגל לזה ומפתח הרגלים מגונים..." ותוסיפי עוד סיבות הגיוניות לדעתך, ואז- תשאלי אותו מה דעתו בעניין! אם הוא לא חושב כמוך, שיסביר למה, ותעשו מה שנקרא סיעור מוחות.

וכמובן שזה תקף לכל נושא משותף בחייכם.  ויותר מזה, מותר לך להתיעץ איתו ככה גם בדברים שקשורים אלייך אישית כמו קריירה, לימודים וכד'.

אבל בפועל כמעט ולא מתנהגים ככה. כשיש אהבה אז אין מעל ואין מתחת, יש ביחד.

אני למדתי בסיטואציה כמו שלך נגיד בלילה,פשוט לקום וזהו ולחסוך סרטים.

לפעמים רוצים שהבעל גם יהיה שותף בעזרה ואם לא יודעים איך בדיוק לבקש, זה יכול לגרום לבלאגן.

אני בערך תקופה של שנה לא ביקשתי מבעלי כלום, לחפש מוצץ בלילה, בקבוק וכו.

רק בגלל שעזבתי אותו , היום הוא הראשון שמציע כשנפל מוצץ לחפש.

פשוט תנסי לעזוב אותו תקופה מבקשת עזרה, כדי שדברים ירגעו.

חוץ מיזה אולי תחשבי על ללכת ליעוץ, יתכן שיש בינכם חוסר הבנה....

כן! כמו שאפרוח הדגישה: לפחות בהרגשה.

(ואפשר להדיין על זה רבות, אבל בטח לא בשירשור הזה.)

זה החוכמה של הנשים. שהן יכולות לנתב את אישן לפי רצונן ולתת לו את ההרגשה שהוא החליט זאת. (סליחה, גברים. או אולי סליחה  מהנשים- אני לא אמורה לגלות את הקלפים )

קראת מה שכתבתי בסוף או שהכותרת לבדה הקפיצה אותך?

אין ספק שזו דרך המלך.

אם לכם מתאים דגם התנהלות אחר - תהנו.

אם אתה רוצה להוכיח שקיצוניות מסויימת היא תקינה- אל תלך לקצה השני ותוכיח שהוא רע. יש גם דרך אמצע.

אף אחד פה לא טען שנכון שהאשה תשלוט על הבעל.

זוגיות זה דבר הדדי. אף אחד לא שולט על השני. אף אחד לא קובע לשני ואף אחד לא אומר לשני מה לעשות או לא לעשות.

ואף אחד לא "מתחת" לשני. ואין מקום לפחד בזוגיות!! אף צד לא אמור לפחד מהצד השני!

יש קונפליקט? פותרים אותו ביחד. 

יש בעיה? מדברים "עד שיוצא עשן" ומוצאים פתרון משותף.

יש פער? בונים ביחד גשר.

מחליטים ביחד על הדרך של הבית ועל הגישה החינוכית.

יש זוגות בהם לאשה נוח "לזרוק" את האחריות על הבעל ולעשות מה שהוא יגיד. וזו זכותה כל הבעל מסכים לזה. אבל זו בריחה מאחריות בעיני. בחרת להקים משפחה? בחרת להתחתן? קחי אחריות ותני את המקום שלך. תני את הקונטרה שלך גם אם היא לא זהה לזו של בעלך- ותמצאו פתרון ביחד. הקב"ה נתן לאשה כוחות לא כדי שתשתיק אותם רק כי בעלה חושב אחרת. 

ואין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה...

את סבורה שדרכו של הרב נחשבת "קיצונית"?

אני מחזיק, כמו רבים אחרים, בדעתו, ללא שום קשר לתיאור מצב אחר שהוצג כאן

אני מציע לך ולפרח-בר לקרוא היטב את המלצותיו והנחיותיו, כדעת תורה מיושבת שיצאה ממי שעסוק בשלום בית של אלפי זוגות ובהצלחה יתירה, ולא לקפוץ כל אימת שאתן נתקלות בנוסח או באמירה שנראית מבחוץ ובסיוע עולם מושגי רחוק מאוד מהטבע האנושי והגישה היהודית ככזו שאינה שיוויונית.

גם אם יש לך אסמכתא תורנית מ"אין סכין מתחדדת" וגו' שנאמרה בכלל על לימוד תורה בין שני בחורים שווים במינם ובשיעור קומתם.

לאהוב את אשתו.

מה קורה אם הוא כבר לא אוהב אותה, או שמעולם לא באמת אהב אותה?

מה עליו לעשות אז?

יש לך שאלה פרטית?

אינני דובר שלו, את מוזמנת לפנות אליו ואני בטוח שתיעני בנחת ובשמחה

כמו מאות נשים אחרות הפונות אליו מידי יום.

וחשבתי שאם אתה מביא אותו כדוגמה אז מן הסתם יש לך גם מה להגיד בנושא.

יש זוגות שהמודל הזה יתאים להם מאוד. ויש שלא...

אני לא חושבת שניתן לדבר היום על מודל מסויים של זוגיות וזהו זה.

אני כן חושבת שהיום יש עבודה הרבה יותר קשה לשני בני הזוג, כי צריך הרבה לדבר ולתקשר ולראות מה מתאים לצורך הנפשי והגשמי של כל אחד. אם הציפיות שלך מאישתך הם התנהלות כזו ואילו הציפיות של אישתך שונות לחלוטין - אתם בבעיה. ואילו אם שניכם מקבלים עליכם דרך מסויימת (ורב מסויים) ומוכנים לעשות עבודה כדי להתאים רק לדרך הזו - זו כבר סיטואציה אחרת.

אני זוכרת שההדרכה של מדריכת הכלות שלי היתה משהו כזה כמו שתארת, ואילו בחיי הזוגיות שלנו זה אחרת, כי בעלי מטבעו לא אדם שולט ומנהיג. יש נקודות בהם כן, ושם אני משתדלת לתת לו את המקום המכובד שלו (ולא תמיד בהצלחה.. אבל משתדלת..) ויש מקומות בהם אין לו צורך בכך אלא דווקא הוא זקוק לשיתוף (ולפעמים הייתי אולי בציפיות שלי רוצה שהוא יותר ינהיג, אבל זה לא מתאים לאופיו וגם מן הסתם לא לאופי שלי, יש גם מקומות בהם אני "דורשת" ממנו להפגין מנהיגות - ולפעמים זה הולך, לא תמיד, גם לדחוף מישהו למקום שלא לו זו לא בדיוק מנהיגות)

אז בונים זוגיות שמתאימה לנו, ולא היא לא הזוגיות המסורתית, אבל כן יש בה חלוקת תפקידים שהופכת למוגדרת עם הזמן, לפי הנטיות והאופי של כל אחד, ויש גם דברים שבהגדרה הם משותפים ושיוויוניים, ואם זה בסדר לנו, אז זה טוב. אחרת, אז כבר צריך לחשוב, לתקשר ולבנות משהו מתאים.

אני חושבת שהילדים, כן רואים את אבא בתור ראש המשפחה, ולא את אמא (זה גם נובע, וטוב שכך, מכל המצוות בהם אב המשפחה הוא הפעיל והעושה עבור כל המשפחה, הוא המנהל את שולחן השבת, לדוגמא...), אבל זה ממש לא מוגדר ומוחלט כמו שאנחנו חשנו כלפי ההורים שלנו בדור הקודם.

ואם הובנתי אחרת אזי הובנתי לא נכון.

ועצוב לדעת שכל כך הרבה זוגות מתגרשים בגלל שהם לא נותנים לבעל את המקום שלו בבית 

זה דבר לא מכבד בכלל. למעלה מכל ספק 

עקב העייפות התנהגת בצורה לא אופיינית לך.

אסור לך להתייאש. תלמדי את הלקח לפעמים הבאות.

הערה חשובה:

אסור אסור אסור להזכיר את המילה ''גירושין''

זה מילה לא קיימת בבית של זוג נשוי.

אפילו לא בשעה של איבוד שליטה טוטאלי!!!!!!!

לא להעלם מהבית מתוך מריבה.

לא לעשות נתק של דיבור לכמה ימים .

לא להגיד אני הולכת מחר להתקשר לאבא שלי ולאבא שלך.....

בס"ד

לגבי ההתנהגות שלך ושל בעלך כבר עלה פה ניתוח, שאכן הוא לא אלים,
גם את כמובן לא אלימה, אלא שהיחס שלך כלפיו גרר תגובה בהתאם.
 

השאלה שלי היא אחרת.
יכול להיות שאני מעלה פה נקודה שבאמת נכונה לגבייך ויכול להיות שלא, בכל אופן כדאי שתשאלי את עצמך :

למה חשת כשאבא אומר לילד שלו מספיק לבכות, זה איבוד שליטה? 
איך בעיטה שלו במיטה גרמה לך להרגיש שאת הבאה בתור?
למה כל הסיטואציה הזו כל כך הפחידה אותך? שהרי אי אפשר שלא לחוש את החרדה שלך מהסיפור.
(ואגב לדבר לילד בנימה ביקורתית על אבא שלו זה אחד הדברים הכי לא בריאים שניתן לעשות לו, זה באמת מחוץ לתחום!)

היות ומבחינה אובייקטיבית, הסיטואציה לא הייתה מאיימת ומזעזעת, אבל  כפי שאת מתארת אותך זה כן הפחיד מאד,
  אולי את חווית איזו שהי אלימות כילדה? 
אם זה בבית, אם זו סיטואציה אחרת שהיית חשופה אליה.
אני וודאי לא מצפה שתעני כאן על גבי הפורום,
אבל במידה ומאיזו שהיא סיבה קיים בך פחד שדבר כזה עלול לקרות לך,
חשוב שתכירי בו, שתביני מאיפה זה בא לך, ושב"ה אין לזה שום קשר לאיש הטוב והעדין שאת נשואה לו.
לעתים אפילו סרט מפחיד שראינו בגיל צעיר מידי, עלול להותיר "רשימו" בנפש, ולשתול פחד לא מודע שזה יקרה גם לי...  

לי אישית קשה להאמין שהתגובות הלא פרופורציונליות שלך נובעות מ"אופנה חדשה" של תלונות במשטרה וכ',
אם שלוש שנים עם בעל עדין וטוב, לא נסכו בך מספיק בטחון לא להיבהל ממנו כשהוא טיפה פחות סבלני,
יכול להיות שיש משהו עמוק יותר שכאילו חיכה לרגע הזה,
שתתגלה "האמת", שבאופן לאו דווקא מודע, תמיד חששת ממנה
נדמה לי שיש כאן פחד אמתי, רק שהו נובע מתובנה שחקוקה בנפש.
כאמור למה ואיך היא נחקקה- אני לא יודעת.
אבל חשוב וחשוב מאד אפילו להעלות את זה למודעות,
להכיר בזה, ולהשתחרר, על ידי הכרה שב"ה בעלך הוא לא כזה,
הקב"ה שמר עלייך, ובחסדיו המרובים נתן לך איש טוב ואוהב ועדין,
ומה שראית היכן שהוא, והותיר בך פחד כזה, ב"ה לא קשור אלייך.
הודאה לקב"ה על העדינות והמידות הטובות של בעלך,
הן כלי נהדר להשתחרר מהפחד שאולי חלילה יתגלה פתאום צד אלים שלו...

בהצלחה רבה שיהיה לכם!
 

את יכולה

חושבת שאם היה מדובר בי (אני רווקה, כן?) הייתי שולפת מפה כמה תגובות נבחרות, ונעזרת בהן כדי לסגור בעדינות את הנושא עם בעלי.

זה אם לפי הקשר שלכם הצעד של פתיחת השרשור הוא צעד שהוא יוכל לקבל בהבנה.

אני פצלש של ניק מאוד מוכר כאן, אגב. חלק ממי שהגיבו כאן יש להם קשרים אישייים איתי אז תבררו את המילים לפני שאתם מגיבים... לא הייתם מאמינים שאני היא הניק איתה התיעצתם ודיברתם רבות

ונקודה- אכן צדקת. יש לי עבר של הטרדה מינית ולכן אני חיה בפחד נורא

תודה לכולכן. קראתי הכל ואני יקרא שוב וינסה לתקן

ניכר שאתם זוג אוהב ומשפחה נהדרת,

אף אחד כאן לא שפט אתכם ע"פ אירועי לילה איום אחד.

בס"ד

או יותר נכון יש בך את הכוח לעבור את המסע הזה!
להשתחרר מהפחד,  להפריד בין הפחד שנובע מהעבר,
לבין המציאות הנוכחית הטובה ב"ה!!
להשתחרר מהעבר, כדי שתוכלי להתענג על הטוב שה' נתן לך!

המון הצלחה, 

ואם תרצי באישי אני כאן...

לא מנסה לחפות, ומנסה לחשוב ולתקן.

והאם האיש שלך חזר כבר? ניסיתם ליישב הדורים?

אני גם חושבת שהיית כאן באיזו סיטואציה מאוד חרדתית, אך לדבר מול הילד על שהאבא לא טוב ושאולי עדיף להתגרש (אפילו אם הוא תינוק, ו"לא מבין"), זה ממש פוגע)

גם בעלי מאוד מאוד עדין, אך במהלך 10 וחצי שנות נישואינו, ראיתי אותו לא פעם ולא פעמיים מאבד עשתונות במצבי לחץ/עייפות. גם לי זה קרה לא פעם. זה נורמאלי מאוד. (כמובן כל עוד נשמרים קוים אדומים...) ככה אנחנו, מכירים את הצדדים הטובים, וגם הפחות טובים ואת הנקודות שמכאיבות/מלחיצות אותנו. צריך לדעת לטפל בנקודות האלה, וצריך גם לפעמים לדעת להרפות וכשבן הזוג כועס, לא להמשיך להגביר את הסיטואציה, אלא לחכות בסבלנות עד יעבור זעם, אחרת הסיטואציה רק תתגבר ותהיה יותר קשה...

תראי, האיש שלך, גם עם כל הכעס והעייפות, הלך וניקה את הנטלה שנשפכה, לא כל אחד היה עושה זאת בסיטואציה הזו.

אז שבו, תדברו וישבו הדורים. אם את יכולה, תפתחי בפניו גם את מה שהרגשת באותו לילה ואיך החרדות גרמו לך לצאת מפורפורציה, אני בטוחה שהוא יעשה בהתאם, ויסביר לך אילו נקודות גרמו לו לאבד עשתונות. ואם קשה, אולי שווה איש מקצוע...

וה' יעזור לך להשתחרר מכל "שאריות" רעות של עבר.

בוודאי שחלילה מלדבר אלייך במילים פוגעות-אישית, כמו שחלילה שתעשי זאת כלפי בעלך, אבל המודעות החדה מהיכן הבעיה מתחילה - יכולה מאד לסייע לך. אשה צעירה ששואלת האם היא היתה הלא-בסדר והיכן, זה סימן טוב של רצון להבין מה קרה ומה צריך לתקן.

בעז"ה כשתעשי את זה - נראה מהסיפור שאין ספק שבעלך ישמח איתך ובך, יעבור על מה שהיה, ושניכם תצאו מזה יותר גדולים ומבינים.

בהצלחה.

[לגבי מה שכתבת "לא הייתם מאמינים".. תנוח דעתך. גם לאנשים מאד מוצלחים יכולים לקרות תקלות שאיכשהו קצת יוצאות מכלל-שליטה. בוודאי כשמדובר בשעות כאלה, שבאופן נורמלי הן שעות שינה ולעיתים יש גם עייפות. בוודאי כאשר חסר קצת נסיון איך ומה מדברים, ומה לא]

עכשיו הסיפור נשמע לגמרי אחרת..

אז תקומי לילד בעצמך 

לדעתי לא היית אלימה אלא דיברת לבעלך לא יפה בהתחלה והוא הגיב לזה בחוסר פרופורציה ואז את הגבת

אם זה חד-פעמי אז תעברו הלאה אבל אם בעלך ימשיך להגיב ככה אז זה לא בסדר

לא הופכים את כל החדר באמצע הלילה בתגובה לאמירה - למה הוצאת ילד מהמיטה, זה מוגזם

מה זה - אני אזרוק ילד ותסתדרי לבד?

יש לך על מה לעבוד אבל זה לא מצדיק תגובה שלו

זה מזכיר לי קצת את הבן שלי - ילד של שכנים קילל אותו ואז בן שלי כמעט פירק אותו במכות, זה היה קצת מוגזם. אבל הוא ילד קטן ובעלך גבר בוגר 

אני בכלל לא חושבת שאת היית אלימה!!.

אני חושבת, כאמא, שרוב הפעמים אמא קוראת את המצב עם הילד יותר טוב מהאבא ויודעת איך כדאי לנהוג מבחינת שינה, התערבות וכו'. ולכן אני מבינה לגמרי שאמרת לו שלא כדאי לקום לילד ו7להתחיל להתעסק איתו.

מצד שני, אני חושבת שאם נתת לבעל את האחריות אז צריך בכוח להתאמץ ולא להתערב. כי אחרת זה יוריד לו את המוטיבציה לעזור שוב. גם אם הוא לא היה מתפרץ נראה לי שזה היה פוגע.

עוד מקודה. שאני חושבת שצריך להכיר את המציאות, אם למשל את יודעת שבלילה הוא עייף ועם פחות סבלנות, לא כדאי להכניס אותו למקום הזה.

כשהגדולה שלי הייתה תינוקת ראיתי שבעלי ממש יכול לצאת מדעתו מהבכי שלה בלילה אז העדפתי שהוא יישן ויעזור לי בדברים אחרים ושלא יהיה חס וחלילה דברים לא טובים שיצאו מזה.

אני מניחה שעכשיו שניכם פגועים וצריך איכשהו לצאת מהסיפור הזה. ע"י הבנה ואהבה.

אבל אני רוצה לומר בנקודה, שאם המקרה הזה הוא לא מקרה יחיד, אני הייתי פונה לייעוץ יותר משמעותי. כי אם זאת נפילה אז זה יכול לקרות לכל אחד אבל אם זה דפוס זה עלול להיות בעייתי מאד..

לילות שלמים

ואז אבא התחיל לקום אליו נניח הוא קם ובכה. אני בשקט קמתי הבאתי לו דיסה המשיך לישון מייד, לעומת אבא שמוציא אותו ומשחק איתו ומדבר איתו

אבל אז נמאס לו פתאום כי הוא עייף זורק אותו במיטה... והילד מתחיל לבכות אז הוא צועק עלי תקומי אליו כבר את!!

ואני מרגישה שזה לא הוגן... למה אני צריכה לשלם על הטעויות שלו?

ולילה הבא אותו סיפור

אני לא מעירה לו מילה שותקת וזהו. אבל אני סובלת

ותודה למי ששאלה- אני עובדת בעבודה קשה מאוד מ7 עד 4 כל יום ואני לבד עם הילד רוב השבוע כי הבעל עסוק

אז לפחות בלילה מותר לי לישון?

הוא הורס את השינה של הילד ובא אלי שאני ירגיע אותו

ולא הילד לא מבדיל אם זה לילה של אבא או לילה של אמא... נשמע מגוכח ללמד אותו (10 חודשים)

ככה

כשאנחנו מדברים התקשורת נפלאה

סיכמנו שאין צורך לקום אליו

והגדרנו ביחד כללים ברורים

לבעלי כן יש בעיה קלה של משמעת עצמית ושליטה עצמית שמתבטאת גם בתחומים אחרים

ורואים האם בטוח שהוא שלם עם הסיכום, ולא כי אינו רוצה להגיע לויכוח איתך..

ואם יש לו "בעיה קלה" כזו (הרי גם לך - כש"חטפת" את התינוק, היתה בעיה דומה..) אז לקחַת את זה מראש כחלק ממנו - ולא להיכנס ללחץ אם יוציא את התינוק למרות "הסיכום" (ואגב, אם את מניחה מראש כך - ואומרת לו "אתה מאבד שליטה", אין כמו זה כדי להעצים תופעה כזו..).

הערובה הכי טובה לפעילות משותפת - היא שזה ממש מגיע משני הצדדים.

תצליחו בעז"ה. ותגדלו מזה.

תטפל בתינוק. וכך הוא מטפל בו לוקח אותו ומכין לו דיסה.

ויכול להיות מכאן כל האי - הבנה.

שהוא חשב שביקשת לטפל בתינוק ופתאום את אומרת למה אתה מוציא אותו ובהבנתו את זאת שביקשת לפני שניה שיטפל בתינוק. ואז זה התגלגל.

נשמע לי חוסר שינה רציני, שפשוט חייבים להשלים אותו גם את וגם בעלך

וכדאי לך להעביר ילד לחדר אחר ולהרגיל אותו חזרה למה שאת חושבת לנכון, כנראה בעלך לא יכול לעזור לך בקימה בלילה אז תצטרכי להרגיל אותו בעצמך

וכן זה מפחיד כשבועטים במיטה ובדברים אחרים, נשמע לי מוזר שכולם כתבו פה שזו תגובה נורמלית ולא מפחידה

המחשבה ש"רוב הפעמים אמא קוראת אתהמצב יותר טוב מאבא", כהכללה, היא היא מוטעית. תלוי באנשים.

המחשבה "נתת לבעל את האחריות" היא מוטעית לחלוטין. כדאי להפנים שאבא הוא אבא לא מכח "האצלת סמכות" ע"י האמא.. זה עיוות שמלבד הבעיה בו עצמו, עלול להביא גם להתנהלויות מסוג זה.

בכללי, כדאי להיות מסוייגים בהסקת מסקנות ממשפחה למשפחה.

וגם כשיש קשיים עושים ביחד מתוך שותפות.

ולגבי איך לחנך, אז דנים על כך לבד,עם קפה ועוגה ולא ליד הילד בצעקות.

ממה שאני רואה, שנכם הייתם מאוד אלימים.

את מילולית והוא פיזית ומילולית.

אני חושבת שכדאי לדבר על מה שהיה ומה אפשר לעשות שזה לא יקרה.

הרי בסופו של דבר,ממה שאני מבינה ממך, אתם זוג טוב.

בהצלחה

בלי זה, התגובות שלך נשמעו מאד לא-פרופורציונליות, במיוד שאת מדגשיה שהוא אחד האנשים הכי עדינים בעולם.

אני מציעה לך ללכת לטיפול, זוגי או אישי, כדי להשתחרר מהטראומה של העבר, כדי שהיא לא תנהל לך את ההווה.

אל תתני לזה להחריב מערכת זוגית, במיוחד שזכית בבעל עדין - וזו לא מתנה מובנת מאליה.

זה מסע לא פשוט, אבל שווה.

מניסיון.

הוא יותר!

גם בגלל ש"הוא התחיל", נשמע קטנוני אבל נכון לדעתי

(אמנם את אמרת לו איך להתייחס לילד כשהוא זה שטיפל בו אבל זה ממש ממש לא מצדיק תגובה כזאת)

וגם בגלל שתגובותיו היו יותר אלימות משלך, שלך היו יותר באלימות מתגוננת כזאת,

ככה זה נשמע לפחות..

בכל מקרה נשמע לי מוזר שהכל לגמרי פורח 3 שנים ולפתע פתאום קורה מקרה כזה קיצוני

אז התיקון והעליה קלים יותר ממה שנראה.

עזרה מקצועית. אין כאן אחד יותר קורבן מהשני. יתכן בהחלט שבעלך מבוהל כמוך מהמצב. הילד צריך אותכם יחד לא אחד כנגד השני. זה דורש עבודה וזמן של התגברות והתבגרות. זה אני אומרת מנסיון של 24 שנות נישואים. עם משברים דומים. לא נשמע שבעלך "האלים הקלאסי". הוא כעס אבל גם החזיק את עצמו. ושימי לב לתפקיד הקדוש המעונה. בתור ילדה לא זיהיתי את זה כשהורי התגרשו. לכאורה הוא היה הרשע והיא המסכנה. היום בעבודה עם עצמי אני רואה כמה קל לעשות מהשני הרע. זה משחק לא הוגן. נכון הוא לא היה צריך לפנות עליך בטון כזה. ויש לו מה לתקן. אבל נראה שהוא מוכן וזה העיקר. המון הצלחה והעיקר תפילות תפילות תפילות כי זה באמת קריעת ים סוף. אבל שווה תראי בעזרת ה' בבר מצווה של הבן. נ"ב לפעמים כדאי לנו להרפות ולתת גם לבעל לטפל אפילו בדרכו השונה. שונה אבל אולי גם נכונה. אחרי הכל 3 שותפים באדם אביו אמו והקב"ה. וברוך ה' שזה מאוזן כך!

בעצמה לדעתי יש בה "אלימות", במחילה.. וגם מעודדת את זה.

מה זה "הצורך שלך להציב גבולות".. בעל זה לא ילד קטן. היא לא "מציבה לו גבולות" - אלא מדברת.

ומה זה "לא מחליטים חד צדדית על טיפול שונה".. זה לא מעבדה כאן. אדם קם באמצע הלילה, מטפל כפי שהרגיש באותו זמן. אם חושבים שלא מתאים לסיכום, אפשר לשוחח על כך למחרת, ובנחת. לא "להתעצבן" ולדבר לא כראוי, ובוודאי לא "לקחת את הילד"...

"מציע תציבי קו אדום לבעלך"... יש להניח שהמציע לא יטפל בתוצאות הברורות של התנהלות כזו מצידה..

משפחה זה לא מחשב. ותגובות מסוג זה, יכולות להרוס. חכמים היזהרו בדבריכם.

ויכול להיות שהוא אפילו טועה לדעתך, אבל הוא לא אלים.

וגם הפותחת לא הייתה אלימה.

בעלה השתמש בכוח (זריקת חפצים, איומים- "תסתובבי מיד! אחרת אני זורק את הילד למיטה ושאת תסתדרי איתו בעצמך!", הזזת המיטה שעליה היא יושבת בבעיטה בשביל להפחיד וכו').

והיא- דברה אליו לא יפה, אבל בהחלט לא חרגה מאיך שצריך להגיב למי שמתנהג בצורה כזו באותו הרגע.

במחשבה שאחרי מעשה- אפשר לבדוק איך היא נותנת לו יותר ביטחון באבהות שלו, ואת המקום שלו בבית,

אבל לא לבלבל מושגים- היא לא הייתה אלימה, וגם התגובה של "מנסה להבין" לא הייתה אלימה.

שקראת את דבריה בצורה שמנתקת מההקשר.  לקחַת תגובה שלו, ולהתעלם מכך שהעידה בעצמה שזו היתה תגובה על דברים שנאמרו "בעצבנות"...  זה גורם לעיוות השיפוט.

כך גם ההתעלמות מ"לקחתי את הילד" (זו בהחלט התנהלות "אלימה")..  ובכלל, מכך שהיא לא "הגיבה", כלשונך, אלא לכל היותר "הגיבה לתגובות"... (אף כי בוודאי היה עדיף לא להגיע לדיבור הזה מאף צד).

אינני יודע מה האינטרס בלהתעלם מזה. לדעתי, זה לא ייטיב גם איתה - רק מזמין את הפעם הבאה, חלילה..  כל אחד צריך להכיר מה הבעיה אצלו - ועליה לעבוד.

ולגבי תגובת קודמך. הבעיה אינה אם הוא "טועה לדעתי" - לכל אחד יכולה להיות דעה/קריאת תמונת מצב, משלו. 

אבל הצורה שבה הדברים נכתבו, היא אכן בוטה ומשסה אשה בבעלה ללא צורך או הצדקה, כאשר היא מעידה על עצמה שאלו לא דברים שהתחילו מהיום, ושמדובר באדם עדין בכללי. כשבתוצאות התנהלות מעין זו, היא תצטרך לשאת לבד.

על דברים שנאמרו "בעצבנות".

אני מסכימה אתך מאוד ברעיון הכללי- שכשמדובר באדם שבד"כ מתנהג בעדינות ובכבוד צריך לראות ולבדוק מה גרם לו להגיע למקום הזה (בשונה מאדם שהיה מגיב כך שבוע אחרי החתונה- שאז הייתי אומרת לה לקחת את הרגליים וללכת),

אבל זה לא הופך את התגובה שלו ללגיטימית.

ואני מסכימה גם עם זה שצריך לתת לבעל מקום טוב, מרכזי ובטוח באבהות שלו, אבל זה לא גורם לי להגיד לה שהיא הייתה אלימה, כי היא לא. היא לא השתמשה בכוח בשביל להפחיד אותו, ולא איימה עליו שתפגע בו בשביל להשיג משהו חוץ מלהגן על עצמה ועל הילד.

גם כשרוצים לראות את הזויות של לימוד זכות על הבעל, זה לא צריך להיות ממקום של טשטוש מושגי, וזה לא מונע את החובה לבדוק איך הוא לא מגיע שוב למקום הזה- גם אם היא תדבר בצורה לא יפה (ואין ספק שצריך לעבוד על דיבור יפה ומכבד- תמיד! אבל לא מתוך פחד מהתפרצות).

לכולנו יש מה לבדוק ומה לשפר מול בני זוגנו- אבל יש קוים אדומים שלא עוברים. במקרה הזה הוא עבר את הקו האדום.

וצריך לדעת להגיד את זה.

אנחנו מדברים ממש על אותם עקרונות.

[ואגב, אני לא אמרתי בשום מקום שהיא היתה אלימה.. זה היה נוסח השאלה שלה. אמרתי - נקודתית ולא באופן עיקרי בדברי - ש"לקחת את התינוק" מאביו, באופן שתיארה, זה אכן אקט "אלים", יחסית כמובן. לא פחות ממה שעשה אח"כ בתגובה לכך. ההגדרה שכתבת, של "לא השתמשה בכח בשביל להפחיד אותו", אינה הגדרה היחידה להתנהגות כחנית לא-במקום. מספיק עצם ההתנהלות הזו. וזה לא נעשה "כדי להגן על עצמה ועל הילד", אלא מתוך "עצבים" בעלמא על דבריו.. כפי שעולה מהתיאור. וחבל יותר מידי להתדיין בכך, בשעה שמן-הסתם הם כבר מאחרי זה... למה נעורר..  אלו לא אנשים רעים, אלא כפי שעולה מכתיבות קודמות, כנראה טעויות של צעירוּת גדולה שממנה נבנו הנישואין]

כנראה שההבדל הוא בניתוח המציאות. בעוד שאת חושבת שמי שצריך עליו "זווית של לימוד זכות" הוא הבעל - אני חושב שבמקרה זה זו דווקא האשה. כי החלה ב"מהלך" הזה, בצורה מזלזלת מול הילד (שהאבא כנראה רגיש לכך, בצדק). בעוד שאת חושבת שהוא "עבר קו אדום" (שבוודאי נכון שיש קווים שאסור לעבור אותם, כדברייך), אני חושב שהיא עשתה זאת. אם כי לדעתי, הקווים האדומים ששניהם עברו, הם לא ממש אדומים..  אולי ורוד-בהיר ביחס למצב שהיה...  היא עצמה הסבירה אח"כ ש"פירשנה" את התנהגותו בגלל דברים שעברה בילדותה וחוששת מהם.

חשוב גם לעמוד על ההבדלים בין איש לאשה.  מבחינת איש, זה שהאמא "חוטפת בעצבים" את התינוק - זה לא פחות מאשר מבחינתה מה שהוא מזיז אח"כ את המיטה לא-בעדינות כדי למצוא מוצץ..  זה שהיא אומרת לתינוק "איזה אבא" וכו' - זה מוציא מהדעת לא פחות מאשר שפיכת הנטלה על הריצפה.  דומני שזו אחת הטעויות כיום - הגדרת ההתהגות הבלתי-באה-בחשבון לפי קריטריונים מסויימים בלבד...  אם-כי ברור, שהלוואי שאף אחד לא יגיע לשום ענין כזה, מכל כיוון.

[ואגב, אינני חושב שהיא צריכה "לתת לאבא מקום מרכזי ובטוח באבהות שלו". זה לא דבר שהאבא אמור "לקבל, מהאמא. האבא הוא אבא, האמא היא אמא. ושניהם צריכים להכיר בלגיטימיות זה של זה. לטובת עצמם קודם כל]

כאילו יש "הצעה לרפות את ידיה מפעולה נחושה להכחדת האלימות"... היא שלך..

בוודאי שלא זה הכיוון. אם היה מדובר במישהו שזה הנשק שלו - אז ברור שאין לכך מקום.

הענין הוא, שכאן ההגדרות הן אחרת לדעתי. "אלימות" (יחסית, כמובן.. אף אחד מהם אינו כזה), אינה יותר במה שנכתב בדבריה לגבי תגובותיו, מאשר במה שהיא עשתה/דיברה. 

מה שאתה כותב "אמרו משהו פוגע ומכאיב" - מרמה מסויימת ומעלה, זו אלימות מילולית. לא פעם היא לא פחות חמורה מאלימות מסוג אחר, אם כי, כמובן, חלילה וחלילה לראות היתר כלשהו לענות עליה ב"נגיעה פיזית" כלשהי.

וכאן לא היתה אלימות פיזית חלילה, מאף צד. אני לא מקבל ש"לחטוף תינוק" מאביו בעצבים, זה פחות חמור מאשר נטלה שנשפכת על הרצפה. כמובן, שניהם אינם דברים שטוב שיקרו..

כבר העירו כאן על כך שפירשה את "ישיבתו קרוב אליה" ואמירתו שלא תדבר כך אל הילד, כאילו "עמד לעשות משהו", על אף שכמובן לא עשה...  היא עצמה אמרה אח"כ שזה בגלל חוויות שיש לה מילדוּת. לא קשור אליו.

אני דווקא הייתי מעריך שאמר בשקט לא כ"איום", אלא כי לא רצה שהילד ישמע - דבר שאותו עצמו הוא ביקר לפני כן...

על כן, אם רוצים "פעולה נחושה" להכחדת דברים שהיו כאן לא בסדר, מכל הצדדים - הנחישות היא דווקא בסבלנות ורכות. לא בצורה והסגנון שהצעת, כנראה מתוך איך שפירשת את המצב.

נכון שכל אחד צריך גבולות, וזה רק תומך בשיתוף. אבל לא להגיד לאשה שהיה לה אירוע עם בעלה, כפי שתואר לעיל, תציבי לו גבולות..  אמירות כאלה בעצמן צריכות "גבולות"...  במבחן התוצאה, במקרה כזה, זה רק יעצים חלילה את ההתנהלויות השליליות, שלה, וכתגובה מתגוננת גם שלו.  כלל לא דומה למציאויות אחרות, ל"ע, קשות.

[ובוודאי אני מסכים עם מה שכתבת בהודעה הבאה ש"אין מקום לאלימות בבית היהודי".. רק שאני לאחושב שהוא "עדין בכללי ואלים כשמתעצבן".. אלא שהיתה פה עצבנות-הדדית, שהתחילה כפי שכבר פורט - והתרופה אינה ע"י הצעות "קשות", אלא בכיוון עדין יותר, מברר, ובמידה רבה גם שינוי גישה של הבחורה היקרה הזו]

אנחנו החלטנו אחרי החתונה שלא נותנים לעצמנו להגיע למצב כזה, ב"ה בזכות בעלי זה עבד, אני חושבת שבכל זוג יש אחד שיותר קל לו לשלוט בעצמו, והוא זה שחייב לעצור כי מרגע שמרימים קול קל להגיע לקטסטרופה...
 כשאני מתחילה הוא ישר אומר לי זה לא נעים ובואי לא נדבר ככה, וזהו אני נרגעת, זה קו אדום אצלנו וב"ה עוזר כ"כ

תודה רבה על המסירות שלכם לעם ישראל

בהסתייגות - אני לא מכיר אותכם. רק תאור כללי של סיטואציה.

מרגיש כמו משהו של הוא מגיע עם אנרגיה אחרת ממה שאת רגילה אליו. התרגלתם להפעיל בית זוגי לפי כל מיני עקרונות. והיה לכם טוב.

עכשיו הוא חזר מהצבא עם דפוסים חדשים. הוא לא יכול להגיד לך שום דבר כי הוא יודע שככה הקמתם בית. מצד שני הוא כבר לא הגבר שהיה לפני חודשיים. הגוף השתנה, הנפש השתנתה.

ו"אסור" לו לבטא את זה כי את אישה גיבורה ומחזיקה הכל ו"צריך" להיות איתך/לעזור לך/ כל הדברים הקודמים.

אז זה מתבטא במריבה.

מריבה לפעמים זה "פיתרון" לא מודע. אם הוא רב איתך, אז הוא "כועס" ואז אתם לא צריכים להיות בקשר. אבל כמובן שזה לא פיתרון לשום דבר.

קשה ככ

עכשיו סיים אחרי תק מאוד ארוכה

בהצלחה לי להתרגל לנוכחות שלו בבית.....

גם לפותחת @רק שואלת10

אולי אפשר לתאם ממש ציפיות לפני החזרה, כולל לחדד אותם לפני ההגעה ממש וגם אחרי.

אולי לשים גבולות גזרה שכאלה, לפחות להתחלה, כדי "לא לדרוך" זה על זו.

ליצור בתוך כל החזרה הזאת גם זמנים זוגיים של שניכם.

יש היום לא מעט הדרכות והכוונות לזוגות מגויסים, שווה להירשם/ללמוד דרכם

בהצלחה רבה רבה

אבל זה גם לא קל

כי לדבר על זה לפני שהוא יוצא הביתה - מרגיש לי לא כ"כ שייך

וכשהוא כבר בבית לא תמיד יש אווירה מתאימה לשיחה כזו.

גם הריטריטים הם לא לעכשיו אלא רק לאחר כך..

אתמול הוא פתאום משום מקום סיפר לי קצת על המציאות שם במילואים.. ובאמת זה נשמע לא קל

והמעבר בין להיות דרוכים 24/7 לחיי בית רגילים מאוד לא פשוט לו

אבל תודה רבה לך!

מקווה לטוב

אני קצת מכיר את החוויה (לא ממילואים, סתם מהשריטות שנולדתי איתן)

לפחות בעבר, הייתי יודע שבדרך למקומות מסויימים צריך ללכת ברגל לפחות 10 דקות, לשרוף אנרגיה פיזית. זה היה מועיל לי מאוד כדי לתפקד במקום היעד בלי הדריכות והחרדה בגוף.

לא להתייאש ונשמע שאת רואה שיהיה טוב ורוצה בזה. מאוד חשוב

אולי אפילו לדבר על תקופת המילואים הבאה. הרי יבואו עוד.

למצוא את הדרכים שהמעבר בין הצבא לבית יהיה לו קל יותר. וכמובן גם לך. מה הכי יקל על כל אחד מכם כדי להשתלב באווירת "המשפחה" מחדש.

זה שאת מבינה אותו עכשיו יותר טוב עוזרת מאוד וזה גם מראה כמה שאת רואה אותו.

עכשיו צריך להביא אותו שיראה אותך.

לא חייבים ריטריטים, יש גם הדרכות/הרצאות/סדנאות של שעתיים כאלה בערב אחד.

יש הכל

אני מחלק דירוג

כי מן הסתם תרצי שמישהו

יתן לך דירוג

ואף אחד לא יתן כי את שאלת ומצפים

לפידבק ממך.

שמצמיחה ולא מכבה/ מוחקת

מכילה ומקבלת ולא שיפוטית

מבוססת על דעות/ אמונות/ רצונות משותפים ולא מלאה בקונפליקטים בלתי נגמרים

ראיתי תכונות, ראיתי יעדים בזוגיות.

החכמתם אותי.

תנו עוד.

לפרק הבא כבר אגיע מצוייד בע"ה.

אני חושב שגם צריך להיות אמון,תמיכה הדדית ותחושת ביטחון. ויחד עם זאת, שהזוגיות תעזור לכל אחד לפתח את עצמו בפני עצמו.

זה הבסיס לדעתי.

בלי זה קשה לנהל זוגיות תקינה

מכאן זה עולם ומלואו.

לפי תפיסת עולם שלו והמסגרת שבה הוא נמצא.

תכלס, מה שנכתב זה מאוד כללי. זה כמו לכתוב שיהיה החבר הכי טוב שלי

ברור שכל אחד מההשקעה שלו

וכן למרות שזה כללי

זה יכול לעזור למי ששואל את עצמו

מה זה זוגיות תקינה

מצד שני

עולה לי חשש עכשיו

שמי שיקרא את זה יתחיל לחשוב שלא תקין אצלו

בזמן שכן תקין אצלו

בקיצר אין בשרשור הזה לקיחת אחריות

כל אחד מחליט לעצמו מה ההגדרה שלו לזוגיות תקינה.

בדר"כ אלה שיש להם בעיות בבית נניח יגדירו את זה אחרת ממישהו אחר

בדור הזה אנחנו נוטים להגיד על זוגיות כלשהי שהיא לא תקינה כשבדורות קודמים זוגיות כדוגמה היתה נחשבת תקינה

או שאף אחד לא היה שואל את עצמו בכלל

מה היא זוגיות תקינה לפי מה שהוא חש וחושב. אין משהו אובייקטיבי

חברות

אהבה

כבוד

תקשורת טובה

חשמלית ושמה תשוקה

לק"י

מוזמנת לשאול גם בפורום הריון ולידה (אפשר לשאול שם גם דברים נשיים, לא רק שקשורים להריון ולידה).

מובן בפורום פתוח.

ממליץ:

1. למצוא עזרה מאיש מקצוע בעולם האמיתי. אם צריך הכוונה לאיש מקצוע - אפשר להתייעץ באנונימיות עם הקו הנשי של מכון פוע"ה בשעות הערב.

2. לך ולכולם - להזהר מאוד מכל מיני 'נשמות טובות', שהשאלה שלך תביא אותם לשיח בפרטי...

זה מקום מעולה, במובנים מסויימים הרבה יותר טוב מהצאט'.......

נשמע שבלי קשר טיפול יעשה טוב, אבל ככלל, בהרבה מקרים אישה זו לא הכתובת לפרוק אצלה חולשות.

בפרט כשהמצב בינכם הוא כזה.

טיפול.

בן אדם שחי מהחולשות שלך

אתה לא רוצה להיות נשוי לו.

דרך אגב גם להיות גרוש ממנו זה לא הכי נחמד.

או מפציצים אותו באהבה ובחמלה

בתקווה שהוא יצליח להתיישר

כמו שיש לך ילדה שמתחילה להרביץ

ולהתנהג לא יפה

ואז אתה בבת אחת מתעלם מכל זה

ואומר איזה ילדה טובה

ומזכיר את כל הדברים הטובים שהיא עשתה

ואז מרוב הלם היא מוחמאת

וחוזרת לתלם.

אבל ללא ספק יש פה בעיה אצלה

שהיא רואה שלילי וחותרת לפירוד.

שמישהו יעשה לזה סוף!!!!!!

באמת חצה גבולות

הבן אדם בבעיה.

האשה משפילה אותו מול הילדים.

הוא סופג ניכור הורי.

וניכור אישי.

לא נשאר לו תמיכה מלבד הגיפיטי.

מה אתה מציע לו לעשות?

הכי קל להגיד טיפול טיפול טיפול

מבחינתי זו אמירה ריקה

כי אשה כזו ברור לה שהיא מעליו

וכל הבעיה אצלו, והיא משפילה אותו

השכם והערב

אשה כזו לא תלך לטיפול בשום אופן

והיא אולי אולי תשלח אותו לטיפול

לכן תרגיעו.

יש לבן אדם בעיה

תנסו לעזור לו עם עצות אמיתיות

לא עם דיקלומים.

ובטח לו להוציא את התסכול עלי.

בלי קשר. נכון יותר נעים לקרוא

דברים נחמדים על אנשים שטוב

להם בחיים

והם נהנים.

בשביל זה יש פורום גרושים גרושות

שם מכיייפים (:

בחרת להכנס לפורום הקשוח

של נישואין טריים.

אז מה ציפית לקרוא שם על פרחים

ופרפרים. בן אדם מספר לך על בעיה.

תביעה אמפתיה תעזור תייעץ מנסיונך.

מה קשור להתקומם נגדי?

נראלי זה פחות מתאים.

זה רק שובר אנשים, ולא מביא אותם לתיקון.

אדם פרו

מגיב ממש טוב

(:

אני מגיב סבבה

עיינו ב200 תגובות

אחרונות (:

תודה ממש הייתי צריך את העידוד

מידי פעם נוהגים לחבוט בי

בפורום זה או אחר.

הבעיה היחידה שיש בי,

שאני לא סוגד למילה "טיפול" ו"מקצועי"

אני חושב שחבר טוב

שנמצא ועבר דברים דומים,

אם כי לא זהים.

הוא הכתובת לתמיכה.

כי הוא יבין אותך

יודע לתת לך עצה מהזוית שלך

וזה שאין לו אינטרס כלכלי קצת מוסיף בעיני

אם כי לא איכפת לי שיהודים נוספים יתפרנסו

הבעיה עם כל הרבנים והמושלמים

שהם יכולים רק לעשות בכאילו אנחנו מבינים

אותך.

אופס, התחתנת בגיל 20 ואני 30

אבל לא נורא אני אתעודד ממך

אם אתה מתעקש

אנשים כותבים בפורום

לא כדי שיגידו להם: טיפול.

אגב אני בטיפול רגשי

ועדיין

השיחה עם אנשים על בסיס חופשי

כמו בפורום או עם חברות

יש להם איכות אחרת

טיפול רגשי הוא חשוב מאוד

יחד עם זאת

זה לא הדבר היחיד שעוזר.

הם חסרי תקנה והמוצא היחיד הוא גירושים.

אגב להתגרש מאדם שמזלזל ומקטין, אם יש ילדים, יהיה כואב ויתחום קצת את הפגיעה אבל לא יכחיד אותה.

ולפעמים הקטנות וזלזול נובעים מממרמור שנובע מתחושה דלא רואים אותי, מטינה הדדית, מדפוסים כאלה מהבית, דברים שהם ברי טיפול.

אם לא הולך מתגרשים, זו גם אופציה.

אבל כדאי להביא בחשבון שלפעמים יש עוד אופציות.

טיפול זוגי יכול להציל חיים, או לכל הפחות ליצור פרידה סבירה.

והמסקנה שלי

באופן מכליל

ואני ממש לא מומחית

בהכללה גסה מאוד

אני משערת

שכמו שאנחנו מתאהבים ולא יודעים לתת הסבר

ככה גם מתרחקים

וקשה להסביר איך הריחוק התחיל

זה יושב על הרבה דברים

זה נכון שאנחנו לא תמיד מודעים למה מישהו מוצא חן או מרתיע אותנו אבל זה בדרך כלל לא מיסטיקה אלא סיבות שניתן להתחקות אחריהן.

למשל זה אדם שנוהג בהתאם לדפוסים שאנחנו רגילים אליהם ומוכרים לנו. אדם שמשלים משהו שחסר לנו. אדם שדומה לנו מאוד בצורה מסוימת (מנטליות, אופי, הרגלים, צורת חשיבה וכו') ימצא חן בעינינו יותר.

יכול להיות שבהמשך נגלה שהוא עושה לנו רע בדיוק בגלל זה (לא כל הדפוסים חיוביים...)

בטח כאלה שחיים בזוגיות טובה, יש לא מעט תכונות ואופי של הפכים זה מזה.

רק עצם העובדה שגבר ואישה מתאחדים לבית אחד זה כבר נס ענק כי מדובר על שני בני אדם שונים זה מזה במהות

אבל אני לא כאן כדי להתווכח

וכמובן אנחנו שונים מעצם היותנו גבר ואישה אבל לרוב הדומה רב על השונה.

ולא עשיתי מחקר אז בהחלט יכול להיות שאני טועה.

מה שהתכוונתי שגם בזוגות שיש בהם הרבה דמיון יש בינהם לא מעט תכונות/תחומי התעניינות/דפוסי התנהגות ועוד שיהיו הפכים זה לזה.

ואחרי שאמרתי את זה אני מקבל את התיקון שלך

גבר ואישה לא אמורים להיות דומים

על כל האופציות שאפשר וצריך וגם על גירושין. לצערנו לא מעטים המקרים שהגירושין מאוד מכוערים. מתלווה להם, לפני, תוך כדי וגם אחרי משקעים גדולים, מריבות קשות מאוד, לא מעט על חשבון ועל גב הילדים וזה נורא ביותר.

וכמובן שיש גם מקרים של ניכור הורי/ילדים.

כאב עצום ממש

תודה על הארת העיניים

מלהגיד טיפול טיפול טיפול

קודם כל - תשים גבול, אין דבר כזה לדבר בצורה מזלזלת כלפיך, בוודאי שלא מול הילדים.

אחרי זה - תלך לטיפול אישי, שיעזור לך לעמוד על שלך ולזקוף את קומתך.

כדאי גם לקרוא חומרים על 'הקוטביות הבריאה' באתר של יהונתן ומרים קליין. גם הקורס האינטרנטי שלו - 'יצאת גבר', יכול לעזור לך.

בהצלחה רבה, תתאמץ ותצליח לחזור לשאוג

יש לך מנגנון כנראה שמתכווץ מולה ומזמין עוד מהרעל הזה. תתעלם ממנה ותתמקד רק בעצמך. במנגנון שלך.

במה מפעיל אותך.

היא דורכת על משהו שהיה שם לפניה. כשהוא יעלם, אתה תהיה אחר.

תאמין, ותלך בצדקת דרכך.

האנשים הגדולים ביותר בעולם הלכו נגד כולם,

סללו דרך חדשה שהמציאו והאמינו שאפשר אחרת.

ואם הייתה לך אמונה בצדקת דרכך - לא היה לך שום בלבול.

תמשיך לחפש ולבקש את הדרך הישרה לך ללכת בה.

• אישה וילדים הם בני אדם רגילים כמו כולם, לא שונים מאף אחד בעולם. ויכול להיות שאשתך גם פחות חכמה מהממוצע... האחריות היא עליך להוביל את משפחתך למקום טוב יותר. דאג למשפחתך לא רק בפרנסה אלא גם ברוח ללמד מה טוב ונכון.

ותזכור ש'טוב' אמיתי זה לב טוב נתינה חסד יושרה שמחה. גם להיות אדם טוב זה צדקת הדרך.

בטח בה' הכל ממנו והוא ינחילך למקום טוב.

בפורום פתוח שקוראים בו נשים וגברים וניער גם כשחלק גם מכירים אחד את השני אישית.

פשוט אני קצת נואש, זה מציק לי כבר הרבה זמן.

אולי יהיה מישהו אנונימי שיוכל לשתף

שניהם כתבו ספרים בנושא.

הרבנית נעמי שפירא אשתו של הרב שפירא גם כתבה ספר מקביל לנשים בעניין זה.

ולצורת הסתכלות על הנושא.

מחפש רב עם רוח יותר צעירה

יש לו שיעור ביוטיוב עם עבודת סאונד לא מוצלחת אבל אפשר להתאמץ להקשיב.

יותר מידי בשבילי

טוב

אבל ביקשת תגובה נשית - לא מעניין אותי איך בעלי מתמודד ואני לא רוצה לדעת

זה שלו עם עצמו ועם בורא עולם ושיהיה לו בהצלחה

בעיניי לא נכון ולא צריך להכניס אותה להתמודדות הזו, זה יכול מאוד לאתגר אותה נפשית מולך ומול עצמה ובשביל מה בעצם? מה אתה מצפה שיקרה אחרי? שהיא תתמוך בך? לא יקרה. זה יחליש אותה

שהיא תהיה אוזן קשבת? היא לא המטםלת שלך ואל תיצור בה תלות כזו, זו ציפייה לא הוגנת

חוץ מזה שזה מאוד לא גברי בעיניי לשתף את אשתף בדבר כזה. שמור על פאסון גם אם זה רק כלפי חוץ

ואין פה בגידה בעיניי

אשתך נושאת אליך עיניים וסומכת עליך. אם היא מציאותית היא יודעת שיש לך התמודדות

אם לא - למה לפרק לה את האשליה?

גם בעלי לא יודע כל מה שאני חושבת ועובר עליי

לא על כל דבר צריך לדבר לדעתי

למה אם היא אוזן קשבת זה הופך אותה למטפלת?

כלומר האם אין איזה אלמנט של כנות בנישואין גם בלי מטרה לפתור את הבעיה בה משתפים?

האם אין חשיבות לשיתוף (גם בדברים קשים והתמודדויות בין השאר) בפני עצמו?

באמת שואל מתוך רצון לשמוע עוד דעות ולא מתכוון חס ושלום לתקוף אם זה נשמע ככה

1. כי זה לא שיתוף בעלמא, זה שיתוף על קושי שגם משפיע על ההסתכלות שלה עליו הרבה פעמים, וכמו שכתבתי יכול לגרום לה לסיבוכים עם עצמה. היית רוצה שאשתך תשתף אותך בזה שיש לה קושי דומה מול גברים אם היה לה כזה? היית מסתכל על זה כשיתוף בעלמא ולא היה פוגע לך בתחושת הבלעדיות מולה?

   אצל אישה זה קריטי להיות הכי חשובה בעולם לבעלה, הכי יפה, הכי טובה, הכי הכי בהכל. שיתוף כזה יכול להכניס אותה בעיניה לתחרות מול כל הנשים בחוץ על בעלה ובכנות - תמיד יש מישהי שהיא יותר. אז למה?

2. כי בהרבה מערכות יחסים יש דינמיקת אמא ילד שגורמת לאישה לרצות לפתור לבעלה את הבעיות. אף גבר לא רוצה שאשתו תיזום לו פתרונות בעניין

3. בטח שיש עניין של שיתוף.

   גם גברים נופלים בזה אגב, שאישה משתפת לשם השיתוף והפריקה והגבר רץ למצוא לה פתרונות במקום לתת לה אמפתיה ולהכיל

   תלוי מה משתפים ואיך.

   אולי אחרים יענו לך אחרת, שיתפתי את דעתי בעניין

לשאלתך אין תשובה אחת שמתאימה לכל אחד או ליתר דיוק לכל זוג,

זוג שלכל אחד מהם יש את החוסן, ההכלה, האמון והביטחון בקשר ומצליחים לשתף דברים כאלה בצורה טובה, זה נפלא, ויכול גם לעזור בהתמודדות.

אך אני מתאר לעצמי שאצל רוב הזוגות זה לא ככה.

וזה גם בסדר.

אם אתה מרגיש שהיא לא תוכל להכיל - מציע שלא תכניס אותה לזה. מדובר באתגרים שמטבע הדברים אמורים להתמודד איתם כעיקרון לבד.

אבל - זה לא אומר שאשתך לא יכולה לעזור לך בהתמודדות. היא יכולה לעזור גם מבלי לדעת כלום.

מבלי לעשות כלום.

עצם זה שאתה אוהב אותה ומרגיש שהיא היתה לוקחת מידע על כשלונות בצורה קשה - יכול להוות כלי נשק עוצמתי במלחמה זו.

בפרט לפי תיאורך שאתה מרגיש שיש בזה מימד של בגידה בה.

בכל התמודדות, תזכיר לעצמך שאתה אוהב את אשתך יותר מאת עצת היצר השפל הז:

נשים אחרות? מה לך להן שה' כבר נתן לך את האשה הנפלאה בתבל עבורך?

להסתכל על מישהי ברחוב? מה זה רלוונטי כשאשתך היא האחת והיחידה שבה אתה באמת חושק? כל השאר זה שקר והבל.

אי שמירת הברית? איך תכניס את הפולש הזה למרחב הזוגי - מיני המקודש שאמור להתקיים רק בינך ובין אשתך?

יש מצבי קיצון, (אף אם אולי לא כל כך נדירים למרבה הצער), שבהם צד אחד (לרוב הבעל) ממש נזקק לתמיכה לפחות רגשית מהצד השני (לרוב האשה) על מנת לצאת מבור שהוא לא מצליח להיחלץ ממנו לבד, למרות שניסה שוב ושוב ושוב. אך הכאב והפגיעה עלולים להיות משמעותיים מאד, ולא תמיד הצד הפגוע יצליח באמת להתגבר על הכאב ולסייע.

בכל אופן, נשמע שאתה כעיקרון מתגבר ומצליח, ואם כן אתה אתה ראוי להערצה!

תחשוב כמה אשתך היתה מעריצה אותך על כל ההצלחות, לו רק היית יודעת ומבינה.

אז נכון, אולי היא לעולם לא תקלוט, ואילו היית מספר לה היתה אולי נתפסת לכשלונות או נגעלת מעצם זה שקיימת התמודדות (מתוך חוסר הבנה), אך לכן במקום לספר לה - תתחזק על ידה!

בהצלחה גיבור!

תתאר לך אדם שמן מאוד מאוד, שמגיע לדיאטנית.

נניח שהיא תגיד לו ''מה זה בורקס? סתם פחמימות ריקות עם שומן טראנס, פויה!

ומה זה שווארמה בלאפה? אתה לא צריך את זה! אתה יכול להיות שבע ומאושר גם עם אוכל בריא!'' וכיוצ''ב.

עובדתית, היא צודקת בכל מילה שהיא אומרת. אבל בפועל, זה יעזור לו אולי לכמה שעות, מקסימום ליומיים.

בסוף לגוף ולמוח יש רצונות, חשקים, מאוויים ויצרים, והם לא יושתקו על ידי החדרת משפטים מהסוג הזה.

אציין שגם אני עצמי חוויתי משפטים כאלה על נושא אחר כשהייתי נער, ולמעט תסכול, דיכאון והאשמה עצמית - הם לא הועילו בדבר.

בנוסף, יש לך כשלים שפשוט לא מסתדרים עם המציאות (להבדיל מהדיאטנית בדוגמה למעלה שאמרה אמת אבל זה לא מועיל ולא מוביל לשינוי התנהגות, אצלך חלק מהדברים פשוט לא מסתדרים עם המציאות):

''מה זה רלוונטי כשאשתך היא האחת והיחידה שבה אתה באמת חושק?'' - אשתו היא לא האחת והיחידה שבה הוא חושק, הוא בן אדם אנושי ולא רובוט, יצרים ומאויים לא נכבים ביום שבו אנחנו מתחתנים.

לתת לו הרגשה כאילו המצב הנורמלי זה להימשך רק לאשתך ואילו הוא יוצא דופן, זה רק מוריד ומשפיל ומכניס לעצב ולא מקדם כלום וגם לא אמת.

לא מנטרל את ההתמודדות.

אך גישה כזאת לדעתי מסייעת למי שרוצה להצליח בהתמודדות יותר מאשר הגישה ההפכית - יצירת ניתוק בין ההתמודדות עם היצר ובין המרחב הזוגי, ובחירה לראות בכשלונות כמשהו אישי שלא נוגע לבת הזוג. התפיסה הנכונה היא שההתמודדויות הדתיות שלנו הן לא רק אישיות אלא כל אחד הוא חלק מכלל, וההצלחה בכל התמודדות מזכה את הכלל, ונפילה פוגעת בכלל.

והכלל מורכב ממעגלים מעגלים, הזוג, המשפחה, הקהילה, האומה, והעולם. זו תפיסה שמעבר לכך שהיא צודקת - היא גם מעצימה, ומסייעת מאד בהתמודדות.

כשכתבתי ''מה זה רלוונטי כשאשתך היא האחת והיחידה שבה אתה באמת חושק?''

הדגש הוא על באמת. חבל שלא הדגשתי במקור.

כשבוחרים בשכל שהחשק לאשה הוא נפלא, מקודש, ואמיתי - וחשקים אחרים הם רעים, רדודים, מתעתעים ושקריים - קל יותר להתגבר.

לא שהם לא קיימים - אך אפשר לבחור להתייחס אליהם בביטול, עם כל הקושי שבדבר.

היא לא בזה שאתה לא מספר.

בכל מצב אתה לא אשם בהתמודדויות שלך, אבל אם משהו בהתמודדות שלך פוגע גם בה גם בלי שהיא יודעת, אתה אחראי לטפל בזה אצל מטפל. מסכימה עם מי שאמרה שהיא לא המטפלת שלך. אל תצפה ממנה שתחבק אותך עם סכין קצבים ביד.

זה אומנם לא קשור אליה ולא באשמתה בשום צורה, אבל ההשלכות של זה ושל השיח איתה על זה בהכרח קשור אליה.

מעריך מאוד שנתתם מעצמכם בנושא רגיש כזה.

@פינג פונג

אהבתי מאוד את המשפט הזה: תחשוב כמה אשתך היתה מעריצה אותך על כל ההצלחות, לו רק היית יודעת ומבינה.

אז נכון, אולי היא לעולם לא תקלוט, ואילו היית מספר לה היתה אולי נתפסת לכשלונות או נגעלת מעצם זה שקיימת התמודדות (מתוך חוסר הבנה).

לצערי מסכים עם @פשוט אני..

בפרקטיקה של החיים מרגיש שיש פה משהו גדול יותר מהרוח החיובית והסיסמאות האלו.

יש פה קושי עמוק של תחושת הסתרה ובגידה. אני הכי בעולם רוצה שהיא תגיד לי שהיא אוהבת אותי גם אם היתה יודעת...

מטריף אותי לחיות בצילה של מחשבה מאיימת שאם באמת אשתי תדע מה עובר עליי היא לא תרצה להמשיך...

מרגיש שקרן, בוגד, ולא ממצה כלום מהקשר שלנו.

אני כל כך מנסה להיכנס לראש שלה, לנסות להבין מה היא תחשוב אם תדע.

אשתי יותר פתוחה, יותר משתפת, גם בנושאים האלו. היא צדיקת עולם לעומתי, הדברים שהיא משתפת וזה מה שעובר עליה באמת אני מרגיש שהיא לא מסתירה, זה דברים קטנים ממש ובכל זאת ממש קשה לי להכיל את זה. אז מה היא תגיד כשהיא תשמע מה עובר עליי???

תודה ל@המקורית

על הזווית הנשית בעניין. לימד אותנו הרבה מאוד.

רק אשמח לשאול את כולכם, בסוף כולנו מודים שהדבר הזה קיים, יש משיכות בין שתי המינים גם בקשר הזוגי. האם נכון לטאטא את זה, להטיל וטו על הנושא הזה כביכול על זה לא מדברים.

הרי בסוף הרבה זוגות מאותגרים בזה. אולי הגיע הזמן לפתוח הכל, לחשוף, לעבור כמה ימים/שבועות/חודשים קשים ואז, אחרי המבול נראו ראשי ההרים - אולי אז הקשר בינינו יהיה טוב יותר? עמוק יותר, מודע יותר מכיל יותר נאמן יותר?

הרבה גברים מאותגרים בזה

צריך לעשות הפרדה בין הקשר שלך איתה לניסיון שלך

ולא, זה לא משבר שעובר אחרי כמה חודשים

זה עלול ליצור פצע עמוק של אי אמון לטווח ארוך

לדעתי לא חכם אבל תעשה מה שאתה חושב

אתה או היא?

שאתה תרגיש יותר טוב עם עצמך ופחות בוגד (מילים שלך)

שהיא תנחם ותכיל למרות שהיא במצב הנבגד? (לדבריך)

אם אתה מחפש מקום לפרוק ולהתנחם, תתחיל במישהו שהוא לא ה"נפגע", תטפל במה שאתה רוצה לטפל, וכשאתה בתהליך של טיפול, אפשר לשתף.

אצלנו זה נושא שכן מדובר, אבל לא נחשב כבגידה אלא יותר התמודדות אישית, אבל אתה כן רואה את זה כבגידה, אז מה מטרת השיתוף?

עצם המציאות שאני לא מספר מרגישה לי כבגידה.

זה מה שכתבתי

אלא בזה שיש לך משהו להסתיר.

לא כל דבר נכון לומר לבן הזוג. יש דברים שהשתיקה יפה להם.

תפתור את ההתמודדות בדרך אחרת. היא צריכה להיפתר, אבל לא זו הדרך.

אישתך ממש לא צריכה לשמוע ממך שאתה נמשך לנשים אחרות. זה הדבר הגרוע ביותר שאתה יכול לעשות.

זה שיתוף שיכול לפגוע בה, אל תשתמש בה רק כדי להרגיש יותר טוב עם עצמך.

אני לא נגד שיתוף, אנחנו דווקא כן מדברים על זה ואני מאמינה שככל שיש פחות הסתרות בזוגיות הקשר יותר עמוק, אבל לא ממקום כזה שרואה יותר אותך ופחות אותה.

אגיד רק שאחרי 20 שנה, וכשכבר יש לנו ביטחון מאוד עמוק בקשר, אנחנו בהחלט משתפים אחד את השני, וזה בעיקר עוזר להבין יותר איך השני עובד (למרות שלעולם לא נבין באמת), ויוצר אצלי יותר ויותר הערכה על המלחמה היומיומית שהוא נלחם בה עבורנו.

ושתי עצות בשבילך-

1. לשתף בצורה כללית יותר (נגיד- 'איזה קשה זה ללכת ליד הים בקיץ'). גם יתן לך קצת אפשרות לפרוק, וגם לגלות איך היא מגיבה לשיתוף כזה כללי (אני מניחה שזה לא משהו שיפיל אותה מהכיסא).

2. להבהיר בשיתוף שאתה נלחם. מתאמץ. בשבילה ובשבילכם. כי היא זו שבאמת באמת חשובה לך, וכל הפיתויים שמסביב הם רק רגעים חולפים- מול הטוב הנכון, הנצחי והאינסופי שיש ביניכם.

3. להחמיא לה בלי סוף. להתפעל ממנה. לבנות אצלה את הביטחון שהיא שלך ולא משנה מה. זאת התשתית שבעזרתה תוכל יום אחד לשתף באמת ולקבל את התגובה שאתה רוצה.

אישה שיודעת ומרגישה שהיא ה דבר מבחינת בעלה, יש לה הרבה יותר כח וחוסן להתמודד עם דברים שקורים ושיתופים מורכבים

כי הרבה מהקושי הוא סביב הרגשה שאולי היא לא מספיק שווה או שיש מישהי יותר ממנה. ברגע שהיא רגועה מהבחינה הזו יכולה להיות לה הרבה יותר פניות להקשבה ותמיכה

אז תלך בדרכי הצדיקים ותדבק בהם!

העיצה על הכל היא תפילה!

תקפיד מאוד על תפילות בזמנן זה מגן ומציל חיים.

השכמת הבוקר ותפילת שחרית בזמנה,

כי ללא זה אין טעם לתפילה, וזו ההתחלה ממש.

מקווה כל יום ותיקון הכללי מציל חיים, הטומאה נעלמת.

לגביי שיתוף עם האישה -

היא לא תבין כי אין לה!!!

תשתף את בורא עולם ואת הצדיקים,

רק הם יעזרו לך.

כל אדם הוא בבחינת רצוא ושוב עליות וירידות -

עד שזוכה לחזור בתשובה שלימה ואין לו נפילות.

גם אין יום ללא פגע אז זה מלחמת נצח.

אבל תמיד מנצחים.

כרגע, בלי קשר לשאלתך. בהמשך אולי אצליח להתייחס.

"

מטריף אותי לחיות בצילה של מחשבה מאיימת שאם באמת אשתי תדע מה עובר עליי היא לא תרצה להמשיך..

"

"

אצל אישה זה קריטי להיות הכי חשובה בעולם לבעלה, הכי יפה, הכי טובה, הכי הכי בהכל. שיתוף כזה יכול להכניס אותה בעיניה לתחרות מול כל הנשים בחוץ על בעלה ובכנות - תמיד יש מישהי שהיא יותר. אז למה?

"

זה דוגמאות מבחינתי לשני הצדדים. לשני הקצוות שאתה מעלה פה.

מניסיון שלי נשים אינן יכולות להבין את מורכבות ההתמודדות ואת האופי שלה. מצד שני, אנחנו הגברים לא מסוגלים להבין את המורכבות אצלן.

בין אם אנחנו מבינים ובין אם לא, יש משהו שצריך להיות לנגד עיננו תמיד. גם הגבר וגם האישה צריכים לדעת דבר אחד עקרוני. התתמודדות שלך היא לא ההתמודדות שלי.

על ההבנה הזו אפשר לבנות עוד קומה.

הקומה השניה היא - אסביר לאור דברים שלמדתי בספר התניא (אלו הדברים שלי ולא של בעל התניא - לכן אם יש שגיאה או חוסר דיוק זה לא מה שהמחבר התכוון). שאם יש לאדם הרהור עבירה והוא הסיח אותה - הוא צריך 1. לשמוח שהוא בינוני. כלומר, שהצליח בהתמודדות. 2. אם הוא עצוב זה גלל שהוא גס רוח (גאוותו) שהוא חושב שהוא צדיק ולא מגיע לו שייפלו לו מחשבות רעות. (פרק כז בליקוטי אמרים).

הקומה השלישית היא - אמון.

אם בעל בחר לאשתו על התמדדות שלו - היא צריכה לשמוח. שהוא לא מסתיר. שהיא העוגן שלו. הכי יפה בעולם היא לא תהיה - הכי יפה בעיניו - היא כן.

אישית -

כן אספר ואשתף הכל. הכל.

אם אני צריך עזרה. ואם הצלחתי. ואם נפלתי. וכשקמתי. ואני הייתי רוצה לשמוע ממנה באותה מטבע.

נכון - היא לא מבינה. ואני לא מבין. אבל אנחנו שם אחד בשביל השני.

כי

1. אנחנו לא מבינים את התמודדות

2. אם נפלה מחשבה רעה זה כי אני בינוני

3. יש בנינו אמון .

אם באיזה אופן המחשבה שנפלה לא נשארה רק בגדר מחשבה. והיא התגלגלה - למעשה, מחשבה, דיבור.. יש פה משנו אחר.. חציו בגידה בה' חציו בגידה באישה.

.וגם אז יש לדון באופי וברמת השיתןף.

והחליטה לשים רגל על רגל

ולתת לבעלה לג'נגל את החזקת הבית עליו.

החולשה של הדור.

המפרקת את רוב הבתים.

פינקו אותן, כל הזמן אמרו לה את יפה את שווה.

אני בתור גרוש שמחפש שידוך באתרים האלה

ולא מהיום אומר לך.

הפינוק הזה וההגזמות האלה מוביל אותם לחיי בדידות.

גרושה+6 מקצה הארץ, בת 40

בטוחה שיבוא כבר מבוגר שכבר לא רוצה

ילדים ויקבל אותה ואת ילדיה ויממן אותה.

ואני שואל

אם הוא לא מעוניין בילד משותף,

למה שהוא יעזוב את כל הרווקות 45

שאתרי ההיכרות מלאים מוצפים מהן.

ואת כל הרווקות חוזרות בתשובה 42

גם שמציפות את אתרי ההיכרות.

ויגיע לקצה הארץ בשביל לממן גרושה וילדיה

שכל מה שהיא עשתה זה לריב עם בעלה.

וכל זה בלי ציפייה שיהיה להם ילד משותף.

ואפילו אם תאמר שהיא תמצא את אותו

אדם שיממן בשביל בדל יופי שנותר בה

והולך להעלם בשנים האחרונות.

זה ממש דוחה אותי.

זהו כסף שקונה יופי.??

על זה את מתבססת?

הכל מבוסס על גאווה מטופשת שהביאה את החורבן

המביאה עוד הרבה חורבנות עד היום.

ומי שאחראי לזה הוא מי שנתן לה את התחושה

שהיא שווה והיא שווה, והוא לא שווה אותה.

הביא אותה לחיי בדידות נצחיים.

באלגנט.

חברה אמיתית

שרואה חברה שלה מתקרבת לגיל 36

גיל שממנו אפשר רק לרדת.

בגלל החוסר ביכולת לסיכויי לילדים משותפים.

נותנת לחברה שלה ניעור אמיתי

אומרת לה "תתחתני עם עמוד חשמל ברחוב

מבחינתי" את לא יפה, ולא שווה כלום,

המשפחה שאת עדיין יכולה להקים שווה יותר!!

כאילו שהיופי נועד למטרות מסחר ואגו.

זה נראה כניצול פרצה, בסוף היא תישאר לבד.

באחריות ומנסיון.

ברגע שאתם נשואים, אתה ערב אוטומטית לכל חוב שלה, וגם להפך כמובן.

כלומר אם היא תיכנס לחוב בחשבון בנק שהוא רק שלה, זה לא ימנע מהבנק לעקל חשבון בנק שהוא רק שלך.

גרים באותו הבית, חיים מאותה המשכורת.

הפרדת חשבונות תיראה כצעד מלאכותי ולכן לא תמנע מהבנק או מכל נושה אחר לגעת בכל החשבונות.

אפילו זוגות פרודים עם בתים נפרדים מתקשים להוכיח שההפרדה לא מלאכותית, כדי שיהיה אסור לעקל להם נכסים בגלל החוב של השני

פה לא נראה לי המקום לפתור בעיות כלכליות ושלום בית

יש ברוך ה' כיום מלא גורמים מקצועיים שיטפלו בבעיות מהסוג הזה, מציע לך לגבי הנושא הכלכלי לפנות ל'פעמונים', זו עמותה, היא בחינם, ממש בחינם, תנסו! הם קצת (הרבה) יעזרו לכם לצאת מהברוך הזה (אולי גם אם אשתך לא עובדת)

לגבי שלום הבית כמובן שיועצים\מטפלים זוגיים הם המקום לנושא הזה, מאמין ששווה כל שקל.

@אדם פרו+

אתה שופך את כל הלכלוך הזה על בן אדם שעוד יכול לעשות הרבה עבודה עם עצמו כי אתה מחפש חברים לצרה...

אני משתתף בצערך ובקושי, אבל אל תזיק לאנשים אחרים.

איך אני יודע את זה - זה שקוף! אתה מפיל עליו דברים שהוא לא אמר.. דברים שאתה פגשת בזוגיות שלך.. הוא לא דיבר בכלל על היופי של אשתו ועל כל השאר שכתבת.. כל כך לא יפה לדבר ככה... זה יכול ממש להזיק

אני הייתי מוחק את התגובה המזעזת הזו. באמת.

ועכשיו בקשר אליך,

דבר ראשון מצטער שהיית צריך לקרוא כזאת תגובה,

מקווה שלא נגרם לך נזק, ושתתקן אותו, כי זה באמת היה תגובה לא לעניין.

אני שואל אותך, למה אתה כל כך מהר מתייאש. אני במצב שלך בדיוק, הלכנו למקימי, באמצע תהליך, וזה מדהים. מכל מצב אפשר לצאת. בפרט שאתם לא נשמעים במצב הכי גרוע...

הרבה פעמים אנחנו מנסים לגלגל את כל האשמה על נשותנו, זה הכי קל בעולם. אבל תמיד תמיד אם תחשוב יותר טוב תראה איפה אתה גם קשור למצב הזה.

לפעמים הסיבה הכלכלית זה טריגר. יש דברים אחרים שמפריעים ואז גם זה.

תנסה רגע להתנתק, לחזור לרגעים הראשונים של הנישואין. כמה אתם אוהבים, כמה אתם באמת זוג משמיים. לפני שהחיים התחילו לבלוע אותכם.

בסוף האהבה הזאת זה הכי חשוב.

מכאן תתקדמו ביחד לליווי כלכלי. כי מלווה כלכלי הוא לא יועץ זוגי... ולא נעים שזה יתפרץ מולו.. גם לא יהיה לו יותר מידי מה לומר. לכן תיישבו את זה ביניכם SOS ותלכו מהר לייעוץ כלכלי.

כל יום שעובר זה הפסד.

נשמע שאתה סוחב את זה הרבה זמן.

בהנחה שכל מה שאתה כותב פה לאורך השנים נכון ואמת, מדובר בסיפור שמתגלגל הרבה זמן.

קודם כל, זה ממש יפה שאתם עוד על זה, זה מראה שיש לך ולה הרבה מאוד כוחות, ואתם עושים עבודה ממש מדהימה.

קטונתי מלייעץ לך, אבל היה משפט אחד שתפס אותי, משהו שכתבת לפני כמה שנים טובות.

"אנחנו זוג נשוי כמה חודשים, אני מאד אוהב אותה"

אתה גם מתאר שם פער בסגנון ובכל זאת התחתנתם מאהבה.

תראה, כשאנחנו מתחתנים זה כי אהבנו, קליק של נשמות.

וזה האמת לעולם.

רק מה, החיים בולעים.

חיים אכזריים שכבר אין אוויר לנשימה.

כל נשוי, בהבטחה, לפעמים חושב - עדיף לי להתגרש, הרבה יותר קל...

כולם ככה.

הלוואי שנצליח להזכיר לעצמנו אהבה ישנה, איך אהבנו פעם עד השמיים, איך אמרנו על הכל עוד נתגבר ביחד, איך הבטחנו לעצמנו שביחד שום דבר לא ישבור אותנו, את אהבתנו.

לפעמים בגלל מה שעברנו הכל כבר מכוסה, הכל חסום. מה שעברנו כיסה את האהבה בתהומות של יאוש, ונדמה לנו שהיא איננה עוד. לא שייך לעורר אותה, להחזיר אותה.

בפרט אתה אחרי כל כך הרבה זמן של התמודדות...

הלוואי שהשם יתן לכם את הכח להאמין שבוודאי ישנו. שעוד לא מאוחר. שבוודאי ישנה אהבה, והיא בבית שלכם, ביניכם, מחכה להתגלות שוב מבין רסיסי הלילה.

הלוואי.

בהרבה בתים הבעל הוא המפרנס העיקרי, בחלקם גם היחיד. בדורות קודמים זו היתה המציאות הנפוצה ברוב העולם, כשבמקביל כל או כמעט כל הטיפול בבית - הכנת אוכל, נקיון וכד' היו על האשה. כיום מכל מיני סיבות ונסיבות המציאות השתנתה, אבל כן, עד היום בהרבה בתים הבעל הוא המפרנס העיקרי.

יש סוגיא אחרת של התנהלות אחראית. לקחת הלוואה כשלא יודעים מאיפה מחזירים אותה, זה לא אחראי, להתנהל ככה באופן קבוע זו הפקרות.

צריך לשבת ביחד מול דף/טבלת אקסל, לעקוב אחרי ההכנסות ורק לפיהם להוציא הוצאות. זו א', ב' של התנהלות אחראית (ג' זה גם לחסוך, אבל זה שלב הבא).

אם יש מאזן שלילי - צריך לראות איפה מצמצמים הוצאות או מגדילים הכנסות.

בגדול, צריך ללמוד להתנהל בשיח ולא לעשות דברים מאחורי הגב.

נשמע שאתם צריכים טיפול זוגי, לא רק כלכלי.

לראות את הצורך אחד של השני, לקחת אחריות, לתקשר.

לפן הכלכלי יש עצות פרקטיות, למשל כרטיס דביט או הגבלה של האשראי,

אבל נשמע שזה הרבה יותר עמוק מ"אישה בזבזנית"

להפריד חשבונות לא יתן לך כלום, גם שם היא יכולה להיכנס לבור שלא תהיה מודע עליו והחובות של שניכם.

היא לא דואגת שתתגרשו? היא תצטרך להתמודד עם חצי מהחובות בעצמה.

היא לא עובדת כי יש ילדים קטנים? היא מבזבזת או קונה צרכים בסיסיים?

אתה מצליח לראות את המקום שלה בתוך כל זה?

אם תרצה שיתוף פעולה, השלב הראשון הוא לראות ולהכיר בצורך שלה (לא בהכרח לספק אותו מידית).

לא יודע אם פרודוקטיבית, אבל אהבתי את השאלות פה.

@יעל מהדרום

לק"י

אם יש לך שאלות, מוזמן לכתוב כאן.

בהצלחה!!

אז ככה אני בתוך קשר עם מישהי, והולך ממש טוב ונעים.

אני סוכב איתי מגיל קטן דיכאון, בשנים האחרונות לוקח כדורים.

לאחרונה זה עלה הסיפור הזה של הדיכאון ומה זה אומר לחיות ליד אדם כזה.

ואני די עומד נבוך מול זה, איך אפשר לבקש ממנה לבחור במשהו שכזה? אני יודע בעיקר איך זה משפיע אלי, לא איך לחיות לידי.

בכללי איך אתה מתפקד מבחינת מטלות בית? מתפרנס? אושפזת כבר פעם? כל כמה זמן יש לך משבר אם בכלל? או שזה בכלל דכדוך מתמשך? מוכר בביטוח לאומי?

התיפקוד שלי די גבוה, שאני בטוב אני מתפקד כמו 3 אנשים ביחד.

לקחתי משהו כמו 4 שנים כדורים שלא היו נכונים לי, שם היה יותר נפילות, בשנה האחרונה אני לוקח כדורים שהרבה יותר טובים לי בפער. אפשר לספור על יד אחת את כמות הימים שפספסתי בגלל זה עבודה.

מעולם לא התשפזתי, הנפילה הרצינית האחרונה היית בין הכדורים, בדיוק במלחמה הראשונה עם אירן.

ועכשיו חזרנו וזה עלה עכשיו, בעיקר מצד המשפחה שלה, וזה מאוד הפחיד אותי ואז גם אותה.

אני מאמינה שהיא תצליח לשדר את זה למשפחה שלה.

המלצה שאני מכירה היא לצאת תקופה, ולתת למשפחות של שניכם להכיר אתכם. שלא יחששו המילה 'דיכאון' אלא יכירו את האדם שמאחוריו.

נשמע שמצבך מצוין, אבל הדברים די טריים.

ממליצה גם לתת לבחורה תכנית גיבוי, למי היא פונה כשרואה שאתה לא בטוב, בהסכמתך כמובן.

תצליחו!!

לק"י

האמת שקשה לי לייעץ בנושא הזה.

אני רק חושבת שהיא לא חייבת לשתף את כל בני המשפחה שלה. אולי מישהו אחד ספציפי שיידע לכוון אותה.

ובנוסף אם אתה מטפל בעצמך, מאוזן, עובד/ לומד/ עושה משהו עם עצמך, זה מצב פחות מרתיע.

כן צריך לדעת, שלפעמים יש עליות וירידות במצב. אבל גם אדם שבריא לחלוטין לפני החתונה, עלול לחלות פתאום.

כשהתחתנו הוא היה ממש בתחילת שנת אבל, וחלק ממנה הוא היה בסוג של דיכאון

אני לא חושבת שאתה לא ראוי אני חושבת שכמו בכל נישואין צריך להכיר את הפלוסים והמינןסים של הבן זוג ולדעת שלפעמים היא תצטרך להתמודד עם ההשלכות של זה.

ושיהיה לשניכם נכונות לעבודה אישית וזוגית.

כן, הוא לא סבל מדיכאון כשהכרנו.

היא יודעת מראש חלק משמעותי מהמגבלות שלך, ויודעת שאתה מספיק אמיץ וחכם בשביל לטפל בזה.

לא כל אשה זוכה לדעת על זה מראש (וכמובן נכון גם בהיפוך המינים)

סה משהו זצריך לבחור.

אם סה רק המשפחה שלה מהססת , זה אולי פחות גרוע..

אבל עדיין יכולה להיות לזה השפעה עליכם.

לצערי המושג הזה דיכאון הוא שקוף ולא מספיק במודעות

בהצלחה.