הם פרצו את החומות. סוף סוף

אחרי שנה וחצי, של רעב, של מוות ושל מחלות.

אין יוצא, ואין בא.

אפילו הקברנים, היחידים שתמיד יש להם עבודה החלו קוברים את מתינו בתוך גבולות העיר העתיקה.

שנה וחצי של מצור.

הזקיפים על החומות מדווחים על אלפי חילים מצידה השני.

כל היום וכל הלילה עומדים וצופים אולי יקרה לנו את נס יהושפט

בהתחלה עוד האמנו שנהיה בסדר, ושהבבלים בצד השני של החומה יתיאשו בשלב מסוים.

אבל כשנשרפו האסמים, נשרפה תקוותנו, ומאז אנו מחכים לפריצת החומות.

הם פרצו את החומות

זה הסוף.

הם מוציאים אותנו קבוצות קבוצות אל מחוץ לגטו הצפוף.

המלא רעב, ומוות ומחלות,

אבל יש בו רק יהודים, שעוזרים ותומכים.

ועכשיו? מה עכשיו?

היו שמועות...

אנו מגיעים לאומשלגפלץ ככר הנעלמים, מכאן כבר אין דרך חזרה, נראה שכולנו יודעים.

מגיעה רכבת אחר רכבת,

הם נכנסים לעיר בשיירה ארוכה

מרביצים לכל מי שעומד בדרכם

הביריונים מנסים להלחם, אבל תוך שעות, כבר לא נותר מהם דבר.

נבוזרדאן ונבוכדנאצר נכנסים להיכל.

נשמעים קולות צחוק פרועים

ופתאום להבות, ומפתחות שעולות למרומים

וכל מי שראה, קרע את בגדיו

ועוד לפני ששקעה השמש לא נשאר בגד שלם בירושלים, ולא בית.

ולא נשארו פרחי כהונה.

ולא נשארו כוחות להתנגד לבבלים.

והם מוציאים אותנו אל מחוץ לחומות בשיירות ארוכות, לא נגמרות

בשריקה חדה

אנו נכנסים בשערי המחנה

ורואים את השלט "העבודה משחררת"

ורואים את העשן במרחק

מה כבר שורפים כאן? עולה מחשבה

ומסתובבים אחורה להביט ולראות

אבל רואים רק

להבות

"מה נשרף שם?" עולה מחשבה

ועובדים...

 החושים כבר כהים

לא מבדילים בין גופה לידיד.

כי אין ידידים במקום הזה

במקום הזה יש רק שונאים

ו"שנאל שנאל" ונביחות הכלבים מבריחים את החיים מהאוויר

והכל מסודר, ויקי, וברור,

אפילו האפר,

שרק אני יודע כמה אנושיות יש בו מסתדר בהר מדויק ומדוקדק.

והולכים..

החושים כבר כהים

לא מבדילים כבר בין ישראל לכהנים

רק ללכת הלאה

בקו ישר, מסודר ועורפי

כי אף אחד לא רוצה להיות הראשון

שיגרום לכולם להבין

שהנבואה התגשמה, והגלות מתחילה,

וכל אחד עושה את תפקידו,

בנפשעות מחייה

כי אף אחד לא רוצה להיות הראשון

ועל נהרות בבל, שם ישבנו, גם בכינו,

בזכרנו את ציון, ואת חורבנה

ואת הנבואה

הם פרצו את החומות

סוף סוף

הגרמנים בורחים לכל עבר, יורים בכל מה שזז

והאמריקאים נכנסים בשערי המחנה

ויום אחד זה מגיע

הצהרה חתומה

הישר מארמון המלוכה.

כורש מפר את השבועה.

מותר לחזור

אני בן שבע עשרה

והריני כבן שבעים שנה

מי יבין מה עברנו? מי ראה מה שראינו? מי חי את המוות שחיינו?

הגרמנים נסוגו, אומרים שהיטלר התאבד

חייבים לחזור

אחרי השואה

ולאט לאט מתארגנות קבוצות

עם עזרא ונחמיה

לחזור מהגלות הארוכה

אבל מי רוצה לחזור? ומי רוצה להפריח את השממה?

כבר צרו עלינו פעם אחת

לנו זה מספיק,

תודה.

אבל בכל זאת עולים ביחידים וקבוצות

מנסים לחזור לארץ

ואין מספיק אוניות

ויש פחות מדי ניצולים

אבל בכל זאת מתישהו עולים

ואחרי שבועות של מסע

רואים מרחוק את הארץ הטובה

ומונף הדגל, ופורצת השירה

חזרה אלינו התקווה

אחרי אלפיים שנה.

דני - פרק 1

בָּרָה -

בְּעֵרָה בָּהּ עֵרָה,

וָאֵרָא וְאִירָא:

אִם תְּבַעֵר נִבְעֲרָה,

אִם תִּבְעַר בָּהּ אוֹרָהּ.

אם הייתה ממלכה של נעלמים מעניין איך היה נראה ריקוד שם.

האם הם רואים אחד את השני או שגם אז ,ריקודם בודד הוא.

האם רואים שזו ממלכה. או ששעריה הם עלים שנפלו בשלכת . או שהם אינם בודדים מספיק בשביל להיות השערים, שמא אי מי ירים עלה ויגלה את הממלכה.

אבל האם הוא ידע שזו ממלכה בכלל גם אם יגיע לשם בטעות.

מה הוא ייראה שם.

מי שם.

הנעלמים במתמטיקה. אלו שבחרו להיעלם.

ואלה שהאלימו אותם.

כולם בממלכה אחת.

כנראה שהריקוד שם נעלם אף הוא.

כי אם לא, אלה שהעלימו אותם יתאחדו עם נסתרי המתמטיקה

אלה שבחרו להיעלם יפתרו את המשוואות

והממלכה תיעלם. או תיפתר.

אֲנִי אִישׁ שֶׁל חוֹרֶף

כְּשֶׁלֶּהָבוֹת בּוֹעֲרוֹת מִסָּבִיב

בְּתוֹכִי יוֹקֶדֶת שַׁלְהֶבֶת

וּכְשֶׁכְּפוֹר חֲרִישִׁי מְכַסֶּה הַכֹּל

עַד לִמְלוֹא הָעַיִן

תָּשׁ כּוֹחִי.

כְּשֶׁשִּׁכְבַת הָאָבָק

הָרוֹכֶנֶת מֵעַל כַּנְפֵי נִשְׁמָתִי

חוֹנֶקֶת אוֹתִי עַד לִבְלִי מְשׂוֹא

אֲנִי אוֹגֵר בְּתוֹכִי

רְסִיסֵי זִיכְרוֹנוֹת מַבְלִיחִים

שֶׁהִבְלִיחוּ

מִבֵּין לֵילוֹת חַסְרֵי שֵׁנָה

רְסִיסֵי נְשָׁמָה

שֶׁנִּכְתְּבוּ בְּדָם

וְעוֹלָם

שֶׁהֵד אַכְזָרִיּוּתוֹ

מְהַדְהֵד מִבְּלִי שׁוּב

מָשָׁל הָיִיתִי כֶּאֱחוּז כִּישּׁוּף.

כְּשֶׁאוֹר הַבּוֹקֶר הַחִיוֵּר

בּוֹקֵעַ גַּלְגַּלֵּי עֵינַי

אֶפְרִי מִתְנַעֵר

שֵׁנִית

נוֹשֵׂא בְּתוֹכוֹ

צַלָּקוֹת שֶׁנֶּחְרְטוּ

בִּתְהוֹם הַצְּלָלִים.

לוּ הָיִיתִי כּוֹתֵב

אֶת סִפְרִי

בְּדַם חַיַּי

הָיָה הָעוֹלָם נָמוֹג

לְנוֹכַח הַשְּׁתִיקָה

אַךְ בִּמְקוֹם זֹאת

אַצְפִּין סוֹדוֹתַי

וְאֶשְׁתּוֹק

אֶת כְּאֵב הַזְּעָקָה.

ניסים והשפם

אתמול טעמתי משהו מיוחד.

מישהו עבר לידי, הציע לי לטעום משלו. בהתחלה סירבתי בנימוס, לא יפה לאכול משל אחרים. אחר כך הבנתי שבזמן שאחזיק את שלו בכדי לטעום, הידיים שלו יתפנו לבשל עבורו עוד.

אז הסכמתי. וטעמתי.

ואו. מעולם לא טעמתי כזה דבר. זה היה בעיקר מתוק. מתיקות מדהימה, שמעלה דמעות בעיניים, מתיקות שממלאת אותך באושר על היותך כאן, טועם מן המתוק הזה. היתה שם בנוסף למתוק גם פיקנטיות עדינה, וקצת חמצמצות לאזן, והכל עטוף במתוק עד כדי שיגעון. הכל יחד יצר הרמוניה מופלאה עד מאד. היה זה ביס עשיר בגוונים יחודיים כל כך.

בלעתי את מסכת הטעם המדהימה הזו, רציתי לטעום עוד מעט, רק ביס או שניים נוספים, וכבר נאלצתי להחזיר אותו לבעליו.

עכשיו נשאר לי רק להיזכר, אני מעלה בדמיוני את הטעם, נזכרת בתחושה המדויקת שעלתה בי, בנעימות שאפפה אותי עת טעמתי מן המתוק ההוא, בולעת את רוקי פעם ופעמיים. מה לא הייתי נותנת בשביל שיהיה לי מזה תמיד. אבל אין לי את החומרים המדוייקים, וכאשר ניסיתי לקנות ולהכין בכל זאת, נשרף התבשיל, ונאלצתי לזרוק הכל הלאה ממני.

אז בינתיים אני טועמת. קצת משלו, ומעט משלה, שני ביסים שטעמתי אתמול ועוד אחד שאולי אטעם מחרתיים.

ורק מחכה ליום בו ה' יפקיד בידי ילד משלי.

יש שני סיפורי אגדות

שממוחי לא יוצאים –

אחד אהוב, ואחד משונה.

כל אחד ומה שרצה –

בל או פיונה.

מי פה יהיה זה שישתנה?

האם אהפוך למפלצת ירוקה,

או שאתה תהפוך להיות בן אצולה?

לשניהם היה לב זהב

מתחת למעטה החספוס.

שניהן היו נסיכות,

אבל הסוףףףף,

אוי, הסוף.

אצל פיונה הוא כואב,

אצל בל הוא מהדהד.

וסופי, מה עליו?

אני???

אני נסיכה.

השאלה –

מה אתה.....