מותר למנוע ולעשות הפסקה והפרש יותר גדול גם אם מאותו מין במיוחד אם את בדיכאון אחרי לידה

תגידי לבעלך ולרב שאת לא יכולה יותר ותחפשו פתרון

לדעתי מותר לבקש מה' שלא יהיה הריון בזמן הקרוב

בשני הפעמים שלא רציתי והתפללתי אז נעניתי, למה לא? את לא מכונה 

אחרי לידה, אא"כ לא הבנתי נכון...

הסיבות לקושי שלך מובנות מאוד והגיוניות מאוד והבעיה אינה בך או ב"דיכאון אחרי לידה".

את חייבת חייבת להביא את בעלך להבנה של תפקידו במערכת המשפחתית.

אשרייך שיש בו אהבת תורה וצמאון ללומדה, זה בכלל לא ברור מאליו לאיש עובד שחוזר עייף הביתה,

אבל הוא לא עושה סדר עדיפות נכון, וכאן תפקידך ותפקיד הרב שלו.

כי ממנו הוא ילמד ויבין שזה קודש להיות אבא ובעל ולא רק ללמוד תורה.

אנא פני בהקדם האפשרי לרב שלו ואני מקווה בשבילך שתראי ישועות!!

ועד אז אל תכריחי את עצמך ללדת עוד ועוד!! לכל זמן ועת.

ילד צריך לבוא מתוך שמחה ורצון וכוחות.

שאני מתייחס - למרות שהבקשה היתה לנשים.

יש פה שני עניינים - מה שכתבת בסוף (שזו היתה הכותרת),

והשותפות של בעלך עם הילדים.

לגבי הסוף, לדעתי אל תקחי ללב מידי. "אין אדם נתפס על צערו". אם את חושבת ש"הטחת דברים" כלפי ה' שלא כראוי, תתחרטי ותבקשי סליחה ותחליטי להיזהר יותר להבא, וזהו.

וגם לגבי ה"בקשה", כביכול, מה' על הילדים - זו מורכבות ידועה למצב קשה. מצד אחד מאד רוצה ילדים, מה יקר יותר מזה. מצד שני קשה לך. אז רגע ביקשת שלא - ורגע התחרטת, ו"איך זה נראה"... וגם למעשה האם יהיה לי כח.. 

הרי חכמים אמרו שאשה מביאה קרבן אחרי לידה כי נשבעת בגלל הקושי שלא תלד יותר - ואח"כ מתחרטת כמובן.. אז את רואה שאת לא הראשונה בעולם..

לגבי שותפות הבעל. יש לחלק: יש דברים שאכן איש ואשה זה אחרת. זה טוב וטבעי. לכן, אם לא בשבילו ללכת לגינה - לקחַת את זה בקלות. לא במקרה רוב אלו שבגינה הן נשים..

יש מקום בהחלט לשמוח על כך שיש בעל שמפרנס וגם לומד תורה. גם מקדיש זמן לך אחרי יום עבודתו. זה לגמרי לא "כבדרך אגב". אדם חרוץ, עובד הרבה שעות, לא נרדם אח"כ מול טלוויזיה אלא לומד. איש מעלה.  זה כאילו ההורים עוסקים בעבודה בחוץ, עבודה בבית, לימוד תורה - והפונקציות מתחלקות ביניהם.

אלא מה? אולי יש לו אי-הבנה מסויימת, יתכן ביחוד כי הוא "בעל תשובה", לגבי המקום של ההתייחסות לילדים בעולמו. גם לגבי זה שהיחס אינו רק ענין של "מילוי מחוייבות" אלא צריך לבוא מהלב. וגם אם  הזמן הכמותי  שאפשר להקדיש אינו גדול, חשובה השותפות.

כמו כן, יתכן שגם לך יש אי-הבנה מסויימת לגבי עולמו הרוחני. כלומר: את מקבלת - אבל לא כ"כ "איתו" בהתקדמות שלו.

לכן, לענ"ד כדאי לכם לדבר.

את תגידי לו שאת מאד מעריכה אותו, גם אישית, גם על עבודתו, גם על ההשקעה בלימוד תורה - אבל נראה לך שבכ"ז הצד של הילדים קצת נפגע. כי אחרי הכל חשוב שתהיה לילדים גם השפעה של אבא, והקשר. מצד שני, זה קשה טכנית בגלל עבודתו והוא גם חושש לביטול תורה; אז תציעי שישוחח על זה עם רב חשוב, שמבין ענין גם בילדים, ויסביר לו את חשיבות הקשר הקרוב אליהם והשותפות בהחלטות לגביהם. גם אם אינו יכול להקדיש לכך המון זמן בגלל עבודתו ולימודו. אני מניח שגם יוכל להסביר לו שלשחק זמן-מה עם הילדים בשבת, זה לא "ביטול תורה".  

יתכן שגם יוכל כך להבין יותר שאם רוצה - ובוודאי רוצה - שילדיו ילכו בדרך ישרה, אז הקשר הלבבי אליהם, האיכפתי, הוא מרכיב חשוב ביכולת ההשפעה על כיוונם בעתיד.

ואולי גם מצידך תציעי שתלמדו מידי פעם משהו ביחד, שתרגישי שותפה יותר לעולמו הרוחני; ואז אולי גם יקבל יותר את דברייך שיבואו מתוך אותו כיוון ולא כאילו "כנגד".

יש לי רק בנות, היה לי דיכאון אחרי לידה, והרב התיר מניעה.

פעם גם שמעתי רב חרדי אומר בפני קהל, שאם יש בעיות בשלום בית, אסור להביא ילדים, בלי לפתור את הבעיות.

התחושות שלך, אי השותפות של בעלך במטלות שקשורות לגידול הילדים, ההתחזקות של בעלך וההשפעה עלייך ועל חינוך הילדים ועל הקשר ביניכם, אי ההסכמה שלכם על מספר הילדים, ועוד.

לדעתי, יש מקום לשבת עם הבעל לשיחה פתוחה בנושא. לא לומר לו "אתה רוצה עוד ילדים, אבל אתה לא עוזר איתם מספיק". אלא לדבר על הקושי שלך, ועל זה שכשאת מבקשת עזרה, הוא לא נענה ולא מושיט יד (אם את אכן מבקשת. מנגד, אפשר גם לומר שהוא לא מציע יוזמה; מה שנכון לך להגיד).

בעלי גם כן כמעט ולא שותף בצדדים הטכניים של גידול הילדים, אבל אני כן משתפת אותו במה שקורה עם הילדים והוא מעודכן ומביע דעה. נכון שהשיתוף צריך לבוא ממני, כי אני זו שיודעת מה קורה והוא לא שואל, אבל יש לי מקום לשתף והוא מקשיב ומביע דעה (בד"כ). לדעתי מאוד חשוב לפתח את המקום הזה מול הבעל, שגם אם הוא לא נוכח פיזית בחיי הילדים, הוא יידע מה קורה איתם, יתעניין, יביע את דעתו, ולא ייתן לדברים לחלוף לידו. מדובר בילדים שלו גם כן, וצריך להעביר לו- בעדינות ובנעימות- את המסר הזה.

נקודה שניה- ההתחזקות של בעלך- האם מתאים לך מה שהוא דורש ממך? האם זה נעשה מתוך דיבור איתך, או באופן יותר כפייתי ומחויב- כך תעשי וזהו?

האם מתאים לך שהילדים שלכם לומדים במוסדות חינוך חרדיים?

שתי הנקודות האלו- כל אחת בפני עצמה- צריכות דיון (נפרד) ביניכם. א"א פשוט להניח שאת משתנה בהתאם לבעלך. הדברים צריכים להיות מחוורים, פתוחים ומוסכמים על שניכם.

וכמובן, עניין מניעת ילדים גם כן צריך להיות מוסכם על שניכם. בפרט שאת המגדלת העיקרית, היחידה כמעט. זה חייב להיות מוסכם על דעתך להביא עוד ילדים לעולם (כמובן, גם צריך לדבר על זה עם רב, ורצוי רב שיכיר בדעתך ובכוחותייך, וייתן להם את המקום הראוי).

ולא הבנתי בכלל את השאלה איך ה' יסתכל על זה שאת רוצה לחזור בך מלא להביא יותר ילדים. ה' אוהב אותך ודואג לך. הוא לא בוחן אותך בפינצטה ומדקדק איתך בדקדוקי עניות (לעניות דעתי). מהמקום הזה, שוב-לענ"ד, את יכולה להיות רגועה.

"כי אנו בנך ואתה אבינו" משפט מדהים מהמחזור שצריך לזכור כל השנה. אין לי מה לומר לך במקרה הנ"ל שציינת בהתחלה אבל לגבי השאלה שלך על הקב"ה את לא חייבת להתנצל- תאמיני לי- רק תגידי לו: הקב"ה אני צריכה את זה וזה וזה והוא כבר נענה לבקשתך. הוא אבא שלך ושל כולנו והוא יצר אותנו כדי שנוכל ליצור איתו קשר, והכי חזק שיכול להיות. הוא כמו אבא ממש: אבא לא צריך את ההתנצלות של הבן כדי להרגיש רגש אהבה ורצון לתת, אבא בד"כ ידרוש זאת מתוך מקום של תפקיד מחנך, אבל במקרה שלך- אביך שבשמיים מצפה לשובך. 

זה נשמע לי שאת עוברת התמודדות לא פשוטה, את נעזרת במשפחה ואשריך שיש לך אותם. אבל תזכרי שיש משהו אחד שעדין לא פנית אליו- אבא שלך בשמיים מצפה לך. הוא לא נגדך- הוא מנסה לעזור לך, לנתב אותך בדרך הישרה אל האושר שמחכה רק לך. כשיש זמנים קשים דבר ראשון חשוב להחזיק בקשר שלנו עם הקב"ה.

את מתארת מצב שבו את פונה להקב"ה וזה התחלה מדהימה: יש אנשים מסוימים שייפנו גב וילכו אל מקורות טבעיים- או ח"ו יתרסו בקב"ה. זכרי: זה לא בא ממקום מכאיב זה בא ממקום כואב. ולאבא יש תמיד מקום להכיל את כל כאביו של בניו.

אולי- לדעתי- תלכי עם זה צעד אחד קדימה. במקום לומר: הקב"ה אל תתן לי ילדים, תאמרי: אבא, קשה לי עכשיו, אתה רואה באיזה מצב אני הרי אתה שמת אותי פה, אולי אתה מסכים שלא לתת לי ילדים כרגע- בבקשה! וכו' 

במקום לומר: "איך אני חוזרת בי? איך ה' יסתכל עלי?" תאמרי: אבא, פגעתי בך, איך אני חוזרת בי, איך אתה מסתכל עלי?

הקשר שלך עם הקב"ה אינו חיצוני- זה הדבר הכי פנימי ואישי שיש והוא מתבטא דווקא בדברים הללו, אם את מסוגלת להרגיש כ"כ קרובה אליו עד שאת מתלבטת 'איתו' על ההתנהגות שלך כלפיו- תדעי שהגעת לפסגה. הגעת למקום שאת כבר לא מרגישה בודדה יותר, כי הוא עוזר לך בבוקר, בילדים בכוס קפה שיצא נכון וכו'. 

תפילה מתוך הלב פנימה- לא מתוך סידור או תקנה שאמרו חז"ל- עוזרת לא רק לבנות את הקשר בינך לבין בוראך- אלא גם עוזרת מבחינה נפשית, זה משיל קילויים מעל הלב----

כל שאלה שיש לך- תפני אותו אליו, תאמיני לי מניסיון- את מקבלת תשובות מכל מיני מקומות ומרגישה שהם ממש משמיים....

יש רבנים שמתמצאים בנושא ויודעים להדריך בעלי תשובה בנושא שלום הבית.

כשרופא שיניים עובד עם ביטוח מסויים, אין את הטרחה הבירוקרטית של מילוי טפסים וקבלת אישורים לטיפולים יקרים.  

לפי הניסיון שלנו במשפחה, ביטוחי השיניים תומכים בטיפולים אצל כל רופא, פרטי או דרך קופ"ח.  מגישים ומקבלים את מה שהביטוח מכסה.  

אבל רוב הרופאים לא אוהבים את הטרחה הכרוכה בעבודה ישירה מול הביטוח.  זה מוסיף להם המון בלבול מוח, התעסקות רבה, שמתורגמת בסופו של דבר בהוצאות להעסקת עובדת שזה התפקיד שלה.  

במשרה מלאה, עם כל העלויות של העסקת עובד.  

בכל אופן, לטעמי, האם הרופא כן/לא בהסדר עם ביטוח, לא צריך להוות שיקול האם ללכת אליו לטיפול.

השיקול צריך להיות רק המוניטין המקצועי שלו.   

לקבוע שעה שבה היא צריכה ללכת לישון.

ושתנהל את המשימות שלה עד אז.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת.

זה יכול להיות קושי בהתארגנות, קשב וריכוז וכו'.

לפעמים זה משתפר עם הזמן, כשגדלים שצריכים לקחת יותר אחריות.

ב"ה זה לא נראה קשב וריכוז או קושי בהתארגנות, נטו דחיינות. היא ידעת לסדר מאד יפה רק לא בא לה לעשות את זה ברגע הראשון.

מקווה שיתאזן קצת...

תודה!

לעיתים קרובות דחיינות היא תוצאה של קושי אמיתי בניהול זמן, בתיעדוף משימות באופן יעיל ובעוד מיומנויות הקשורות לתפקודים ניהוליים- שזו היכולת שלנו לנהל את עצמנו וקשורה בהחלט לקשב

אגב, גם הדמות המבוגרת שתארת יש לה דפוסים שדומים לאנשים עם הפרעת קשב.

ויש מה לעשות באופן חלקי, אפשר לעזור לה ללמוד לנהל את הזמן, לתעדף מטלות ועוד...

וגם, כאמא לילדה עם דפוס דומה אפשר גם להבין שהיא שונה ויש לה את הקצב והדפוס שלה עם הרווחים וההפסדים שלה

למה? כי כשהיא רוצה היא מארגנת מעולה.

יצא שבדיוק היום היא אירגנה (מיוזמתה האישית, אני עוד ישנתי...) את 3 האחיות שלה. כולל תסרוקת, דאגה שיתלבשו ושיצחצחו שיניים.

לכן זה נראה לי משהו אחר.

זה שיש למישהו יכולת שיש מוטיבציה לא סותר את קיומו של קושי במצב בו אין מוטיבציה.

מתחברת להצעות המעולות של @נעמי28

כי אם כן - היא לא עושה את זה בכוונה...

ומצד שני - אפשר ללמד אותה דרכי התנהלות מותאמים לקשיי קשב, ואז היא תוכל לצמוח לתפארת.

לא להשליך עליה חיים של מישהו אחר.

תכונות דומות לא מביאות לחיים דומים.

היא לא הוא, יש לה בוודאות עוד שלל תכונות, יתרונות ויכולות, שיכולות להביא אותה לכל מקום שהיא תבחר.

הדרך הכי טובה לבן אדם לקחת אחריות היא שלא לוקחים בשבילו את האחריות.

כשהוא מתמודד עם התוצאה של המעשים והבחירות שלו.

ועכשיו זה בדיוק הזמן לתת לה לטעות וללמוד לקחים בעצמה - כשטעויות שתעשה הן מינוריות ולא משמעותיות.

תנו לה לאחר, לפספס, אל תנסו להעיר לה כל הזמן או להזכיר לה שוב ושוב.
 

והכי חשוב לא להתנהל מתוך חרדה שאולי היא תהיה אותו אדם שאתם מפחדים שהיא תהיה.

כי היא כנראה לא, אבל אם תקחו את האחריות במקומה אולי היא באמת לא תלמד לקחת אחריות ותהיה כזאת.

היא עייפה? כשזה מפריע לה, היא תלמד לקחת אחריות, כשזה רק מפריע לך - היא לעולם לא תלמד, במקרה הטוב תציית עד שתתבגר.

נשמע שאיך שאתם מתנהלים בבוקר זה כיוון מעולה.

אם זה מפריע *לה* ומקשה *עליה* והיא זאת שלא מצליחה להתמודד עם זה למרות שמנסה, אולי כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לה.

חיפשתי כיוון מחשבה חינוכי עבורי, איך להתנהל מולה. 

שאני לא אשת מקצוע, וגם אין לי ניסיון במקרים כאלה בגיל כזה.

(עם מבוגרים יש לי, כששחררתי, לקחו אחריות).

יכול להיות שהיא עדיין קטנה וכן צריכה הכוונה, אבל לדעתי הכוונה כזאת שלא לוקחת בשבילה את האחריות.

אולי למשל "אני רואה שקשה לך להתארגן מוקדם בלילות ולכן בבקרים ואת עייפה, אם תרצי נוכל לשבת על תוכנית ביחד"

אולי משהו כזה, שהאחריות תישאר בידיים שלה ולא את זו שמתזכרת אותה 10 פעמים.

בהצלחה🤍

א. נשמע שיש כאן מטענים רגשיים שהם יותר שלך וכדאי לעבד אותם בינך לבין עצמך.

זה לגיטימי שאת דואגת לבת שלך, רוצה שהיא תצליח בחיים, חוששת שלא תדע להתנהל ולבטא את הפוטנציאל שלה ושיהרסו לה החיים הבוגרים.

יחד עם זה כשאת בסוג של חרדה סביב כל המטענים האלה, זה מעמיס עליה ופחות מאפשר לך להיות פנויה אליה ולראות את הצורך שלה ולהגיב בצורה נקיה בלי כל הקולות מאחורה של היא תהיה כמו הדוד ומה יהיה איתה.

הקולות האלה הם טבעיים, יש לנו כהורים חששות שונים על הילדים שלנו, שנובעים מהרצון העמוק שלנו שיהיה להם טוב.

אבל הדרך להתנהל איתם נכון זה עיבוד רגשי שלנו עצמנו, ולא השלכה שלהם על הילד.

ב. יש לא מעט אנשים דחיינים שסך הכל מסתדרים.

לרוב ההמנעות נובעת או מפחד מסויים, או מתעדוף אחר. יש אנשים שהאדרנלין של הדד ליין עוזר להם להיות יעילים ולכן קל להם יותר לעבוד ברגע האחרון.

נראה שסך הכל אם היא כן מצליחה בסוף לתעדף ולהגיע בזמן המצב יחסית בשליטה. כן כדאי בהזדמנות לנסות לעזור לה לראות איך להתנהל בלי שתצטרך לותר על דברים שהייתה מעדיפה להספיק.

ג. לילדה בת 8 יש צורך בלא מעט שעות שינה, ובדרך כלל גם בסמכות הורים שתעזור ותכוון אותה לשינה והתארגנות, ולא תשאיר את ההתנהלות מול זה רק לה.

בנוסף, נשמע שזה מפריע גם ללוז שלך ולפניות שלך בערב, שגם זה ערך בפני עצמו, כך שצריך פה פשוט דד ליינים וסיוע להתארגנות מצידך.

מציעה לשבת איתה יחד ולנסות לתכנן את הערב בצורה משותפת, כשאת מציבה כעובדה באיזה שעה

היא צריכה להיות במיטה מאורגנת (באופן שיהיו לה מספיק שעות שינה ותוכל לקום בקלות), ומה מבחינתך צריך להיעשות קודם; נניח להתקלח, להתלבש, לאכול ולארגן מערכת.

אפשר לשאול אותה אם יש עוד דברים שרוצה להספיק בלילה (נניח לקרוא או לשחק)

ולנסות לחשוב יחד כמה זמן היא צריכה להתארגנות, מתי יתאפשר לה לעשות דברים נוספים (לדוגמא אם היא רוצה לקרוא וצריכה לישון ב20:30, אז היא יכולה לקרוא החל ממתי שתסיים את כל ההתארגנות ועד אז).

פשוט לחשוב יחד איך לתכנן, לשאול אם יש משהו שהיא צריכה עזרה, ולעזור לה להתרגל, למשל להזכיר לה מה השעה בשבע וחצי, ושראיתן שזו השעה שצריך להתחיל להתארגן בה, להזכיר בשמונה שעוד חצי שעה וכן הלאה.

אפשר להכין יחד לוז חמוד ומקושט, יש גם כאלה שאפשר לסמן בהם וי על מה שבוצע.

ככל שתראי שהיא מצליחה לקחת אחריות ולנהל את הזמן, תוכלי להרפות מהדברים ולהשאיר לה לעשות את זה לבד.

בהצלחה. 

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

ומוסיפה:

איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?

ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?

האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?

בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)

בהצלחה.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה

אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.

עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה

מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש

גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'

אגב לא חייבים את כל אורך השיר..

בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב

אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע

למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב