מותר למנוע ולעשות הפסקה והפרש יותר גדול גם אם מאותו מין במיוחד אם את בדיכאון אחרי לידה

תגידי לבעלך ולרב שאת לא יכולה יותר ותחפשו פתרון

לדעתי מותר לבקש מה' שלא יהיה הריון בזמן הקרוב

בשני הפעמים שלא רציתי והתפללתי אז נעניתי, למה לא? את לא מכונה 

אחרי לידה, אא"כ לא הבנתי נכון...

הסיבות לקושי שלך מובנות מאוד והגיוניות מאוד והבעיה אינה בך או ב"דיכאון אחרי לידה".

את חייבת חייבת להביא את בעלך להבנה של תפקידו במערכת המשפחתית.

אשרייך שיש בו אהבת תורה וצמאון ללומדה, זה בכלל לא ברור מאליו לאיש עובד שחוזר עייף הביתה,

אבל הוא לא עושה סדר עדיפות נכון, וכאן תפקידך ותפקיד הרב שלו.

כי ממנו הוא ילמד ויבין שזה קודש להיות אבא ובעל ולא רק ללמוד תורה.

אנא פני בהקדם האפשרי לרב שלו ואני מקווה בשבילך שתראי ישועות!!

ועד אז אל תכריחי את עצמך ללדת עוד ועוד!! לכל זמן ועת.

ילד צריך לבוא מתוך שמחה ורצון וכוחות.

שאני מתייחס - למרות שהבקשה היתה לנשים.

יש פה שני עניינים - מה שכתבת בסוף (שזו היתה הכותרת),

והשותפות של בעלך עם הילדים.

לגבי הסוף, לדעתי אל תקחי ללב מידי. "אין אדם נתפס על צערו". אם את חושבת ש"הטחת דברים" כלפי ה' שלא כראוי, תתחרטי ותבקשי סליחה ותחליטי להיזהר יותר להבא, וזהו.

וגם לגבי ה"בקשה", כביכול, מה' על הילדים - זו מורכבות ידועה למצב קשה. מצד אחד מאד רוצה ילדים, מה יקר יותר מזה. מצד שני קשה לך. אז רגע ביקשת שלא - ורגע התחרטת, ו"איך זה נראה"... וגם למעשה האם יהיה לי כח.. 

הרי חכמים אמרו שאשה מביאה קרבן אחרי לידה כי נשבעת בגלל הקושי שלא תלד יותר - ואח"כ מתחרטת כמובן.. אז את רואה שאת לא הראשונה בעולם..

לגבי שותפות הבעל. יש לחלק: יש דברים שאכן איש ואשה זה אחרת. זה טוב וטבעי. לכן, אם לא בשבילו ללכת לגינה - לקחַת את זה בקלות. לא במקרה רוב אלו שבגינה הן נשים..

יש מקום בהחלט לשמוח על כך שיש בעל שמפרנס וגם לומד תורה. גם מקדיש זמן לך אחרי יום עבודתו. זה לגמרי לא "כבדרך אגב". אדם חרוץ, עובד הרבה שעות, לא נרדם אח"כ מול טלוויזיה אלא לומד. איש מעלה.  זה כאילו ההורים עוסקים בעבודה בחוץ, עבודה בבית, לימוד תורה - והפונקציות מתחלקות ביניהם.

אלא מה? אולי יש לו אי-הבנה מסויימת, יתכן ביחוד כי הוא "בעל תשובה", לגבי המקום של ההתייחסות לילדים בעולמו. גם לגבי זה שהיחס אינו רק ענין של "מילוי מחוייבות" אלא צריך לבוא מהלב. וגם אם  הזמן הכמותי  שאפשר להקדיש אינו גדול, חשובה השותפות.

כמו כן, יתכן שגם לך יש אי-הבנה מסויימת לגבי עולמו הרוחני. כלומר: את מקבלת - אבל לא כ"כ "איתו" בהתקדמות שלו.

לכן, לענ"ד כדאי לכם לדבר.

את תגידי לו שאת מאד מעריכה אותו, גם אישית, גם על עבודתו, גם על ההשקעה בלימוד תורה - אבל נראה לך שבכ"ז הצד של הילדים קצת נפגע. כי אחרי הכל חשוב שתהיה לילדים גם השפעה של אבא, והקשר. מצד שני, זה קשה טכנית בגלל עבודתו והוא גם חושש לביטול תורה; אז תציעי שישוחח על זה עם רב חשוב, שמבין ענין גם בילדים, ויסביר לו את חשיבות הקשר הקרוב אליהם והשותפות בהחלטות לגביהם. גם אם אינו יכול להקדיש לכך המון זמן בגלל עבודתו ולימודו. אני מניח שגם יוכל להסביר לו שלשחק זמן-מה עם הילדים בשבת, זה לא "ביטול תורה".  

יתכן שגם יוכל כך להבין יותר שאם רוצה - ובוודאי רוצה - שילדיו ילכו בדרך ישרה, אז הקשר הלבבי אליהם, האיכפתי, הוא מרכיב חשוב ביכולת ההשפעה על כיוונם בעתיד.

ואולי גם מצידך תציעי שתלמדו מידי פעם משהו ביחד, שתרגישי שותפה יותר לעולמו הרוחני; ואז אולי גם יקבל יותר את דברייך שיבואו מתוך אותו כיוון ולא כאילו "כנגד".

יש לי רק בנות, היה לי דיכאון אחרי לידה, והרב התיר מניעה.

פעם גם שמעתי רב חרדי אומר בפני קהל, שאם יש בעיות בשלום בית, אסור להביא ילדים, בלי לפתור את הבעיות.

התחושות שלך, אי השותפות של בעלך במטלות שקשורות לגידול הילדים, ההתחזקות של בעלך וההשפעה עלייך ועל חינוך הילדים ועל הקשר ביניכם, אי ההסכמה שלכם על מספר הילדים, ועוד.

לדעתי, יש מקום לשבת עם הבעל לשיחה פתוחה בנושא. לא לומר לו "אתה רוצה עוד ילדים, אבל אתה לא עוזר איתם מספיק". אלא לדבר על הקושי שלך, ועל זה שכשאת מבקשת עזרה, הוא לא נענה ולא מושיט יד (אם את אכן מבקשת. מנגד, אפשר גם לומר שהוא לא מציע יוזמה; מה שנכון לך להגיד).

בעלי גם כן כמעט ולא שותף בצדדים הטכניים של גידול הילדים, אבל אני כן משתפת אותו במה שקורה עם הילדים והוא מעודכן ומביע דעה. נכון שהשיתוף צריך לבוא ממני, כי אני זו שיודעת מה קורה והוא לא שואל, אבל יש לי מקום לשתף והוא מקשיב ומביע דעה (בד"כ). לדעתי מאוד חשוב לפתח את המקום הזה מול הבעל, שגם אם הוא לא נוכח פיזית בחיי הילדים, הוא יידע מה קורה איתם, יתעניין, יביע את דעתו, ולא ייתן לדברים לחלוף לידו. מדובר בילדים שלו גם כן, וצריך להעביר לו- בעדינות ובנעימות- את המסר הזה.

נקודה שניה- ההתחזקות של בעלך- האם מתאים לך מה שהוא דורש ממך? האם זה נעשה מתוך דיבור איתך, או באופן יותר כפייתי ומחויב- כך תעשי וזהו?

האם מתאים לך שהילדים שלכם לומדים במוסדות חינוך חרדיים?

שתי הנקודות האלו- כל אחת בפני עצמה- צריכות דיון (נפרד) ביניכם. א"א פשוט להניח שאת משתנה בהתאם לבעלך. הדברים צריכים להיות מחוורים, פתוחים ומוסכמים על שניכם.

וכמובן, עניין מניעת ילדים גם כן צריך להיות מוסכם על שניכם. בפרט שאת המגדלת העיקרית, היחידה כמעט. זה חייב להיות מוסכם על דעתך להביא עוד ילדים לעולם (כמובן, גם צריך לדבר על זה עם רב, ורצוי רב שיכיר בדעתך ובכוחותייך, וייתן להם את המקום הראוי).

ולא הבנתי בכלל את השאלה איך ה' יסתכל על זה שאת רוצה לחזור בך מלא להביא יותר ילדים. ה' אוהב אותך ודואג לך. הוא לא בוחן אותך בפינצטה ומדקדק איתך בדקדוקי עניות (לעניות דעתי). מהמקום הזה, שוב-לענ"ד, את יכולה להיות רגועה.

"כי אנו בנך ואתה אבינו" משפט מדהים מהמחזור שצריך לזכור כל השנה. אין לי מה לומר לך במקרה הנ"ל שציינת בהתחלה אבל לגבי השאלה שלך על הקב"ה את לא חייבת להתנצל- תאמיני לי- רק תגידי לו: הקב"ה אני צריכה את זה וזה וזה והוא כבר נענה לבקשתך. הוא אבא שלך ושל כולנו והוא יצר אותנו כדי שנוכל ליצור איתו קשר, והכי חזק שיכול להיות. הוא כמו אבא ממש: אבא לא צריך את ההתנצלות של הבן כדי להרגיש רגש אהבה ורצון לתת, אבא בד"כ ידרוש זאת מתוך מקום של תפקיד מחנך, אבל במקרה שלך- אביך שבשמיים מצפה לשובך. 

זה נשמע לי שאת עוברת התמודדות לא פשוטה, את נעזרת במשפחה ואשריך שיש לך אותם. אבל תזכרי שיש משהו אחד שעדין לא פנית אליו- אבא שלך בשמיים מצפה לך. הוא לא נגדך- הוא מנסה לעזור לך, לנתב אותך בדרך הישרה אל האושר שמחכה רק לך. כשיש זמנים קשים דבר ראשון חשוב להחזיק בקשר שלנו עם הקב"ה.

את מתארת מצב שבו את פונה להקב"ה וזה התחלה מדהימה: יש אנשים מסוימים שייפנו גב וילכו אל מקורות טבעיים- או ח"ו יתרסו בקב"ה. זכרי: זה לא בא ממקום מכאיב זה בא ממקום כואב. ולאבא יש תמיד מקום להכיל את כל כאביו של בניו.

אולי- לדעתי- תלכי עם זה צעד אחד קדימה. במקום לומר: הקב"ה אל תתן לי ילדים, תאמרי: אבא, קשה לי עכשיו, אתה רואה באיזה מצב אני הרי אתה שמת אותי פה, אולי אתה מסכים שלא לתת לי ילדים כרגע- בבקשה! וכו' 

במקום לומר: "איך אני חוזרת בי? איך ה' יסתכל עלי?" תאמרי: אבא, פגעתי בך, איך אני חוזרת בי, איך אתה מסתכל עלי?

הקשר שלך עם הקב"ה אינו חיצוני- זה הדבר הכי פנימי ואישי שיש והוא מתבטא דווקא בדברים הללו, אם את מסוגלת להרגיש כ"כ קרובה אליו עד שאת מתלבטת 'איתו' על ההתנהגות שלך כלפיו- תדעי שהגעת לפסגה. הגעת למקום שאת כבר לא מרגישה בודדה יותר, כי הוא עוזר לך בבוקר, בילדים בכוס קפה שיצא נכון וכו'. 

תפילה מתוך הלב פנימה- לא מתוך סידור או תקנה שאמרו חז"ל- עוזרת לא רק לבנות את הקשר בינך לבין בוראך- אלא גם עוזרת מבחינה נפשית, זה משיל קילויים מעל הלב----

כל שאלה שיש לך- תפני אותו אליו, תאמיני לי מניסיון- את מקבלת תשובות מכל מיני מקומות ומרגישה שהם ממש משמיים....

יש רבנים שמתמצאים בנושא ויודעים להדריך בעלי תשובה בנושא שלום הבית.

תקראי קצת פה: יש לה עולם שלם של אתגרים שהקריאה היא רק חלק ממנו.

פורום אנשים רגישים מאוד | ערוץ 7

(סיכוי טוב מאוד שגם את בקטגוריה או האבא של הילדה, זה עובר בתורשה הדבר הזה).

הוא יותר פעיל.

בהצלחה!!

אם מישהו מרגיש שהייעוץ הזה אינו מדבר גם אליו - אפשר לחפש מישהו אחר.

יתכן שאחרי ששמע בתחילה את אשתך, הבין כאילו הבעיה נמצאת רק בהרגשה שלה - ולא גם בהרגשה שלך.

כמובן, לאידך, שייעוץ טוב אינו אמור להיות זירת טענות הדדיות. זה לא לחפש "מי אשם", אלא איך בונים בטוב יותר את ההדדיות.

אז עצות של הפתעות קטנות, עזרות, התעניינות בשלום השני - הן טובות מאד. אבל זה לא מספיק, כשהן מופנות באופן בולט רק לכיוון אחד.

לגבי להקשיב מה מפריע לך, בחיים, בעבודה וכו' - זה דבר חשוב מאד. אלא שמישהו כזה, לפעמים יתמקד במה שבין בני הזוג, ופחות במה שמעבר לכך.

אני יכול לשלוח לך בפרטי, שם של מישהו (קרוב משפחה) מנוסה מאד, חביב וישר, מייעץ בהירות ובפשטות - ותוכל להתקשר אליו, להסביר מה הבעיה שמצאת בייעוץ הנוכחי - ולשאול אם יש לו רעיון...

תפני לעורך דין.

לחוק לא אכפת מרגשות ומי מסכסך.

אם מגיע להם, מגיע להם, מה ששלך יהיה שלך בעזרת עורך דין טוב שישיג לך אותם.