ילדה,

אינך יודעת שהנני הנני.

אך דעי לך כי למטבע שתי צדדים.

הפסקי לבכות,

זה אינו שווה אתזה.

את שלימדת אותי שבכי הוא חולשה,

שחוסן מראים רק בעוצמה.

את שדמעותייך יקרות מידי

מכדי לבזבזן על אחד שכמותי.

זה בסדר, באמת שבסדר.

זה יעבור, זה יגמר

בבקשה ממך הפסיקי,

לקיחת כאבי רק יעצים את כאבך

ויוסיף מזור לצרותייך

האין בכך די?!

הסתפקי בעצמך,

התרכזי בזה,

האמיני בכך!

להשתיק,להשתיק

לברוח

לא

להתמודד.

אל תעצרי עכשיו,

במירוץ, בתנופה.

את בדרך,

בדרך הנכונה.

אל תביטי לאחור

שם הייתי ושם אהיה

אם תביטי בי

תהפכי שוב לנציב מלח,

קפוא.

מנוכר,

ובעיקר מריר.

שוב לא תוכלי נוע,

ללא רצון או שאיפות,

ללא רגעים ודמיונות.

אז המשיכי ילדה,

המשיכי.

במסע חייך

מבלי הביט אחור

מני צר עלי קדם

עוד צומח ונובל

בשיכרון.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול