אני יודע מה תגידו עלי אבל מה אכפת, אפחד לא מכיר אותי. ומי שכן מכיר אז יודע שזה לא אני. אז עוד יותר לא אכפת לי.
ובערך מלא זמן בימים האחרונים אני חושב עדיין על אנאבל, זו אשר רציתי ואז לא התחשק לי, חושב וחושב, לא יודע מה חושב, אבל יודע שחושב. כאילו כזה כמו שהירח זורח בלילה אז ככה אני חושב.
ואז אני ממצאי לעצמי שאני מתקשר אליה או שולח לה הודעה ואומר לה היי אנאבל אז בא לך שנחדש ימינו כקדם? והיא כזה אומרת יילאה ואז אנחנו נפגשים באוניברסיטה [כי אנחנו לומדים באותה אוניברסיטה] ויושבים על הדשא ומסתכלים על כולם שהולכים להם מבניין לבניין בלי לשים לב בכלל שאני יושב לידה והיא יושבת לידי וכאילו זה תמיד היה ככה. וזה בכלל לא מיוחד להם כי כל הזמן אנשים יושבים אחד ליד השני .. ואז אני מדמיין שפתאום שוב זה גם לי לא נהיה מיוחד.
וכואב לי הלב.
ובאוניברסיטה, בכתה שלי אני פוגש את שירית, שיצאתי איתה פעם, ומי שקרא איזה משהו שכתבתי על איזה פרח אדום ריחני שקטפתי לי ונבל באגרטל שלי - אז כתבתי עליה. כי היא ממש ממש ממש וואו, כי נראה לי שהיא נבראה ביום רביעי ביחד עם המאורות כי היא ממש מוארת כזה באור שקדם לאדם והיא גם חיה כזה בעולם של "האצילות" והיא מסתכלת על כולם מלמעלה לא בגלל שהיא מתנשאת אלא בגלל שפשוט כולם מרגישים לידה קטנים.
ואנאבל ושירית ממש שונת בכלל. חוץ מזה ששניהן מאורות.
ובחור שאני מכיר שר לו בקול, מנעים מזמירות ישראל המתחדשים לבקרים:
"כל כף יפה
ואין לה אף אחד בלב,
כל כך יפה,
כל כך יפה שזה כואב,
כולם רוצים אותה
לתת לה אהבה ,
אבל הם פוחדים להתקרב"
ולמרות שאיני חובב מזרחית , או אייל גולן או וואט אבר השיר הזה פוגש אותי בדיוק. כי אני עדיין פוחד משירית, ועדיין רוצה לתת לה אהבה, ויודע שכנראה לעולם לא יהיה לה אף אחד בלב, כי זה כואב להיות לידה או בחברתה בגלל שהיא האמת. וגם בגלל שהיא מלאך.
ואני שוב כואב בלב.
