אם המורה רוצה שהיא תכין ש"ב שתעודד אותה לכך או תנזוף בה או מה שהיא רוצה.

אבל תציגי לילדה שזה ממש לא מעניין אותך וזה לא קשור אלייך.

בהתחלה נתנו לה את האחריות, אבל זה לא הוביל לשום מקום.

יש לי ילדה בכיתה א' והשיעורי בית שיש לה, כל יום, כל יום, מוגזמים לגמרי וכבר ממש הופכים למועקה!

זה גומר את כל הזמן הכיפי של אחר הצהריים.

אני לא יודעת אם זה המצב אצלכם- אבל יכול להיות שפשוט הילדה רוצה קצת חופש אחה"צ? שכל היום היא למדה ועשתה מה שצריך ועכשיו פשוט היא רוצה זמן לעצמה ולעיסוקים שלה?

לא שיש לי פתרון, כי לא נראה שבבתי הספר מבינים את הענין הזה, וכל הזמן רק מדגישים את חשיבות הלמידה וההרגלים וכד'.

אבל אולי אם תתחילו מלהבין אותה, ולהבין מה עומד מאחורי ה"לא בא לי"- וגם לשדר לה שאתם מבינים אותה, אז אולי יהיה אפשרי למצוא פתרון כלשהוא.

נשמע שהיא מבינה ומצליחה גם בלי להכין שיעורי בית. אז למה היא חייבת להכין שיעורי בית? כי המורים רוצים שהיא תכין? לטובתה או לטובתם?

אני חושבת שבגיל כזה יותר נכון לא ללחוץ יותר מדי, במיוחד אם היא מצליחה גם בלי זה

כתבת שהיא מכינה לפעמים, וגם זה טוב.

אפשר לדבר איתה על למה שיעורי הבית חשובים,ושאם היא מתקשה במשהו, זה יהיה טוב אם היא תתרגלאת הנושא בבית.

אבל כל עוד היא מצליחה בכיתה ובמבחן, לדעתי כדאי להרפות מהנושא כדי לא ליצור אצלה התנגדות וחוויה לא נעימה סביב זה.

(שוב, אם זה היה נחוץ לצורך הצלחה בלימודים, הייתי מבינה ופחות ממליצה לוותר).

לי בקושי זכור שהכנתי שיעורי בית בגיל הזה (עד סוף ו'. כן למדתי בבית מדי פעם, אבל לא יותר מדי). כשהלימודים נהיו יותר קשים, הקדשתי לזה יותר זמן בבית.

בהצלחה!

1. להניח לה, שלא תכין. ולא להתערב בזה יותר מדי..

2. במידה והמורים לוחצים על הכנת ש"ב, (ובתור מורה מתחילה, אני יכולה להגיד לך שזה בעייתי לחייב חלק מהתלמידים להכין ש"ב, ולחלק לוותר.. גם אם הם מצליחים)

אולי כדאי להסביר לה בצורה עניינית ופשוטה שהכנת ש"ב זה אחד הכללים של בי"ס, ובמידה ולא תכין היא תשלים בהפסקה. וכשתסיים- תצא.. זה מין סיבה ותוצאה.

(לדעתי עדיף שהמורה תקבע את הכלל הזה- אולי בתיאום איתך..)

ועלה לי רעיון נוסף.. אולי שתקבע עם חברה ויכינו ש"ב יחד? כל פעם אצל מישהי אחרת.. וכשיסימו יקבלו צ'ופר קטן. זה יכול לדרבן..

גדלתי ב"ה למבוגרת מסופקת שעוסקת במקצוע רציני, ומעולם לא התחרטתי על שלא בזבזתי את אחרי הצהריים היפים של הילדות על המשימה המשמימה הזאת.

כך נשארו לי הרבה זכרונות ילדות יפים

והיא לא יוצאת משם ולאף אחד אסור להכנס לשם עד שהיא מכינה. 

ושזה יהיה בזמן קבוע, מיד שחוזרים מבית הספר (או מיד אחרי שאוכלים)

הייתי שונאת את הלימודים אם ככה הייתי עושה לי. הייתי כל החיים נמנעת בכל כוחי מללמוד, בגלל המחשבה שלימודים = כלא.

כמה טוב שההורים שלי הניחו לי להזניח את שיעורי הבית... ככה עד היום אני אוהבת ללמוד ולומדת כל הזמן.

אני בעצמי כשהייתי ביסודי לא הכנתי שיעורים וגם לא ידעתי כלכך מה הולך בכיתה. הייתי במצב ריגשי שדי חסם לי כל אפשרות של פתיחת אפיקים ללימוד. יש לציין שהייתה לי ילדות מאוד לא קלה עקב אובדן של אחד מהורי בגיל צעיר מאוד.

לצערי אף אחד מהמורים לא חלם לבדוק מה קורה איתי, או אולי בדקו ואני לא ידעתי. אני לא הפרעתי להם אז הם לא הפריעו לי. ולעצם העניין- כשהבנתי לפני הבגרויות שזו ההזדמנות האחרונה שלי לצאת מבי"ס עם איזשהי תוצאה, התחלתי להשלים במרץ חומר. מה שגרם להוצאת כספים מרובים (למורים פרטיים.), הרבה דם ויזע מבחינתי ובסופו של דבר ציונים בסדר גמור אך עם מעט יחידות.

הדבר שהכי מפריע לי היום הוא שאין לי יכולת למידה. למדתי הרבה דברים בחיים, לימודי תעודה שונים, אבל אין לי סבלנות להשלים לתואר. מכיוון שאין לי תואר אינני מצליחה למצוא עבודה כמו שאני רוצה.

 אינני רוצה שביתי תגיע למצבי יום אחד. בינתיים היא בעניינים בכיתה, אך עם הזמן הלימודים נעשים קשים יותר וכשלא מתרגלים בבית או לא לומדים למבחן נהיים פחות בעניינים והמצב הולך ומדרדר. כבר ראינו את זה עם בן אחד גדול יותר שהחל לזלזל בעבודות הבית והרמה שלו ירדה. לשמחתינו הוא לקח את עצמו בידיים בסוף.

אבל נקודת הפתיחה של הבת שלך שונה לגמרי מנקודת הפתיחה שלך- לפי מה שאת מתארת.

אצלך היה מדובר בכאב גדול וחסימה רגשית ואילו לבת שלך (כך אני מניחה) יש ילדות בריאה ומאושרת.

אז אולי דווקא כדאי שאת תשחררי קצת כדי שהיא לא תרגיש את הלחץ הזה גם מהבית וגם מהכיתה.

לימוד בלחץ לא יוביל להרבה דברים טובים, כנראה.

אבל עדיין חשוב לשים לב לפער בינך לבין בתך. ברוך ה', לבתך יש אותך ואת עם יד על הדופק ובערנות למצבה הלימודי. לך כנראה לא היה מישהו כזה במשפחה,שידאג לך ויוודא שאת בעניינים ולומדת.

אני יכולה להגיד לך שהוריי היו מאוד קשוחים איתי ועם אחי הגדול כשהיינו ילדים. מאוד היה חשוב, בעיקר לאבי, שנלמד ונצליח. הפריע לו מאוד זה שלא לקחנו את הלימודים ברצינות.

זה מה שהיה כשלמדנו ביסודי. בעל-יסודי, כבר למדנו מעצמנו ברצינות והשקענו בלימודים, אבל אני חושבת שזה לא היה בזכות או בגלל המשמעת והקשיחות של אבא שלי, אלא למרות.

לעומת זאת, עם האחים הקטנים, הייתה "התרופפות משמעת" ואבא שלי הרבה פחות לחץ עליהם. אחד למד מעצמו, והשני לא- אבל הוא בכל זאת הוציא ציונים סבירים בבגרויות. עכשיו הוא לומד מקצוע באחת האוניברסיטאות ומשקיע ומוציא ציונים יפים.

כלומר, לא בהכרח שהמשמעת וההרגלים מהילדות הם הדבר המשמעותי ביותר שמבטיח שיהיה לילד הרגלי למידה.

זה יותר נכון וחזק כשזה מגיע מהילד עצמו. שימי לב שגם עם הבן הגדול יותר, שירד מבחינה לימודית, הוא זה שלקח את עצמו בידיים בסוף, וזה אכן קרה. כלומר, זו גם הייתה בחירה שלו (אפילו אם היו דחיפות לזה מצידכם), וזה משהו שבאמת קרה, והמצב לא נהיה קטסטרופלי או משהו. אז לדעתי צריך לשקול גם את זה.

משתתף בצער על מה שעברת בילדות - טוב שעלית והצלחת להקים משפחה. נכון ש"תואר" יכול לעזור - אבל מה שהצלחת, חשוב מזה.

לעצם הענין שלה: אכן, משלב מסויים הפער בחומר יכול להביא לירידה ברמת הלימודים/הידע (אם כי לא תמיד שעורי הבית אכן משמעותיים לכך), וגם הרגלי הלמידה חשובים (בסיוג: שהרגלים כאלה יכולים להתפתח לעיתים גם מאוחר יותר).

אבל צריך לזכור, שכמו שאי-למידה יכול להביא למצב הזה, גם "למידה-כאילו", בכח, יכולה להביא לכך אולי ביתר קלות.. להשניא את ביה"ס, ואז "לימודים" נתפס כרע. 

בינתיים, נראה ממה שכתבת, שהילדה מצליחה בלימודים, מן הסתם גם במבחנים. 

אז כדאי קודם "לשחרר" קצת. לא נראה שזה ילך ראש-בראש.

לדבר עם הילדה על הערך של שעורי הבית. להתחיל מזה שהיא ילדה טובה, וששמעתם מהמורה שהיא לומדת מצוין בביה"ס; ושיש ילדים שבאמת לא אוהבים שעורי בית. זה לא אסון.

אח"כ להסביר מתי זה בכל זאת חשוב: כשיש דברים שהלימוד בביה"ס מסתמך גם על החזרה בבית. אז חשוב שלא יהיה מצב שבגלל שלא עושים שיעורים - לא כ"כ מבינים אח"כ בכיתה. וגם - חשוב להתרגל לעשות דברים שצריך אפילו שלא כ"כ מתחשק, זה עוזר כשגדולים יותר, שכבר רגילים שמה שצריך, קל יותר לעשות.

ולהציע, שבהיות שהיא לא אוהבת את זה - אז להתרגל בהדרגה. שהיא תציע מקצוע אחד או שניים שבו משתדלים וכן עושים. אחרי כמה זמן, כבר יהיה לה יותר קל להוסיף. יש להניח - שבהיות שהיא מקבלת את האפשרות - ואז זה יהיה "בהסכמה" - היא אכן תציע. 

לסכם גם עם המורה, שפשוט לא בודקים אצלה שיעורים חוץ מאותם מקצועות. ומשבחים כשעשתה טוב.

השאר יבוא בעז"ה בהמשך.

שמעתי מהרב קוואס-
תריך קודם לראות אם היא לא עושה כי קשה לה משהו בתחום הנלמד ואז לא נעימה לה ההתמודדות, אם זה סתם פינוק לדעתי כן לקבוע גבולות בעניין, מעבר לזה שזה חשוב או לא מבחינת לימודים זה חשוב לה לחינוך של משמעת, של הצלחה, לדעת לעמוד במטלות, לדעת שיש מחויביות, השיעורי בית נותנים המון לחינוך וממש בלי קשר ללימודים, זה פשוט הרגלים חשובים מאד לחיים הרי גם כמבוגרים יש לנו "שיעורי בית", אם לא נתרגל שיש דברים שאנו חייבים לעשות בזמן מסויים גם אם לא נעים ובא לנו בילדות אז כהיא תהיה מבגרת זה יהיה לקנות הרגל מהתחלה, מה שיוצר הרבה קשיים...
אם זה קושי לימודי- מה שהוא אומר זה לשבת איתה ובפעמים הראשונות ממש לעבור ולעשות איתה הכל, אפילו שרק את עושה היא מסתכלת, ואת מסבירה תוך כדי, ככה יהיה לה חוויה של הצלחה ולא תסכול, אחרי כמה פעמים כאלו לתת לה דברים קלים, שבטוח תצליח לאט לאט היא מעצמה תעשה הכל כי זה כבר יהיה לה כיף!
חשוב ממש לזכור- ילדים אוהבים אתגר וזקוקים לזה!
ב"הצלחה!

אין ספק שלפעמים חייבים שיעורי בית ויש להם יתרונות רבים בהקניית הרגלים, מחויבות וכו'. מאידך, לא צריך לקחת אותם יותר מידי ברצינות תהומית ובטח שצריך לשים לב מתי זה מוגזם ופשוט לילד "נגמר הסוס", ואפשר לעדכן את המורה.

לגבי התייחסות לילדים שלא מכינים- יש ילדים שפשוט בלתי אפשרי לכפות עליהם דברים כאלו.

אני מציעה לך להרפות ממנה, להסביר לה בצורה נעימה ועניינית שאת כבר גמרת להיות תלמידה, שיעורי הבית הם שלה ואם היא לא תכין- היא תישא בתוצאות והיא תעמוד מול המורה. כמובן שאם היא צריכה עזרה ממך- את תמיד תשמחי לעזור לה, אבל האחריות היא שלה בלבד.

את כותבת שבביה"ס היא תלמידה טובה מאוד, כך שלא נראה לי שיש פה קושי לימודי שמתבטא ביחס לשיעורי הבית, או קשיים ארגוניים שמצריכים יותר מעורבות שלך.

אני מציעה לעדכן את המורה שמעתה והלאה זו המדיניות שלך וזו החזית שלה!! אם היא מטילה סנקציות על ילדים שלא מכינים שיעורי בית, הבת שלך תצטרך להתמודד איתם.

בהצלחה!!

זה כן חשוב לעבוד איתה על זה, כמו שאמרו לפני, הכנת שיעורים זה לא רק בשביל הכנת שיעורים, זה לדעת לבצע מטלות, לעמוד במחויבות.

בגיל 9 זה ש"ב אבל בעז"ה כשתגדל המחויבויות שלה ילכו ויגדלו והיא לא תוכל "לברוח מהן"

אני זוכרת שהייתי ילדה אמא שלי הייתה אומרת לי קודם כל תשבי להכין שיוערים ואחר כך, כל אחה"צ את חופשיה למשחקים.

וגם היום כשאני אמא, כשיש לי מטלות בערב אני אומרת לעצמי- עכשיו אני יתקתק את כל מה שאני צריכה ואז יהיו לי שעה-שעתיים חופשיות לעצמי.

אני כתבתי למעלה שכמעט אף פעם לא עשיתי ש"ב בתור ילדה. חולקת על אלה שאומרות שאם לא מתרגלים לעשות דברים שלא אוהבים אז לא יודעים לעשות את זה גם כמבוגרים.

אצלי היום כמבוגרת זה הולך ככה - אם יש מטלות חסרות חשיבות וסתם מתישות כמו ש"ב אני באמת עדיין לא יודעת לעשות אותן, ואין בזה שום רע מבחינתי (למשל אני לא מסוגלת להושיב את הילדים שיעשו ש"ב אם הם לא רוצים..). אבל כשיש משימה שברור לי שצריכה להיעשות (נגיד לקפל כביסה) - אני מתגייסת אליה. אני בטוחה שגם הילדה שלא מכינה ש"ב, כשיש לה אתגר שחשוב בשבילה (בין אם בלימודים או בתחום אחר) - היא מתגייסת.

בעצם שלושה...

1.

אחד הדברים השנואים עלי בתור ילדה היה להכין ש.ב. זוכרת את עצמי יושבת בחדר, כשבחוץ, ממש קרוב אלינו לבית, הייתה הגינה שהיינו משחקות אחה"צ, והייתי רואה מהחלון חברות שלי ומשתגעת.

זה רק גרם לי עוד פחות להתרכז ועוד יותר לשנוא את השיעורים.

הייתי "ילדה טובה" עד כיתה ט.

אבל אח"כ כבר לא היה לי כח וחשק להשקיע בכלום, אמנם סיימתי את הלימודים והוצאתי בגרות איכשהו

מקצוע - למדתי במקום שדרישות הסף לא היו גבוהות במיוחד, ואמנם אין תואר אבל יש לי מקצוע לא רע...

2.

חשבת לבדוק קשב וריכוז?

יש ילדים שבכיתה הם מצטיינים למרות קשיי קשב

(לא חמורים במיוחד, אבל עדיין... זה דורש מהם מאמצי-על להחזיק ראש)

ומרוב שבכיתה הם משקיעים בזה מאמצים - בבית כבר אין להם כח לשבת עוד.

3.

יכול להיות שהילדה מרגישה את הלחץ הרב שלך ולכן זה יוצר עליה עומס רגשי?

תאמיני בה, שהיא תצליח! תני לה את כל התמיכה והפירגון שאת יכולה.

ילדה חכמה ועקשנית - בד"כ תמצא את הדרך להשיג מה שחשוב לה בחיים.

את מוזמנת לחפש על זה חומר באינטרנט.

בקנדה למשל, בעקבות המחקרים הללו, מתן שיעורי בית עד סוף היסודי נאסרה לגמרי (וידאתי את זה פעם עם חברה שהגיעה מקנדה). בגילאים מאוחרים יותר הם נותנים ש"ב עד חצי שעה ביום.

לפי מחקרים שהשוו בין שתי כיתות ברמה שווה, במקצועות ספציפיים שלימד אותו מורה-

ניתנו ש"ב לכיתה אחת ולשנייה לא ניתנו כלל.

בסוף השנה ההישגים  הלימודיים היו שווים.

ש"ב על פי המחקרים גורמים לילדים להגיע ללימודים כשהם כבר מותשים, שחוקים וחסרי רצון ללמוד.

לעומת זאת ילדים שלא ניתנו להם ש"ב הספיקו להתאוורר אחה"צ ולכן היו להם יותר כוחות ללמידה בכיתה.

(אז איך זה שההישגים לא היו נמוכים יותר? כי הש"ב בכל זאת גרמו לכך שהם הספיקו לעשות יותר דפים בחוברת למרות שזה במחיר של ירידה בחדוות הלמידה).

מעבר לכך שיעורי הבית גורמים לקונפליקטים במשפחה.

במקום לבלות עם הילדים אחה"צ, הורים נאבקים בילדים שיכינו ש"ב וזה הורס פעמים רבות את הקשר בין ההורים לילדים.

ישנם הורים רבים שפשוט מגלים לילדים את התשובות ובעצם "מכינים" את השיעורים לילדים, ואני לא מדברת על תופעת ההעתקות של ש"ב בכיתה לפני השיעור שמעודדת ילדים לשקר...

תוצאות מעניינות נוספות של המחקר היו, שלאחר המחקר כשחשפו מורים לתוצאות המחקר, הם המשיכו לתת ש"ב- 

כי כל המערכת כל כך מורגלת בכך שקשה לשבור את ההרגל החזק הזה...

בבית הספר של הילדים שלי הבאתי למנהלת ערימה של מחקרים שתקרא, לאחר מספר ימים היא הוציאה הוראה/הודעה למורות ולהורים ששיעורי הבית יוגבלו לחצי שעה ביום מקסימום, אבל זה החזיק מעמד לתקופה קצרה לצערי...

אני מניחה שמורים יתרעמו על התגובה שלי, וזו זכותכם,

אבל חשוב להמנע מנזק שיכול להיגרם לקשר ביניכם לילדה.

בהצלחה!

ידוע לכולנו שלומד ואינו חוזר, כזורע ואינו קוצר.
ואינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה ואחת ועוד ועוד.
שעורי הבית הם חיוניים להמשך שינון וחזרה על הנלמד, לפיתוח מיומנויות למידה עצמאית בבית והרחבת אופקים.
יחד עם זאת, שעורי הבית הם לילדים ורק להם.
ילד שבבית ספר מתרכז על ידי רטלין לא אמור לקחת עוד אחד כדי לעמוד בדרישות החזרה והשינון, הורים לא אמורים לשבת שעות להשלים את הנלמד עם ילד נורמטיבי (ואני מדגישה נורמטיבי ולא ילד עם קשיים לא מטופלים), ילד ששולט נהדר בחומר לא צריך לענות על עשר תרגילים החוזרים על עצמם כשהוא כבר בקיא במיומנות הזו מעולה מהתרגיל השלישי..
אז אני כאם מכבדת ומסייעת אך לעתים מקצצת וכותבת למורה פתק או יוצרת איזונים עם ימים עמוסים פחות.
כמורה בכיתות חטיבה ניסיתי לגוון  את השיעורים כדי להעסיק את הבנות באתגרי למידה מעניינים ומטלות התנדבות ויצירה למיניהן כדי שלא יוותר להם זמן לשטויות.

וכסגנית/מנהלת תמיד משתדלת להכניס את המורות הלחוצות להגיע ל הספקים הנדרשים לחשוב ברגישות ובמקצועיות.
לתשומת לבכם,
את המעקב על השיעורים אמורים לעשות המורים, האחריות היא על התלמידים וההורים נדרשים לתת מענה למקום וזמן נינוחים להכנתם, לסייע מעט ולעודד.
עד כאן דרשות להיום.
מצרפת קובץ אותו אני מחלקת להורי כיתתי בתחילת כל שנה.
הצלחה והרבה נחת.


 

לקבוע שעה שבה היא צריכה ללכת לישון.

ושתנהל את המשימות שלה עד אז.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת.

זה יכול להיות קושי בהתארגנות, קשב וריכוז וכו'.

לפעמים זה משתפר עם הזמן, כשגדלים שצריכים לקחת יותר אחריות.

ב"ה זה לא נראה קשב וריכוז או קושי בהתארגנות, נטו דחיינות. היא ידעת לסדר מאד יפה רק לא בא לה לעשות את זה ברגע הראשון.

מקווה שיתאזן קצת...

תודה!

כי אם כן - היא לא עושה את זה בכוונה...

ומצד שני - אפשר ללמד אותה דרכי התנהלות מותאמים לקשיי קשב, ואז היא תוכל לצמוח לתפארת.

לא להשליך עליה חיים של מישהו אחר.

תכונות דומות לא מביאות לחיים דומים.

היא לא הוא, יש לה בוודאות עוד שלל תכונות, יתרונות ויכולות, שיכולות להביא אותה לכל מקום שהיא תבחר.

הדרך הכי טובה לבן אדם לקחת אחריות היא שלא לוקחים בשבילו את האחריות.

כשהוא מתמודד עם התוצאה של המעשים והבחירות שלו.

ועכשיו זה בדיוק הזמן לתת לה לטעות וללמוד לקחים בעצמה - כשטעויות שתעשה הן מינוריות ולא משמעותיות.

תנו לה לאחר, לפספס, אל תנסו להעיר לה כל הזמן או להזכיר לה שוב ושוב.
 

והכי חשוב לא להתנהל מתוך חרדה שאולי היא תהיה אותו אדם שאתם מפחדים שהיא תהיה.

כי היא כנראה לא, אבל אם תקחו את האחריות במקומה אולי היא באמת לא תלמד לקחת אחריות ותהיה כזאת.

היא עייפה? כשזה מפריע לה, היא תלמד לקחת אחריות, כשזה רק מפריע לך - היא לעולם לא תלמד, במקרה הטוב תציית עד שתתבגר.

נשמע שאיך שאתם מתנהלים בבוקר זה כיוון מעולה.

אם זה מפריע *לה* ומקשה *עליה* והיא זאת שלא מצליחה להתמודד עם זה למרות שמנסה, אולי כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לה.

חיפשתי כיוון מחשבה חינוכי עבורי, איך להתנהל מולה. 

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

ומוסיפה:

איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?

ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?

האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?

בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)

בהצלחה.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה

אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.

עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה

מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש

גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'

אגב לא חייבים את כל אורך השיר..

בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב

אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע

למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם