לא זו בלבד שזה דבר גרוע, לא זו בלבד שזה מעשה אכזרי אלא ראוי שתדעו שזו גם עבירה פלילית.

גם אם רוצים "להציב גבולות" לתינוק בן שנתיים, אין שום סיבה וצורך להכות אותו. (או כל ילד אחר!)

אם בעלך לא מסוגל להכיל התנהגות של ילדון פעוט אתם צריכים ללכת ליעוץ זוגי על מנת לסגל לעצמכם דרכים תקינות ונורמטיביות לחינוך וגידול ילדים.

ללכת ל"יעוץ זוגי" בשביל זה.

ויש להניח שה"מחטיף" אינו באכזריות.

זו טעות שיכולה לקרות לאבות צעירים - וניתן להסביר ולהגיע לעמק השווה.

ותגובות כאלו לדעתי רק מזיקות יותר - וגורמות לאוירה יותר אגרסיבית.

ולשואלת - כדאי קודם כל שתארגני לעצמך זמן של מנוחה באמצע היום. לא להיות עייפה. זה נותן יותר כח וסבלנות.

דבר שני, להקדיש לגדול יותר זמן לבדו, כשהתינוק ישן. לספר סיפור, קרבה, חום. גם "לקבל ביחד" את התינוק, כשהאח מרגיש חשוב בתור הגדול יותר - בלי לאבד את מקומו כילד קטן.

תדעו, שזה רגיל לגמרי בגיל שנתיים, שילד קצת "משתולל" יותר. זה לא אסון, וזה עובר..  הוא קטן מידי מכדי "להציב גבולות" באופן כזה. אפשר בעדינות להסביר לילד ש"זה לא" ובמקום מה שלא - להציע עיסוק חליפי. בחום וחביבות ובחיוך - ואפשר לעמוד על מה שנראה שצריך, גם בצורה מתונה וסבלנית.

חשוב מאד היחס הטוב בינך לבין בעלך - בד"כ זה יעזור לילד יותר מדקדוק על איזו טעות של אביו.

תדברו ביניכם, בנחת, תחשבו על הצדדים השונים. האבא לגיטימי לא פחות מהאמא כמובן.. אולי תציעו לעצמכם לשאול מישהו מנוסה יותר לגבי הילד בגיל הזה.

זה לא רק מכה פיזית זה מכה נפשית!!

אני אומרת לך, שלא תסכימי בשום אופן שבעלך ירביץ לילדים.

פשוט תעמדי באמצע ותקחי את הילד משם.

וכל אלו  שיקפצו עכשיו ויגידו לא לעשות את זה ליד הילד, ז"א שהילד לא יראה שהאמא נגד האבא.

אז אני אומרת, כן !להראות שהיא נגד המכות!!!!!!! לא לשבת ולראות שהאבא נותן סטירה לילד ולהיות בשקט ואח"כ לנסות לסדר את  הדברים עם האבא.

בפעם ראשונה בחיים שהאבא נתן סטירה לילד תשבי בשקט, אח"כ תדברי איתו בשקט בחדר.

כי אולי הוא לא ידע... לא הבין   (הבעל)

פעם שניה פשוט תקפצי מהכסא תקחי את הילד ותגידי ,לא מרביצים בבית שלנו!!!!

כן כן כל זה ליד הילד, כי בכל מקרה כבר נהיה פה נזק, שהוא בעיקר נפשי, אז זה שיראו שאבא ואמא לא מסכימים זה לא יותר יזיק. חוץ מיזה אני חושבת שאם ילד רואה שאבא מרביץ לילד ואמא יושבת בשקט ומסכימה. זה זוועה, זה פשוט עלבון כפול ומוכפל והילד מאבד גם את האמון באמא שלו, היא ראתה שמישהוא מכה אותו והיא לא קמה להגנתו??? אני חושבת שזה נורא שילד רואה שמתעללים בו ואמא שלו שותקת. איפה אמא שאמורה להגן עליו???

לא אחד ולא שתייים תקרא חדשות שאבא התעלל בילדיו נפשית, מינית, פיזית והאמא ישבה ושתקה.  מה זה???? הילד מאבד כל אמון בעולם, היה עדיף שהאמא תקפוץ לפחות הילד רואה שהיא נגד אלימות, זה שהוא רואה שאמא ואמא מסכימים יחד לאלימות לא פחות נורא

ואת טועה ומסיתה.

וזה אופייני שתמיד מאותם אנשים באות תגובות כאלו. מצער שאנשים מוציאים בעיות של עצמם, על חשבון אחרים.

[היא כמובן לא כתבה בשום מקום שהאבא "נותן סטירה", "מתעללים בו".. וכל הציורים הללו.. מה שאדם מדמיין בתוכו - כך הוא קורא אולי]

"אמא אמורה להגן עליו" מפני האבא?!... מאיפה את לוקחת את כל הציורים הזועתיים הללו.. "תקרא חדשות" - אנשים שלוקחים את ה"חדשות" כנורמה ולפי זה "מפרשנים" מציאות של אנשים טובים ונורמטיבים, ומסיתים.

מה שאת "מציעה" זו מתכונת מזעזעת להריסת בית, להריסת ילדים, בשם איזה "חדשות" מופרעות שקוראת בכל מיני מקומות, ולא שייכים לזה כלל.

אז עשיתי את עצתך "לקפוץ" בין האלים לבין מי שמנסים להכות אותו - ואני "קופץ" בינך לבינה ואומר לה: אל תשמעי לה. אל תתני לה להכות אותך..

כעת את יכולה "לקפוץ" גם עלי, לחרף ולגדף.. אני לא מתכווין אפילו לקרוא. זה "סיכון מקצועי" של מי שרוצה להציל אשה מרושם כלשהו מ"עצות" נוראיות כאלה.

אולי האמא תביא את החגורה והאבא יכה.

כבר היו סיפורים מעולם אז אל תשחק אותה תמים.

ילד בן שנתים לא מכים אותו פה ושם בגלל שהוא עומד על הכסא ולא רוצה לשבת.

זה לא חינוך ,זה עצבים של האבא שמוציא עצבים על הילד ע"י מכות.

אז בוא נשאל מה זה מחטיף לה?

מכה קטנה על היד?

או סטירה על הלחי ?

סתם כך ,אם הוא מתחרט, זה מה שאומר שזה  מחוסר שליטה.....

כי אם הוא היה חושב שזו דרך החינוך, אז הוא לא היה מתחרט.

החלטת שמה שנשמע לך זה מה שנכון ויצאת בתגובה חריפה

שעלולה להזיק. 

שחייבים לעצור את הילד מיידית לפני שיגרם נזק.

יפה שהוא מתחרט כי לטווח ארוך זה לא נותן כלום ובאמת הדרכת הורים ממש מומלצת!

התרחיש שהיא מתארת הוא נורמלי ומשהו שהרבה זוגות מתמודדים אתו,

נכון שזו לא דרך נכונה - הכאה - אבל בסך הכל מדובר בהורה נורמטיבי,

שמגלה חוסר אונים מול התחלת המרדנות והעצמאות של הקטן.

מה שצריך זה הידברות וסבלנות, זה הכל.

איזו תגובה מזעזעת, באמת...

מה הילד יזכור מכל הסיטואציה?

שאמא שלו ואבא שלו רבו, 

ושאמא שלו מתייחסת לאבא שלו כמו לילד קטן ומטומטם.

כמובן לא מתייחסת למקרה של התעללות!

אבל נשמע מהודעת הפותחת שזה לא המקרה,

זו דרך ממש גרועה מה שאת מציעה.

לא בהכרח שזה נכון, אבל את ממש נסחפת

כמובן עם אבא מתעלל בילדים - האמא צריכה להגן עליו

אבל ממכה חינוכית - לחלוק עליו בכבוד בחדר השני 

10 פעמים? 20 פעמים? 10 שנים?

אם היא כבר דיברה איתו על זה בחדר השני והוא ממשיך.

אז מה היית מציעה לעשות?

אני חושבת שזה יותר חמור מסתם חילוקי דעות שיש בין הורים על חינוך,

זה כבר ענין גופני/ נפשי

זה גם לגבי שאחד מההורים משפיל /מבזה את אחד הילדים והאמא לא קמה להגנה/ או האבא.

לשמוע צד אחד אומר לילד אתה עצלן/טיפש. וההורה השני שותק זה נורא לדעתי

אפילו אני אומרת את זה בתור ילדה,

אם אבא שלי היה אומר לי עצלנית, היתי מצפה שאמא שלי תגיד לא נכון פשוט היא עיפה וכו.   נכון שאם היא היתה אומרת אז זה היה מתפתח לויכוח יותר גדול, מצד שני אני מרגישה שלפחות אמא שלי לא חושבת ככה.

או להגיד לילדה בחדר השני , פשוט אבא שלך עצבני ולכן הוא אומר את זה מתוך כעס... זה נראה לי לדבר מאחורי הגב של האבא ולא לא יותר טוב.

אני לא חושבת שיש כל בעיה שאם אחד הצדדים אומר משהוא משפיל הצד השני יגיב.

לא מדובר כאן על אלימות אלא על מכות קלות לשם חינוך וזה משהו שלגיטימי לחלוק עליו גם אם החוק אומר אחרת

אם נורא חשוב לך אפשר להגיד לו בנחת ולא בעצבים כשהילדה שומעת-

אבא , אני בטוחה שיעלי לא התכוונה בעז"ה בפעם הבאה היא תזהר. נכון חמודה?!

מבטיחה לאבא שמהיום זה לא יקרה?!

ככה את שומרת גם על הכבוד שלו וגם נותנת לה ביטחון בעצמה

כשהילד יודע שאמא לא מרשה לאבא ואבאב לא מרשה ואין חזית אחידה הוא מנצל את זה מאדו 

הנזק מפירוד בין ההורים גרוע יותר מאמירה מעליבה (שהיא חד פעמית, שוב - לא מדברים על התעללות),

ההורים שלי גם אמרו לי לפעמים דברים, 

אז אמא שלי אמרה לי פעם עצלנית, ביננו - צודקת 

מה שנותן כוח לילד זה שיש זוגיות נפלאה בין ההורים שלו, יותר מכל דבר אחר.

כשאבא שלי אמר לי פעם אחת משהו על מה שאמא שלי אמרה לי,

שזה לא נכון ואני כן טובה וכו',

אני זוכרת איך הרגשתי נורא.

כאילו כל הממסד התמוטט.. כל מה שאני נשענת עליו.

שימו לב, הורים.

קראתי את הכתוב ("הוא חסר סבלנות אליו.. מצפה ממנו להתנהג כמו גדול.. ולאחרונה לעיתים מחטיף לו") והגבתי.

ואמרתי דברים ברורים - הכאת ילדים אינה מועילה, היא מעשה אכזרי והיא גם עבירה פלילית.

ואם היא לא מסתדרת עם בעלה בעניין זה הם בהחלט זקוקים ליעוץ.

אם זה מסתדר אז כמובן שלא.

זה לפי העינייים של עצמו כנראה. כשמתעלמים מכל מה שכתוב מסביב על האדם ועל מה שהוא טוען, וגם על המעשה ("בעלך מכה".. הרי ברור שהיא כתבה לשון אחרת כדי למתן ולא להיפך), ואולי לא מכירים מציאות אצל אבות צעירים כאלו, ויש איזה "מקדם" של גישה - אז זה עלול להיות מה ש"קוראים".

הוא לא עשה שום דבר "אכזרי" - ומיותר לחלוטין להתחיל עם "עבירה פלילית".. לכל היותר טעה קצת בהבנת הגיל. ואכן כך. האכזריות היחידה כאן, היא לכתוב כך לאשה/אמא צעירה על בעלה, במסוה של "הגנתם", "אם בעלך לא מסוגל להכיל"...  ואני בטוח שהיא "מסתדרת" בכללי עם בעלה לא פחות מאלו שמעירים לה.  מה קרה? העירה שיש לה באיזה ענין חילוקי דעות עם בעלה, ושהיא גם מאד עייפה, אז הם צריכים "יעוץ זוגי"?...  אולי סתם אפשר להציע שישאלו מביני ענין/מנוסים בגידול ילדים בגיל זה, מלבד שתנוח קצת?

הסגנון שכותבים לאשה על בעלה - הוא משנה מאד. ואיש לא יוכל לרחוץ בנקיון כפיו ש"רק אמרתי"..

אם יש לך מה להוסיף על דברי אז אנא, כתוב את זה ברור ואל תלך סחור סחור.

קריאה שלך, כנראה.

אני חושב שכתבתי די ברור. לא באתי "להוסיף על דברייך", אלא להשיג עליהם ובאופן שמשתדל לשמור על איפוק (ואם איפוק-בסגנון, כשמתאפשר, הוא "סחור-סחור", הייתי ממליץ על כך..).

מניח שהבינו את התוכן. לפחות פותחת השרשור, שזה מה שחשוב.

כי הביקורת - ולא רק שלי - היתה גם על דברייך...

וזנ מובן לגמרי לכל מי שרוצה.

לחבק, לנשק להכיל. כמובן לשמור על גבולות אבל בעניין של "שמאל דוחה וימין מקרבת"

שם יענו לך יותר בהתמקדות על מה שכתבת וגם הבת שלי התנהגה כך בגיל הזה ובאמת היה לי קשה להבין ולהגיב בצורה המתאימה שבין היתר זה השלב שהילד מתחיל להיות יותר עצמאי מבחינה פיזית וריגשית ולכן הוא בודק גבולות,באמת הדרכת הורים יכולה מאוד לעזור!

בהרבה בתים ראיתי ילדים שעומדים על הכיסא בזמן האוכל ומרשים להם

האם יש אפשרות שישב בעגלה?יש גם רתמה שאפשר להצמיד אותו אליכם או טרמפיסט לעגלה שיעמוד על זה

שמתעקש דווקא לעמוד על הכסא, או שבורח שכשמגיעים הביתה.. זו התנהגות אופיינית. וזה לא יימשך הרבה זמן.

יש בזה צד של "עצמאות", מה שמרגיש שטוב לו, ויש צד של משחק - "בורח לך"..

החוכמה היא להשתדל לא להגיע לזה בכלל.  למשל: אומרים לשבת - והוא אומר: לא לשבת, לעמוד. אז לא להגיע למצב שהאמירה שלכם עומדת מול האמירה שלו, כי אז זה "מייצר" שמרגיש כאילו עושה כנגד, מה ש"בא לו".. אלא אפשר למשל: רוצה לעמוד? טוב - תעמוד פה, שלא תיפול. אז אתם אלו ש"מובילים" את הכיוון שהוא רוצה.

"אני בורח לך" - יופי, להתראות... תוך חצי רגע הוא כבר לא בורח, כי אין ענין. ולפעמים אפשר לשתף פעולה עם המשחק: אתה רוצה שאני ארוץ אחריך?..   הפכת את זה לשיתוף פעולה.

דברים ספורים ש"חייבים", אפשר לעמוד עליהם בחיוך, בנחת, עם הבנה למצבו - סה"כ הוא עומד על "עצמיותו".. בסוף להציע איזו חלופה, והוא יקבל.  זה סוג של "גיל התבגרות"..  הכל באהבה.

זו ענ"ד.

[ותשתדלי מאד כן לנוח. אולי אם האבא יכול שעה בצהריים להיות עם הילדים. אולי מישהי לשעה. זה חשוב]

סליחה שאני מגיבה כל כך הרבה
אני פשוט מזועזעת מסגנון התגובות של 'עבירה פלילית' ו'התעללות',

תגובות אמוציונאליות מוגזמות וחסרות אחריות.

לא בכדי נקרא "גיל שנתיים האיום".

זה גיל ההתבגרות הראשון. ובילד הראשון- מאוד מובן שלא יודעים איך לאכול את זה בכלל.

בילד שני ושלישי כבר צוחקים מזה ונהנים מזה, אבל בילד הראשון זה מפתיע ובאמת לא כ"כ יודעים מה לעשות.

מציעה לך קצת להשקיע ולחפש איזה מאמר או שניים על מאפייני הגיל הזה, ולקרוא אותו ביחד עם בעלך.

לאור המידע שתקראו- תחליטו על דרכי פעולה אחידות ששניכם נוקטים בהן. ואולי גם אחרי שתראו שכל בני השנתיים מתנהגים פחות או יותר באותה צורה- אז זה יותר יצחיק אותכם מאשר יעצבן או יתסכל.

כשאת רואה שבעלך כרגע חסר סבלנות, אם את רואה שאין באותו זמן דרך אחרת

פשוט לקחת על עצמך את הטיפול בילד

לבעלי גם לא תמיד יש סבלנות וכשהוא מרגיש שהוא עוד שניה מחטיף להם הוא אומר לי שזה לא יהיה

טוב אם הוא יהיה איתם עכשיו ואז אני לוקחת את זה על עצמי, לטובת הילדים

שהוא לא "חסר סבלנות" - אלא באמת חושב שחינוכית, אם הילד מתנהג ככה, אז מי יודע מה יהיה.. יעשה מה שבא לו...

כי הראשון, נראה "גדול" כמעט מההתחלה.. הוא הבכור.

אבל האמת, שזו אכן התנהגות מצחיקה למדי של הילדים, ואם לוקחים בחיוך וסבלנות, גם הילד קולט מי פה ה"גדולים", ומגיעים להבנה..

ממליצה לכם להקדיש לעצמכם זמן מנוחה והתרעננות

ככל שהעומס והעייפות גדולים יותר 

כך קשה יותר להסתכל על המציאות בצורה חיובית

ולהתמודד איתה בקלות

סליחה.

נשמע איש טוב ואיכפתי - ובוודאי יסלח.

מקסימום טעה בדרך אל המטרה שנראית לו חשובה - שהילד לא יהיה "חצוף"... רק לא הבין שבגיל זה, זה לא בא מהכיוון. ויש דרכים אחרות להרגיל עם הזמן גם לשמור על האישיות העצמית וגם לשמוע להורים.

ויש הבדל אם את מסבירה שלדעתך משהו יכול לפגוע בילד (ואל דאגה - לא יקרה לילד כלום מאיזו פעם כזו. גם הוא מרגיש שזה מ"איכפתיות".), לבין אם את אומרת "כמה הוא נראה רע ככה".. זה באמת פוגע.

ותחליטו ששניכם מפיקים לקחים. הוא, על האופן שהיה מופרז. ואת - על אופן ההערה שהיה מתוך עייפות. הוא ישנה משהו בהתנהלות מול מצב כזה, מתוך שתשמעו קצת יותר על הגיל; ואת תדאגי לנוח יותר..

אין פליקים ממקום טהור!

יש פליקים של תסכול, של חוסר אונים, של כעס, של בורות, של יאוש, של רוע, של עייפות, של עצבנות

אין "פליקים ממקום טהור"

גם אצלינו הילד בגיל הזה ומנסה את דרכו העצמאית בכל דבר, אני חושבת שבדור שלנו ההורים מאוד מבולבלים משיטות חינך שונות ומוקפים באמירות מכל מיני סוגים מה שמקשה מאד על התווית דרך בחינוך, אנחנו מצאנו את הרב יעקובסון, מומחה ממש בחינוך ומנוסה, יש לו ספר" אל תחטא בנער" הוא ממש מפרט ומביא דוגמאת יש לו שיחות מרתקות באינטרנט, כדאי לשמוע, מה שהבנו ממנו שהוא ממליץ לגבי הכאה-
שזה צריך לבוא פעם ביובל בערך ואז בלי כעס כלל מצד ההורה ורק על דבר שממש ממש עקרוני לכם, והעניין של המכה זה לא הכאב אלא ההרתעה,  כלומר אפילו לעשות את התנועה של ההכאה בלי שום כאב בכלל מרתיעה מאד את הילד, אנחנו השתמשנו בזה כשהילד סיכן את עצמו.
לפי מה שהרב אומר- ההכאות החוזרת מאבדות את האפקט שלהם לגמרי, הילד תופס את זה כנקמה בו ובעיקר שהוא יותר חזק מההורים אם הם לא מצליחים בשיטה אחרת אלא רק ע"י ההוכחה הפשוטה שהם כרגע יותר חזקים ממנו, ההשפעה הנפשית היא קשה וכואבת.
אני לא אומרת שח"ו זה המצב אצליכם, אבל אני יודעת שבמהלך השנים יש יותר ויותר חוסר הקשבה של הילד, ואת הייסודות אתם בונים עכשיו, ככל שתלמד ותעצרו את זה לפי מה שנכון באמת, ככה זה לא יגיע למקום שתופתעו ממנו אח"כ.
לילד שלכם הכי חשוב- זה לראות אותכם אוהבים ושלמים עם עצמכם, זהו הבסיס העיקרי לביטחון שלו, את כל השיחות של הסכמה או חוסר הסכמה לא עושים לידו, הוא קולט פי אלף ממה שמדמינים וזה הכי נורא.
בקיצור- ההמלצה שלי פשוט ללמוד, וממש כשאת רואה שבעלך איבד את היכולת לחנך ברגיעה פשוט להיות שם כדי להחליף אותו לפני שהקשי קורה.
וזה קרה אני חושבת אצל כולם, גם מי שמתכחש לזה...כי באמת אתה מוצא את עצמך נבוך לפעמים מההתנהגות של הקטן ומאוד מפוחד שהוא לא יתחנך ושהוא מאבד סמכות...אז תרגיש בסדר, כמו כל דבר זה עבודה, וזה תהליך, חשוב שתשימו גבול אדום על זה ותנסו למצוא פתרונות איך לא להגיע לזה.
עוד משהו שהרב אמר, וסליחה שאני חופרת...
אם ההורים אמרים משהו בסמכתיות והילד לא מקשיב זה לא אמר שהא מאבד את המשמעת, להפיך, הוא מרגיש שעשה משהו לא נכון ולאט לאט הוא מתאמן להקשיב, כל עוד אתם נשארתם בעמדה שלכם ולו מובן שהוא לא בסדר( מעצם התחושה הטיבעית של כל אדם להיות טוב) אז הא מקבל משמעת, אבל אם הילד רואה שזה הופך למאבק כחות בינכם, אז אתם לא בעמדת מחנך לא נוצרת אצלו התחושה שהוא לא בסדר, אלא שהוא צודק..
אז שיהיה ב"הצלחה רבה!!

כשהיינו ילדים, והיינו עושים שטויות שקצת חורגות מגדר הרגיל (לא על כל דבר קטן), אבא שלי היה משכיב אותנו על הברכיים שלו, בנחת, בחיוך, ונותן לנו פאצ'ים בישבן. עם כל מכה (לא חזקה במיוחד כמובן) הוא היה קורא בקול: "יצר הרע - צא!". אחרי כמה מכות הוא היה שואל אותנו אם הוא כבר יצא. וכל כך נכנסנו לסיטואציה, שאם הרגשנו שלא - היינו עונים שלא, בידיעה שזה יוביל לעוד כמה מכות. ועד היום זו חווית ילדות חיובית ומחויכת שלנו לגמרי. כי כשילד מתנהג לא בסדר הוא יודע את זה ויודע שזה אמור לגרור תגובה, והתגובה המיוחדת הזו גם עשתה לגמרי את ההפרדה של "אין ילד רע, יש מעשה רע", ואפילו במידה מסוימת הפכה אותנו לשותפים בבחירת מידת התגובה. וכמובן לא נעשתה מתוך כעס או איבוד עשתונות או כל אחד מהדברים האחרים שציינת.

הדוגמה שהיא הביאה העלתה חיוך. גם בלי דווקא לחשוב שדווקא "כך צריך לעשות".

ב. דומני שאת - וזו שהגיבה מתחתייך - כאילו "לא נותנות למציאות לבלבל אתכן".. למה?  הרי האשה הזו מעידה שלה זו חוויה שנזכרת עד היום כחיובית. אז אם לא יודעים להתמודד עם כך שזה "לא מסתדר" עם התאוריה, זה הפך להיות משהו "מחריד"?.. אולי מחריד להגיב כך..

[המושג "יצר הרע" דווקא לקוח ממקורותינו...]

ג. ולגבי תגובתך: מי אומר ש"להעניש" באופן שהזכרת זה יותר טוב?..  אני בכלל לא בטוח ש"קשה לשמור עליך בגינה כי אתה רץ לכל מקום" - זה יותר נעים או פחות גורם נזק

אז אני גם לא חושב ש"צריך מכות"... אבל אני גם לא חושב שמה שהוא עשה עונה על ההגדרה הזו, גם אם אישית לא הייתי בדיוק נוקט באופן הזה. סה"כ, הוא הצליח לחנך לפי דרכו - ולפי התוצאה רואים שטוב.

אני נגד מכות אבל דוגמאות בתגובה לא עובדות 

מה ילד בן 3 יקנה לי פלאפון?

או כל האחים לא יצאו לגינה כי אחד מהם בורח? 

ונגיד הוא לא רוצה לנקות את הלכלוך, אז?

איך זה מחריד אם זה זכור לה

בתור חוויית ילדות מחויכת?

על שטויות שיוצאות מגדר הרגיל?

מכות שברור לשני הצדדים שהן הצגה בלבד?

אף אחד לא אמר לך לנהוג כך.

אבל הורים שנותנים לילדים שלהם לנהל אותם

וכל גערה/ הערה/ אמירה לילד היא בעיניהם חילול הקודש - 

זה מחריד.

כבר עדיף לדעתי לתת סטירה קטנה על היד מחוסר שליטה. מאשר לקחת את הילד, להשכיב אותו ולתת לו סטירה מאחורה. מזעזע!!!!

הילדים שלי ממש ממש לא מנהלים אותי!  הגישה שלי שאני לא פוחדת מהם!!  ילד בן שנתים ישתלט על אישה כמעט בת ארבעים???? ממש לא.

תאמיני לי שזה רחוק מלהיות נדיר.

אין לנו ילדים עדיין, מתפללת שאנחנו נדע לחנך, אבל בהחלט ראיתי וראיתי הורים שמחוסר כח או חוסר הבנה של איך מחנכים- נתנו לילדים לקבוע מה יעשו מתי,מה יקנו מתי, איזה עונשים עובדים ואיזה לא, ובכלל, איך יתנהל הבית.

אני בעד שקולם של הילדים ישמע ויהיה משמעותי בבית, אבל ההורים הם המחליטים.

ואגב, ילדים יודעם בדיוק מתי זה היה בשליטה ומתי לא, וגם סטירה חלשה, ממקום של חוסר שליטה, יכולה להיות קשה בהרבה ממכה חזקה יותר אבל ממקום שלשליטה.

אני לא אוהבת מכות לילדים בכלל, אבל האמירה שלך הרבה יותר צורמת לי מהסיפור למעלה.

שהאבא הוא אבא, באהבה וכבוד - 

אין מזה שום "השפלה". הכל דמיונות שמזעזעים את עצמם.

העובדה שהיא אומרת שזה זיכרון חיובי ומחוייך. אז לא "השפלה".

והאם ילדייך ש"לא מנהלים אותך" ישמרו מ"אי הניהול" הזה חוויות טובות כמו שהיא כבר בפועל מאביה - את זה עוד צריך לראות. אני מבין שבינתיים עוד לא מבוגרים. שיהיה בהצלחה.

אין אצלינו כזה דבר "אבא" במובן  אבא המפחיד והסמכותי

אבא ואבא מכבדים אותם אותו הדבר, איו מישהוא יותר. אבא לומד תורה זה יותר מאמא.

זה כמו שאמא שלי אומרת תגידי לילד שמשתולל עוד מעט אבא יבוא להרביץ לך,

אזהקודם כל מבחינה זו האבא לא סמכותי,  אם אני רוצה לתת לו סטירה ,אני יכולה לתת, לא לחכות שהאבא המפחיד יבוא. לא אמורים לפחד מאבא יותר מאמא.

כך שגם אם היתי חושבת לקחת את הילד ולתת לו סטירה שיצא היצר הרע הייתי עושה את זה גם, למה רק אבא? אאב זה שולחן עינויים.

אני חושבת שזה השפלה לקחת ילד ולעשות לו משהוא, לוקחים ילד אולי בשביל להסביר, אבל כשאני מתארחת ואני רואה את האבא לוקח לחדר כדי לתת סטירה שם זה מאוד מזעזע אותי, נכון שלא יפה לתת סטירה ליד אורחים, אבל אם אתה כבר בשליטה ולוקח את הילד לחדר אז למה לסטירה?

הילדים לא מנהלים במובן, שאם אני נכנסת לחנות צעצועים והילד בן הארבע נשכב ולא רוצה לצאת עד שלא קונים לו את המשחק, אז אני לא אקנה לו כי הוא שוכב על הריצפה וצורח-במובן שהוא לא מנהל אותי.

אני חושבת שילדים במפורש צריכים גבולות, במיוחד כשאני רואה שהילד הגדול עשיתי לו רק נזק בזה שנתתי לו כל מה רצה כי לא היה לי כח להתעמת איתו.

והתורה מצווה על הילד להתנהג ביראת כבוד גם כלפי אמו 

עד כמה קראת את הדברים מ"משקפייך".... הרי, למשל, בכלל לא עלה בדעתי לכתוב על "אבא" מול דמות ה"אמא" ועל האבא כ"סמכותי"..  אלא בהיות שהיא הזכירה את האבא כנוהג כך (ודווקא לא כ"סמכותיות מפחידה"), אז דיברתי עליו. אצלם. "אבא כאבא, באהבה ובכבוד"..

[אולי בגלל מה שאת מצטטת מאמא שלך - שזו באמת אמירה קשה - יש לך את ה"נוגדנים" הללו. בסדר - אבל לא בגלל זה "לפרשן" בצורה כזו התנהלויות נורמליות אצל אחרים. זה עולה מכל הכתיבה הזו שלך "אם הייתי חושבת לקחת את הילד ולתת לו סטירה,.. הייתי עושה את זה גם..". את מנהלת "מאבק" בלתי ברור כנגד סוג של "סמכות אבהית" שאף אחד כאן לא דיבר עליה. גם הופכת דברים טבעיים של הבדלים בין ההורים, למשהו מוגזם ומפלצתי. ברור לגמרי שזה אישי שלך, ממה שכתבת כאן; אבל צריך להיזהר לפני שעושים "העברות" למשפחות אחרות. אם מישהו יקרא "המלצות" כאלה שבאות אולי מחוויות אישיות, ו"יפרש" לפיהן את מהמציאות השלווה אצלם, יזיק מאד, חלילה]

ואיפה את "מתארחת ורואה שהאבא לוקח לחדר כדי לתת סטירה"?.. באמת מזעזע - איפה אתם חיים?...

אבל לא בגלל זה צריך "לזעזע" אנשים שרחוקים מאד מכל ההתנהלויות הללו. מה שהיא סיפרה - לא מתקרב בכלל לדוגמה הזאת. אף אחד לא דיבר כאן על אלימות פראית, על "התאכזרות" או משהו. דיברו על דברים מינוריים. ההפרזה בפירושם - היא עצמה גורמת לכחנות. וגורמת גם לקרוא אותם בצורה מעוותת.

[ובין "לתת כל מה שרוצה" לבין "להתעמת", גם יש תחומי ביניים..]

מה אתה מתממם.

אתה יכול להראות תמונה של  ים  וכל אחד יפרש אחרת. אחד אהבה, אחד סוער, אחד שקט, אחד מפחיד

כל אחד בפורום יש לו משקפים אחרות, לא מבינה מה אתה כל הזמן חוזר על זה שזה מהעיניים שלי.

זה ברור מהעיינים שלי , לא צריך לטרוח ולהגדיש את זה. זה שבעינייך לא מוצא חן זה בעיה שלך.....

זה שכל אחד רואה דברים מנקודת מבטו - זה ענין אחד. לא שייך בכלל ל"מוצא חן" או לא..

לכן, אם היית כותבת על השקפתך בכללי - אז ברור שזו נקודת מבטך.

אבל כאשר "קוראים" משהו שהשני כותב, ושעוד אחת כותבת ועוד אחת.. והכל "מפורשן" בגלל איך שהמגיבה מכירה מאצלה - גם כשברור לחלוטין שזו אינה המציאות שאצלם והם מדגישים זאת - זה כבר אחרת לגמרי.. ובפרט כש"ממליצים" מזה דברים אגרסיביים. ולכן חשוב שמי שהגבת עליהם, יקראו מה שכתבת, ויבינו מאיזו מציאות את מפרשת אותם.  כך יהיו בטוחים שאין קשר בין דברייך למציאות אצלם.

היו טרליוני אנשים לפני ויהיו גם טרליוני אנשים אחרי.

ולכל אחד בעולם דעה שונה,

יתכן שדעתי מאז בריאת העולם היא יחידה, יתכן שלא..... בדגש שלא...

אני מאמינה שיש עוד אנשים בעולם שחושבים כמוני וחלקם גולשים בפורומים של ערוץ 7.

אני לא מבינה מה ההיסטירה שלך? מה את קופץ כל פעם?

יש לי דעה אחת, כמו שפרצופיהם שונים כל דעותיהם שונים, יש פה בפורום הרבה דעות.

אז אולי באמת יהיה מבחן כניסה כל אחד שמגיב בפורום יצטרך לרשום מה הרקע שלו ומה סגנון התגובות שלו???? כדי שיבינו מה מניע אותו להגיב ככה?

אם מישהיא עברה התעללות נפשית אז היא צריכה לכתוב את זה בכריט הביקור שלה

אם מישהיא עברה התעללות פיזית אז היא צריכה לכתוב את זה בכרטיס הביקור שלה

אם מישהיא עברה התעללות מינית אז היא צריכה לכתוב את זה בכרטיס הביקור שלה  וכו

ואז לפני שכל אחת תקרא את התגובה היא קודם תקרא את מה שמניע את זאת שכותבת את התגובה....

נו באמת.....

מה אתה עושה מאנשי הפורום כאלו מפגרים, בעלי איקיו נמוך???

אני כותבת את דעתי כל אחד יודע שיש עוד דעות בעולם ואף אחד לא הולך עוור אחרי מה שאני כותבת.

ואם אני מצליחה להעיר את עיניה של מישהיא ,אז מצוין זה לחיובי ,למה אתה מיד חושב שאני גוררת אותה לשלילי ,בגלל שלך זה לא נראה???

כאילו לא קראת מה נכתב - ואת מגיבה על משהו אחר..

הרי אמרתי מפורש שכל אחד עם דעתו.

אבל כשאת "בכח" מפרשת מציאות שמישהי מתארת אצלה כמציאות חיובית שהשאירה אצלה חוויות חיוביות, ואומרת לה - לא, זה שלילי, זה משאיר חוויות נוראיות.. קוראת מישהי שכותבת על בעלה שהוא טוב ועדין, ואומרת לה: לא, זה נורא, תצעקי עליו.. קוראת שמישהו כותב באופן טבעי על ה"אבא", וישר "מפרשנת" - לא, הכוונה שלך היא שהאבא הוא איזה טיפוס אימתני.. אז זו לא "דעה", אלא נסיון לכפות את הכותבים ומציאותם ודבריהם, לראות לפי המשקפיים שלך, שאת בעצמך מודה בסוף שבאות ממקומות שחוו התנהגויות לא ראויות, אבל בתחיל ה מציגה כאילו זה מ"מבט אובייקטיבי".

אז אם יש זלזול ב"איקיו" של מישהו - זה רק להגיב כך, בצורה די "היסטרית", על מה שלא נאמר.

ואם התגובות הנ"ל שלך היו מעוררות ל"חיובי" - באמת לא הייתי מגיב. גם אם הייתי סבור אחרת. אבל לא - זה מעורר אשה לטינה וחשדנות כלפי בעלה (לא לראשונה). זה מנסה לעורר טינה אצל בת כלפי אביה, שהיא כותבת עליו בהערצה ואת לא חשה בעיה לכתוב לה עליו: מחריד.. וכו'.  זה לא ל"חיובי" אלא ל"שלילי", כלשונך.

ובחורה נשואה צעירה, אינה צריכה להיות "מפגרת" כדי להיות מושפעת מסגנון כזה שלך. תתפלאי.. תייחסי יותר השפעה קצת לדברים הנכתבים, גם שלך. מישהי כאן כבר שלחה לי תודה בגלל סיפור דומה אצלה, ובעל יקר ועדין מאד - וכבר התחילה בעקבות דברייך לחשוב שמא היא "משלה את עצמה".. והיא לא.

ומכל מקום, חוזר לעיקר: אין קשר בין "להביע דעה" שונה, לבין "להסביר בכח" עובדות שאחרים כותבים שקרו לעצמם, כדי שיצאו כהשקפתך, לא משנה מהיכן היא מגיעה.

אני קוראת שירשורים על הנושא הזה כל פעם וכל הענין הזה של פליקים כחלק מחינוך נפשי פשוט מתנגדת לזה אבל אולי אני טועה וזה ממש מבלבל,אנא האירו את עיני!!!!!!

לדעתי.

אל תתני שום "פליקים".

יש הבדל בין הפרופורציה שמתייחסים בדיעבד למישהו שעשה כך קלות, בגלל טעות; או בגלל צורת התנהלות ייחודית לו, כפי שסיפרה מישהי על חוויותיה מלפני שנים - לבין להורות כך לכתחילה.

אל תיכנסי לזה. אפשר לחנך יפה מאד בלי שום "פליק".. וגם בלי להעליב ילדים ולפגוע חלילה (שזה לא יותר טוב).

לדעתי, בזמננו זה יותר לא-שייך בדרך-כלל, מאשר פעם. וכן כותב הרב וולבה זצ"ל.

הדור שלנו הוא דור שיותר שואל שאלות, יותר מתווכח, יותר לא נענה בקלות, יותר מקשה..

וחושך שבטו שונא בנו, זה לא פסוק ש"עבר זמנו"

אומרים שלא רק שהאהבה האמיתית היא כזו שמעמידה במקום בעת הצורך

אלא גם שעלול לשנוא באופן ממשי את בנו אשר לא הוכיח.

וכן כתוב במשלי אל תמנע מנער מוסר.. ומלבי"ם מפרש שהוא מוסר בשבט

חלילה, לא עלה בדעתי לומר שאיזה פסוק "עבר זמנו". חס ושלום.

אלא השאלה היא איזה "שבט" מתאים בכל זמן.

ודווקא בגלל מה שכתבת - צריך יותר בהסברה, "שבט מוסר" במובן שמתאים לאוזניו ולאטמוספירה, ולא "מכות" ממש.

דוגמה: כתוב בספרים שפעם היה יותר מקום לתעניות-יחיד, והיום הדורות "נחלשו". זה לא מתאים להם. אז האם כל ההלכות שנוגעות לכך בטלו? לא. אלא שיש "להעביר" את הענין הזה של צורת התשובה, למה שיגרום את האפקט הרצוי, גם כיום.

כך גם בענין זה. 

[אגב, הדור שלנו הוא גם מוכן יותר ל"תשובה מאהבה"..]

זו ענ"ד. בזהירות.

ואכן אני מכירה גם את הגישה של שבט מוסר,

אבל יש על כך הרבה מחלוקות

מה גם שבפרקטיקה, לא תמיד זה יעיל..

בזהירות, בוודאי.

על זה כלל לא חלקתי.

השאלה היא, האם כיום, גם מתוך אהבה (שאחרת בוודאי אין לכך מקום), זו הדרך ואם זה נצרך.

ומוכרחים לומר, האמת, שה"מבט" גם משתנה עם מס' הילדים.

יש דברים שעם הנסיון, בכלל לא מבינים על מה היה צריך פעם כ"כ "להתאמץ"...

כל השאר אפילו בצחוק לא מתאים לי בכלל

או שיגע בשקע החשמל למרות דברי המוסר?

גישתי היא: כל זמן שהילד עלול להזיק לעצמו/ לאחרים יש לכך מקום, כמובן במינון נכון ובמתינות

וכשהיא ניסתה לרדת לכביש משכתי אותה חזרה למדרכה והראתי לה יפה כמה אני כועסת כי זה מסוכן ואחרי כמה פעמים היא הפסיקה עם זה....אהה וגם אז לא לא נתתי שום פליק ולא עלה על דעתי לתת פשוט נכנסנו חזרה הביתה כדי להראות לה שהיא עשתה דבר מסוכן ולכן אי אפשר להיות בחוץ-תוצאה טיבעית לסיטואציה.

כל מעשה שהוא יוצא מגבולות הדיבור

ונוגע למעשה,

כאשר יש בו מסר חינוכי עבור הילד

נכלל בהגדרה

לטעמי איבדנו מהטבעיות.. היום אנו מחושבים מידי, חוששים שמא יגרם לילד כך או אחרת

והילדים לעומתנו, חכמים ורגישים ומבינים היטב מתי ה"שבט" מגיע ממקום של אהבה והטבה

ומנגד מתי הליטוף הוא לגמרי מגיע מהכיוון ההפוך. אז כמה שננסה ללטף ולחבק כשבפנים הכל בוער, זה לא באמת יועיל..

הילד מבין בחושיו המחודדים, את שאנו מנסים להסתיר

והעלתי אותה חזרה למדרכה אז לא היתה פה שום כוחניות מבחינתי,אני אדם שמאמין בלעבוד קשה ולהשקיע כדי לא להגיע למצב של שימוש "בשבט" רק שצריך את הכלים המתאימים.

אני דוקא מאוד מחוברת לאינסטינקטים שלי ובקושי קוראת ספרי חינוך(לא מזלזלת חלילה אבל יודעת להרשות לעצמי להתחבר לתחושות הבטן)ואכן כך הצלחתי מאוד בעבודה עם ילדים מהבחינה שתמיד התנהלתי עם הילדים בגובה העינים דיברתי איתם טיבעי ונתתי להם כבוד כבני אדם וילדים מאוד רגישים לזה ומגיבים בדרך כלל באופן חיובי,בשבילי טיבעיות היא לא בהכרח חיתולים רב פעמים או מנשא כל היום אלא יותר בהתנהגות.

ממש ממש לא קשור

זה לא שמשתמשים בזה בלית ברירה, או ממקום של איבוד עשתונות וכעסים.

וכן, המציאות לפעמים מחייבת את זה, במינון ומתוך אהבה

ויש שלל דוגמאות שלעיתים, מה לעשות, ה"פה" אינו מספיק.. למען הילד, ועבורו!

ואם התורה נתנה לזה צידוק, אין פה עניין לצייר את זה כמשהו בעייתי. שזו השורה התחתונה לדעתי בכל הדיון הזה

גם על האבא אף אחד לא טען שזה שהוא קצת נסחף זה אוטומטית הופך אותו למתעלל ולהיפך ביטאתי את ההתלבטות שלי בין הבעד והנגד שהוצגו פה כי לי אישית זה לא מתאים מבחינת האופי,הערכים וחויות הילדות שעיצבו אותם ולכן אני מניחה שעם ילדי לא אנהג כך אלא אשקיע בנקודה המילולית שהיא ממילא היותר חזקה אצלי.

צידוק מהתורה?שבעים פנים לתורה את יודעת וכל אחד יכול למצוא בה את הפן שלו.

לא אכנס כרגע לדיוקי מילים. בכל אופן- בהצלחה לכולם. שנשכיל לחנך את ילדנו כראוי

לדעתי ענישה פיזית שמגיעה ממקום רגשי אימפולסיבי הרבה יותר נסלחת, אפילו מצד הילד. אם אח"כ מגיעים חיבוק ונשיקה.

הכי מקומם זה ענישה פיזית שמגיעה ממקום מושכל. אלה שאומרים לפני הסטירה הריני מקיים מצוות עשה וזה.. זאת זוועה אמיתית לדעתי. מביא לשנאה ומרד.

ולדעתי גם מי שחושב שהוא מעניק לילד סטירה ממקום נקי מכעס, זה שטויות. הוא בסה"כ הצליח להדחיק את הכעס כמה שכבות ממתחת, וזה גורם לזה לצאת על הילד בצורה הרבה יותר ארסית, מאופקת כזו ו"נכונה" ומרגיזה, שגורמת לילד להרגיש שנוא ומושפל.

כי כולנו בני אדם, אנשים לפעמים נמצאים בסערת רגשות

סליחה אבל עונש מתוכנן  של מכות מזכיר לי דברים זוועה זה פשוט סדיסטיות, אתם יכולים כולם פה לקפוץ ולצרוח שאני מגזימה. זאת דעתי ואני לא אחזור בה. עונש מתוכנן זה מזכיר לי את דעאש

וילד שהיה שם ואח"כ אומר שזה היה טוב, זה פשוט מקרה הקלאסי של התעללות, המתעלל עשה עבודה כל כך טובה שזה לטובת המתעלל, שאפילו המתעלל לא מבין את הבעיה,

זה כמו הנשים של גואל רצון עד שלא הוציאו אותם בכח מהבית הם אהבו את ההתעללות הזאת.

שתיארת לי את הילדות האמיתית שלי. תודה שחסכת לי אלפי שקלים על פסיכולוג, עכשיו אני יודעת סוף סוף מאיפה כל הבעיות הנפשיות שלי, ולמה רק כשיצאתי מהבית של ההורים שלי החיים הנורמליים שלי התחילו.

נו באמת. ידעתי שאם אפרסם את הסיפור יהיו אנשים שלא יבינו, אבל חשבתי שרוב האנשים מספיק בוגרים ואמיתיים בשביל להבין לפחות שיכולות להיות מציאויות שונות מהדרך בה הם מאמינים שהן עדיין לא הרוע בהתגלמותו (כמו שמגיב דן למשל, שלא מאמין בדרך הזו ועדיין יכול להבין ולהכיל שזה תלוי אנשים וסיטואציה). אני לא חושבת שההורים שלי מושלמים ולא מאמינה בהורים מושלמים ובאנשים מושלמים בכלל, ועדיין - חוויתי בילדותי תגובות שנבעו משליטה וגם כאלה שנבעו מחוסר שליטה, האחרונות פגעו בי, והראשונות לא. גדלתי כילדה בריאה בנפשה ושמחה. בעיניי, לבוא ולטעון על אדם שאת לא מכירה שהוא אדם עם בעיה נפשית מעיד על בעיה גדולה ביכולת השיפוט שלך. ועשית את זה גם לפותחת השרשור - הפכת את בעלה שנתן לילד סטירה קטנה או שתיים, שהתחרט עליהן אחר כך, לאבא מתעלל. אז לא מפתיע אותי במיוחד שהפכת את אבא שלי לאיש דעאש.

 אני נזהרת מאוד-מאוד לא לחשוב שאני מכירה אנשים גם על סמך הכרות וירטואלית (לא אישית אלא דרך פורומים) ארוכת טווח, ובוודאי שלא משתיים-שלוש הודעות. אבל זה כנראה כי ילדות עם הורים מתעללים חינכה אותי שאסור להאמין לאף אחד.

[באמת שהשתדלתי עד עכשיו לשמור על נימה עניינית למרות שהיה לי קשה, אבל עכשיו נחצו גבולות מבחינתי. וגם עכשיו הייתי יכולה לכתוב חריף בהרבה ועצרתי בעצמי]

רוב האנשים כאן מבינים מצוין - כפי שרואים - מה שתיארת. וזה אכן תיאור חביב לגמרי (אני אגב, לא "לא מאמין" בדרך הזו - אלא פשוט חושב כיום שניתן בלי זה. אבל לגמרי תיארתי לעצמי את החביבות של הסיטואציה..אני מכיר דברים כאלה - ועשית טוב שתיארת כדי לתת פרופורציה לצעירות מעין פותחת השרשור, שלא תיבהלנה מתגובות אגרסיביות)

ואל דאגה - אם מישהו "יסביר" לך שאת עם בעיה בגלל זה.. אז יצטרך לחפש את ה"בעיה" אצלו, שגרמה לו לצורת "קריאה" כזו של תופעות שמתוארות כ"כ בחביבות וכזיכרון נחמד.

כמובן שאני לא חושבת, חלילה, שיש בי או בצורת החינוך של ההורים שלי בעיה. לא הודעה-שתיים מבחורה אנונימית בפורום תערער אותי.

מה שכן מפחיד אותי זו התופעה הזו, כתופעה, מה שהערת עליו למעלה - שאנשים מרשים לעצמם לכתוב ככל העולה על רוחם בפורומים, ובנחרצות מוחלטת. מתוך נקודות הנחה כמו "אנשים לא טיפשים ולא עוורים והם ידעו לסנן מה מתאים להם ומה לא". כי על פניו זה נראה יפה מאוד, איזה אמון יש לה בקוראים ובכותבים כאן! אבל מצד האמת, זה לא פחות ממסוכן. כי אולי במקרה אחד היא באמת תיפול על מישהו שידע לסנן, אבל במקרה אחר היא תיפול על מישהו חסר בטחון באופן כללי או בתחום הספציפי שעליו מדובר (והרבה פעמים אנשים שפונים להתייעץ עושים את זה מתוך סערת רגשות ובלבול) ותפיסה קיצונית ונחרצת על מה שהוא אומר תוביל לתוצאות הרסניות. להפנות ילד כנגד ההורים שלו זה עוד החלק הטוב בסיפור, כשזה נגד הבעל או האשה זה כבר חמור בהרבה ועלול להוביל לגירושין על בסיס כלום. וזה נוראי בעיניי.

לכן חשוב לי להציג את הצד שכנגד, ולהראות שתפיסה כזו היא בעייתית.

וחשוב מאוד שכל מי שקורא וכותב באינטרנט יזכור:

אנחנו לא מכירים את מי שאנחנו מדברים איתו, וזה עובד לשני הצדדים - אנחנו לא יכולים לייעץ לו באותה חופשיות שנייעץ לחבר קרוב שאנחנו מכירים את התגובות והלכי הרוח שלו (וגם מכירים את הסיטואציה יותר לעומק), ומהצד המתייעץ אנחנו צריכים לקחת בערבון מוגבל דברים שנאמרים בצורה חד משמעית ונחרצת. אם לא נאמץ את ההבנה הזו - זה עלול להוביל לדברים נוראיים.

מה שכתבת זה נכון.

קל וחומר כאשר לפעמים המציאות אצל המתייעצים יכולה להיות טובה מאשר אצל מי ש"ייַעץ" להם. והם אינם מבינים שהוא כותב בתום-לב כאילו "אובייקטיבית" על נושא, בשעה שזו לגמרי חוויה סובייקטיבית, ודווקא אצלם או קל יותר, או בכלל נכון.

ומכיוון שזה לצורך תועלת, אני מרשה לעצמי לציין, עובדתית, שכבר כמה פעמים בעבר, קיבלתי באישי תודה מכאלו שחשבו - בעקבות תגובות קשות כאן - שהם צריכים "להתגרש", בגללהתגובות הללו, שגרמו להם לחשוב שמא ההסתכלות שלהם אינה הנורמלית... וזה לא רק מצעירים חסרי נסיון. קל מאד לגרום לאשה, ע"י "מתקפת תגובות" שבאה מהוצאת קיטור של אחרים, לחשוב שבעצם "אינה מבינה" את מה שהיא מכירה טוב מכל המגיבים..

וגם כשזה לא מגיע עד כדי כך. להטיל חשד וטינה, זה לא רק ענין "שכלי". ברגע שמטילים בלשון קשה ארס כזה, אז בהזדמנות הראשונה שיש איזה דין-ודברים בבית, זה עלול לצוץ. וצריך ממש להתנקות מכל רושם מדברים כאלו.

אז אכן, חכמים היזהרו בדבריכם - וגם בהקשבתכם..

לא לחינם ביטלו בפורום הזה את האנונימי ואני צופה שקרב היום וגם בשאר הפורומים יצטרכו לעשות כך ואפילו מעבר לזה.

כל כך טוב.

צודקת בכל מילה

אם כי אכן מי שעושה כך - צריך להביא בחשבון היטב את מה שכתבת.

יש אופן של "כעס על המעשה", על ההתנהלות, ולא כעס של "איבוד ראש" או טינה כלפי הילד - ועם זה, איננו "מהלך קר" כפי שתיארת. יש דברים כאלו במציאות, לא רק בתיאוריה.

עם זה, אני חושב שלכתחילה, לא צריך בזמננו לא את זה ולא את זה, וגם לא את האימפולסיבי..

נכון, ילד סולח להורה גם על ענישה אימפולסיבית, כי הוא אוהב את ההורה שלו, ובכלל אצל ילדים דברים נסלחים יותר בקלות. אבל נצרבת לו החוויה הזו, שההורה כעס עליו ונתן לו תחושה שהוא רע. סלחנות והבנה מוחלטות לאובדן שליטה זו תפיסה מבוגרת, אנחנו מבינים את הקושי של האדם מולנו. ילד יודע לאבחן אובדן שליטה אבל לא לסלוח עליו בעומק.

ובכלל, מי אמר שרק אחרי ענישה אימפולסיבית מגיעים חיבוק ונשיקה? הם יכולים להגיע בדיוק באותה מידה אחרי ענישה מחושבת.

מרשה שאציג את החוויה שלי ביתר פירוט?

כשאבא שלי היה עושה את טקס "גירוש היצר הרע", זו בדיוק היתה החוויה - אבא שלי לא כועס עלי, הוא יודע שאני ילדה טובה. אבל היצר הרע מפריע לי אז אבא מתגייס לעזור לי לגרש אותו. אני חושבת שזה אפילו די שיעשע אותי, שהיצר הרע שלי בורח אחרי כמה מכות לא רציניות בכלל. זה גם העמיד אותו בפרופורציות נכונות, איזה יצר פחדן שזה כל מה שצריך בשביל לסלק אותו

לעומת זאת, אובדן שליטה של ההורים לא רק פגע בי אלא גם הפחיד אותי. בתור ילדה, ההורים היו המשענת שלי, וסמכתי עליהם לחלוטין. ולכן לראות אותם במצב של חוסר שליטה, כשהם עושים מעשה שלא התכוונו לעשות - ערער מאוד את העולם שלי. בטח כשאובדן השליטה קרה בגללי ואז מצטרפת לפחד גם תחושת אשמה.

מצד אחד אבא שלך היה כזה טהור ורגיש , ממש מזכיר לי גדול הדור שמתוך שליטה עצמית ולא מתוך כעס אלא לחינוך בלבד היה מוציא את היצר הרע עם מכות

מצד שני את אומרת שהוא לפעמים גם לא היה שולט על עצמו.

זה קצת סותר..

איפה פתאום נעלם הבנ"א הכל כך מיוחד הזה ?אחד יחיד בדורו, כי אני כמעט מעולם לא שמעתי אבא שהרביץ לילד מתוך כוונות טהורות ומתוך שליטה

פעם קראתי את זה על רב גדול.... אבל לא על אנשים בני דורנו

זה ממש מבלבל את הילד, אם תמיד זה מתוך שליטה או תמיד מתוך אמפולסביות

אבל מה פה????

גם סליחה מכה מאחורה זה נראה לי לגעת במקום אינטימי, רגיש, מילא מכה על היד,

אבל מכה באיבר מוצנע נכון שזה על בגד אבל  משום מה זה מעביר בי יותר צמרמורת.....

אבל באמת, חוסרי השליטה הנדירים היו בעיקר של אמא. אבא שלי הוא אדם שקט, מתון ומחושב ואמא שלי יותר חמה ורגשית.

אבל יודעת מה, גם אם לא - האם אנשים מאופקים ובעלי שליטה עצמית לעולם לא מאבדים את העשתונות שלהם? כמו שכתבתי, ההורים שלי לא מושלמים וגם לא ציפיתי מהם להיות כאלה. זו את שמנסה להקצין ולהראות כאילו הצגתי את אבא שלי כקדוש טהור כדי שתוכלי להמשיך להציג את התמונה כשחור-לבן לחלוטין. ההורים שלי הם לא שחור-לבן, הם בני אדם. אנושיים, דואגים, אוהבים, ולעיתים רחוקות גם מאבדים את עשתונותיהם (מצב שכל מי שמזדעזע כאן מהסיפור שלי נותן לו לגיטימציה). זה ממש לא סותר את זה שכשהם פעלו בשליטה היא לא היתה שקרית, ולילדים יש רדאר רגיש מאוד לדברים האלה ככה שמאוד קשה לעבוד עליהם במצבים כאלה.

והטענה שעדיף או תמיד שליטה או תמיד אימפולסיביות - באמת? היית מחילה את זה על כל מצב בחיים? אם לא הצלחתי לשלוט בעצמי במצב מסוים עדיף שאחזור על חוסר השליטה הזה? בטח בפני הילד, שילמד שמה לעשות, כשלא מצליח - לא מצליח, ויישם את ההתנהגות הזו להמשך חייו... נשמע לי נהדר.

מאמינה לך שמכה בישבן עושה לך צמרמורת, ומכבדת את זה לחלוטין. לי אישית מיקום המכה לא השאיר משקעים נפשיים, מבינה למה ואיך זה כן יכול להרגיש רע. לא הצבתי את כל פרטי הסיטואציה כסיטואציה שכולם צריכים לנהוג כמוה בדיוק, ובכלל מראש לא באתי "להורות הלכה" או להראות מה בעיניי צריך לעשות. בסך הכל רציתי להעמיד הסתכלות קצת שונה מול כל אלו שניסו להבהיל את פותחת השרשור שכל מכה לילד היא סוף העולם, אקט לא חינוכי ובעלה הוא פושע מועד שצריך לשבת בכלא, ולהראות שלפעמים ובצורה הנכונה גם הכאה יכולה להיות צעד חינוכי מושכל ונכון שלא יותיר צלקות בנפש הילד.

שלילדים קטנים, שגדלים עם הורים אוהבים ונורמליים,

"מכה בישבן" לא עושה שום צמרמורת ושום בעיה.. אע"פ שכבר אמרתי שעם הזמן אני חושב שאין בכך צורך כלל, ואפשר להשיג מה שרוצים בלי זה.

ואם למבוגר זה עושה - אז זה יכול להיות מדמיונות שמעביר מעולמו כמבוגר אליהם, או מדברים שליליים שראה/חווה בעצמו ו"מחיל" את זה על הסיפור. אבל אין כל מחוייבות שאכן זה יהיה דומה, כמובן.

[ואכן, מה שאבא שלך עשה - ברור שזה לגמרי מ"שליטה". ולא שליטה "קרה", אלא מאהבה; גישה שיש מאחריה תפיסה לא להגדיר את הילד כרע, אלא "ביחד איתו" להילחם ב"יצר הרע".. זו גישה מכובדת שמשאירה הרבה טוב, גם אם לא כל אחד חייב ללכת כך]

בעיניי, ילד שמקבל סטירה קטנה על היד, אבל כזו שנובעת מחוסר שליטה - עלול להיפגע הרבה יותר מילד שמקבל פליק בישבן שנעשה מתוך יישוב הדעת ומודעות. ואני אומרת את זה בתור מישהי שחוותה הכאה שניתנת ביישוב הדעת. פגשת פעם מצב כזה, על בשרך או אצל אחרים, שיש לך הזדמנות לשפוט? צר לי, את הסטירות הקטנות שקיבלתי (לעיתים רחוקות מאוד) מחוסר שליטה אני זוכרת בתור חוויה שלילית. את ה"הכאה" התיאטרלית הזו ממש ממש לא. אז את יכולה לטעון מחוסר ניסיון והכרות, בעולם אידיאולוגי בלבד, שבעינייך המקרה הראשון עדיף על השני. אבל זה קצת מגוחך כשאת טוענת בתוקף מול מישהו שהיה במקום הזה שאין מצב שזו לא השפלה. אני לא חוויתי את זה כהשפלה, ויודעת מה? אני מתפללת שיהיו לי את הכוחות והשליטה העצמית האלו, ושכל העונשים שאתן לילדי - גם העונשים הלא פיזיים - יינתנו מתוך שיקול דעת ומודעות ולא מכעס וחוסר שליטה. אני בהחלט מאחלת לילדים שלי הורים כמו שיש לי.

אני חושב שזו התמודדות ממש יפה.

של אב המכה את בנותיו בנחת ובחיוך.

מה שכן, אני עוד יכולה להבין ולקבל מישהו שמתוך עצבים מחטיף מכה לילד, זה יכול לקרות וזה גם קורה.

מה שאני לא יכולה להבין או לקבל זה מישהו שמכה את ילדיו בקור רוח, בצורה מתוכננת ובכוונת מכוון.

כל המכה ילדיו מכל סיבה שהיא הוא פושע. ילד זוכר את טעם המכות לדורות ושוכח את המניע ה"חינוכי" שגרם לו לחוות אותם.

ישנם דרכי ענישה , כואבים לא פחות אולם מכבדים, מובילים ומחנכים לשליטה עצמית. אלא שצריך סבלנות ואהבה גדולה והתוצאה לא תאחר לבוא.

למידע נוסף על השאלות : מדוע מכים?מה התחליף למכות?

למה גורמים המכות בנפש הילד?

טל. 050-5511001

יום ניפלא

"כל המכה.. פושע" "שוכח את המניע החינוכי"... אי אפשר להנדס את המציאות.

יש כאלה שזוכרים לשנים, באהבה וגעגועים. ולא בגלל שבאותו רגע אהבו את המכָה, אלא כי אח"כ תפסו את התנהלותם, וכאבו את זה שהכאיבו לאביהם.  אני פגשתי בכאלו. וזה אכן כנה ואמיתי לגמרי.

ומה זה, לאידך, "דרכי ענישה כואבים לא פחות". מה הענין "להכאיב"..  זה מה שקורה לא פעם כשמקצינים לצד השני - שאכן מכאיבים לא פחות. וזה לעיתים גורם להשפלה הרבה יותר גדולה, מנקודת מבטו של הילד. וה"שליטה העצמית" המושגת מהם, לא פעם מקטינה את אישיותו.

מה שנכון, זה שצריך סבלנות ואהבה גדולה. זה נכון לכל כיוון.

מה פתאום "הכרחי לחלוטין"....

הרב וולפא כותב שר' אליה לופיאן, שגידל 10 בנים צדיקים ות"ח,

אמר שמחרט על כל מכה שנתן להם. ובוודאי לא ,מכות" של אכזריות, אלא חינוך רגיל..

אין שום "הכרח". בוודאי בזמננו.

בוודאי שאני לא מסכימה שמישהו יכה מכל סיבה שהיא.

מה שהתכוונתי הוא, שאני יכולה להבין אם זה קורה מתוך התפרצות רגשית, אין זה אומר שאני חלילה מסכימה עם זה.

וכמובן שענישה פיזית מתוכננת שנעשית בקור רוח היא לאין שיעור גרועה ואכזרית מזו שנגרמה תוך סערת רגשות.

ולא למהלך חינוכי מבוקר. כמו שכתבתי למעלה - הסטירות המועטות שקיבלתי מחוסר שליטה הן חוויית ילדות שלילית, בעוד הענישה המבוקרת הזו נכללת בנוסטלגיה המשפחתית והיא זיכרון חיובי לגמרי. אם את נהנית לא להאמין לזה ולהציג את האבא הנהדר שלי כסדיסט, רק כי זה לא תואם את השקפת העולם שלך - הבעיה לא אצלי.

וזאת הטעות שלו.

הוא חושב בטעות שהילד הגדול הולך לכוון של התנהגות רעה.

אך צריך להבין שזו התנהגות טבעית של ילד שהיה רגיל להיות היחיד ועכשיו הצטרף עוד מישהו שגם חוטף את תשומת הלב שהיתה פעם מופנית אליו. זה לא רוע של הילד הגדול.

הפתרון לדעתי הוא, ראשית להבין את זה, ולהסתכל כך על הילד הגדול שבסה"כ לא מבין לאן נעלמה תשומת הלב שהיה רגיל אליה.

ושנית, להראות לילד הגדול שהוא מקבל תשומת לב משל עצמו בזמנים מסויימים, והוא לא "נזנח". לדוגמא, אפשר שהאמא (וגם האבא, אבל יש להניח שתשומת הלב של האמא יותר חסרה לו עכשיו והיא שיותר מופנית עכשיו לפעוט) מדי פעם תעשה אתו משהו ותגיד 'עכשיו אני אתך ואני לא פנויה לטפל ב.....(הקטן)' וכיו"ב ותשלח את האבא לקטן. כך יראה הגדול שהאמא עדין שלו.

בהצלחה.

לא מכות ממש, אבל סטירה קלה על היד כשהוא עשה מעשה אסור - בהחלט מקובל והגיוני בגיל הרך.

להציב גבולות לילד בן שנתיים - זו חובה! זה הגיל להתחיל לחנך למשמעת, ואפילו קצת קודם.

מאידך, זה חייב להיות מתוך קור רוח ואהבה וח"ו לא מתוך עצבים.

העיקר בחינוך לגבולות זה לעמוד ב"לא" שלכם. לא להיכנע כלל ללחצים. כדי שדבר כזה יהיה אפשרי, חובה לצמצם מאוד את אמירת ה"לא" לדברים ספציפיים. אם על כל דבר תגידו "לא" - אין סיכוי שתעמדו בזה. זה מצריך גם התאמה מיטבית של הבית. להרים דברים, לשים כיסוי על הספה (או לקנות ספה שלא מתלכלכת), להזיז חפצים רגישים מהישג ידם של הילדים ועוד ועוד. זה מצריך גם תיאום בין ההורים והחלטות חזקות. צריך לקיים "ישיבות חינוך" באופן תדיר, ולקבוע מדיניות. ואם לא יודעים מה לעשות - להתייעץ.

תדעי לך שפוטנציאל הפגיעה בנפש של הילד דווקא מחוסר הצבת גבולות - הוא גדול מאוד ומסוכן, ונפוץ. במקרה הקל הילד "רק" יסבול מחוסר משמעת עצמית כל חייו, עד שיצליח להשלים את הפער, ולבנות לעצמו משמעת עצמית מחדש, ובמקרים קשים יותר - יסבול מהתקפי חרדה ודיכאונות קליניים (כי אם הוא שולט על ההורים שלו - סימן שהוא יותר חזק מהם, ואם כך - אין לו על מי להישען בעולם). לצערי אני מכיר מקרוב את שתי האפשרויות.

כל זאת ועוד - בספר שהוא חובה לכל הורה ומחנך:

אל תחטאו בילד - מחשבת החינוך התורתי. מאת הרב יחיאל יעקובסון.

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

במדינות הגדולות

וגם קרוב מבחינת משך הטיסה.

יש גם את דובאי - לא הייתי שם עדיין ולא יודעת להמליץ 🙃

גם שם יש שפע של מסעדות כשרות

(חפשי בגוגל "מטיילים בכיפה"  אתר מעולה לתכנון נופש לדתיים) 

לכי לאיזו גבעה  או מקום דומה. מעניין אותך?

אם אין לך דרכון, אז את יכולה לטוס מקסימום לאילת

או לעשות דרכון זמני בנתב"ג, אבל הוא עולה המון ובתוקף רק לחצי שנה.

אם יש לך דרכון, אז אפשר לטוס להמון מדינות גם בלי ויזה:

למדינות האיחוד האירופי ושנגן - פשוט עולים על טיסה עם דרכון ישראלי.

כנ"ל לאיחוד האמירויות.

לבריטניה וארצות הברית - צריך להוציא אישור ESTA מהאינטרנט, תהליך של כמה דקות ועוד יום-יומיים לקבלת תשובה. עדיף לעשות אותו ולקבל תשובה חיובית *לפני* רכישת הכרטיסים כדי למנוע עוגמת נפש.

אני חושבת שלמרות שאמרת את זה בנחת, התפיסה שלך את הגברים עצובה.

אני לא חושבת שהם פוזלים לדשא של השכן. אני חושבת שהם יותר מתרשמים בקלות ממראה עיניים, אבל לפזול לדשא של השכן זה עניין של הלב ולא של מבט.

לא רואה לאן שיחה כזאת מקדמת. מילא אם היה תיאורטי, אבל הבאת דוגמא שבפועל משפילה את בעלך, וזה גם קצת מכה מתחת לחגורה, בשיחה אגבית להגיד לו שהוא התרגש מהמלצרית...זה משפיל.

את מתארת הרבה נחת וזרימה בתחילת השיחה, אבל לפי התגובה שלך בסוף את יכולה להבין שזה לא באמת קליל בעינייך - ובצדק.

את אומרת שלא נפגעת אבל זה רק כי בראש שלך נתת הסבר, אבל הנה ההסבר לא היה נכון וכן נפגעת.

וברור לגמרי למה. זה מעליב.

מיותר לגמרי מצד בעלך להגיד את זה

מיותר לגמרי מצידך לדחוק אותו לשם

וזה בדיוק הסיבה שהשיחה הזאת פשוט היה מיותרת מראש...

איך הייתי מגיבה?

כנראה בצורה תינוקית נעלבת מאד מאד וכועסת ועוזבת את השיחה - או רק שותקת או הולכת ממש.

כלומר, כן, ברור שגם אנשים נשואים יכולים להתרשם מאנשים אחרים בני המין השני.

וגם אני לא חושבת שזו בעיה להעלות את זה כטענה כללית מול האיש.

אני חושבת שזו בעיה להביא את זה לחיים המציאותיים האישיים שלכם.

מילא היית אומרת על אנג'לינה ג'ולי שברור שהיא יפה, או שאפילו היית אומרת על בראד פיט.

אבל זה לא במציאות.

להביא למציאות, בטח כשאת נותנת את הדוגמה השלילית *עליו* (ולא עלייך), זה לבשל לעצמך את הדייסה.

קודם כל העיקרון של להגיד על הצד השני. דמייני שהשיחה הייתה בנושא אחר - קנאה, כעס משהו כזה. את מבינה שזה מאוד שונה אם תתני דוגמה על *עצמך* שהרגשת בה קנאה/כעס, מאשר שתתני עליו?

ולנושא שלכם ספציפית… איך זה יכול לעשות טוב לזוגיות שלכם? או של כל אחד? אם מדברים על זה פרקטית. על ההיא מהמסעדה. ההוא שהסתכל והמלצרית שכך וכך.

זה קצת כמו שתדברו לפרטי פרטים איך הרגשתם כלפי איזה אקס/ית מהעבר. נכון, כנראה היו שם תחושות של אהבה ומשיכה כלשהן, אבל למה לפרט??? איך זה מועיל?

היה, נגמר, מתרכזים בזוגיות שלכם, במחויבות ובייחוד שלכם אחד לשניה. זהו. 

כמה חוכמה תבונה ורגישות יש בך! ❤

ורק לגבי הסיפא -

זו ממש לא צורה תינוקית אלא הכי אנושית שיש,

ואישה ששומעת כך מבעלה ומרגישה פגיעה הכי מוצדקת בבלעדיות, במחמאות, במבט, בכיוונון הלב, שרוצה וצריכה להרגיש היחידה עבורו מגיבה מתוך מנגנון הגנה הכי אנושי שיש בדיוק כמו שהיטבת לתאר - או כעס (FIGHT) או עזיבת השיחה (FLIGHT) או שותקת (FREEZ).

שאלו מנגנוני ההגנה שלנו עד ה120 ולא רק בינקות, וטוב מאוד שהם שם כדי להגן עלינו ולאותת לנו שמשהו כאן באמת פגע בנו והיווה איום עלינו, ע"י איום על מימוש הצרכים שלנו במקרה הזה.

ותיווך נכון ונתינת מקום נכונה לעצמינו לכל המתחולל בנו גם ודווקא אז, ואח"כ תיקשור נכון של זה לבן/בת הזוג יכולים גם להביא לצמיחה גדולה, לריפוי, לבניית קומה נוספת.

לא נפגעתי כי חשבתי שזה מראה עיניים, אבל שהוא דיבר על השפתיים הרגשתי שזה כבר עניין של הלב, ולא האמנתי שהוא ממשיך לחזור על זה...

גם כשהוא התרגש מהמלצרית במסעדה זה פגע בכבודי כי היא הרגישה את זה, אבל הבלגתי עד אותו רגע שהעלתי את זה בשיחה בשבת

ופותח שרשורים הזויים.

ולא תקין בעליל כמובן.

אין סיכוי שהוא דיבר ככה על שפתיים מבלי שהוא חשב לנשק אותן.

ולהגיד שוב ושוב זאת אפילו לא מחשבה חולפת, ממש לקח את זה איתו.

חוסר טאקט מתמשך, אולי הוא חטף שבץ או משהו.

לא מדברת ספציפית על השרשור הזה,

אבל בהחלט באופן כללי:

את צודקת לגמרי שעלולים להיות פעמים (ואף פעמים רבות לצערינו) שיפתחו שירשורים לא אמיתיים.

כלומר שכל הנכתב בהם לא אמיתי, או חלק אמיתי וחלק לא.

או שהפותחת מזדהה כאישה, אך "היא" בעצם גבר.

או שהפותח מזדהה כגבר, אך "הוא" בעצם אישה.

או שמשנים את הפרטים בצורה שקשה לקלוע לסיטואציה האמיתית ולהתאים את המענה,

או שיש באמת מקרים אפילו של מטרידים או אנשים/נשים עם כוונות לא טובות כלל שמנצלים את הבמה ואז פונים באישי להמשך ולעשות עוד רע חלילה,

או "סתם" משועממים,

או נערים/ות,

או טרולים,

או מעוניינים להביא נושאים פרובוקטיבים או עם פן "גופני" / "מיני" / "מוצנע" וכן הלאה

וחשוב ממש להיזהר.

גם לבחור למי להגיב אפילו בבמה פתוחה

ובטח שבאישי

ותמיד אם לא מתאים או מרגיש מוזר אפשר לדווח, ובעיקר לשמור על עצמינו, כל אחד על עצמו או עצמה.

אז כאן ספציפית יכול להיות שהכל אמת לאמיתה? ודאי.

יכול להיות שלא? יכול.

איך נדע? לא יודעת אם אפשר לדעת בוודאות כמעט אף פעם, אבל כל אחד ומה שהוא/היא מרגישים.

וחשוב גם לעקוב ו"להיות עם היד על הדופק" אם משהו נראה חשוד.

וגם כשכתבתי את זה אישית אני באמביוולנטיות,

כי מאוד יכול להיות שהכל אותנטי ואז זה עלול לפגוע בפותחת, ומתנצלת מראש אם כך, לא זו הכוונה.

אך העיקרון באופן כללי חשוב מאוד בפני עצמו ולכן היה חשוב לי בכל זאת לכתוב ולחזק את הנקודה הזו עבור כולנו.

אינך אחראית על ולא תתורו שלו, לא באופן רוחני שתילחצי שיגיע לגיהנום , ולא ב'לחץ' להיות 'מלכת היופי' עבורו

הוא פתוח איתך וזה יפה .

הקטע שהוא המחיש לך ככה - אולי יש לו פער כלשהו נוירולוגי וכו

אינך חייבת לקחת ללב

תחשבי שבעלך יתלונן, שבגלל שקנה לך שמלה חדשה, ולמרות זאת התעכבת על כל חלון ראווה אחרי זה, סימן שאינך אוהבת אותו

ממש קשורה לנושא.

נראה שלא הבנת את כוונתי

שוב - התפעל ממשהו מסויים בחוסר טאקט

אבל משמע ששם נעצר

לגבי שיתוף עם חברותייך זה לכאורה בעייתי

כלומר, פגעו בי - למרות זאת אני יכול לפגוע בחזרה רק לפי התו'ל- הדין . ולא להשתולל יותר מדי. עם כל הכאב והכבוד .

ושוב ממליץ לבדוק אם קיים אצלו פער כלשהו נוירולוגי תקשורתי וכו

וגם אם כן, לא באתי לתת כאן דין וחשבון, נכנסתי כדי לקבל תמונה ותגובות שיפוטיות לא מעליבות אותי אבל פחות משרתות את המטרה שלשמה שיתפתי באנונימיות סיטואציה רגישה.

וזו לא סתם התפעלות בחוסר טאקט, יש פה חוסר כבוד ורגישות ופגיעה באינטימיות. זה לא נעצר שם, זה מלווה אותנו הרבה זמן...

אז כאן יש נקודה שניתן לפתוח

חוסר כבוד וכו שציינת

מתי התחיל , מדוע, האם ואיך ניתן לטפל

עוד משהו -

אנשים כאן כותבים על מנת לנסות לסייע

אז גם אם תגובה אינה מה שהפותח ציפה לקבל - לא צריך לקחת קשה

ולפעמים משהו לא בעניין עלול במבט שני לשפוך אור

נראה לי ש נגמרו לי השמות לא הגיבה כאן

מסתמא יהיה לה מה לאמר

ברור שזה אסור לו הלכתית להסתכל עליה ובטח שלא להתמוגג מיופיה.

והוא נכשל

אבל אפשר בקטע הזוגי להסביר, שהוא מעביר את ההתפעלות אלייך.

וגם לשיתוף איתך.

זה לא כל כך נורא מבחינה זוגית. לדעתי.

אולי סוג של רמז שהוא היה רוצה שתעשי עיצוב שפתיים כלשהו.

באמת אמירה מיותרת יחסית.

מבחינה הלכתית ומוסרית, ברור שההסתכלות והמשך ההתפעלות אסורה.

ולא רוצה עיצוב שפתיים, יש לי שפתיים עבות ויפות וכל מי ששמע שזה מה שאמר, אמר שמוזר שהוא אמר את זה דווקא לי...

אבל הגלגל ממשיך להתגלגל...

למה עוד אנשים בסביתך יודעים עליו שאמר כך? 

שהבעיה היא לא השפתיים שלי אלא האמירה שלו

וכאילו לרמוז לאישה לעשות עיצוב שפתיים זה חכם והגיוני, יש פה תגובות מפתיעות...

כי באמת לא סביר לשתף באמירה כזו של בעלך את הסובבים אותך

לגופו של עניין האמירה לא רלוונטית

לחשוב שגברים פוזלים לדשא של השכן זה לא חשיבה בריאה ונכונה לקשר זוגי ואם בעלך פועל ככה שיעשה עבודה עם עצמו..

גם גבר שהוא לא דוס ולא עם זקן וכיפה גדולה יכול להיות נאמן..המראה זה חארטה אז שיפסיק להתמקד במראה ויתחיל לעשות עבודה פנימית

וזה מקובל עלי שחושבים שאני טרול משועמם, זה לא לוחץ עלי לחשוף פרטים שאני מעוניינת לשמור לעצמי...

אבל אם יש פה נשים וגברים שאמירה כזאת עוברת על ידם בשתיקה, וחושבים שאישה ממשיכה להרגיש נאהבת ונחשקת אחרי דיבור כזה אז כדאי שיזכרו שהחיים והמוות ביד הלשון.

ואם למישהו נראה מוזר ששיתפתי והתייעצתי עם סובבים שלי לגבי אמירה כזאת, כנראה לא מבין כמה זו אמירה שפוגעת בליבה של האינטימיות.

אבל זו הנקןדה זה שיח אינטימי של בני זוג

לא מתאים לשתף אותו עם אף אחד

פרט לבעלי מקצוע במידת הצורך...

אבל אם מציע לך לצאת איתו בהמשך תתחמקי. אל תגידי למה.

אם כבר דיברתם על הנושא שהוא פלרטטן ומסתכל על נשים אחרות והוא יודע שזה כואב לך.

כואב לך זה אומר שזה אמור גם לכאוב לו

אם אשתו עצובה בגלל שהוא מסתכל על נשים אחרות אז הוא פוגע בעצמו

מה הענין שלך לצאת למסעדה איתו ולחזור כאובה

עד שהוא לא יבין שאין פלרטוטים ואין מבטים בצורה כזאת שמכאיבים לך אין סיבה לצאת איתו

אגב אני מסכימה עם הפסקה הראשונה שכתבת, גברים צריכים להעריך ולזכור מה יש להם בבית!

דרך הטבע שיש משיכות כל הזמן. כל עוד לא ממשים אותן חס וחלילה, אין מה לדבר על זה.

זה רק ייצור פגיעה, העלבה ומתח. שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה.

אם פתחת בטיפשות את הנושא, קבלי את משיכותיו בכנות. כשמבשלים חמין מקולקל - אין מה להתפלא אם יוצא מזה קלקול קיבה.

יש ציפייה ליצור משיכה, ולכן היעלבות כששומעים על משיכה לאחרות. וזה גם נוגע בדימוי עצמי.

אי אפשר לעצור את המשיכות לאחרות, זה דרכו של עולם. אפשר להעצים את המשיכה אליך. באופן חיובי, לא באופן שלילי.

כלומר: טוב ורצוי לדבר על - כמה אני יפה בעיניך, נכון שאתה אוהב את השפתיים שלי, מה הכי יפה בי שאתה הכי אוהב ונמשך. כאלה שאלות, שיעשו רק טוב.

עכשיו שכבר נאמרה האמירה שלו - מציע לך לא למסגר אותה ולעשות ממנה עניין. זו תחושה רגעית של משיכה מקומית. זה לא אומר שהוא לא נמשך אליך ולא שאת פגומה.

אבל הוא לא חכם מספיק . אם היה חכם לא היה בוער לו לבהות באישה אחרת כשהוא נמצא ליד אשתו

עד שהם אירגנו יציאה ויצאו הוא יכל להתאמץ בשעתים של היציאה לא להסתכל על אישה אחרת.

מה יצא לו? התאמצו ליציאה ובמקום להתקרב אחד לשני יצא הפוך. וכל זה למה? כי לא יכל להתאפק ביציאה הזאת לא להסתכל על אישה אחרת ולא לכבד את האישה שלו.

לצאת זה טירחה זה ביביסיטר זה ארגון הילדים.

יצא שכרו בהפסדו

המלומדות, הנבונות והלא טיפשות בכלל, מזל שאתה כאן להציל אותי מהבעירות שלי.

אפשר לנעול את השרשור אני רואה שהוא מיצה את עצמו...

והאמת בכלל לא מעניין אותי אישית אם זו הטרלה או לא..
לגופו של עניין, קודם כל חיבוק אחותי, קשוח ממש.
אני אישית נגיד, קנאית בהגזמה, בורכתי בבעל שלא מסתכל על אף אחת (
לפעמים זה גם מוזגם) ובטח שלא מדבר איתי על זה.
כמו שאמרו לך פה,
העלית את הנושא מולו, צריך לדעת שהתגובה מהצד השני תהיה כלשהי ואולי לא תמיד נעימה.
כמה דברים
1. למה הוא המשיך לחזור על זה כל כך הרבה, אמרת לו שזה לא נעים לך? מה דחוף היה לו לציין את זה?
2 הוא הבין בכלל כמה זה פוגע בך והתנצל?
3. לא ראיתי התייחסות כלשהי לזה אבל, חשבת מה זה גרם לו להרגיש כשציינת שבעל של מישהי אחרת בהה בך? אולי זה הכניס אותו למגננה למקום של פעולה הפוכה? נקודה למחשבה..

נשמע שיושב כאן משהו קצת עמוק יותר..
פתחת את הנושא לא מיד כשזה קרה אלא אח"כ, משמע הלכת עם זה תקופה עד שבחרת לדבר על זה באותה השבת.
במיוחד אם את אומרת שזה הולך בינכם,
כדאי לעשות פה עבודה.
קודם כל מול עצמך,
אח"כ אולי גם איתו
שוב חיבוק ענק...