לא זו בלבד שזה דבר גרוע, לא זו בלבד שזה מעשה אכזרי אלא ראוי שתדעו שזו גם עבירה פלילית.

גם אם רוצים "להציב גבולות" לתינוק בן שנתיים, אין שום סיבה וצורך להכות אותו. (או כל ילד אחר!)

אם בעלך לא מסוגל להכיל התנהגות של ילדון פעוט אתם צריכים ללכת ליעוץ זוגי על מנת לסגל לעצמכם דרכים תקינות ונורמטיביות לחינוך וגידול ילדים.

ללכת ל"יעוץ זוגי" בשביל זה.

ויש להניח שה"מחטיף" אינו באכזריות.

זו טעות שיכולה לקרות לאבות צעירים - וניתן להסביר ולהגיע לעמק השווה.

ותגובות כאלו לדעתי רק מזיקות יותר - וגורמות לאוירה יותר אגרסיבית.

ולשואלת - כדאי קודם כל שתארגני לעצמך זמן של מנוחה באמצע היום. לא להיות עייפה. זה נותן יותר כח וסבלנות.

דבר שני, להקדיש לגדול יותר זמן לבדו, כשהתינוק ישן. לספר סיפור, קרבה, חום. גם "לקבל ביחד" את התינוק, כשהאח מרגיש חשוב בתור הגדול יותר - בלי לאבד את מקומו כילד קטן.

תדעו, שזה רגיל לגמרי בגיל שנתיים, שילד קצת "משתולל" יותר. זה לא אסון, וזה עובר..  הוא קטן מידי מכדי "להציב גבולות" באופן כזה. אפשר בעדינות להסביר לילד ש"זה לא" ובמקום מה שלא - להציע עיסוק חליפי. בחום וחביבות ובחיוך - ואפשר לעמוד על מה שנראה שצריך, גם בצורה מתונה וסבלנית.

חשוב מאד היחס הטוב בינך לבין בעלך - בד"כ זה יעזור לילד יותר מדקדוק על איזו טעות של אביו.

תדברו ביניכם, בנחת, תחשבו על הצדדים השונים. האבא לגיטימי לא פחות מהאמא כמובן.. אולי תציעו לעצמכם לשאול מישהו מנוסה יותר לגבי הילד בגיל הזה.

זה לא רק מכה פיזית זה מכה נפשית!!

אני אומרת לך, שלא תסכימי בשום אופן שבעלך ירביץ לילדים.

פשוט תעמדי באמצע ותקחי את הילד משם.

וכל אלו  שיקפצו עכשיו ויגידו לא לעשות את זה ליד הילד, ז"א שהילד לא יראה שהאמא נגד האבא.

אז אני אומרת, כן !להראות שהיא נגד המכות!!!!!!! לא לשבת ולראות שהאבא נותן סטירה לילד ולהיות בשקט ואח"כ לנסות לסדר את  הדברים עם האבא.

בפעם ראשונה בחיים שהאבא נתן סטירה לילד תשבי בשקט, אח"כ תדברי איתו בשקט בחדר.

כי אולי הוא לא ידע... לא הבין   (הבעל)

פעם שניה פשוט תקפצי מהכסא תקחי את הילד ותגידי ,לא מרביצים בבית שלנו!!!!

כן כן כל זה ליד הילד, כי בכל מקרה כבר נהיה פה נזק, שהוא בעיקר נפשי, אז זה שיראו שאבא ואמא לא מסכימים זה לא יותר יזיק. חוץ מיזה אני חושבת שאם ילד רואה שאבא מרביץ לילד ואמא יושבת בשקט ומסכימה. זה זוועה, זה פשוט עלבון כפול ומוכפל והילד מאבד גם את האמון באמא שלו, היא ראתה שמישהוא מכה אותו והיא לא קמה להגנתו??? אני חושבת שזה נורא שילד רואה שמתעללים בו ואמא שלו שותקת. איפה אמא שאמורה להגן עליו???

לא אחד ולא שתייים תקרא חדשות שאבא התעלל בילדיו נפשית, מינית, פיזית והאמא ישבה ושתקה.  מה זה???? הילד מאבד כל אמון בעולם, היה עדיף שהאמא תקפוץ לפחות הילד רואה שהיא נגד אלימות, זה שהוא רואה שאמא ואמא מסכימים יחד לאלימות לא פחות נורא

ואת טועה ומסיתה.

וזה אופייני שתמיד מאותם אנשים באות תגובות כאלו. מצער שאנשים מוציאים בעיות של עצמם, על חשבון אחרים.

[היא כמובן לא כתבה בשום מקום שהאבא "נותן סטירה", "מתעללים בו".. וכל הציורים הללו.. מה שאדם מדמיין בתוכו - כך הוא קורא אולי]

"אמא אמורה להגן עליו" מפני האבא?!... מאיפה את לוקחת את כל הציורים הזועתיים הללו.. "תקרא חדשות" - אנשים שלוקחים את ה"חדשות" כנורמה ולפי זה "מפרשנים" מציאות של אנשים טובים ונורמטיבים, ומסיתים.

מה שאת "מציעה" זו מתכונת מזעזעת להריסת בית, להריסת ילדים, בשם איזה "חדשות" מופרעות שקוראת בכל מיני מקומות, ולא שייכים לזה כלל.

אז עשיתי את עצתך "לקפוץ" בין האלים לבין מי שמנסים להכות אותו - ואני "קופץ" בינך לבינה ואומר לה: אל תשמעי לה. אל תתני לה להכות אותך..

כעת את יכולה "לקפוץ" גם עלי, לחרף ולגדף.. אני לא מתכווין אפילו לקרוא. זה "סיכון מקצועי" של מי שרוצה להציל אשה מרושם כלשהו מ"עצות" נוראיות כאלה.

אולי האמא תביא את החגורה והאבא יכה.

כבר היו סיפורים מעולם אז אל תשחק אותה תמים.

ילד בן שנתים לא מכים אותו פה ושם בגלל שהוא עומד על הכסא ולא רוצה לשבת.

זה לא חינוך ,זה עצבים של האבא שמוציא עצבים על הילד ע"י מכות.

אז בוא נשאל מה זה מחטיף לה?

מכה קטנה על היד?

או סטירה על הלחי ?

סתם כך ,אם הוא מתחרט, זה מה שאומר שזה  מחוסר שליטה.....

כי אם הוא היה חושב שזו דרך החינוך, אז הוא לא היה מתחרט.

החלטת שמה שנשמע לך זה מה שנכון ויצאת בתגובה חריפה

שעלולה להזיק. 

שחייבים לעצור את הילד מיידית לפני שיגרם נזק.

יפה שהוא מתחרט כי לטווח ארוך זה לא נותן כלום ובאמת הדרכת הורים ממש מומלצת!

התרחיש שהיא מתארת הוא נורמלי ומשהו שהרבה זוגות מתמודדים אתו,

נכון שזו לא דרך נכונה - הכאה - אבל בסך הכל מדובר בהורה נורמטיבי,

שמגלה חוסר אונים מול התחלת המרדנות והעצמאות של הקטן.

מה שצריך זה הידברות וסבלנות, זה הכל.

איזו תגובה מזעזעת, באמת...

מה הילד יזכור מכל הסיטואציה?

שאמא שלו ואבא שלו רבו, 

ושאמא שלו מתייחסת לאבא שלו כמו לילד קטן ומטומטם.

כמובן לא מתייחסת למקרה של התעללות!

אבל נשמע מהודעת הפותחת שזה לא המקרה,

זו דרך ממש גרועה מה שאת מציעה.

לא בהכרח שזה נכון, אבל את ממש נסחפת

כמובן עם אבא מתעלל בילדים - האמא צריכה להגן עליו

אבל ממכה חינוכית - לחלוק עליו בכבוד בחדר השני 

10 פעמים? 20 פעמים? 10 שנים?

אם היא כבר דיברה איתו על זה בחדר השני והוא ממשיך.

אז מה היית מציעה לעשות?

אני חושבת שזה יותר חמור מסתם חילוקי דעות שיש בין הורים על חינוך,

זה כבר ענין גופני/ נפשי

זה גם לגבי שאחד מההורים משפיל /מבזה את אחד הילדים והאמא לא קמה להגנה/ או האבא.

לשמוע צד אחד אומר לילד אתה עצלן/טיפש. וההורה השני שותק זה נורא לדעתי

אפילו אני אומרת את זה בתור ילדה,

אם אבא שלי היה אומר לי עצלנית, היתי מצפה שאמא שלי תגיד לא נכון פשוט היא עיפה וכו.   נכון שאם היא היתה אומרת אז זה היה מתפתח לויכוח יותר גדול, מצד שני אני מרגישה שלפחות אמא שלי לא חושבת ככה.

או להגיד לילדה בחדר השני , פשוט אבא שלך עצבני ולכן הוא אומר את זה מתוך כעס... זה נראה לי לדבר מאחורי הגב של האבא ולא לא יותר טוב.

אני לא חושבת שיש כל בעיה שאם אחד הצדדים אומר משהוא משפיל הצד השני יגיב.

לא מדובר כאן על אלימות אלא על מכות קלות לשם חינוך וזה משהו שלגיטימי לחלוק עליו גם אם החוק אומר אחרת

אם נורא חשוב לך אפשר להגיד לו בנחת ולא בעצבים כשהילדה שומעת-

אבא , אני בטוחה שיעלי לא התכוונה בעז"ה בפעם הבאה היא תזהר. נכון חמודה?!

מבטיחה לאבא שמהיום זה לא יקרה?!

ככה את שומרת גם על הכבוד שלו וגם נותנת לה ביטחון בעצמה

כשהילד יודע שאמא לא מרשה לאבא ואבאב לא מרשה ואין חזית אחידה הוא מנצל את זה מאדו 

הנזק מפירוד בין ההורים גרוע יותר מאמירה מעליבה (שהיא חד פעמית, שוב - לא מדברים על התעללות),

ההורים שלי גם אמרו לי לפעמים דברים, 

אז אמא שלי אמרה לי פעם עצלנית, ביננו - צודקת 

מה שנותן כוח לילד זה שיש זוגיות נפלאה בין ההורים שלו, יותר מכל דבר אחר.

כשאבא שלי אמר לי פעם אחת משהו על מה שאמא שלי אמרה לי,

שזה לא נכון ואני כן טובה וכו',

אני זוכרת איך הרגשתי נורא.

כאילו כל הממסד התמוטט.. כל מה שאני נשענת עליו.

שימו לב, הורים.

קראתי את הכתוב ("הוא חסר סבלנות אליו.. מצפה ממנו להתנהג כמו גדול.. ולאחרונה לעיתים מחטיף לו") והגבתי.

ואמרתי דברים ברורים - הכאת ילדים אינה מועילה, היא מעשה אכזרי והיא גם עבירה פלילית.

ואם היא לא מסתדרת עם בעלה בעניין זה הם בהחלט זקוקים ליעוץ.

אם זה מסתדר אז כמובן שלא.

זה לפי העינייים של עצמו כנראה. כשמתעלמים מכל מה שכתוב מסביב על האדם ועל מה שהוא טוען, וגם על המעשה ("בעלך מכה".. הרי ברור שהיא כתבה לשון אחרת כדי למתן ולא להיפך), ואולי לא מכירים מציאות אצל אבות צעירים כאלו, ויש איזה "מקדם" של גישה - אז זה עלול להיות מה ש"קוראים".

הוא לא עשה שום דבר "אכזרי" - ומיותר לחלוטין להתחיל עם "עבירה פלילית".. לכל היותר טעה קצת בהבנת הגיל. ואכן כך. האכזריות היחידה כאן, היא לכתוב כך לאשה/אמא צעירה על בעלה, במסוה של "הגנתם", "אם בעלך לא מסוגל להכיל"...  ואני בטוח שהיא "מסתדרת" בכללי עם בעלה לא פחות מאלו שמעירים לה.  מה קרה? העירה שיש לה באיזה ענין חילוקי דעות עם בעלה, ושהיא גם מאד עייפה, אז הם צריכים "יעוץ זוגי"?...  אולי סתם אפשר להציע שישאלו מביני ענין/מנוסים בגידול ילדים בגיל זה, מלבד שתנוח קצת?

הסגנון שכותבים לאשה על בעלה - הוא משנה מאד. ואיש לא יוכל לרחוץ בנקיון כפיו ש"רק אמרתי"..

אם יש לך מה להוסיף על דברי אז אנא, כתוב את זה ברור ואל תלך סחור סחור.

קריאה שלך, כנראה.

אני חושב שכתבתי די ברור. לא באתי "להוסיף על דברייך", אלא להשיג עליהם ובאופן שמשתדל לשמור על איפוק (ואם איפוק-בסגנון, כשמתאפשר, הוא "סחור-סחור", הייתי ממליץ על כך..).

מניח שהבינו את התוכן. לפחות פותחת השרשור, שזה מה שחשוב.

כי הביקורת - ולא רק שלי - היתה גם על דברייך...

וזנ מובן לגמרי לכל מי שרוצה.

לחבק, לנשק להכיל. כמובן לשמור על גבולות אבל בעניין של "שמאל דוחה וימין מקרבת"

שם יענו לך יותר בהתמקדות על מה שכתבת וגם הבת שלי התנהגה כך בגיל הזה ובאמת היה לי קשה להבין ולהגיב בצורה המתאימה שבין היתר זה השלב שהילד מתחיל להיות יותר עצמאי מבחינה פיזית וריגשית ולכן הוא בודק גבולות,באמת הדרכת הורים יכולה מאוד לעזור!

בהרבה בתים ראיתי ילדים שעומדים על הכיסא בזמן האוכל ומרשים להם

האם יש אפשרות שישב בעגלה?יש גם רתמה שאפשר להצמיד אותו אליכם או טרמפיסט לעגלה שיעמוד על זה

שמתעקש דווקא לעמוד על הכסא, או שבורח שכשמגיעים הביתה.. זו התנהגות אופיינית. וזה לא יימשך הרבה זמן.

יש בזה צד של "עצמאות", מה שמרגיש שטוב לו, ויש צד של משחק - "בורח לך"..

החוכמה היא להשתדל לא להגיע לזה בכלל.  למשל: אומרים לשבת - והוא אומר: לא לשבת, לעמוד. אז לא להגיע למצב שהאמירה שלכם עומדת מול האמירה שלו, כי אז זה "מייצר" שמרגיש כאילו עושה כנגד, מה ש"בא לו".. אלא אפשר למשל: רוצה לעמוד? טוב - תעמוד פה, שלא תיפול. אז אתם אלו ש"מובילים" את הכיוון שהוא רוצה.

"אני בורח לך" - יופי, להתראות... תוך חצי רגע הוא כבר לא בורח, כי אין ענין. ולפעמים אפשר לשתף פעולה עם המשחק: אתה רוצה שאני ארוץ אחריך?..   הפכת את זה לשיתוף פעולה.

דברים ספורים ש"חייבים", אפשר לעמוד עליהם בחיוך, בנחת, עם הבנה למצבו - סה"כ הוא עומד על "עצמיותו".. בסוף להציע איזו חלופה, והוא יקבל.  זה סוג של "גיל התבגרות"..  הכל באהבה.

זו ענ"ד.

[ותשתדלי מאד כן לנוח. אולי אם האבא יכול שעה בצהריים להיות עם הילדים. אולי מישהי לשעה. זה חשוב]

סליחה שאני מגיבה כל כך הרבה
אני פשוט מזועזעת מסגנון התגובות של 'עבירה פלילית' ו'התעללות',

תגובות אמוציונאליות מוגזמות וחסרות אחריות.

לא בכדי נקרא "גיל שנתיים האיום".

זה גיל ההתבגרות הראשון. ובילד הראשון- מאוד מובן שלא יודעים איך לאכול את זה בכלל.

בילד שני ושלישי כבר צוחקים מזה ונהנים מזה, אבל בילד הראשון זה מפתיע ובאמת לא כ"כ יודעים מה לעשות.

מציעה לך קצת להשקיע ולחפש איזה מאמר או שניים על מאפייני הגיל הזה, ולקרוא אותו ביחד עם בעלך.

לאור המידע שתקראו- תחליטו על דרכי פעולה אחידות ששניכם נוקטים בהן. ואולי גם אחרי שתראו שכל בני השנתיים מתנהגים פחות או יותר באותה צורה- אז זה יותר יצחיק אותכם מאשר יעצבן או יתסכל.

כשאת רואה שבעלך כרגע חסר סבלנות, אם את רואה שאין באותו זמן דרך אחרת

פשוט לקחת על עצמך את הטיפול בילד

לבעלי גם לא תמיד יש סבלנות וכשהוא מרגיש שהוא עוד שניה מחטיף להם הוא אומר לי שזה לא יהיה

טוב אם הוא יהיה איתם עכשיו ואז אני לוקחת את זה על עצמי, לטובת הילדים

שהוא לא "חסר סבלנות" - אלא באמת חושב שחינוכית, אם הילד מתנהג ככה, אז מי יודע מה יהיה.. יעשה מה שבא לו...

כי הראשון, נראה "גדול" כמעט מההתחלה.. הוא הבכור.

אבל האמת, שזו אכן התנהגות מצחיקה למדי של הילדים, ואם לוקחים בחיוך וסבלנות, גם הילד קולט מי פה ה"גדולים", ומגיעים להבנה..

ממליצה לכם להקדיש לעצמכם זמן מנוחה והתרעננות

ככל שהעומס והעייפות גדולים יותר 

כך קשה יותר להסתכל על המציאות בצורה חיובית

ולהתמודד איתה בקלות

סליחה.

נשמע איש טוב ואיכפתי - ובוודאי יסלח.

מקסימום טעה בדרך אל המטרה שנראית לו חשובה - שהילד לא יהיה "חצוף"... רק לא הבין שבגיל זה, זה לא בא מהכיוון. ויש דרכים אחרות להרגיל עם הזמן גם לשמור על האישיות העצמית וגם לשמוע להורים.

ויש הבדל אם את מסבירה שלדעתך משהו יכול לפגוע בילד (ואל דאגה - לא יקרה לילד כלום מאיזו פעם כזו. גם הוא מרגיש שזה מ"איכפתיות".), לבין אם את אומרת "כמה הוא נראה רע ככה".. זה באמת פוגע.

ותחליטו ששניכם מפיקים לקחים. הוא, על האופן שהיה מופרז. ואת - על אופן ההערה שהיה מתוך עייפות. הוא ישנה משהו בהתנהלות מול מצב כזה, מתוך שתשמעו קצת יותר על הגיל; ואת תדאגי לנוח יותר..

אין פליקים ממקום טהור!

יש פליקים של תסכול, של חוסר אונים, של כעס, של בורות, של יאוש, של רוע, של עייפות, של עצבנות

אין "פליקים ממקום טהור"

גם אצלינו הילד בגיל הזה ומנסה את דרכו העצמאית בכל דבר, אני חושבת שבדור שלנו ההורים מאוד מבולבלים משיטות חינך שונות ומוקפים באמירות מכל מיני סוגים מה שמקשה מאד על התווית דרך בחינוך, אנחנו מצאנו את הרב יעקובסון, מומחה ממש בחינוך ומנוסה, יש לו ספר" אל תחטא בנער" הוא ממש מפרט ומביא דוגמאת יש לו שיחות מרתקות באינטרנט, כדאי לשמוע, מה שהבנו ממנו שהוא ממליץ לגבי הכאה-
שזה צריך לבוא פעם ביובל בערך ואז בלי כעס כלל מצד ההורה ורק על דבר שממש ממש עקרוני לכם, והעניין של המכה זה לא הכאב אלא ההרתעה,  כלומר אפילו לעשות את התנועה של ההכאה בלי שום כאב בכלל מרתיעה מאד את הילד, אנחנו השתמשנו בזה כשהילד סיכן את עצמו.
לפי מה שהרב אומר- ההכאות החוזרת מאבדות את האפקט שלהם לגמרי, הילד תופס את זה כנקמה בו ובעיקר שהוא יותר חזק מההורים אם הם לא מצליחים בשיטה אחרת אלא רק ע"י ההוכחה הפשוטה שהם כרגע יותר חזקים ממנו, ההשפעה הנפשית היא קשה וכואבת.
אני לא אומרת שח"ו זה המצב אצליכם, אבל אני יודעת שבמהלך השנים יש יותר ויותר חוסר הקשבה של הילד, ואת הייסודות אתם בונים עכשיו, ככל שתלמד ותעצרו את זה לפי מה שנכון באמת, ככה זה לא יגיע למקום שתופתעו ממנו אח"כ.
לילד שלכם הכי חשוב- זה לראות אותכם אוהבים ושלמים עם עצמכם, זהו הבסיס העיקרי לביטחון שלו, את כל השיחות של הסכמה או חוסר הסכמה לא עושים לידו, הוא קולט פי אלף ממה שמדמינים וזה הכי נורא.
בקיצור- ההמלצה שלי פשוט ללמוד, וממש כשאת רואה שבעלך איבד את היכולת לחנך ברגיעה פשוט להיות שם כדי להחליף אותו לפני שהקשי קורה.
וזה קרה אני חושבת אצל כולם, גם מי שמתכחש לזה...כי באמת אתה מוצא את עצמך נבוך לפעמים מההתנהגות של הקטן ומאוד מפוחד שהוא לא יתחנך ושהוא מאבד סמכות...אז תרגיש בסדר, כמו כל דבר זה עבודה, וזה תהליך, חשוב שתשימו גבול אדום על זה ותנסו למצוא פתרונות איך לא להגיע לזה.
עוד משהו שהרב אמר, וסליחה שאני חופרת...
אם ההורים אמרים משהו בסמכתיות והילד לא מקשיב זה לא אמר שהא מאבד את המשמעת, להפיך, הוא מרגיש שעשה משהו לא נכון ולאט לאט הוא מתאמן להקשיב, כל עוד אתם נשארתם בעמדה שלכם ולו מובן שהוא לא בסדר( מעצם התחושה הטיבעית של כל אדם להיות טוב) אז הא מקבל משמעת, אבל אם הילד רואה שזה הופך למאבק כחות בינכם, אז אתם לא בעמדת מחנך לא נוצרת אצלו התחושה שהוא לא בסדר, אלא שהוא צודק..
אז שיהיה ב"הצלחה רבה!!

כשהיינו ילדים, והיינו עושים שטויות שקצת חורגות מגדר הרגיל (לא על כל דבר קטן), אבא שלי היה משכיב אותנו על הברכיים שלו, בנחת, בחיוך, ונותן לנו פאצ'ים בישבן. עם כל מכה (לא חזקה במיוחד כמובן) הוא היה קורא בקול: "יצר הרע - צא!". אחרי כמה מכות הוא היה שואל אותנו אם הוא כבר יצא. וכל כך נכנסנו לסיטואציה, שאם הרגשנו שלא - היינו עונים שלא, בידיעה שזה יוביל לעוד כמה מכות. ועד היום זו חווית ילדות חיובית ומחויכת שלנו לגמרי. כי כשילד מתנהג לא בסדר הוא יודע את זה ויודע שזה אמור לגרור תגובה, והתגובה המיוחדת הזו גם עשתה לגמרי את ההפרדה של "אין ילד רע, יש מעשה רע", ואפילו במידה מסוימת הפכה אותנו לשותפים בבחירת מידת התגובה. וכמובן לא נעשתה מתוך כעס או איבוד עשתונות או כל אחד מהדברים האחרים שציינת.

הדוגמה שהיא הביאה העלתה חיוך. גם בלי דווקא לחשוב שדווקא "כך צריך לעשות".

ב. דומני שאת - וזו שהגיבה מתחתייך - כאילו "לא נותנות למציאות לבלבל אתכן".. למה?  הרי האשה הזו מעידה שלה זו חוויה שנזכרת עד היום כחיובית. אז אם לא יודעים להתמודד עם כך שזה "לא מסתדר" עם התאוריה, זה הפך להיות משהו "מחריד"?.. אולי מחריד להגיב כך..

[המושג "יצר הרע" דווקא לקוח ממקורותינו...]

ג. ולגבי תגובתך: מי אומר ש"להעניש" באופן שהזכרת זה יותר טוב?..  אני בכלל לא בטוח ש"קשה לשמור עליך בגינה כי אתה רץ לכל מקום" - זה יותר נעים או פחות גורם נזק

אז אני גם לא חושב ש"צריך מכות"... אבל אני גם לא חושב שמה שהוא עשה עונה על ההגדרה הזו, גם אם אישית לא הייתי בדיוק נוקט באופן הזה. סה"כ, הוא הצליח לחנך לפי דרכו - ולפי התוצאה רואים שטוב.

אני נגד מכות אבל דוגמאות בתגובה לא עובדות 

מה ילד בן 3 יקנה לי פלאפון?

או כל האחים לא יצאו לגינה כי אחד מהם בורח? 

ונגיד הוא לא רוצה לנקות את הלכלוך, אז?

איך זה מחריד אם זה זכור לה

בתור חוויית ילדות מחויכת?

על שטויות שיוצאות מגדר הרגיל?

מכות שברור לשני הצדדים שהן הצגה בלבד?

אף אחד לא אמר לך לנהוג כך.

אבל הורים שנותנים לילדים שלהם לנהל אותם

וכל גערה/ הערה/ אמירה לילד היא בעיניהם חילול הקודש - 

זה מחריד.

כבר עדיף לדעתי לתת סטירה קטנה על היד מחוסר שליטה. מאשר לקחת את הילד, להשכיב אותו ולתת לו סטירה מאחורה. מזעזע!!!!

הילדים שלי ממש ממש לא מנהלים אותי!  הגישה שלי שאני לא פוחדת מהם!!  ילד בן שנתים ישתלט על אישה כמעט בת ארבעים???? ממש לא.

תאמיני לי שזה רחוק מלהיות נדיר.

אין לנו ילדים עדיין, מתפללת שאנחנו נדע לחנך, אבל בהחלט ראיתי וראיתי הורים שמחוסר כח או חוסר הבנה של איך מחנכים- נתנו לילדים לקבוע מה יעשו מתי,מה יקנו מתי, איזה עונשים עובדים ואיזה לא, ובכלל, איך יתנהל הבית.

אני בעד שקולם של הילדים ישמע ויהיה משמעותי בבית, אבל ההורים הם המחליטים.

ואגב, ילדים יודעם בדיוק מתי זה היה בשליטה ומתי לא, וגם סטירה חלשה, ממקום של חוסר שליטה, יכולה להיות קשה בהרבה ממכה חזקה יותר אבל ממקום שלשליטה.

אני לא אוהבת מכות לילדים בכלל, אבל האמירה שלך הרבה יותר צורמת לי מהסיפור למעלה.

שהאבא הוא אבא, באהבה וכבוד - 

אין מזה שום "השפלה". הכל דמיונות שמזעזעים את עצמם.

העובדה שהיא אומרת שזה זיכרון חיובי ומחוייך. אז לא "השפלה".

והאם ילדייך ש"לא מנהלים אותך" ישמרו מ"אי הניהול" הזה חוויות טובות כמו שהיא כבר בפועל מאביה - את זה עוד צריך לראות. אני מבין שבינתיים עוד לא מבוגרים. שיהיה בהצלחה.

אין אצלינו כזה דבר "אבא" במובן  אבא המפחיד והסמכותי

אבא ואבא מכבדים אותם אותו הדבר, איו מישהוא יותר. אבא לומד תורה זה יותר מאמא.

זה כמו שאמא שלי אומרת תגידי לילד שמשתולל עוד מעט אבא יבוא להרביץ לך,

אזהקודם כל מבחינה זו האבא לא סמכותי,  אם אני רוצה לתת לו סטירה ,אני יכולה לתת, לא לחכות שהאבא המפחיד יבוא. לא אמורים לפחד מאבא יותר מאמא.

כך שגם אם היתי חושבת לקחת את הילד ולתת לו סטירה שיצא היצר הרע הייתי עושה את זה גם, למה רק אבא? אאב זה שולחן עינויים.

אני חושבת שזה השפלה לקחת ילד ולעשות לו משהוא, לוקחים ילד אולי בשביל להסביר, אבל כשאני מתארחת ואני רואה את האבא לוקח לחדר כדי לתת סטירה שם זה מאוד מזעזע אותי, נכון שלא יפה לתת סטירה ליד אורחים, אבל אם אתה כבר בשליטה ולוקח את הילד לחדר אז למה לסטירה?

הילדים לא מנהלים במובן, שאם אני נכנסת לחנות צעצועים והילד בן הארבע נשכב ולא רוצה לצאת עד שלא קונים לו את המשחק, אז אני לא אקנה לו כי הוא שוכב על הריצפה וצורח-במובן שהוא לא מנהל אותי.

אני חושבת שילדים במפורש צריכים גבולות, במיוחד כשאני רואה שהילד הגדול עשיתי לו רק נזק בזה שנתתי לו כל מה רצה כי לא היה לי כח להתעמת איתו.

והתורה מצווה על הילד להתנהג ביראת כבוד גם כלפי אמו 

עד כמה קראת את הדברים מ"משקפייך".... הרי, למשל, בכלל לא עלה בדעתי לכתוב על "אבא" מול דמות ה"אמא" ועל האבא כ"סמכותי"..  אלא בהיות שהיא הזכירה את האבא כנוהג כך (ודווקא לא כ"סמכותיות מפחידה"), אז דיברתי עליו. אצלם. "אבא כאבא, באהבה ובכבוד"..

[אולי בגלל מה שאת מצטטת מאמא שלך - שזו באמת אמירה קשה - יש לך את ה"נוגדנים" הללו. בסדר - אבל לא בגלל זה "לפרשן" בצורה כזו התנהלויות נורמליות אצל אחרים. זה עולה מכל הכתיבה הזו שלך "אם הייתי חושבת לקחת את הילד ולתת לו סטירה,.. הייתי עושה את זה גם..". את מנהלת "מאבק" בלתי ברור כנגד סוג של "סמכות אבהית" שאף אחד כאן לא דיבר עליה. גם הופכת דברים טבעיים של הבדלים בין ההורים, למשהו מוגזם ומפלצתי. ברור לגמרי שזה אישי שלך, ממה שכתבת כאן; אבל צריך להיזהר לפני שעושים "העברות" למשפחות אחרות. אם מישהו יקרא "המלצות" כאלה שבאות אולי מחוויות אישיות, ו"יפרש" לפיהן את מהמציאות השלווה אצלם, יזיק מאד, חלילה]

ואיפה את "מתארחת ורואה שהאבא לוקח לחדר כדי לתת סטירה"?.. באמת מזעזע - איפה אתם חיים?...

אבל לא בגלל זה צריך "לזעזע" אנשים שרחוקים מאד מכל ההתנהלויות הללו. מה שהיא סיפרה - לא מתקרב בכלל לדוגמה הזאת. אף אחד לא דיבר כאן על אלימות פראית, על "התאכזרות" או משהו. דיברו על דברים מינוריים. ההפרזה בפירושם - היא עצמה גורמת לכחנות. וגורמת גם לקרוא אותם בצורה מעוותת.

[ובין "לתת כל מה שרוצה" לבין "להתעמת", גם יש תחומי ביניים..]

מה אתה מתממם.

אתה יכול להראות תמונה של  ים  וכל אחד יפרש אחרת. אחד אהבה, אחד סוער, אחד שקט, אחד מפחיד

כל אחד בפורום יש לו משקפים אחרות, לא מבינה מה אתה כל הזמן חוזר על זה שזה מהעיניים שלי.

זה ברור מהעיינים שלי , לא צריך לטרוח ולהגדיש את זה. זה שבעינייך לא מוצא חן זה בעיה שלך.....

זה שכל אחד רואה דברים מנקודת מבטו - זה ענין אחד. לא שייך בכלל ל"מוצא חן" או לא..

לכן, אם היית כותבת על השקפתך בכללי - אז ברור שזו נקודת מבטך.

אבל כאשר "קוראים" משהו שהשני כותב, ושעוד אחת כותבת ועוד אחת.. והכל "מפורשן" בגלל איך שהמגיבה מכירה מאצלה - גם כשברור לחלוטין שזו אינה המציאות שאצלם והם מדגישים זאת - זה כבר אחרת לגמרי.. ובפרט כש"ממליצים" מזה דברים אגרסיביים. ולכן חשוב שמי שהגבת עליהם, יקראו מה שכתבת, ויבינו מאיזו מציאות את מפרשת אותם.  כך יהיו בטוחים שאין קשר בין דברייך למציאות אצלם.

היו טרליוני אנשים לפני ויהיו גם טרליוני אנשים אחרי.

ולכל אחד בעולם דעה שונה,

יתכן שדעתי מאז בריאת העולם היא יחידה, יתכן שלא..... בדגש שלא...

אני מאמינה שיש עוד אנשים בעולם שחושבים כמוני וחלקם גולשים בפורומים של ערוץ 7.

אני לא מבינה מה ההיסטירה שלך? מה את קופץ כל פעם?

יש לי דעה אחת, כמו שפרצופיהם שונים כל דעותיהם שונים, יש פה בפורום הרבה דעות.

אז אולי באמת יהיה מבחן כניסה כל אחד שמגיב בפורום יצטרך לרשום מה הרקע שלו ומה סגנון התגובות שלו???? כדי שיבינו מה מניע אותו להגיב ככה?

אם מישהיא עברה התעללות נפשית אז היא צריכה לכתוב את זה בכריט הביקור שלה

אם מישהיא עברה התעללות פיזית אז היא צריכה לכתוב את זה בכרטיס הביקור שלה

אם מישהיא עברה התעללות מינית אז היא צריכה לכתוב את זה בכרטיס הביקור שלה  וכו

ואז לפני שכל אחת תקרא את התגובה היא קודם תקרא את מה שמניע את זאת שכותבת את התגובה....

נו באמת.....

מה אתה עושה מאנשי הפורום כאלו מפגרים, בעלי איקיו נמוך???

אני כותבת את דעתי כל אחד יודע שיש עוד דעות בעולם ואף אחד לא הולך עוור אחרי מה שאני כותבת.

ואם אני מצליחה להעיר את עיניה של מישהיא ,אז מצוין זה לחיובי ,למה אתה מיד חושב שאני גוררת אותה לשלילי ,בגלל שלך זה לא נראה???

כאילו לא קראת מה נכתב - ואת מגיבה על משהו אחר..

הרי אמרתי מפורש שכל אחד עם דעתו.

אבל כשאת "בכח" מפרשת מציאות שמישהי מתארת אצלה כמציאות חיובית שהשאירה אצלה חוויות חיוביות, ואומרת לה - לא, זה שלילי, זה משאיר חוויות נוראיות.. קוראת מישהי שכותבת על בעלה שהוא טוב ועדין, ואומרת לה: לא, זה נורא, תצעקי עליו.. קוראת שמישהו כותב באופן טבעי על ה"אבא", וישר "מפרשנת" - לא, הכוונה שלך היא שהאבא הוא איזה טיפוס אימתני.. אז זו לא "דעה", אלא נסיון לכפות את הכותבים ומציאותם ודבריהם, לראות לפי המשקפיים שלך, שאת בעצמך מודה בסוף שבאות ממקומות שחוו התנהגויות לא ראויות, אבל בתחיל ה מציגה כאילו זה מ"מבט אובייקטיבי".

אז אם יש זלזול ב"איקיו" של מישהו - זה רק להגיב כך, בצורה די "היסטרית", על מה שלא נאמר.

ואם התגובות הנ"ל שלך היו מעוררות ל"חיובי" - באמת לא הייתי מגיב. גם אם הייתי סבור אחרת. אבל לא - זה מעורר אשה לטינה וחשדנות כלפי בעלה (לא לראשונה). זה מנסה לעורר טינה אצל בת כלפי אביה, שהיא כותבת עליו בהערצה ואת לא חשה בעיה לכתוב לה עליו: מחריד.. וכו'.  זה לא ל"חיובי" אלא ל"שלילי", כלשונך.

ובחורה נשואה צעירה, אינה צריכה להיות "מפגרת" כדי להיות מושפעת מסגנון כזה שלך. תתפלאי.. תייחסי יותר השפעה קצת לדברים הנכתבים, גם שלך. מישהי כאן כבר שלחה לי תודה בגלל סיפור דומה אצלה, ובעל יקר ועדין מאד - וכבר התחילה בעקבות דברייך לחשוב שמא היא "משלה את עצמה".. והיא לא.

ומכל מקום, חוזר לעיקר: אין קשר בין "להביע דעה" שונה, לבין "להסביר בכח" עובדות שאחרים כותבים שקרו לעצמם, כדי שיצאו כהשקפתך, לא משנה מהיכן היא מגיעה.

אני קוראת שירשורים על הנושא הזה כל פעם וכל הענין הזה של פליקים כחלק מחינוך נפשי פשוט מתנגדת לזה אבל אולי אני טועה וזה ממש מבלבל,אנא האירו את עיני!!!!!!

לדעתי.

אל תתני שום "פליקים".

יש הבדל בין הפרופורציה שמתייחסים בדיעבד למישהו שעשה כך קלות, בגלל טעות; או בגלל צורת התנהלות ייחודית לו, כפי שסיפרה מישהי על חוויותיה מלפני שנים - לבין להורות כך לכתחילה.

אל תיכנסי לזה. אפשר לחנך יפה מאד בלי שום "פליק".. וגם בלי להעליב ילדים ולפגוע חלילה (שזה לא יותר טוב).

לדעתי, בזמננו זה יותר לא-שייך בדרך-כלל, מאשר פעם. וכן כותב הרב וולבה זצ"ל.

הדור שלנו הוא דור שיותר שואל שאלות, יותר מתווכח, יותר לא נענה בקלות, יותר מקשה..

וחושך שבטו שונא בנו, זה לא פסוק ש"עבר זמנו"

אומרים שלא רק שהאהבה האמיתית היא כזו שמעמידה במקום בעת הצורך

אלא גם שעלול לשנוא באופן ממשי את בנו אשר לא הוכיח.

וכן כתוב במשלי אל תמנע מנער מוסר.. ומלבי"ם מפרש שהוא מוסר בשבט

חלילה, לא עלה בדעתי לומר שאיזה פסוק "עבר זמנו". חס ושלום.

אלא השאלה היא איזה "שבט" מתאים בכל זמן.

ודווקא בגלל מה שכתבת - צריך יותר בהסברה, "שבט מוסר" במובן שמתאים לאוזניו ולאטמוספירה, ולא "מכות" ממש.

דוגמה: כתוב בספרים שפעם היה יותר מקום לתעניות-יחיד, והיום הדורות "נחלשו". זה לא מתאים להם. אז האם כל ההלכות שנוגעות לכך בטלו? לא. אלא שיש "להעביר" את הענין הזה של צורת התשובה, למה שיגרום את האפקט הרצוי, גם כיום.

כך גם בענין זה. 

[אגב, הדור שלנו הוא גם מוכן יותר ל"תשובה מאהבה"..]

זו ענ"ד. בזהירות.

ואכן אני מכירה גם את הגישה של שבט מוסר,

אבל יש על כך הרבה מחלוקות

מה גם שבפרקטיקה, לא תמיד זה יעיל..

בזהירות, בוודאי.

על זה כלל לא חלקתי.

השאלה היא, האם כיום, גם מתוך אהבה (שאחרת בוודאי אין לכך מקום), זו הדרך ואם זה נצרך.

ומוכרחים לומר, האמת, שה"מבט" גם משתנה עם מס' הילדים.

יש דברים שעם הנסיון, בכלל לא מבינים על מה היה צריך פעם כ"כ "להתאמץ"...

כל השאר אפילו בצחוק לא מתאים לי בכלל

או שיגע בשקע החשמל למרות דברי המוסר?

גישתי היא: כל זמן שהילד עלול להזיק לעצמו/ לאחרים יש לכך מקום, כמובן במינון נכון ובמתינות

וכשהיא ניסתה לרדת לכביש משכתי אותה חזרה למדרכה והראתי לה יפה כמה אני כועסת כי זה מסוכן ואחרי כמה פעמים היא הפסיקה עם זה....אהה וגם אז לא לא נתתי שום פליק ולא עלה על דעתי לתת פשוט נכנסנו חזרה הביתה כדי להראות לה שהיא עשתה דבר מסוכן ולכן אי אפשר להיות בחוץ-תוצאה טיבעית לסיטואציה.

כל מעשה שהוא יוצא מגבולות הדיבור

ונוגע למעשה,

כאשר יש בו מסר חינוכי עבור הילד

נכלל בהגדרה

לטעמי איבדנו מהטבעיות.. היום אנו מחושבים מידי, חוששים שמא יגרם לילד כך או אחרת

והילדים לעומתנו, חכמים ורגישים ומבינים היטב מתי ה"שבט" מגיע ממקום של אהבה והטבה

ומנגד מתי הליטוף הוא לגמרי מגיע מהכיוון ההפוך. אז כמה שננסה ללטף ולחבק כשבפנים הכל בוער, זה לא באמת יועיל..

הילד מבין בחושיו המחודדים, את שאנו מנסים להסתיר

והעלתי אותה חזרה למדרכה אז לא היתה פה שום כוחניות מבחינתי,אני אדם שמאמין בלעבוד קשה ולהשקיע כדי לא להגיע למצב של שימוש "בשבט" רק שצריך את הכלים המתאימים.

אני דוקא מאוד מחוברת לאינסטינקטים שלי ובקושי קוראת ספרי חינוך(לא מזלזלת חלילה אבל יודעת להרשות לעצמי להתחבר לתחושות הבטן)ואכן כך הצלחתי מאוד בעבודה עם ילדים מהבחינה שתמיד התנהלתי עם הילדים בגובה העינים דיברתי איתם טיבעי ונתתי להם כבוד כבני אדם וילדים מאוד רגישים לזה ומגיבים בדרך כלל באופן חיובי,בשבילי טיבעיות היא לא בהכרח חיתולים רב פעמים או מנשא כל היום אלא יותר בהתנהגות.

ממש ממש לא קשור

זה לא שמשתמשים בזה בלית ברירה, או ממקום של איבוד עשתונות וכעסים.

וכן, המציאות לפעמים מחייבת את זה, במינון ומתוך אהבה

ויש שלל דוגמאות שלעיתים, מה לעשות, ה"פה" אינו מספיק.. למען הילד, ועבורו!

ואם התורה נתנה לזה צידוק, אין פה עניין לצייר את זה כמשהו בעייתי. שזו השורה התחתונה לדעתי בכל הדיון הזה

גם על האבא אף אחד לא טען שזה שהוא קצת נסחף זה אוטומטית הופך אותו למתעלל ולהיפך ביטאתי את ההתלבטות שלי בין הבעד והנגד שהוצגו פה כי לי אישית זה לא מתאים מבחינת האופי,הערכים וחויות הילדות שעיצבו אותם ולכן אני מניחה שעם ילדי לא אנהג כך אלא אשקיע בנקודה המילולית שהיא ממילא היותר חזקה אצלי.

צידוק מהתורה?שבעים פנים לתורה את יודעת וכל אחד יכול למצוא בה את הפן שלו.

לא אכנס כרגע לדיוקי מילים. בכל אופן- בהצלחה לכולם. שנשכיל לחנך את ילדנו כראוי

לדעתי ענישה פיזית שמגיעה ממקום רגשי אימפולסיבי הרבה יותר נסלחת, אפילו מצד הילד. אם אח"כ מגיעים חיבוק ונשיקה.

הכי מקומם זה ענישה פיזית שמגיעה ממקום מושכל. אלה שאומרים לפני הסטירה הריני מקיים מצוות עשה וזה.. זאת זוועה אמיתית לדעתי. מביא לשנאה ומרד.

ולדעתי גם מי שחושב שהוא מעניק לילד סטירה ממקום נקי מכעס, זה שטויות. הוא בסה"כ הצליח להדחיק את הכעס כמה שכבות ממתחת, וזה גורם לזה לצאת על הילד בצורה הרבה יותר ארסית, מאופקת כזו ו"נכונה" ומרגיזה, שגורמת לילד להרגיש שנוא ומושפל.

כי כולנו בני אדם, אנשים לפעמים נמצאים בסערת רגשות

סליחה אבל עונש מתוכנן  של מכות מזכיר לי דברים זוועה זה פשוט סדיסטיות, אתם יכולים כולם פה לקפוץ ולצרוח שאני מגזימה. זאת דעתי ואני לא אחזור בה. עונש מתוכנן זה מזכיר לי את דעאש

וילד שהיה שם ואח"כ אומר שזה היה טוב, זה פשוט מקרה הקלאסי של התעללות, המתעלל עשה עבודה כל כך טובה שזה לטובת המתעלל, שאפילו המתעלל לא מבין את הבעיה,

זה כמו הנשים של גואל רצון עד שלא הוציאו אותם בכח מהבית הם אהבו את ההתעללות הזאת.

שתיארת לי את הילדות האמיתית שלי. תודה שחסכת לי אלפי שקלים על פסיכולוג, עכשיו אני יודעת סוף סוף מאיפה כל הבעיות הנפשיות שלי, ולמה רק כשיצאתי מהבית של ההורים שלי החיים הנורמליים שלי התחילו.

נו באמת. ידעתי שאם אפרסם את הסיפור יהיו אנשים שלא יבינו, אבל חשבתי שרוב האנשים מספיק בוגרים ואמיתיים בשביל להבין לפחות שיכולות להיות מציאויות שונות מהדרך בה הם מאמינים שהן עדיין לא הרוע בהתגלמותו (כמו שמגיב דן למשל, שלא מאמין בדרך הזו ועדיין יכול להבין ולהכיל שזה תלוי אנשים וסיטואציה). אני לא חושבת שההורים שלי מושלמים ולא מאמינה בהורים מושלמים ובאנשים מושלמים בכלל, ועדיין - חוויתי בילדותי תגובות שנבעו משליטה וגם כאלה שנבעו מחוסר שליטה, האחרונות פגעו בי, והראשונות לא. גדלתי כילדה בריאה בנפשה ושמחה. בעיניי, לבוא ולטעון על אדם שאת לא מכירה שהוא אדם עם בעיה נפשית מעיד על בעיה גדולה ביכולת השיפוט שלך. ועשית את זה גם לפותחת השרשור - הפכת את בעלה שנתן לילד סטירה קטנה או שתיים, שהתחרט עליהן אחר כך, לאבא מתעלל. אז לא מפתיע אותי במיוחד שהפכת את אבא שלי לאיש דעאש.

 אני נזהרת מאוד-מאוד לא לחשוב שאני מכירה אנשים גם על סמך הכרות וירטואלית (לא אישית אלא דרך פורומים) ארוכת טווח, ובוודאי שלא משתיים-שלוש הודעות. אבל זה כנראה כי ילדות עם הורים מתעללים חינכה אותי שאסור להאמין לאף אחד.

[באמת שהשתדלתי עד עכשיו לשמור על נימה עניינית למרות שהיה לי קשה, אבל עכשיו נחצו גבולות מבחינתי. וגם עכשיו הייתי יכולה לכתוב חריף בהרבה ועצרתי בעצמי]

רוב האנשים כאן מבינים מצוין - כפי שרואים - מה שתיארת. וזה אכן תיאור חביב לגמרי (אני אגב, לא "לא מאמין" בדרך הזו - אלא פשוט חושב כיום שניתן בלי זה. אבל לגמרי תיארתי לעצמי את החביבות של הסיטואציה..אני מכיר דברים כאלה - ועשית טוב שתיארת כדי לתת פרופורציה לצעירות מעין פותחת השרשור, שלא תיבהלנה מתגובות אגרסיביות)

ואל דאגה - אם מישהו "יסביר" לך שאת עם בעיה בגלל זה.. אז יצטרך לחפש את ה"בעיה" אצלו, שגרמה לו לצורת "קריאה" כזו של תופעות שמתוארות כ"כ בחביבות וכזיכרון נחמד.

כמובן שאני לא חושבת, חלילה, שיש בי או בצורת החינוך של ההורים שלי בעיה. לא הודעה-שתיים מבחורה אנונימית בפורום תערער אותי.

מה שכן מפחיד אותי זו התופעה הזו, כתופעה, מה שהערת עליו למעלה - שאנשים מרשים לעצמם לכתוב ככל העולה על רוחם בפורומים, ובנחרצות מוחלטת. מתוך נקודות הנחה כמו "אנשים לא טיפשים ולא עוורים והם ידעו לסנן מה מתאים להם ומה לא". כי על פניו זה נראה יפה מאוד, איזה אמון יש לה בקוראים ובכותבים כאן! אבל מצד האמת, זה לא פחות ממסוכן. כי אולי במקרה אחד היא באמת תיפול על מישהו שידע לסנן, אבל במקרה אחר היא תיפול על מישהו חסר בטחון באופן כללי או בתחום הספציפי שעליו מדובר (והרבה פעמים אנשים שפונים להתייעץ עושים את זה מתוך סערת רגשות ובלבול) ותפיסה קיצונית ונחרצת על מה שהוא אומר תוביל לתוצאות הרסניות. להפנות ילד כנגד ההורים שלו זה עוד החלק הטוב בסיפור, כשזה נגד הבעל או האשה זה כבר חמור בהרבה ועלול להוביל לגירושין על בסיס כלום. וזה נוראי בעיניי.

לכן חשוב לי להציג את הצד שכנגד, ולהראות שתפיסה כזו היא בעייתית.

וחשוב מאוד שכל מי שקורא וכותב באינטרנט יזכור:

אנחנו לא מכירים את מי שאנחנו מדברים איתו, וזה עובד לשני הצדדים - אנחנו לא יכולים לייעץ לו באותה חופשיות שנייעץ לחבר קרוב שאנחנו מכירים את התגובות והלכי הרוח שלו (וגם מכירים את הסיטואציה יותר לעומק), ומהצד המתייעץ אנחנו צריכים לקחת בערבון מוגבל דברים שנאמרים בצורה חד משמעית ונחרצת. אם לא נאמץ את ההבנה הזו - זה עלול להוביל לדברים נוראיים.

מה שכתבת זה נכון.

קל וחומר כאשר לפעמים המציאות אצל המתייעצים יכולה להיות טובה מאשר אצל מי ש"ייַעץ" להם. והם אינם מבינים שהוא כותב בתום-לב כאילו "אובייקטיבית" על נושא, בשעה שזו לגמרי חוויה סובייקטיבית, ודווקא אצלם או קל יותר, או בכלל נכון.

ומכיוון שזה לצורך תועלת, אני מרשה לעצמי לציין, עובדתית, שכבר כמה פעמים בעבר, קיבלתי באישי תודה מכאלו שחשבו - בעקבות תגובות קשות כאן - שהם צריכים "להתגרש", בגללהתגובות הללו, שגרמו להם לחשוב שמא ההסתכלות שלהם אינה הנורמלית... וזה לא רק מצעירים חסרי נסיון. קל מאד לגרום לאשה, ע"י "מתקפת תגובות" שבאה מהוצאת קיטור של אחרים, לחשוב שבעצם "אינה מבינה" את מה שהיא מכירה טוב מכל המגיבים..

וגם כשזה לא מגיע עד כדי כך. להטיל חשד וטינה, זה לא רק ענין "שכלי". ברגע שמטילים בלשון קשה ארס כזה, אז בהזדמנות הראשונה שיש איזה דין-ודברים בבית, זה עלול לצוץ. וצריך ממש להתנקות מכל רושם מדברים כאלו.

אז אכן, חכמים היזהרו בדבריכם - וגם בהקשבתכם..

לא לחינם ביטלו בפורום הזה את האנונימי ואני צופה שקרב היום וגם בשאר הפורומים יצטרכו לעשות כך ואפילו מעבר לזה.

כל כך טוב.

צודקת בכל מילה

אם כי אכן מי שעושה כך - צריך להביא בחשבון היטב את מה שכתבת.

יש אופן של "כעס על המעשה", על ההתנהלות, ולא כעס של "איבוד ראש" או טינה כלפי הילד - ועם זה, איננו "מהלך קר" כפי שתיארת. יש דברים כאלו במציאות, לא רק בתיאוריה.

עם זה, אני חושב שלכתחילה, לא צריך בזמננו לא את זה ולא את זה, וגם לא את האימפולסיבי..

נכון, ילד סולח להורה גם על ענישה אימפולסיבית, כי הוא אוהב את ההורה שלו, ובכלל אצל ילדים דברים נסלחים יותר בקלות. אבל נצרבת לו החוויה הזו, שההורה כעס עליו ונתן לו תחושה שהוא רע. סלחנות והבנה מוחלטות לאובדן שליטה זו תפיסה מבוגרת, אנחנו מבינים את הקושי של האדם מולנו. ילד יודע לאבחן אובדן שליטה אבל לא לסלוח עליו בעומק.

ובכלל, מי אמר שרק אחרי ענישה אימפולסיבית מגיעים חיבוק ונשיקה? הם יכולים להגיע בדיוק באותה מידה אחרי ענישה מחושבת.

מרשה שאציג את החוויה שלי ביתר פירוט?

כשאבא שלי היה עושה את טקס "גירוש היצר הרע", זו בדיוק היתה החוויה - אבא שלי לא כועס עלי, הוא יודע שאני ילדה טובה. אבל היצר הרע מפריע לי אז אבא מתגייס לעזור לי לגרש אותו. אני חושבת שזה אפילו די שיעשע אותי, שהיצר הרע שלי בורח אחרי כמה מכות לא רציניות בכלל. זה גם העמיד אותו בפרופורציות נכונות, איזה יצר פחדן שזה כל מה שצריך בשביל לסלק אותו

לעומת זאת, אובדן שליטה של ההורים לא רק פגע בי אלא גם הפחיד אותי. בתור ילדה, ההורים היו המשענת שלי, וסמכתי עליהם לחלוטין. ולכן לראות אותם במצב של חוסר שליטה, כשהם עושים מעשה שלא התכוונו לעשות - ערער מאוד את העולם שלי. בטח כשאובדן השליטה קרה בגללי ואז מצטרפת לפחד גם תחושת אשמה.

מצד אחד אבא שלך היה כזה טהור ורגיש , ממש מזכיר לי גדול הדור שמתוך שליטה עצמית ולא מתוך כעס אלא לחינוך בלבד היה מוציא את היצר הרע עם מכות

מצד שני את אומרת שהוא לפעמים גם לא היה שולט על עצמו.

זה קצת סותר..

איפה פתאום נעלם הבנ"א הכל כך מיוחד הזה ?אחד יחיד בדורו, כי אני כמעט מעולם לא שמעתי אבא שהרביץ לילד מתוך כוונות טהורות ומתוך שליטה

פעם קראתי את זה על רב גדול.... אבל לא על אנשים בני דורנו

זה ממש מבלבל את הילד, אם תמיד זה מתוך שליטה או תמיד מתוך אמפולסביות

אבל מה פה????

גם סליחה מכה מאחורה זה נראה לי לגעת במקום אינטימי, רגיש, מילא מכה על היד,

אבל מכה באיבר מוצנע נכון שזה על בגד אבל  משום מה זה מעביר בי יותר צמרמורת.....

אבל באמת, חוסרי השליטה הנדירים היו בעיקר של אמא. אבא שלי הוא אדם שקט, מתון ומחושב ואמא שלי יותר חמה ורגשית.

אבל יודעת מה, גם אם לא - האם אנשים מאופקים ובעלי שליטה עצמית לעולם לא מאבדים את העשתונות שלהם? כמו שכתבתי, ההורים שלי לא מושלמים וגם לא ציפיתי מהם להיות כאלה. זו את שמנסה להקצין ולהראות כאילו הצגתי את אבא שלי כקדוש טהור כדי שתוכלי להמשיך להציג את התמונה כשחור-לבן לחלוטין. ההורים שלי הם לא שחור-לבן, הם בני אדם. אנושיים, דואגים, אוהבים, ולעיתים רחוקות גם מאבדים את עשתונותיהם (מצב שכל מי שמזדעזע כאן מהסיפור שלי נותן לו לגיטימציה). זה ממש לא סותר את זה שכשהם פעלו בשליטה היא לא היתה שקרית, ולילדים יש רדאר רגיש מאוד לדברים האלה ככה שמאוד קשה לעבוד עליהם במצבים כאלה.

והטענה שעדיף או תמיד שליטה או תמיד אימפולסיביות - באמת? היית מחילה את זה על כל מצב בחיים? אם לא הצלחתי לשלוט בעצמי במצב מסוים עדיף שאחזור על חוסר השליטה הזה? בטח בפני הילד, שילמד שמה לעשות, כשלא מצליח - לא מצליח, ויישם את ההתנהגות הזו להמשך חייו... נשמע לי נהדר.

מאמינה לך שמכה בישבן עושה לך צמרמורת, ומכבדת את זה לחלוטין. לי אישית מיקום המכה לא השאיר משקעים נפשיים, מבינה למה ואיך זה כן יכול להרגיש רע. לא הצבתי את כל פרטי הסיטואציה כסיטואציה שכולם צריכים לנהוג כמוה בדיוק, ובכלל מראש לא באתי "להורות הלכה" או להראות מה בעיניי צריך לעשות. בסך הכל רציתי להעמיד הסתכלות קצת שונה מול כל אלו שניסו להבהיל את פותחת השרשור שכל מכה לילד היא סוף העולם, אקט לא חינוכי ובעלה הוא פושע מועד שצריך לשבת בכלא, ולהראות שלפעמים ובצורה הנכונה גם הכאה יכולה להיות צעד חינוכי מושכל ונכון שלא יותיר צלקות בנפש הילד.

שלילדים קטנים, שגדלים עם הורים אוהבים ונורמליים,

"מכה בישבן" לא עושה שום צמרמורת ושום בעיה.. אע"פ שכבר אמרתי שעם הזמן אני חושב שאין בכך צורך כלל, ואפשר להשיג מה שרוצים בלי זה.

ואם למבוגר זה עושה - אז זה יכול להיות מדמיונות שמעביר מעולמו כמבוגר אליהם, או מדברים שליליים שראה/חווה בעצמו ו"מחיל" את זה על הסיפור. אבל אין כל מחוייבות שאכן זה יהיה דומה, כמובן.

[ואכן, מה שאבא שלך עשה - ברור שזה לגמרי מ"שליטה". ולא שליטה "קרה", אלא מאהבה; גישה שיש מאחריה תפיסה לא להגדיר את הילד כרע, אלא "ביחד איתו" להילחם ב"יצר הרע".. זו גישה מכובדת שמשאירה הרבה טוב, גם אם לא כל אחד חייב ללכת כך]

בעיניי, ילד שמקבל סטירה קטנה על היד, אבל כזו שנובעת מחוסר שליטה - עלול להיפגע הרבה יותר מילד שמקבל פליק בישבן שנעשה מתוך יישוב הדעת ומודעות. ואני אומרת את זה בתור מישהי שחוותה הכאה שניתנת ביישוב הדעת. פגשת פעם מצב כזה, על בשרך או אצל אחרים, שיש לך הזדמנות לשפוט? צר לי, את הסטירות הקטנות שקיבלתי (לעיתים רחוקות מאוד) מחוסר שליטה אני זוכרת בתור חוויה שלילית. את ה"הכאה" התיאטרלית הזו ממש ממש לא. אז את יכולה לטעון מחוסר ניסיון והכרות, בעולם אידיאולוגי בלבד, שבעינייך המקרה הראשון עדיף על השני. אבל זה קצת מגוחך כשאת טוענת בתוקף מול מישהו שהיה במקום הזה שאין מצב שזו לא השפלה. אני לא חוויתי את זה כהשפלה, ויודעת מה? אני מתפללת שיהיו לי את הכוחות והשליטה העצמית האלו, ושכל העונשים שאתן לילדי - גם העונשים הלא פיזיים - יינתנו מתוך שיקול דעת ומודעות ולא מכעס וחוסר שליטה. אני בהחלט מאחלת לילדים שלי הורים כמו שיש לי.

אני חושב שזו התמודדות ממש יפה.

של אב המכה את בנותיו בנחת ובחיוך.

מה שכן, אני עוד יכולה להבין ולקבל מישהו שמתוך עצבים מחטיף מכה לילד, זה יכול לקרות וזה גם קורה.

מה שאני לא יכולה להבין או לקבל זה מישהו שמכה את ילדיו בקור רוח, בצורה מתוכננת ובכוונת מכוון.

כל המכה ילדיו מכל סיבה שהיא הוא פושע. ילד זוכר את טעם המכות לדורות ושוכח את המניע ה"חינוכי" שגרם לו לחוות אותם.

ישנם דרכי ענישה , כואבים לא פחות אולם מכבדים, מובילים ומחנכים לשליטה עצמית. אלא שצריך סבלנות ואהבה גדולה והתוצאה לא תאחר לבוא.

למידע נוסף על השאלות : מדוע מכים?מה התחליף למכות?

למה גורמים המכות בנפש הילד?

טל. 050-5511001

יום ניפלא

"כל המכה.. פושע" "שוכח את המניע החינוכי"... אי אפשר להנדס את המציאות.

יש כאלה שזוכרים לשנים, באהבה וגעגועים. ולא בגלל שבאותו רגע אהבו את המכָה, אלא כי אח"כ תפסו את התנהלותם, וכאבו את זה שהכאיבו לאביהם.  אני פגשתי בכאלו. וזה אכן כנה ואמיתי לגמרי.

ומה זה, לאידך, "דרכי ענישה כואבים לא פחות". מה הענין "להכאיב"..  זה מה שקורה לא פעם כשמקצינים לצד השני - שאכן מכאיבים לא פחות. וזה לעיתים גורם להשפלה הרבה יותר גדולה, מנקודת מבטו של הילד. וה"שליטה העצמית" המושגת מהם, לא פעם מקטינה את אישיותו.

מה שנכון, זה שצריך סבלנות ואהבה גדולה. זה נכון לכל כיוון.

מה פתאום "הכרחי לחלוטין"....

הרב וולפא כותב שר' אליה לופיאן, שגידל 10 בנים צדיקים ות"ח,

אמר שמחרט על כל מכה שנתן להם. ובוודאי לא ,מכות" של אכזריות, אלא חינוך רגיל..

אין שום "הכרח". בוודאי בזמננו.

בוודאי שאני לא מסכימה שמישהו יכה מכל סיבה שהיא.

מה שהתכוונתי הוא, שאני יכולה להבין אם זה קורה מתוך התפרצות רגשית, אין זה אומר שאני חלילה מסכימה עם זה.

וכמובן שענישה פיזית מתוכננת שנעשית בקור רוח היא לאין שיעור גרועה ואכזרית מזו שנגרמה תוך סערת רגשות.

ולא למהלך חינוכי מבוקר. כמו שכתבתי למעלה - הסטירות המועטות שקיבלתי מחוסר שליטה הן חוויית ילדות שלילית, בעוד הענישה המבוקרת הזו נכללת בנוסטלגיה המשפחתית והיא זיכרון חיובי לגמרי. אם את נהנית לא להאמין לזה ולהציג את האבא הנהדר שלי כסדיסט, רק כי זה לא תואם את השקפת העולם שלך - הבעיה לא אצלי.

וזאת הטעות שלו.

הוא חושב בטעות שהילד הגדול הולך לכוון של התנהגות רעה.

אך צריך להבין שזו התנהגות טבעית של ילד שהיה רגיל להיות היחיד ועכשיו הצטרף עוד מישהו שגם חוטף את תשומת הלב שהיתה פעם מופנית אליו. זה לא רוע של הילד הגדול.

הפתרון לדעתי הוא, ראשית להבין את זה, ולהסתכל כך על הילד הגדול שבסה"כ לא מבין לאן נעלמה תשומת הלב שהיה רגיל אליה.

ושנית, להראות לילד הגדול שהוא מקבל תשומת לב משל עצמו בזמנים מסויימים, והוא לא "נזנח". לדוגמא, אפשר שהאמא (וגם האבא, אבל יש להניח שתשומת הלב של האמא יותר חסרה לו עכשיו והיא שיותר מופנית עכשיו לפעוט) מדי פעם תעשה אתו משהו ותגיד 'עכשיו אני אתך ואני לא פנויה לטפל ב.....(הקטן)' וכיו"ב ותשלח את האבא לקטן. כך יראה הגדול שהאמא עדין שלו.

בהצלחה.

לא מכות ממש, אבל סטירה קלה על היד כשהוא עשה מעשה אסור - בהחלט מקובל והגיוני בגיל הרך.

להציב גבולות לילד בן שנתיים - זו חובה! זה הגיל להתחיל לחנך למשמעת, ואפילו קצת קודם.

מאידך, זה חייב להיות מתוך קור רוח ואהבה וח"ו לא מתוך עצבים.

העיקר בחינוך לגבולות זה לעמוד ב"לא" שלכם. לא להיכנע כלל ללחצים. כדי שדבר כזה יהיה אפשרי, חובה לצמצם מאוד את אמירת ה"לא" לדברים ספציפיים. אם על כל דבר תגידו "לא" - אין סיכוי שתעמדו בזה. זה מצריך גם התאמה מיטבית של הבית. להרים דברים, לשים כיסוי על הספה (או לקנות ספה שלא מתלכלכת), להזיז חפצים רגישים מהישג ידם של הילדים ועוד ועוד. זה מצריך גם תיאום בין ההורים והחלטות חזקות. צריך לקיים "ישיבות חינוך" באופן תדיר, ולקבוע מדיניות. ואם לא יודעים מה לעשות - להתייעץ.

תדעי לך שפוטנציאל הפגיעה בנפש של הילד דווקא מחוסר הצבת גבולות - הוא גדול מאוד ומסוכן, ונפוץ. במקרה הקל הילד "רק" יסבול מחוסר משמעת עצמית כל חייו, עד שיצליח להשלים את הפער, ולבנות לעצמו משמעת עצמית מחדש, ובמקרים קשים יותר - יסבול מהתקפי חרדה ודיכאונות קליניים (כי אם הוא שולט על ההורים שלו - סימן שהוא יותר חזק מהם, ואם כך - אין לו על מי להישען בעולם). לצערי אני מכיר מקרוב את שתי האפשרויות.

כל זאת ועוד - בספר שהוא חובה לכל הורה ומחנך:

אל תחטאו בילד - מחשבת החינוך התורתי. מאת הרב יחיאל יעקובסון.

אני מחלק דירוג

כי מן הסתם תרצי שמישהו

יתן לך דירוג

ואף אחד לא יתן כי את שאלת ומצפים

לפידבק ממך.

שמצמיחה ולא מכבה/ מוחקת

מכילה ומקבלת ולא שיפוטית

מבוססת על דעות/ אמונות/ רצונות משותפים ולא מלאה בקונפליקטים בלתי נגמרים

ראיתי תכונות, ראיתי יעדים בזוגיות.

החכמתם אותי.

תנו עוד.

לפרק הבא כבר אגיע מצוייד בע"ה.

לק"י

מוזמנת לשאול גם בפורום הריון ולידה (אפשר לשאול שם גם דברים נשיים, לא רק שקשורים להריון ולידה).

מובן בפורום פתוח.

ממליץ:

1. למצוא עזרה מאיש מקצוע בעולם האמיתי. אם צריך הכוונה לאיש מקצוע - אפשר להתייעץ באנונימיות עם הקו הנשי של מכון פוע"ה בשעות הערב.

2. לך ולכולם - להזהר מאוד מכל מיני 'נשמות טובות', שהשאלה שלך תביא אותם לשיח בפרטי...

בפורום פתוח שקוראים בו נשים וגברים וניער גם כשחלק גם מכירים אחד את השני אישית.

פשוט אני קצת נואש, זה מציק לי כבר הרבה זמן.

אולי יהיה מישהו אנונימי שיוכל לשתף

שניהם כתבו ספרים בנושא.

הרבנית נעמי שפירא אשתו של הרב שפירא גם כתבה ספר מקביל לנשים בעניין זה.

ולצורת הסתכלות על הנושא.

מחפש רב עם רוח יותר צעירה

יש לו שיעור ביוטיוב עם עבודת סאונד לא מוצלחת אבל אפשר להתאמץ להקשיב.

יותר מידי בשבילי

טוב

אבל ביקשת תגובה נשית - לא מעניין אותי איך בעלי מתמודד ואני לא רוצה לדעת

זה שלו עם עצמו ועם בורא עולם ושיהיה לו בהצלחה

בעיניי לא נכון ולא צריך להכניס אותה להתמודדות הזו, זה יכול מאוד לאתגר אותה נפשית מולך ומול עצמה ובשביל מה בעצם? מה אתה מצפה שיקרה אחרי? שהיא תתמוך בך? לא יקרה. זה יחליש אותה

שהיא תהיה אוזן קשבת? היא לא המטםלת שלך ואל תיצור בה תלות כזו, זו ציפייה לא הוגנת

חוץ מזה שזה מאוד לא גברי בעיניי לשתף את אשתף בדבר כזה. שמור על פאסון גם אם זה רק כלפי חוץ

ואין פה בגידה בעיניי

אשתך נושאת אליך עיניים וסומכת עליך. אם היא מציאותית היא יודעת שיש לך התמודדות

אם לא - למה לפרק לה את האשליה?

גם בעלי לא יודע כל מה שאני חושבת ועובר עליי

לא על כל דבר צריך לדבר לדעתי

למה אם היא אוזן קשבת זה הופך אותה למטפלת?

כלומר האם אין איזה אלמנט של כנות בנישואין גם בלי מטרה לפתור את הבעיה בה משתפים?

האם אין חשיבות לשיתוף (גם בדברים קשים והתמודדויות בין השאר) בפני עצמו?

באמת שואל מתוך רצון לשמוע עוד דעות ולא מתכוון חס ושלום לתקוף אם זה נשמע ככה

1. כי זה לא שיתוף בעלמא, זה שיתוף על קושי שגם משפיע על ההסתכלות שלה עליו הרבה פעמים, וכמו שכתבתי יכול לגרום לה לסיבוכים עם עצמה. היית רוצה שאשתך תשתף אותך בזה שיש לה קושי דומה מול גברים אם היה לה כזה? היית מסתכל על זה כשיתוף בעלמא ולא היה פוגע לך בתחושת הבלעדיות מולה?

   אצל אישה זה קריטי להיות הכי חשובה בעולם לבעלה, הכי יפה, הכי טובה, הכי הכי בהכל. שיתוף כזה יכול להכניס אותה בעיניה לתחרות מול כל הנשים בחוץ על בעלה ובכנות - תמיד יש מישהי שהיא יותר. אז למה?

2. כי בהרבה מערכות יחסים יש דינמיקת אמא ילד שגורמת לאישה לרצות לפתור לבעלה את הבעיות. אף גבר לא רוצה שאשתו תיזום לו פתרונות בעניין

3. בטח שיש עניין של שיתוף.

   גם גברים נופלים בזה אגב, שאישה משתפת לשם השיתוף והפריקה והגבר רץ למצוא לה פתרונות במקום לתת לה אמפתיה ולהכיל

   תלוי מה משתפים ואיך.

   אולי אחרים יענו לך אחרת, שיתפתי את דעתי בעניין

לשאלתך אין תשובה אחת שמתאימה לכל אחד או ליתר דיוק לכל זוג,

זוג שלכל אחד מהם יש את החוסן, ההכלה, האמון והביטחון בקשר ומצליחים לשתף דברים כאלה בצורה טובה, זה נפלא, ויכול גם לעזור בהתמודדות.

אך אני מתאר לעצמי שאצל רוב הזוגות זה לא ככה.

וזה גם בסדר.

אם אתה מרגיש שהיא לא תוכל להכיל - מציע שלא תכניס אותה לזה. מדובר באתגרים שמטבע הדברים אמורים להתמודד איתם כעיקרון לבד.

אבל - זה לא אומר שאשתך לא יכולה לעזור לך בהתמודדות. היא יכולה לעזור גם מבלי לדעת כלום.

מבלי לעשות כלום.

עצם זה שאתה אוהב אותה ומרגיש שהיא היתה לוקחת מידע על כשלונות בצורה קשה - יכול להוות כלי נשק עוצמתי במלחמה זו.

בפרט לפי תיאורך שאתה מרגיש שיש בזה מימד של בגידה בה.

בכל התמודדות, תזכיר לעצמך שאתה אוהב את אשתך יותר מאת עצת היצר השפל הז:

נשים אחרות? מה לך להן שה' כבר נתן לך את האשה הנפלאה בתבל עבורך?

להסתכל על מישהי ברחוב? מה זה רלוונטי כשאשתך היא האחת והיחידה שבה אתה באמת חושק? כל השאר זה שקר והבל.

אי שמירת הברית? איך תכניס את הפולש הזה למרחב הזוגי - מיני המקודש שאמור להתקיים רק בינך ובין אשתך?

יש מצבי קיצון, (אף אם אולי לא כל כך נדירים למרבה הצער), שבהם צד אחד (לרוב הבעל) ממש נזקק לתמיכה לפחות רגשית מהצד השני (לרוב האשה) על מנת לצאת מבור שהוא לא מצליח להיחלץ ממנו לבד, למרות שניסה שוב ושוב ושוב. אך הכאב והפגיעה עלולים להיות משמעותיים מאד, ולא תמיד הצד הפגוע יצליח באמת להתגבר על הכאב ולסייע.

בכל אופן, נשמע שאתה כעיקרון מתגבר ומצליח, ואם כן אתה אתה ראוי להערצה!

תחשוב כמה אשתך היתה מעריצה אותך על כל ההצלחות, לו רק היית יודעת ומבינה.

אז נכון, אולי היא לעולם לא תקלוט, ואילו היית מספר לה היתה אולי נתפסת לכשלונות או נגעלת מעצם זה שקיימת התמודדות (מתוך חוסר הבנה), אך לכן במקום לספר לה - תתחזק על ידה!

בהצלחה גיבור!

תתאר לך אדם שמן מאוד מאוד, שמגיע לדיאטנית.

נניח שהיא תגיד לו ''מה זה בורקס? סתם פחמימות ריקות עם שומן טראנס, פויה!

ומה זה שווארמה בלאפה? אתה לא צריך את זה! אתה יכול להיות שבע ומאושר גם עם אוכל בריא!'' וכיוצ''ב.

עובדתית, היא צודקת בכל מילה שהיא אומרת. אבל בפועל, זה יעזור לו אולי לכמה שעות, מקסימום ליומיים.

בסוף לגוף ולמוח יש רצונות, חשקים, מאוויים ויצרים, והם לא יושתקו על ידי החדרת משפטים מהסוג הזה.

אציין שגם אני עצמי חוויתי משפטים כאלה על נושא אחר כשהייתי נער, ולמעט תסכול, דיכאון והאשמה עצמית - הם לא הועילו בדבר.

בנוסף, יש לך כשלים שפשוט לא מסתדרים עם המציאות (להבדיל מהדיאטנית בדוגמה למעלה שאמרה אמת אבל זה לא מועיל ולא מוביל לשינוי התנהגות, אצלך חלק מהדברים פשוט לא מסתדרים עם המציאות):

''מה זה רלוונטי כשאשתך היא האחת והיחידה שבה אתה באמת חושק?'' - אשתו היא לא האחת והיחידה שבה הוא חושק, הוא בן אדם אנושי ולא רובוט, יצרים ומאויים לא נכבים ביום שבו אנחנו מתחתנים.

לתת לו הרגשה כאילו המצב הנורמלי זה להימשך רק לאשתך ואילו הוא יוצא דופן, זה רק מוריד ומשפיל ומכניס לעצב ולא מקדם כלום וגם לא אמת.

לא מנטרל את ההתמודדות.

אך גישה כזאת לדעתי מסייעת למי שרוצה להצליח בהתמודדות יותר מאשר הגישה ההפכית - יצירת ניתוק בין ההתמודדות עם היצר ובין המרחב הזוגי, ובחירה לראות בכשלונות כמשהו אישי שלא נוגע לבת הזוג. התפיסה הנכונה היא שההתמודדויות הדתיות שלנו הן לא רק אישיות אלא כל אחד הוא חלק מכלל, וההצלחה בכל התמודדות מזכה את הכלל, ונפילה פוגעת בכלל.

והכלל מורכב ממעגלים מעגלים, הזוג, המשפחה, הקהילה, האומה, והעולם. זו תפיסה שמעבר לכך שהיא צודקת - היא גם מעצימה, ומסייעת מאד בהתמודדות.

כשכתבתי ''מה זה רלוונטי כשאשתך היא האחת והיחידה שבה אתה באמת חושק?''

הדגש הוא על באמת. חבל שלא הדגשתי במקור.

כשבוחרים בשכל שהחשק לאשה הוא נפלא, מקודש, ואמיתי - וחשקים אחרים הם רעים, רדודים, מתעתעים ושקריים - קל יותר להתגבר.

לא שהם לא קיימים - אך אפשר לבחור להתייחס אליהם בביטול, עם כל הקושי שבדבר.

היא לא בזה שאתה לא מספר.

בכל מצב אתה לא אשם בהתמודדויות שלך, אבל אם משהו בהתמודדות שלך פוגע גם בה גם בלי שהיא יודעת, אתה אחראי לטפל בזה אצל מטפל. מסכימה עם מי שאמרה שהיא לא המטפלת שלך. אל תצפה ממנה שתחבק אותך עם סכין קצבים ביד.

זה אומנם לא קשור אליה ולא באשמתה בשום צורה, אבל ההשלכות של זה ושל השיח איתה על זה בהכרח קשור אליה.

מעריך מאוד שנתתם מעצמכם בנושא רגיש כזה.

@פינג פונג

אהבתי מאוד את המשפט הזה: תחשוב כמה אשתך היתה מעריצה אותך על כל ההצלחות, לו רק היית יודעת ומבינה.

אז נכון, אולי היא לעולם לא תקלוט, ואילו היית מספר לה היתה אולי נתפסת לכשלונות או נגעלת מעצם זה שקיימת התמודדות (מתוך חוסר הבנה).

לצערי מסכים עם @פשוט אני..

בפרקטיקה של החיים מרגיש שיש פה משהו גדול יותר מהרוח החיובית והסיסמאות האלו.

יש פה קושי עמוק של תחושת הסתרה ובגידה. אני הכי בעולם רוצה שהיא תגיד לי שהיא אוהבת אותי גם אם היתה יודעת...

מטריף אותי לחיות בצילה של מחשבה מאיימת שאם באמת אשתי תדע מה עובר עליי היא לא תרצה להמשיך...

מרגיש שקרן, בוגד, ולא ממצה כלום מהקשר שלנו.

אני כל כך מנסה להיכנס לראש שלה, לנסות להבין מה היא תחשוב אם תדע.

אשתי יותר פתוחה, יותר משתפת, גם בנושאים האלו. היא צדיקת עולם לעומתי, הדברים שהיא משתפת וזה מה שעובר עליה באמת אני מרגיש שהיא לא מסתירה, זה דברים קטנים ממש ובכל זאת ממש קשה לי להכיל את זה. אז מה היא תגיד כשהיא תשמע מה עובר עליי???

תודה ל@המקורית

על הזווית הנשית בעניין. לימד אותנו הרבה מאוד.

רק אשמח לשאול את כולכם, בסוף כולנו מודים שהדבר הזה קיים, יש משיכות בין שתי המינים גם בקשר הזוגי. האם נכון לטאטא את זה, להטיל וטו על הנושא הזה כביכול על זה לא מדברים.

הרי בסוף הרבה זוגות מאותגרים בזה. אולי הגיע הזמן לפתוח הכל, לחשוף, לעבור כמה ימים/שבועות/חודשים קשים ואז, אחרי המבול נראו ראשי ההרים - אולי אז הקשר בינינו יהיה טוב יותר? עמוק יותר, מודע יותר מכיל יותר נאמן יותר?

הרבה גברים מאותגרים בזה

צריך לעשות הפרדה בין הקשר שלך איתה לניסיון שלך

ולא, זה לא משבר שעובר אחרי כמה חודשים

זה עלול ליצור פצע עמוק של אי אמון לטווח ארוך

לדעתי לא חכם אבל תעשה מה שאתה חושב

אתה או היא?

שאתה תרגיש יותר טוב עם עצמך ופחות בוגד (מילים שלך)

שהיא תנחם ותכיל למרות שהיא במצב הנבגד? (לדבריך)

אם אתה מחפש מקום לפרוק ולהתנחם, תתחיל במישהו שהוא לא ה"נפגע", תטפל במה שאתה רוצה לטפל, וכשאתה בתהליך של טיפול, אפשר לשתף.

אצלנו זה נושא שכן מדובר, אבל לא נחשב כבגידה אלא יותר התמודדות אישית, אבל אתה כן רואה את זה כבגידה, אז מה מטרת השיתוף?

עצם המציאות שאני לא מספר מרגישה לי כבגידה.

זה מה שכתבתי

אלא בזה שיש לך משהו להסתיר.

לא כל דבר נכון לומר לבן הזוג. יש דברים שהשתיקה יפה להם.

תפתור את ההתמודדות בדרך אחרת. היא צריכה להיפתר, אבל לא זו הדרך.

אישתך ממש לא צריכה לשמוע ממך שאתה נמשך לנשים אחרות. זה הדבר הגרוע ביותר שאתה יכול לעשות.

זה שיתוף שיכול לפגוע בה, אל תשתמש בה רק כדי להרגיש יותר טוב עם עצמך.

אני לא נגד שיתוף, אנחנו דווקא כן מדברים על זה ואני מאמינה שככל שיש פחות הסתרות בזוגיות הקשר יותר עמוק, אבל לא ממקום כזה שרואה יותר אותך ופחות אותה.

אגיד רק שאחרי 20 שנה, וכשכבר יש לנו ביטחון מאוד עמוק בקשר, אנחנו בהחלט משתפים אחד את השני, וזה בעיקר עוזר להבין יותר איך השני עובד (למרות שלעולם לא נבין באמת), ויוצר אצלי יותר ויותר הערכה על המלחמה היומיומית שהוא נלחם בה עבורנו.

ושתי עצות בשבילך-

1. לשתף בצורה כללית יותר (נגיד- 'איזה קשה זה ללכת ליד הים בקיץ'). גם יתן לך קצת אפשרות לפרוק, וגם לגלות איך היא מגיבה לשיתוף כזה כללי (אני מניחה שזה לא משהו שיפיל אותה מהכיסא).

2. להבהיר בשיתוף שאתה נלחם. מתאמץ. בשבילה ובשבילכם. כי היא זו שבאמת באמת חשובה לך, וכל הפיתויים שמסביב הם רק רגעים חולפים- מול הטוב הנכון, הנצחי והאינסופי שיש ביניכם.

3. להחמיא לה בלי סוף. להתפעל ממנה. לבנות אצלה את הביטחון שהיא שלך ולא משנה מה. זאת התשתית שבעזרתה תוכל יום אחד לשתף באמת ולקבל את התגובה שאתה רוצה.

אישה שיודעת ומרגישה שהיא ה דבר מבחינת בעלה, יש לה הרבה יותר כח וחוסן להתמודד עם דברים שקורים ושיתופים מורכבים

כי הרבה מהקושי הוא סביב הרגשה שאולי היא לא מספיק שווה או שיש מישהי יותר ממנה. ברגע שהיא רגועה מהבחינה הזו יכולה להיות לה הרבה יותר פניות להקשבה ותמיכה

אז תלך בדרכי הצדיקים ותדבק בהם!

העיצה על הכל היא תפילה!

תקפיד מאוד על תפילות בזמנן זה מגן ומציל חיים.

השכמת הבוקר ותפילת שחרית בזמנה,

כי ללא זה אין טעם לתפילה, וזו ההתחלה ממש.

מקווה כל יום ותיקון הכללי מציל חיים, הטומאה נעלמת.

לגביי שיתוף עם האישה -

היא לא תבין כי אין לה!!!

תשתף את בורא עולם ואת הצדיקים,

רק הם יעזרו לך.

כל אדם הוא בבחינת רצוא ושוב עליות וירידות -

עד שזוכה לחזור בתשובה שלימה ואין לו נפילות.

גם אין יום ללא פגע אז זה מלחמת נצח.

אבל תמיד מנצחים.

כרגע, בלי קשר לשאלתך. בהמשך אולי אצליח להתייחס.

"

מטריף אותי לחיות בצילה של מחשבה מאיימת שאם באמת אשתי תדע מה עובר עליי היא לא תרצה להמשיך..

"

"

אצל אישה זה קריטי להיות הכי חשובה בעולם לבעלה, הכי יפה, הכי טובה, הכי הכי בהכל. שיתוף כזה יכול להכניס אותה בעיניה לתחרות מול כל הנשים בחוץ על בעלה ובכנות - תמיד יש מישהי שהיא יותר. אז למה?

"

זה דוגמאות מבחינתי לשני הצדדים. לשני הקצוות שאתה מעלה פה.

מניסיון שלי נשים אינן יכולות להבין את מורכבות ההתמודדות ואת האופי שלה. מצד שני, אנחנו הגברים לא מסוגלים להבין את המורכבות אצלן.

בין אם אנחנו מבינים ובין אם לא, יש משהו שצריך להיות לנגד עיננו תמיד. גם הגבר וגם האישה צריכים לדעת דבר אחד עקרוני. התתמודדות שלך היא לא ההתמודדות שלי.

על ההבנה הזו אפשר לבנות עוד קומה.

הקומה השניה היא - אסביר לאור דברים שלמדתי בספר התניא (אלו הדברים שלי ולא של בעל התניא - לכן אם יש שגיאה או חוסר דיוק זה לא מה שהמחבר התכוון). שאם יש לאדם הרהור עבירה והוא הסיח אותה - הוא צריך 1. לשמוח שהוא בינוני. כלומר, שהצליח בהתמודדות. 2. אם הוא עצוב זה גלל שהוא גס רוח (גאוותו) שהוא חושב שהוא צדיק ולא מגיע לו שייפלו לו מחשבות רעות. (פרק כז בליקוטי אמרים).

הקומה השלישית היא - אמון.

אם בעל בחר לאשתו על התמדדות שלו - היא צריכה לשמוח. שהוא לא מסתיר. שהיא העוגן שלו. הכי יפה בעולם היא לא תהיה - הכי יפה בעיניו - היא כן.

אישית -

כן אספר ואשתף הכל. הכל.

אם אני צריך עזרה. ואם הצלחתי. ואם נפלתי. וכשקמתי. ואני הייתי רוצה לשמוע ממנה באותה מטבע.

נכון - היא לא מבינה. ואני לא מבין. אבל אנחנו שם אחד בשביל השני.

כי

1. אנחנו לא מבינים את התמודדות

2. אם נפלה מחשבה רעה זה כי אני בינוני

3. יש בנינו אמון .

אם באיזה אופן המחשבה שנפלה לא נשארה רק בגדר מחשבה. והיא התגלגלה - למעשה, מחשבה, דיבור.. יש פה משנו אחר.. חציו בגידה בה' חציו בגידה באישה.

.וגם אז יש לדון באופי וברמת השיתןף.

זה מקום מעולה, במובנים מסויימים הרבה יותר טוב מהצאט'.......

נשמע שבלי קשר טיפול יעשה טוב, אבל ככלל, בהרבה מקרים אישה זו לא הכתובת לפרוק אצלה חולשות.

בפרט כשהמצב בינכם הוא כזה.

טיפול.

בן אדם שחי מהחולשות שלך

אתה לא רוצה להיות נשוי לו.

דרך אגב גם להיות גרוש ממנו זה לא הכי נחמד.

או מפציצים אותו באהבה ובחמלה

בתקווה שהוא יצליח להתיישר

כמו שיש לך ילדה שמתחילה להרביץ

ולהתנהג לא יפה

ואז אתה בבת אחת מתעלם מכל זה

ואומר איזה ילדה טובה

ומזכיר את כל הדברים הטובים שהיא עשתה

ואז מרוב הלם היא מוחמאת

וחוזרת לתלם.

אבל ללא ספק יש פה בעיה אצלה

שהיא רואה שלילי וחותרת לפירוד.

שמישהו יעשה לזה סוף!!!!!!

באמת חצה גבולות

הבן אדם בבעיה.

האשה משפילה אותו מול הילדים.

הוא סופג ניכור הורי.

וניכור אישי.

לא נשאר לו תמיכה מלבד הגיפיטי.

מה אתה מציע לו לעשות?

הכי קל להגיד טיפול טיפול טיפול

מבחינתי זו אמירה ריקה

כי אשה כזו ברור לה שהיא מעליו

וכל הבעיה אצלו, והיא משפילה אותו

השכם והערב

אשה כזו לא תלך לטיפול בשום אופן

והיא אולי אולי תשלח אותו לטיפול

לכן תרגיעו.

יש לבן אדם בעיה

תנסו לעזור לו עם עצות אמיתיות

לא עם דיקלומים.

ובטח לו להוציא את התסכול עלי.

בלי קשר. נכון יותר נעים לקרוא

דברים נחמדים על אנשים שטוב

להם בחיים

והם נהנים.

בשביל זה יש פורום גרושים גרושות

שם מכיייפים (:

בחרת להכנס לפורום הקשוח

של נישואין טריים.

אז מה ציפית לקרוא שם על פרחים

ופרפרים. בן אדם מספר לך על בעיה.

תביעה אמפתיה תעזור תייעץ מנסיונך.

מה קשור להתקומם נגדי?

נראלי זה פחות מתאים.

זה רק שובר אנשים, ולא מביא אותם לתיקון.

אדם פרו

מגיב ממש טוב

(:

אני מגיב סבבה

עיינו ב200 תגובות

אחרונות (:

תודה ממש הייתי צריך את העידוד

מידי פעם נוהגים לחבוט בי

בפורום זה או אחר.

הבעיה היחידה שיש בי,

שאני לא סוגד למילה "טיפול" ו"מקצועי"

אני חושב שחבר טוב

שנמצא ועבר דברים דומים,

אם כי לא זהים.

הוא הכתובת לתמיכה.

כי הוא יבין אותך

יודע לתת לך עצה מהזוית שלך

וזה שאין לו אינטרס כלכלי קצת מוסיף בעיני

אם כי לא איכפת לי שיהודים נוספים יתפרנסו

הבעיה עם כל הרבנים והמושלמים

שהם יכולים רק לעשות בכאילו אנחנו מבינים

אותך.

אופס, התחתנת בגיל 20 ואני 30

אבל לא נורא אני אתעודד ממך

אם אתה מתעקש

קודם כל - תשים גבול, אין דבר כזה לדבר בצורה מזלזלת כלפיך, בוודאי שלא מול הילדים.

אחרי זה - תלך לטיפול אישי, שיעזור לך לעמוד על שלך ולזקוף את קומתך.

כדאי גם לקרוא חומרים על 'הקוטביות הבריאה' באתר של יהונתן ומרים קליין. גם הקורס האינטרנטי שלו - 'יצאת גבר', יכול לעזור לך.

בהצלחה רבה, תתאמץ ותצליח לחזור לשאוג

יש לך מנגנון כנראה שמתכווץ מולה ומזמין עוד מהרעל הזה. תתעלם ממנה ותתמקד רק בעצמך. במנגנון שלך.

במה מפעיל אותך.

היא דורכת על משהו שהיה שם לפניה. כשהוא יעלם, אתה תהיה אחר.

תאמין, ותלך בצדקת דרכך.

האנשים הגדולים ביותר בעולם הלכו נגד כולם,

סללו דרך חדשה שהמציאו והאמינו שאפשר אחרת.

ואם הייתה לך אמונה בצדקת דרכך - לא היה לך שום בלבול.

תמשיך לחפש ולבקש את הדרך הישרה לך ללכת בה.

• אישה וילדים הם בני אדם רגילים כמו כולם, לא שונים מאף אחד בעולם. ויכול להיות שאשתך גם פחות חכמה מהממוצע... האחריות היא עליך להוביל את משפחתך למקום טוב יותר. דאג למשפחתך לא רק בפרנסה אלא גם ברוח ללמד מה טוב ונכון.

ותזכור ש'טוב' אמיתי זה לב טוב נתינה חסד יושרה שמחה. גם להיות אדם טוב זה צדקת הדרך.

בטח בה' הכל ממנו והוא ינחילך למקום טוב.

והחליטה לשים רגל על רגל

ולתת לבעלה לג'נגל את החזקת הבית עליו.

החולשה של הדור.

המפרקת את רוב הבתים.

פינקו אותן, כל הזמן אמרו לה את יפה את שווה.

אני בתור גרוש שמחפש שידוך באתרים האלה

ולא מהיום אומר לך.

הפינוק הזה וההגזמות האלה מוביל אותם לחיי בדידות.

גרושה+6 מקצה הארץ, בת 40

בטוחה שיבוא כבר מבוגר שכבר לא רוצה

ילדים ויקבל אותה ואת ילדיה ויממן אותה.

ואני שואל

אם הוא לא מעוניין בילד משותף,

למה שהוא יעזוב את כל הרווקות 45

שאתרי ההיכרות מלאים מוצפים מהן.

ואת כל הרווקות חוזרות בתשובה 42

גם שמציפות את אתרי ההיכרות.

ויגיע לקצה הארץ בשביל לממן גרושה וילדיה

שכל מה שהיא עשתה זה לריב עם בעלה.

וכל זה בלי ציפייה שיהיה להם ילד משותף.

ואפילו אם תאמר שהיא תמצא את אותו

אדם שיממן בשביל בדל יופי שנותר בה

והולך להעלם בשנים האחרונות.

זה ממש דוחה אותי.

זהו כסף שקונה יופי.??

על זה את מתבססת?

הכל מבוסס על גאווה מטופשת שהביאה את החורבן

המביאה עוד הרבה חורבנות עד היום.

ומי שאחראי לזה הוא מי שנתן לה את התחושה

שהיא שווה והיא שווה, והוא לא שווה אותה.

הביא אותה לחיי בדידות נצחיים.

באלגנט.

חברה אמיתית

שרואה חברה שלה מתקרבת לגיל 36

גיל שממנו אפשר רק לרדת.

בגלל החוסר ביכולת לסיכויי לילדים משותפים.

נותנת לחברה שלה ניעור אמיתי

אומרת לה "תתחתני עם עמוד חשמל ברחוב

מבחינתי" את לא יפה, ולא שווה כלום,

המשפחה שאת עדיין יכולה להקים שווה יותר!!

כאילו שהיופי נועד למטרות מסחר ואגו.

זה נראה כניצול פרצה, בסוף היא תישאר לבד.

באחריות ומנסיון.

ברגע שאתם נשואים, אתה ערב אוטומטית לכל חוב שלה, וגם להפך כמובן.

כלומר אם היא תיכנס לחוב בחשבון בנק שהוא רק שלה, זה לא ימנע מהבנק לעקל חשבון בנק שהוא רק שלך.

גרים באותו הבית, חיים מאותה המשכורת.

הפרדת חשבונות תיראה כצעד מלאכותי ולכן לא תמנע מהבנק או מכל נושה אחר לגעת בכל החשבונות.

אפילו זוגות פרודים עם בתים נפרדים מתקשים להוכיח שההפרדה לא מלאכותית, כדי שיהיה אסור לעקל להם נכסים בגלל החוב של השני

פה לא נראה לי המקום לפתור בעיות כלכליות ושלום בית

יש ברוך ה' כיום מלא גורמים מקצועיים שיטפלו בבעיות מהסוג הזה, מציע לך לגבי הנושא הכלכלי לפנות ל'פעמונים', זו עמותה, היא בחינם, ממש בחינם, תנסו! הם קצת (הרבה) יעזרו לכם לצאת מהברוך הזה (אולי גם אם אשתך לא עובדת)

לגבי שלום הבית כמובן שיועצים\מטפלים זוגיים הם המקום לנושא הזה, מאמין ששווה כל שקל.

@אדם פרו+

אתה שופך את כל הלכלוך הזה על בן אדם שעוד יכול לעשות הרבה עבודה עם עצמו כי אתה מחפש חברים לצרה...

אני משתתף בצערך ובקושי, אבל אל תזיק לאנשים אחרים.

איך אני יודע את זה - זה שקוף! אתה מפיל עליו דברים שהוא לא אמר.. דברים שאתה פגשת בזוגיות שלך.. הוא לא דיבר בכלל על היופי של אשתו ועל כל השאר שכתבת.. כל כך לא יפה לדבר ככה... זה יכול ממש להזיק

אני הייתי מוחק את התגובה המזעזת הזו. באמת.

ועכשיו בקשר אליך,

דבר ראשון מצטער שהיית צריך לקרוא כזאת תגובה,

מקווה שלא נגרם לך נזק, ושתתקן אותו, כי זה באמת היה תגובה לא לעניין.

אני שואל אותך, למה אתה כל כך מהר מתייאש. אני במצב שלך בדיוק, הלכנו למקימי, באמצע תהליך, וזה מדהים. מכל מצב אפשר לצאת. בפרט שאתם לא נשמעים במצב הכי גרוע...

הרבה פעמים אנחנו מנסים לגלגל את כל האשמה על נשותנו, זה הכי קל בעולם. אבל תמיד תמיד אם תחשוב יותר טוב תראה איפה אתה גם קשור למצב הזה.

לפעמים הסיבה הכלכלית זה טריגר. יש דברים אחרים שמפריעים ואז גם זה.

תנסה רגע להתנתק, לחזור לרגעים הראשונים של הנישואין. כמה אתם אוהבים, כמה אתם באמת זוג משמיים. לפני שהחיים התחילו לבלוע אותכם.

בסוף האהבה הזאת זה הכי חשוב.

מכאן תתקדמו ביחד לליווי כלכלי. כי מלווה כלכלי הוא לא יועץ זוגי... ולא נעים שזה יתפרץ מולו.. גם לא יהיה לו יותר מידי מה לומר. לכן תיישבו את זה ביניכם SOS ותלכו מהר לייעוץ כלכלי.

כל יום שעובר זה הפסד.

נשמע שאתה סוחב את זה הרבה זמן.

בהנחה שכל מה שאתה כותב פה לאורך השנים נכון ואמת, מדובר בסיפור שמתגלגל הרבה זמן.

קודם כל, זה ממש יפה שאתם עוד על זה, זה מראה שיש לך ולה הרבה מאוד כוחות, ואתם עושים עבודה ממש מדהימה.

קטונתי מלייעץ לך, אבל היה משפט אחד שתפס אותי, משהו שכתבת לפני כמה שנים טובות.

"אנחנו זוג נשוי כמה חודשים, אני מאד אוהב אותה"

אתה גם מתאר שם פער בסגנון ובכל זאת התחתנתם מאהבה.

תראה, כשאנחנו מתחתנים זה כי אהבנו, קליק של נשמות.

וזה האמת לעולם.

רק מה, החיים בולעים.

חיים אכזריים שכבר אין אוויר לנשימה.

כל נשוי, בהבטחה, לפעמים חושב - עדיף לי להתגרש, הרבה יותר קל...

כולם ככה.

הלוואי שנצליח להזכיר לעצמנו אהבה ישנה, איך אהבנו פעם עד השמיים, איך אמרנו על הכל עוד נתגבר ביחד, איך הבטחנו לעצמנו שביחד שום דבר לא ישבור אותנו, את אהבתנו.

לפעמים בגלל מה שעברנו הכל כבר מכוסה, הכל חסום. מה שעברנו כיסה את האהבה בתהומות של יאוש, ונדמה לנו שהיא איננה עוד. לא שייך לעורר אותה, להחזיר אותה.

בפרט אתה אחרי כל כך הרבה זמן של התמודדות...

הלוואי שהשם יתן לכם את הכח להאמין שבוודאי ישנו. שעוד לא מאוחר. שבוודאי ישנה אהבה, והיא בבית שלכם, ביניכם, מחכה להתגלות שוב מבין רסיסי הלילה.

הלוואי.

בהרבה בתים הבעל הוא המפרנס העיקרי, בחלקם גם היחיד. בדורות קודמים זו היתה המציאות הנפוצה ברוב העולם, כשבמקביל כל או כמעט כל הטיפול בבית - הכנת אוכל, נקיון וכד' היו על האשה. כיום מכל מיני סיבות ונסיבות המציאות השתנתה, אבל כן, עד היום בהרבה בתים הבעל הוא המפרנס העיקרי.

יש סוגיא אחרת של התנהלות אחראית. לקחת הלוואה כשלא יודעים מאיפה מחזירים אותה, זה לא אחראי, להתנהל ככה באופן קבוע זו הפקרות.

צריך לשבת ביחד מול דף/טבלת אקסל, לעקוב אחרי ההכנסות ורק לפיהם להוציא הוצאות. זו א', ב' של התנהלות אחראית (ג' זה גם לחסוך, אבל זה שלב הבא).

אם יש מאזן שלילי - צריך לראות איפה מצמצמים הוצאות או מגדילים הכנסות.

בגדול, צריך ללמוד להתנהל בשיח ולא לעשות דברים מאחורי הגב.

נשמע שאתם צריכים טיפול זוגי, לא רק כלכלי.

לראות את הצורך אחד של השני, לקחת אחריות, לתקשר.

לפן הכלכלי יש עצות פרקטיות, למשל כרטיס דביט או הגבלה של האשראי,

אבל נשמע שזה הרבה יותר עמוק מ"אישה בזבזנית"

להפריד חשבונות לא יתן לך כלום, גם שם היא יכולה להיכנס לבור שלא תהיה מודע עליו והחובות של שניכם.

היא לא דואגת שתתגרשו? היא תצטרך להתמודד עם חצי מהחובות בעצמה.

היא לא עובדת כי יש ילדים קטנים? היא מבזבזת או קונה צרכים בסיסיים?

אתה מצליח לראות את המקום שלה בתוך כל זה?

אם תרצה שיתוף פעולה, השלב הראשון הוא לראות ולהכיר בצורך שלה (לא בהכרח לספק אותו מידית).

לא יודע אם פרודוקטיבית, אבל אהבתי את השאלות פה.

@יעל מהדרום

לק"י

אם יש לך שאלות, מוזמן לכתוב כאן.

בהצלחה!!

אז ככה אני בתוך קשר עם מישהי, והולך ממש טוב ונעים.

אני סוכב איתי מגיל קטן דיכאון, בשנים האחרונות לוקח כדורים.

לאחרונה זה עלה הסיפור הזה של הדיכאון ומה זה אומר לחיות ליד אדם כזה.

ואני די עומד נבוך מול זה, איך אפשר לבקש ממנה לבחור במשהו שכזה? אני יודע בעיקר איך זה משפיע אלי, לא איך לחיות לידי.

בכללי איך אתה מתפקד מבחינת מטלות בית? מתפרנס? אושפזת כבר פעם? כל כמה זמן יש לך משבר אם בכלל? או שזה בכלל דכדוך מתמשך? מוכר בביטוח לאומי?

התיפקוד שלי די גבוה, שאני בטוב אני מתפקד כמו 3 אנשים ביחד.

לקחתי משהו כמו 4 שנים כדורים שלא היו נכונים לי, שם היה יותר נפילות, בשנה האחרונה אני לוקח כדורים שהרבה יותר טובים לי בפער. אפשר לספור על יד אחת את כמות הימים שפספסתי בגלל זה עבודה.

מעולם לא התשפזתי, הנפילה הרצינית האחרונה היית בין הכדורים, בדיוק במלחמה הראשונה עם אירן.

ועכשיו חזרנו וזה עלה עכשיו, בעיקר מצד המשפחה שלה, וזה מאוד הפחיד אותי ואז גם אותה.

אני מאמינה שהיא תצליח לשדר את זה למשפחה שלה.

המלצה שאני מכירה היא לצאת תקופה, ולתת למשפחות של שניכם להכיר אתכם. שלא יחששו המילה 'דיכאון' אלא יכירו את האדם שמאחוריו.

נשמע שמצבך מצוין, אבל הדברים די טריים.

ממליצה גם לתת לבחורה תכנית גיבוי, למי היא פונה כשרואה שאתה לא בטוב, בהסכמתך כמובן.

תצליחו!!

לק"י

האמת שקשה לי לייעץ בנושא הזה.

אני רק חושבת שהיא לא חייבת לשתף את כל בני המשפחה שלה. אולי מישהו אחד ספציפי שיידע לכוון אותה.

ובנוסף אם אתה מטפל בעצמך, מאוזן, עובד/ לומד/ עושה משהו עם עצמך, זה מצב פחות מרתיע.

כן צריך לדעת, שלפעמים יש עליות וירידות במצב. אבל גם אדם שבריא לחלוטין לפני החתונה, עלול לחלות פתאום.

כשהתחתנו הוא היה ממש בתחילת שנת אבל, וחלק ממנה הוא היה בסוג של דיכאון

אני לא חושבת שאתה לא ראוי אני חושבת שכמו בכל נישואין צריך להכיר את הפלוסים והמינןסים של הבן זוג ולדעת שלפעמים היא תצטרך להתמודד עם ההשלכות של זה.

ושיהיה לשניכם נכונות לעבודה אישית וזוגית.

כן, הוא לא סבל מדיכאון כשהכרנו.

היא יודעת מראש חלק משמעותי מהמגבלות שלך, ויודעת שאתה מספיק אמיץ וחכם בשביל לטפל בזה.

לא כל אשה זוכה לדעת על זה מראש (וכמובן נכון גם בהיפוך המינים)

סה משהו זצריך לבחור.

אם סה רק המשפחה שלה מהססת , זה אולי פחות גרוע..

אבל עדיין יכולה להיות לזה השפעה עליכם.

לצערי המושג הזה דיכאון הוא שקוף ולא מספיק במודעות

בהצלחה.