בוקר

קמה בקושי מהמיטה

וגוררת את עצמי לסידורים הרגילים

צחצוח שיניים, לעשות צמה, 

החלפת בגדים, פירוק צמה,

 לשים מגפים, לעשות קוקו בלוף,

 לשים צעיף, להוריד את הגומיה וללכת בפזור.

אני שומעת את אמא צועקת לי למהר ורוטנת לעצמי

יוצאת מהחדר

חוזרת לקחת את התיק

מחכה לאמא 7 דקות (!)

ויוצאת יחד איתה

10 דקות עמוסות פקקים ואנחנו שם

היא מחייכת אלי

אני זורקת בדיחה

יוצאת מהאוטו

בכיס אני מרגישה את הפלאפון עם הודעה חדשה

עונה טקסט שנון

ונכנסת

אחת המורות מחייכת אלי

אני מתאמצת לחייך בחזרה

אחרי שהיא מכניסה אותי לכיתה

אני מרשה למבט האטום לעטוף אותי

ערמה של תשבצים מונחת על השולחן

ואני לוקחת אחד באדישות

מסביבי ילדים מתווכחים

לא ברור על מה

אבל כנראה זה דבילי

כי המשפט הבא שאני שומעת

בטון כאילו מרגיע הוא

"אל תדאגי

הם לא משוגעים

רק בגהה"

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול