כמה דברים פשוטים שאני מקווה לזכור בעוד עשרים שנה:
# כשהטלפון מצלצל, ושומעים מהעבר השני קול פשושי מתוק אומר "סבתא?..." לא כדאי מרוב התרגשות ושמחה להעמיס עליו שאלות. נכד מתקשר לרוב כשיש לו משהו שהוא רוצה להגיד. אחרי ה"שלום" השמח, אם יבואו כמה רגעים של שתיקה, הוא יצליח להעלות ולנסח את מה שהוא רצה להגיד או לשאול. זה לא פשוט לזכור כי כשמבוגר מתקשר זה שונה. למבוגר לרוב זה יעזור אם נדובב אותו קלות, נעודד אותו לדבר בעזרת שאלות כגון "מה שלומכם שם". מבחינת ילד - זה פשוט שני אתגרים. במקום רק להעלות ולנסח את מה שהוא רצה, הוא צריך עכשיו גם למצוא את המענה הנכון למה ששאלנו ורק אז לעבור לעניין שלו... עדיף לשתוק ולחכות לו בסבלנות שיגבש את המסר.
# כששולחים מכתב לנכד והוא לא עונה, זה לא אומר שהוא לא קיבל, קרא (או הקריאו לו), נהנה, שמח... זה רק אומר שבגיל שלו עוד קשה לתרגם את כל אלה לשיחת תודה נרגשת, וההורים לא רוצים ללחוץ עליו יותר מדי, כדי שלא להפוך את הקשר נכד-סבתא מקשר כיפי למטלה כפויה.
# כשההורים מספרים בהתרגשות שאתמול הנכד הצליח לספור לבד עד עשר או כל הישג אחר - למרות ההתרגשות והשמחה בשמחתם, לא מומלץ בתגובה לפנות אליו ולשאול "נו, מה בא אחרי שבע?" זה שהוא הצליח בפעם הראשונה לספור, זה עוד לא אומר שהוא בשלב כזה של שליטה שהוא יוכל לשלוף מהזיכרון ברגע שמתקילים אותו. כלומר, אם הוא היה בשלב כזה אז ההורים לא היו מתרגשים מעצם העובדה שהוא עשה את זה! כשזה לימוד טרי אז השאלות רק מלחיצות אותו ומסיגות אותו לאחור. עדיף לשמוח בשמחתם כאילו שמעת את זה יחד איתם וזהו.
# אם תמיד הילד הגיע עם נעליים נעולות כהלכה, והיום פתאום הן הפוכות, זה לא אומר שאמא שלו פתאום התעוורה - זה אומר שהוא גדל והוא כבר נועל לעצמו לבד! זו סיבה לשמוח! אין טעם להעיר לאמא שהן הפוכות, מן הסתם היא מסוגלת לראות את זה לבד, והיא בחרה לא להעיר לו כדי לא להרוס לו את השמחה שהוא הצליח לבד.
(כל הנ"ל חלילה לא בביקורת ולא בכפיות טובה. אני חושבת שקשה לזכור דברים כאלה אחרי כמה שנים טובות שאין ילדים קטנים בבית. אני מקווה איכשהו להצליח לזכור. אולי זה שכתבתי יעזור.)
)