כשאדם היה בודד בפעם השנייה, עמד הוא נבוך אל מול א-לוהיו. זוג עיניו צופיות אל השמיים המרוחקים, מעטה דק של דמעות עליהן. וליבו ממאן להתמלא.
ריח חדש היה בצמחים, קול אישה הצטלצל מביניהם. טללי בוקר העולם עוד לטפו עלעלים רכים, והעולם, כתינוק היונק מדדי אימו, עוד ינק ממקורות התוהו החמימים, הנושנים.

והאדם, אדם חש בבדידותו השנייה, מפעפעת בין חדרי ליבו, ובין האדמה התחוחה בה שקעו רגליו.

אל מול כל המלא הזה, עמוס צבעים וריחות חדשים שזה עתה נולדו וחגגו זאת בכל לבבם, ובכל נפשם, ובכל מאודם, עמד אדם.
והריק שבחזהו שאג, לועג לא-ל ולבנייתו המלאה, מוחק את האדם ואת שלל שמותיו בם קרא לכל הסובב אותו.
בם קרא לכל, פרט לו עצמו.

ביום ההוא, ברגע ההוא, בו חש אדם את בדידותו השנייה - נתן לו הא-ל את הניגון הראשון.

וידע האדם את הניגון, וידע האדם את אדם, וילבש מחלצות רוחו - וינגן.