ולברוח זה בכלל לא כיף. חם נורא ואת כל הזמן מפחדת שמישהו יראה אותך. אבל קניתי שני עפרונות בארבעים שקל! אחד כחול ואחד ירוק. והגעתי כבר לחצי של קורליין. ואכלתי אוכל טעים.
ו.. ו.. שלושה כרכים של שירים של לאה גולדברג המאה חמשים 
אני אוהבת את לאה גולדברג ואין לי כסף.
ויש לי רשימה ענקית של ספרים שאני רוצה וצריכה לקרוא. הגיע הזמן למצוא עבודה\ספריה טובה.
כואב לי הראש נורא ואני חיוורת ויש לי טעם מגעיל בפה. אני אוהבת להיות חולה, אבל לא ככה.
אני לא יכולה שיהיה לי כסף או כרטיס אשראי ביד. אסור. אני יכולה לבזבז כסף של מדינה שלמה. אה, לא, למדינה אין כסף
הם קצת צחיקים אפילו 
במיוחד הוא. טוב, את זה כולם יודעים.
|מאוהב|
וראיתי את פרקים תשע ועשר ואחת עשרה ושתים עשרה של גות'האאאם!! לא רק שברברה עזבה ובגדה ונהייתה מגעילה ובסוף כולם עוזבים אותה והיא נשארת לבד ובוכה (ולא שאני מאחלת למישו את זה), גם ג'ים עשה את הצד הנפלא הזה וזה היה יפה כל כך!
אבל אני אוהבת יותר את הארווי וקאט ופיש מוני. ולייזה מתה |מיבב| דון פאלקון מרושע! מרושע! דון קארמיין פאלקון. "אנד דון פאלקון איס דה בוס. דאנ" לא יכולה איתה. ופיש מוני כמעט בכתה מספיק עמים. הרביצו ללזלו, הרגו את לייזה. מה עוד? לא מגיע לה. ותכף גם היא הולכת למות. שלפחות לא יהרגו את בוץ'! ושרה אסן מזכירה לי את דודה שלי. ואד ניגמה מסכן הם ממש מגעילים אליו ונכון שהוא נודניק אבל הוא מציל אותם מלא. והקטע של ההוא עם החשמל היה מגניב. איך שהכניסו אותו לארקהאם בסוף.
טוב, די גות'האם.
סיימתי את איש ושמו אובה. בכיתי וצחקתי וצרחתי והרבצתי לעצמי ונשכתי אותי ואת הספר ונהנתי כל כך לקרוא אותו. אובה הוא פשוט מותק של בנאדם. האישה ההרה? המגודל? בת השלוש ובת השש? זה חונק מצחוק! מגף החורף
ואני כבר באמצע של ספר הדקדוק הפנימי ושל קורליין, ואצטרך לחזור לצומת כדי לסיים אותו.
הלוואי והייתי יודעת לצייר. יש כל כך הרבה דברים שאני פשוט חייבת לצייר ולא יכולה
לא הייתי באולפנא הרבה זמן. כלומר, פיזית כן. אבל רק במיטה או בחדר, במקרים הכי קיצוניים במזולה. אבל כמה זמן לא הייתי עם הכיתה שלי. ושיעור אנגלית?משו כמו חודשיים. לוג שלם לא עשיתי. אבל ציפי אמרה שבסדר ושאמשיך ככה. רק לתיאטרון, שתכף ייפתח, אני כן אלך. טוב, מורה חמודה והולכים להצגות ואני אוהבת להציג ויש מלא תלבושות יפות. בכל זאת, במה. תאורה. תפאורה. טקסט. תיאטרון. זה אני. אתם יודעים שהייתי תפקיד ראשי בהצגה של סוף כיתה ו' והקהל ממש צחק ממני? וניגשו אליי בסוף להגיד לי כל הבוד |מוחה דמעה| איפה זה היום, כשלבנות היפות נותנים תפקידים ראשיים ולכל השאר ניצבים? טוב, ניצבים זו מלאכת אומנות משל עצמה. אני תופסת את עצמי רואה שכונה ומסתכלת רק על הניצבים.
כן, ראיתי שכונה. פרקים אחד עד חמש. מה אני אעשה? אני חייבת להבין ממה השכבה שלי הזתגעה. וכן, זה ישראל בטירוף. וכן, הקטע של הגול היה שופך מצחוק מרוב טמטום. וכן, זה קלישאתי וצפוי. אבל מה אני אעשה? אני אוהבת את רחלי ואגם. כן, את אגם. את ההכי מגעילה. אבל אני יודעת שהיא לא. היא מתלבשת ומתאפרת יפה. רק השיער שלה... ואיתן |נאנח| טוב, זה לא לפה.
וראיתי את זה וזה היה כל כך... ברור לי שאני אראה את זה שוב פעם.
ואני רוצה לכתוב שוב כמו הפעם הקודמת שכתבתי, וזה לא נשפך. ושירים וקטעים צריכים להישפך אבל לא, יש חומה שסוגרת הכל בפנים. איך שוברים חומות?
מצאתי את האוזניות! בכיס של החצאית! ועכשו כמעט קרעתי אותן והן ניצלו בנס.
איפה היא? |תוהה|
ומעניין אם מישו שרד עד לכאן.
יש לי מין יכולת נדירה כזאת לשעמם אנשים.
ושירתי, אנחנו חייבות את הצניחה חופשית הזאת! בצד שלך יהיה מזרון למטה ובצד שלי לא. למרות שאני חייבת לציין שמצוק לים המלח זה יותר מגניב אבל אם לא ים המלח אז לא ים המלח.
ואיך ילדה אחת קטנה יכולה לגרום כל כך הרבה כאב? וכל כך לפגוע?
סקייפול
ואולי באמת פיזיקה זה מעניין. אולי.
אחותי הקטנה היא פשוט מותק!!! כל אחד צריך דובשנית כזאת בבית להינמס ממנה.
ועכשיו אני צריכה לקום ולפנות את המחשב. אז כל מי שקרא עד לכאן- יישר כוח חיילך לאורייתא.
ערב טוב אנשים ואנשות.
חחח