אשמח אם תגדירי ותחדדי יותר את השאלות..

אולי מהות זה התוכן הפנימי של הדבר, המגמה והתכלית שלו.

את המהות אפשר בד"כ לגלות ע"פ שם הדבר, אך לא תמיד קל להבין את המהות על פי השם. לפעמים חז"ל מגלים לנו, כמו למשל "מפני מה נקרא שמה חסידה? מפני שעושה חסד עם חברותיה" (חולין סג. יש שם עוד דוגמאות)ולפעמים המהות כ"כ גבוהה ועליונה עד שצריך להסתיר אותה במשל, באגדה הנראית במבט ראשון תמימה אך בעומק העניין האגדה מביעה רעיון מהותי ועמוק.

בשביל לעמוד על מהויות, נצרכים ספרים היונקים מתורת הפנימיות המגלה לנו את נשמת המציאות, את התוכן הפנימי של כל דבר ודבר. הרב קוק והמהר"ל עושים זאת הרבה.. מי שרגיל בספרים שלהם רואה הרבה פעמים שהמהר"ל למשל מסביר מה המהות של הרבה מספרים. (למשל המספר שבע, מבטא את הקדושה שבטבע. שמיטה, שבת, וכו')

בעומק העניין גם הגדר שאת רואה, מבטאת רעיון אלוקי, המגולם ומובע בגדר. גם האריה והצפרדע, והדקל, והשמים, והעמים. מה שנראה בעינינו, הצד החיצוני, חוצץ בין המהות לביננו. כמו כל גילוי, שמעבר למה שהוא מגלה הוא גם מסתיר. (השורש של המילה גלל משמש גם במשמעות של להסתיר, מלשון גולל. וגם במשמעות של לגלות.)

אדם הראשון קרא לכל בעלי החיים בשמותם, וזו היתה גדלותו, שידע את המהות של כל דבר ודבר ועל פיה קרא בשם. זו היתה גם חכמת שלמה שידע את שיחות בעלי החיים והעצים. 

קיום כל הברואים עומד על תנאי, לבריאה (לאדם בפרט) נמסר לתקף את קיומה שלה. זוהי המשמעות הטהורה של אמונה.

"וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי."

רש"י: "הוסיף ה' בששי בגמר מעשה בראשית, לומר שהתנה עמהם: ע"מ שיקבלו עליהם ישראל חמשה חומשי תורה.

דבר אחר: "יוֹם הַשִּׁשִּׁי" - כלם תלוים ועומדים עד יוֹם הַשִּׁשִּׁי, הוא ששי בסיון (ס"א שביום ו' בסיון שקבלו ישראל התורה נתחזקו כל יצירת בראשית, ונחשב כאילו נברא העולם עתה וזהו יוֹם הַשִּׁשִּׁי בה"א שאותו יום ו' בסיון) המוכן למתן תורה."

ובמדרש תנחומא: "ואם לאו, אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו"

למעשה משמעות הקיום של הנבראים היא מה שהקב"ה מקיים אותם ברצונו, כלומר תלותם בו. לברואים נמסר לתקף את קיומם על ידי ההכרה בתלות הזאת. ועיינו בנתיב יראת ה' למהר"ל, שמי שאין בו יראת ה' (הכרה בתלותו בה' כבוראו ועילתו) כאילו אינו קיים, - וכן הקב"ה הוא המשפיע לעולם את הקיום החיובי, וההכרה באי-הקיום של הנברא בפני עצמו, שדווקא היא המתקפת את הקיום האמיתי הראוי לו ומושפע לו ע"י הקב"ה, היא זאת שנמסרה לנברא עצמו. ולכן "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".

זאת גם חשיבותן של ברכות הנהנין - שהרי עד שלא ברכנו הרי כל הנבראים כאינם קיימים, כאינם ברשותנו, ואנחנו גוזלים מרשות גבוה ח"ו, ועל ידי ההכרה במציאות המשפיע את כולם הרי המושפעים ישנם ויש לנו רשות להנות מהם.

לגבי אמונה, המשפט הידוע של הראי"ה קוק הוא "האמונה אינה לא שכל ולא רגש, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה, שצריך להדריך אותה בתכונתה." (ומומלץ לקרוא את כל המאמר כאן.) הדבר הראשון שצריך לשים לב אליו בניתוח המשפט הוא האוקסימורון "גילוי עצמי". בדרך כלל מדברים על 'עצם' ועל 'גילויים' שלו; כאן משמעות 'גילוי עצמי' היא שבסיס קיום העצם בעצמו הוא גילוי, שנמסר לעצם עצמו לגלות ולהביא לידי מציאות ('לתקף' כנ"ל). האמונה היא עצם הקיום, או ההכרה הפנימית בעצם הקיום, שהיא בעצמה המתקפת אותו. "היותר יסודי" - כוח הגילוי העצמי הזה הוא הבסיסי ביותר בנשמה, והנשמה נוטה אליו ביותר.

ורק אחרי כל אלו, אכן אנחנו מצווים, לפעול באופן המעשי הנכון והראוי.

*

סליחה על סגנון הכתיבה המרחף, לא הצלחתי לכתוב אחרת. אשמח להסביר דברים לא ברורים אם תשאלו באופן מכוון.

ברכה והצלחה!

מהות הדומם והצומח - חלק מהעולם שהקב"ה ברא, מה המהות שלהם? שם הוא מהות הדבר, לכל דבר יש מהות שונה
ממנה אפשר וצריך ללמוד. לכל בע"ח חש מהות מסויימת ולכל צמח מהות אחרת. לבע"ח ככלל יש מהות אחרת מהמהות של
הצמחים ככלל.

מה אני רואה כשיש מולי אדם שמח - אם נניח שזו שמחה אמיתית- אדם שחיסרון מסויים התמלא לו. התמלאות החיסרון הרי היא
שמחה, כי השמחה היא "במעונו" של ה' ית', וה' ית' הוא השלם בכל השלמויות, לכן שמחה אמיתית יכולה לבוא רק מתוך שלמות.

המהות שמולי גדר או מתכת - לא ברור לי מה הכוונה, אבל השאלה היא על היחס בין חומר(חומר) לשימוש(גדר), המהות היא 
השימוש שניתן לחומר, בין אם זה שימוש האדם בחומר, ובין אם זה הקב"ה שמשתמש בחומר- האדם הוא לא הגוף החומרי,
הגוף החומרי האנושי לא שונה בהרבה מכל חומר אחר, הוא מורכב מאותם חלקיקים יסודיים זהים, אפילו מאותם יסודות של
כלל היצורים החיים על פני האדמה. השוני המהותי הוא הייעוד אותו קיבל החומר הזה- ועל פי הייעוד הזה הוא הורכב ונברא.
כך כל דבר בעולם הוא קודם כל הדבר שלשמו הוא מיועד ורק אח"כ החומר ממנו הוא נוצר. או בניסוח אחר - הקשר בין
שולחן מתכת לשולחן קרטון גדול מהקשר בין שולחן מתכת לסכין, כי השולחן הוא המהות, הוא עצם הדבר והמתכת היא מקרית,
היא לא משנה את העצם עצמו.

האם יש אמת בלהיות הולכת - אם זו המהות שלך אז כן. אם נועדת להיות הולכת, אז זו האמת. האדם הוא הולך, זה כוחו,
יש לו שתי רגליים ולא רגל אחת כפי שיש למלאכים כי הייעוד שלו הוא הליכה. התקדמות. לכן נאמר "נתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" - לאדם המהלך יש יכולת להגיע ולהלך גם בין העומדים, המלאכים, אדם שיעצור מלכת ימות, הוא יכסה את
האמת שלו ולכן יהיה חלק מהמוות ולא מהחיים.

הלכה משמעותה מהי - החקירה וההתבטאות של הופעת רצון ה' בעולם באופן היותר נכון וגדול.
עומק קיומו של הקיום הוא ההבנה שאין קיום לדבר מלבדו ית' ועם זאת ברצונו הוא מקיים את הכל
מספיק מעמיק?

חיים, אמת, אינסוף-
"כי עץ חיים היא למחזיקים בה" - אין חיים אלא תורה.
"תורת אמת נתן לנו" - אין אמת אלא תורה.

"אינסוף" הוא ביטוי שמשתייך ל"שכלי" או ה"נבדל" בשפה של המהר"ל.
שכלי בשפת המהר"ל הוא כל דבר שאינו מגושם(מבחינת גשמיות) גם בו יש מדרגות, שכלים מסויימים הם גוף לעומת שכל גבוה
יותר, בפנימיות זה מכונה לבושין דמלכא, אברים דמלכא - אלו מדרגות של ירידה והשתלשלות, כמובן שמבחינתנו מלאכים הם
שכליים, אך מבחינת רבש"ע הם גוף. אינסוף אמיתי שייך רק בו ית' ואחד השמות שאנו מתייחסים אליו הוא האינסוף ברוך הוא,
שזה מתייחס להופעה הרחוקה ביותר שלו. שאפילו היא כאמור, מצד שהיא הופעה, רק לבוש, ורק הבזקו של ניצוץ בודד.
לכן הכל אינסופי, כי הכול לבוש, הכל חי מכוחו ית' - והדבקות בו היא חיים.
אם כן- חיים הם דבקות בה' ית', וכך ענינו על המושג "אין חיים אלא תורה" - תורה היא הדבקות העליונה ביותר ברבש"ע, וע"י
לימוד תורה אדם דבק בה' יתברך(שוב מהר"ל) ותורה לשמה היא תורה לשם דבקות.
אם כן חיים - הם דבקות בה' ע"י דבקות בתורה, דבקות של הכוח ה"שכלי" מתבטא במחשבה של תורה, ודבקות בגוף ע"י קיום

המצוות(ע"י קיום המצוות אדם מדבק גם את גופו בתורה, מהר"ל נתיב התורה שם,שם).
מש"ל - אין חיים אלא תורה.

אין אמת אלא תורה- התורה היא תורת אמת, חותמו של ה' ית'. האמת היא כאשר אנו חושפים שהעולם(מלשון העלם) הוא בעצם
מעלים מעיננו את העובדה שהכל מאיתו ית'. כל תנועה, כל הרגש, כל דחף, כל נשימה, כל המערכות המתפקדות מסביבנו
ובתוכנו, כל מה שהומצא ויומצא- הכל ממנו. התורה מגלה לנו איך כל דבר נעשה על פי רצונו "אין אדם זוקף אצבע בלי שמכריזים
על כך מלמעלה", זו ה"אמת" איך פועלים יותר אמת בעולם, מפסיקים להתייחס אליו כאילו הוא עומד בפני עצמו, לומדים להסתכל
עליו כפי שהוא, זוכרים ופועלים מתוך התחושה וההבנה הפנימית הזו- הכל מאיתו ית'. אין עוד מלבדו. פורים מלמד את הנקודה
הזו- כל המגילה מתרחשת כביכול ללא התערבות אלוקית, הכל צירופי מקרים, תוכניות ותכסיסים, אבל זו הבמה, מאחורי הקלעים
יש במאי, וזה אחד העיקרים של פורים, זו אחת הסיבות בגללן יש להשתכר בפורים עד-דלא-ידע, לשחרר לגמרי את השכל,
ולתת לרבש"ע לנהל אותנו לגמרי, לוותר על השליטה המדומה(שפת אמת לפורים). 

עד כמה אפשרי לפעול אמת בתוך השקר- כמה שמצליחים לנקות את השקר מהעיינים שלנו- כי אז מתגלה שהשקר הגדול ביותר
הוא קיומו של השקר.

האינסוף שבסוף הוא סופי כשם שהסופי הוא אינסופי מצד התחברותו לאינסוף.
וההסבר- 
האינסוף שבסוף הוא סופי - ה"שכל" שנמצא בתוך הגוף, המכונה נשמה, הוא סופי באותו החלק ששייך לחיבור לגוף הסופי,
אך גם הגוף הסופי, אם נבחר לחבר אותו לצד השכלי של האדם, זוכה להדבק באינסופיות, "יעקב אבינו לא מת", גופתו של 
רבי אלעזר בן רשב"י לא נרקבה וכו'...

וזה לא אומר שאתה תהיה בלחץ על הטרקלין, זה פשוט כדי לדעת ללכת נכון.

כך גם פה, כדי לדעת לחיות נכון ולהתקדם נכון, אתה צריך להיות קשור לדבר מסוים קבוע, שאין בו התקדמות. ("והיתה מנוחתו כבוד", כנראה שגם לנוח זה טוב לפעמים.)

ואגב, דוקא המילה תשובה היא בשרשה קשורה גם לישיבה ולשבת, שמראים על עצירה ולא על התקדמות, וזה מפני שהתשובה מתקדמת אל הנקודה שבה תוכל לשבת, ואם אתה לא מתיחס לנקודת השביתה ומתרכז בה, אין אפשרות של התקדמות באמת.

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!

לספור את העומר 49 יום