אז אמרו לי
שכשדלת נסגרת חלון נפתח
ושתמיד יש תקווה
אבל כשנתקעתי בצרה הזאת
הבנתי שאני שמנה מכדי לעבור בחלון
וגם אם אצליח להידחס שם
יש לי פחד גבהים
אז כשהדלת סגורה והחלון פתוח אך לא רלוונטי לי
החלטתי להישאר בחדר
כלומר בצרה
ניסו לגרום לי לצאת
עודדו אותי מבחוץ
הבטיחו לי
הבטחות שאי אפשר לסרב להם לטענתם
אני שברתי את הסטיסטיקה
וסירבתי
בשלב מסויים אפילו פתחו לי את הדלת
מוותרים על אתגר החלון
פשוט מניחים לי לצאת
אבל כשנזכרתי במה שהיה לפני שנכנסתי נחרדתי
הרי יש סיבה שנכנסתי לכלא הקטן שלי
היה מפחיד בחוץ
כלא גוזל את החירות שואב את החיים המוכרים
מלווה אותך למסדרון מפחיד
שבהמשך הופך לבית
אז הדלת פתוחה
החלון פתוח
כולם מעודדים
ונחשו מי מסתתרת מתחת לשולחן?
אני כמובן
היה רע בחוץ אני ממלמלת לעצמי
בגלל זה אני פה
ושוב יהיה רע
ואחזור לכאן
בשביל מה לי לצאת ולהכאיב לעצמי שוב?
בעודי שקועה בפחדים אני מרגישה יד על הגב שלי
היא קרה אבל יש בה רוך
אני מצטמררת מהמגע ומסתובבת לראות מי נכנס לחדר הפרטי שלי
אני רואה אותה עם שיער הדוק
היא מחייכת חיוך חסר רגש
ואני לא מצליחה להחליט אם אני סומכת עליה
לפני שאני מספיקה להגיד מילה
ובלי שהיא שואלת אותי לדעתי
היא מרימה אותי באלימות מסויימת שכמעט בלתי מורגשת לצופה מהצד
ומוציאה אותי מהבית הקטן שלי
הדלת נסגרת מאחוריה
ואני מפוחדת נצמדת לדלת
בהתחלה אני לא מוכנה לזוז
בהמשך במין צעד מתריס אני מחליטה לשכוח מהבית
מהכל
אני משליכה כל סממן
כל זיכרון נגנז
אבל כשאני מגיעה אליו
והוא מסתכל עלי בעיניו העמוקות
ברור לי שהוא נשאר
הוא בית
אבל הוא שלי
אני מכניסה אותו לכיס
ומתחילה ללכת בחיפוש אחרי הבית החדש שלי
זה שלא יהיו לו סוהרים.
