עבר עריכה על ידי מקיין בתאריך ט"ז בשבט תשע"ה 18:46
עבר עריכה על ידי מקיין בתאריך ט"ז בשבט תשע"ה 17:45
ֱֱֱֱ
"כתוצאה מהרמיסה שעבר בתור ילד
הביטחון העצמי שלו מעורער, וקשה לו מאוד בקטע החברתי
קשה לו לשמוח, קשה לו להיות משוחרר וקשה לו מאוד להיות אמפטי
מבחינה חינוכית - קשה לו מאוד להיות סמכותי ואסרטיבי בלי להתקיף"
סליחה מראש על היומרה לפסיכולוגיה מקלדתית..
סביר מאד להניח שמה שאכתוב הוא לא נכון.
4. האם הוא יכול להגיד "אני אוהב אתכם" בספונטניות? זה נשמע טבעי?
5. בהלוויות ובחופות הוא בענייינים? הוא מרוחק? קר?
6. האם הוא נהנה לשמוע אתכם שרים? מדברים? דעות שלכם?
לראות יצירות של הילדים? לא כי "צריך" אלא כי יש לו עניין. בשבתות,לא כשהוא עייף וכו'.
7. האם יש לו חוש הומור? האם יש לו יכולת לראות את הצד השני של המטבע של הסיטואציה?
8. הוא נהנה ממוזיקה? האם יש לו פעילות לא מחשבתית שהוא מקדיש לה זמן?
9. האם הוא מגיב בתוקפנות למשהו שמרגיש שמאיים עליו כשבעצם אדם אחר לא היה רואה בזה איום? יש לו שכמות תפוסות? הוא כפוף קצת? נשימות לא עמוקות? כתפיים לא פתוחות? גבות מכווצות?
10. האם הוא נהנה מאוכל? אוכל לאט? יש הרגשה שהוא נמצא במלחמה?
11. האם הוא מתנהג ברובוטיות? חוסר ספונטניות? מדבר דיבור טכני ?
זה מחמיר בציבור? במצבים קרובים יותר עם חברים ומשפחה?
12. האם כיף כשהוא מסתכל עליכם? כשהוא נכנס לחדר יש אנרגיה טובה?(לא כשהוא כועס עייף..)
13. צוחק מסטנד אפ? מסרטונים מצחיקים?
14. הוא נותן אמון? חושד בלקוחות מראש? הוא מעדיף לשבת עם הגב לקיר?
16. כשהוא מתווכח : או שהוא מחסל את השני או שהוא לארג' ואנדר דוג מראש?
יתכן (ויתכן מאד מאד שלא) שהוא עם עודף שכל וחוסר ברגש. אצל כל אדם נקודת האיזון משתנה לפי האופי אבל כל עוד אין הגעה לנקודת שיווי המשקל האישית - אין שלום בין החלקים. יש חסימה. וכתוצאה מזה אין אמפטיה וכו'
התיאור שלך מאיר צדדים שונים של אותה בעיה: מעט מדי רגש ועודף שכל.
היכולת להיות ספונטני, אינטואטיבי היא תוצאה של שהשכל מאיר את הרגש - ואז יוצא דיבור ספונטני.
כשהשכל והרגש מופרדים אז או שרק השכל עובד ואז התגובה תהיה "התקפה" כמו שכתבת בשורה 4 או כשרק הרגש עובד ואז "חוסר סמכותיות"אדישות ,המנעות, אפטיות(רגש לבד. במינון נמוך) זה יכול להיות גם היסטריה, לחץ,חרדה (רגש לבד. מינון גבוה).
או למשל קשר עין : מבטים קשים, מחסלים (שכל) או אי יצירת קשר עין (רגש. מצב אינטימי מדי בשבילו - לא יכול)
או קושי באמפטיה שהזכרת זה יכול להיות סימפטום של חוסר יכולת להרגיש את האחר כי אין לו יכולת להרגיש את עצמו
( שוב,זה מרחיק לכת וכו' .הכל בפרופורציות)
מניח שפסיכולוגים יעבדו על תיקון התנהגות בסגנון "תהיה יותר עם הילדים תקדיש לכל אחד 7 דקות אישיות". כשאתה מרגיש שאתה מבקר צא החוצה להתאוורר" או הוריך היו קשים וכו' זה נכון, אבל אין מה לעשות עם זה. זה המצב.
צריך לבדוק האם זה יהיה טיפול שורש.
אולי דמיון מודרך ודומיו - כל מה שהוא לא דרך השכל - יהיה יותר אפקטיבי.
כיוון למחשבה:
אולי אולי הכיוון הוא ללמוד את עניין פיתוח הרגש. אני מניח שזה תהליך של שנים רבות.
כיוונים: הקדשת 10 דקות ביום לעבודה עם החושים,גוף: למשל ריקוד. להריח אדמה. לראות ציור. ללטף אדם,חיה. יוגה.
היפגשות עם מצב אינטימי שבו הוא מרגיש לא נוח (להחזיק ידיים ולהסתכל מלב אל לב לתוך העיניים). למצוא סגנון מוזיקה שמדבר אליו ולנסות להקשיב בריכוז ואח"כ לנסות לפתח יחס פנימי ואח"כ לנסות לבכות או לשמוח. לחשוב על הילדים ולנסות להרגיש אותם כשהוא נוסע ברכב. להגיד תהילים דגש לתחושה שעולה מהמילים. להתפלל. להיות/להסתכל ליד מישהו שמתפלל מעומק הלב. אין הכוונה לרוחניק/חסיד/רגשן. להיות רגיש. לא רכרוכי.
(הרי דיבור על רגשות הוא לא רגש.) לקנות ספר בדיחות. צחוק יזום במשך דקה כל יום.
לזהות את החוסר. אח"כ לזהות כשהשכל מנסה לתפוס את המקום של הרגש. ללכת בתוך הערוץ נחל היבש. לפתח קודם מודעות רגשית לחוסר (לא לתאר במילים את החוסר ברגש). לזהות את היובש. להפגש איתו למרות הקושי. לנסות להזרים תחושות ולא מחשבות. ולהזרים מים עד למצב של ראפטינג מהנה - חיים ספונטניים עם עליות וירידות גמישות. לא נסיעה עם גלגלים מרובעים מעץ על חצץ. כשהסכין של השכל תתרכך עם הכדור גומי של הרגש תצא הספונטניות.
אגב, יתכן וזה מה שחוסם את הפרנסה. (זה כנראה נשמע מיסטי. )
הוא בעצם נמצא בכלוב זכוכית שבנה לעצמו כדי לא להפגע יותר. כי הם בעצם די חיסלו אותו.
אז שום דבר לא נכנס.
סביר להניח שכל הנ"ל נכון חלקית ביותר. או כלל לא.
וגם אם זה נכון יתכן שרק מטפל יוכל להביא אותו לנקודת הזינוק.
