אבל אני לא יכולה להפריד אותה מפנים אחרים בהורות שלי שהשתנו בשנים שעברו מאז שתימ"לתי.
למשל, ככל שהתקדמתי בהורות אימצתי לי יותר גישות 'זורמות', ונהייתי פחות ופחות מוטרדת מכל מיני 'צריך'ים, היום אין לי בעיה לפתור כל בעיה בהנקה, כל עוד התינוק מגיב לזה טוב. זה מקל על החיים שלי מאוד מאוד, וזה קשור קשר הדוק לזה שאני מניקה. אם עדיין הייתי מתמ"לת, לא הייתי מתחילה להכין בקבוקים על ימין ועל שמאל, כולל לשפוך חצי מהם אם הצעתי לתינוק והסתבר שזה לא מה שינחם אותו כרגע.
גם בלילות בתינוקות הראשונים היו לי כללים מאוד נוקשים, והיום אני בכיף יכולה להעביר חצי לילה במיטה אחת עם התינוק, וכשהוא מתעורר להניק כמעט מתוך שינה - וככה ההנקה בלילה הרבה הרבה יותר קלה לי ממה שהיה לי פעם לקום בלילה להכין בקבוק.
אז הנוחות היא בגלל ההנקה ובגלל האמונות שלי שהשתנו עם השנים, ואני לא יכלה להפריד.
עוד דבר שאני לא יכולה להפריד או להתעלם ממנו הוא שעם המעבר לתמ"ל הייתי עצובה, מתוסכלת, מוצפת ברגשות קשים שאני לא מצליחה לעשות את מה שאני בנויה לעשות, אמורה לעשות, רוצה כל כך לעשות... קשה להרגיש נוחות כשחווים תחושות כאלה. אני זוכרת שחברה מניקה יקרה ניסתה לנחם אותי ואמרה שעדיף לתינוק שלי אמא רגועה ומתמ"לת מאמא מתוסכלת ומניקה. זו היתה פעם ראשונה ששמעתי את המשפט הזה, ואני זוכרת שפקחתי עיניים בתדהמה. הוא היה נשמע לי כל כך מוזר: הרי כשהקתי הייתי אמא רגועה ונינוחה, וכשאני מתמ"לת אני מתוסכלת וגם עובדת הרבה יותר קשה! (מבינה שלא כולן חוות את זה כך, כמובן. אני מספרת על החוויה שלי)
לגבי מגרש משחקים, זה קשה לי עם תינוק בכל מקרה. בין אם אני מניקה, מאכילה בבקבוק, טופחת לו על הגב, לוחצת על הבטן הכואבת, או כל טיפול אחר בתינוק - והבן הגדול קורא לי מהמגלשה, זה תמיד יהיה לא פשוט בשבילי. מנשא עוזר בחלק מהפעמים.
<בארץ הקודש - שבת קודש. בחו"ל - עדיין חול>
