לפעמים את נחשפת,
כמו איזה חיוך קטן שמבליח.
שמראה שיש משהו מעבר,
משהו שרק אני עוד רואה בך.
יודע שהוא תמיד קיים,
מתחבא לו אי שם.
מחכה לשעת אושר-כושר
שיוכל לפרוץ ולנצנץ מעל פני השטח.
אבל את מחביאה, תמיד רק מחביאה.
ושאני מנסה להתקרב
לגלות קצת ולחשוף מרזי סודותייך
את נסגרת.
כמו פרח לב הזהב
שהרגיש שנגעו בו,
דווקא אחרי סיום הפריחה הגדולה
שאורו נחשף במלוא זוהרו והודו
דווקא אז הוא נסגר.
אבל אני יודע,
אני רואה את האור שעוד בוקע
מבין החרכים.
שעוד נמצא שם,
קבור מתחת לאינסוף שכבות.
ואני מאמין בך,
גם שאת שכחת מהי אמונה.
אני פה,
למרות הכל
גם שאת שכחת
מהי אהבה.
והכתיבה שלך
הלב הזה כל פעם מחדש הוא נשבר