לפעמים את נחשפת,

כמו איזה חיוך קטן שמבליח.

שמראה שיש משהו מעבר,

משהו שרק אני עוד רואה בך.

יודע שהוא תמיד קיים,

מתחבא לו אי שם.

מחכה לשעת אושר-כושר

שיוכל לפרוץ ולנצנץ מעל פני השטח.

אבל את מחביאה, תמיד רק מחביאה.

ושאני מנסה להתקרב

לגלות קצת ולחשוף מרזי סודותייך

את נסגרת.

כמו פרח לב הזהב

שהרגיש שנגעו בו,

דווקא אחרי סיום הפריחה הגדולה

שאורו נחשף במלוא זוהרו והודו

דווקא אז הוא נסגר.

אבל אני יודע,

אני רואה את האור שעוד בוקע

מבין החרכים.

שעוד נמצא שם,

קבור מתחת לאינסוף שכבות.

ואני מאמין בך,

גם שאת שכחת מהי אמונה.

אני פה,

למרות הכל

גם שאת שכחת

מהי אהבה.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול