חשבתי שנותרתי לבד.
אחרי כל הכאב שסבלתי, אולי לבד זה טוב.
הרי הפחד הכי גדול שלי – של כולנו – הוא בסופו של דבר מאדם.
לא שד, לא נחש. אדם.
יהיה זה מחבל, שונא, חבר לכיתה, או אח, כל אדם שיכול להחליש אותי.
או שאולי, להחליש אותו.
מדהים כמה אהבה פוגעת.
אני הולך לי, מסתבר שתהום הנשייה כמוה כתהום פשוטה.
מעבר אחד, קיר אבן מצולק, שחור, מלא שנאה.
חד למגע. שורט. רק רוצה לדחות כל אדם מעליו.
למולו, קיר חמים, מרופד. נראה לא שייך כאן, במקום טבעי ופראי כל כך.
ובכל זאת, עומד איתן. מחבק.
אני ממשיך ללכת לאורכם. גבוהים עד השמים, שמים שתקועים באזור דמדומים שבין יום לערב, או שמא בוקר מוקדם.
תלוי לאן אני מפנה את מבטי.
הרצפה מתחתיי משמיעה קול גריסה מספק, בעוד אני מתקדם.
לאן אני הולך?
לא יודע.
תמיד עדיף להיות בתנועה.
אני מתקדם, ורואה איך הקירות הולכים וסוגרים עלי. אולי התקדמתי בכיוון הלא נכון.
אני מסתובב.
מוזר, הקירות היו רחוקים יותר אחד מהשני לפני רגע.
אני מתחיל לרוץ.
הקירות נסגרים מהר יותר.
אולי בעצם עדיף להישאר?
אני מתיישב, נשען על הקיר המזרחי.
הקירות ממשיכים לסגור עלי.
אני רץ, בכוחות אחרונים.
מרגיש איך צידי הימני נשרט, איך גם הקיר השמאלי סוגר.
זהו. אין דרך לחזור.
חבול,
תקוע,
מחכה.
אחרי זמן שנדמה כנצח אני שומע קול גריסה.
אני מנסה להסתכל, אבל מבטי קבוע, לחוץ בין הסלעים.
בסוף, הקול מגיע אלי.
כמה טוב שאתה כאן.
