אפשר לבקש עזרה קלה עם האחים הקטנים - כגון להביא טיטול, למלא בקבוק במים, לשחק איתם, לנדנד את העגלה...

בהחלט אפשר "לדרוש" מהם לסדר את חדרם, אך לא להתעקש יותר מדי, ולא לצפות לסדר מושלם.

לאחרונה לימדתי את בתי (בת 7) לקפל כביסה, ואני עושה לה "מבצע" - על כל שלושה בגדים (שלה) שהיא מקפלת היא מקבלת מדבקה, ובסוף פרס. בינתיים זה עוד לא כ"כ הולך, כי בד"כ אין לה חשק, ואני לא לוחצת עליה, אך אני בהחלט חושבת שזה אפשרי.

(וגם אני לא אוהבת את הגישה של החשש "לגזול לילדים את הילדות" בכך שמבקשים את עזרתם. חמותי בעד ה'שיטה' הזאת, ועד היום אני רואה איך הכול נופל עליה, וזה קשה לה. ב"ה, בעלי, לפחות, לא יצא מפונק...)

הם עוזרים בסדר כללי, כמו לסדר את הסלון מהמשחקים שלהם או של האחות הקטנה בערב.

לשים את הכלים שלהם בכיור בסיום הארוחה, בגדים שלהם בסלי כביסה,

לסדר את החדר שלהם, עם הגדרה ברורה למה מצפה ( לשים נעליים במגירה, משחקים לאסוף ולשים במדף, לפרוס את השמיכה על המיטה וכו')

כמובן גם בדברים קטנים של תביא לי טיטול, בקבוק וכו'

בשבתות הם אחראים לערוך שולחן.

לפעמים להוריד כביסה

ממש בימים האחרונים הגדול הציע לשטוף כלים והסכמתי, שטף ממש בהתלבות ואפילו טוב,

ככה שיום למחרת גם הקטן רצה וכל אחד תפקד על כיור אחר. וזו היתה ממש עזרה (למרות שכוס וצלחת נשברו,

לא הכל יצא מבריק, והרצפה קצת רטובה...) אבל זה הלימוד מאמינה שלאט לאט יהיה יותר טוב.... (:

"הכל סובב את האשכנזים". 

לשטוף חצר מרוצפת ע"י גריפת המים (אני שופכת את המים), סידור חפציהם כמובן, פינוי מהשולחן

בעיקרון הגדולים אחראים על הדברים שלהם לסדר ולהחזיר למקום.

הקטנים גם מחזירים אבל אני לא מצפה מהם שיזכרו ויעשו את זה לבד אלא בליווי שלי או אח גדול.

הקטנים שלי אוהבים לשטוף כלים ואני נותנת להם גם אם אח"כ אני צריכה לשטוף את שוב (כמובן בלי שהם רואים)

לכל אחד יש צלחת וכוס בצבע שלו לארוחת ערב ואחרי הארוחה כולם שוטפים.

הגדולים עוזרים לקטנים לפעמים להתלבש וגם אוהבים לקרוא להם סיפורים

כשאני תולה כביסה (בימות הקיץ) הם גם מורידים ביחד כולם (עושים תחרות למי הסל יותר מלא..)

אני לא רואה בעזרה בבית לקיחת הילדות אלא לימוד גדול ומשמעותי לחיים

הזמן שלי בבית מאוד מצומצם מאחר ואני גם עובדת וגם לומדת אז הרבה דברים אנחנו עושים ממש יחד כולם כמו: החלפת מצעים, עריכת שולחן, בישולים לשבת. בכל דבר כמעט יש משימות שאפשר להפריט ולהעביר. למשל: אפיית עוגה, הגדולים מכינים, אני בודקת להם ביצים ומכניסה לתנור  ואז הם ביחד מנקים את השולחן ומכינים קצפת לקישוט, הקטנים יותר עושים משימות פשוטות כמו תביא, תחזיר, תשפוך ואח"כ גם נהנים ללקק...

א) אני לא חושבת שטעית. פעלת לפי מה שהתאים לכם כמשפחה, ונשמע שתקופה ארוכה זה עבד טוב. אמא טובה עושה כל כמה זמן הערכת מצב מחודשת, וכרגע הגעת להבנה שהסידור הזה כבר לא משרת אתכם טוב. מעולה! זה הזמן לשנות.

לעומת זאת סידור הבית בסוף היום, אפילו שאני יודעת שבהרבה בתים זה קלאסי שהילדים עושים את זה עם אמא, לגבי עצמי גיליתי שזה לא מפריע לי, שזה זמן למחשבות, ושהרבה פעמים מצער אותי לתלוש אותם מהעיסוקים שלהם בשביל זה. אני לא חושבת שיש טעם בעבודות בית רק בגלל דאגה לעתיד, אם בפועל עכשיו זה לא עוזר לאף אחד. אז הודעתי להם שבימים מיוחדים שבהם אני אזדקק לעזרתם אקרא להם (למשל אורחים באים, או אני לא מרגישה טוב, או כמות הבלגן קטסטרופלית), וכל זמן שאני לא קוראת להם הם פטורים מזה.

תראי מה הכי יעזור *לך* שהם יעשו, ובכוח ההתלהבות שלך תגייסי אותם

 

 

שהלימוד הגדול מעזרה בבית - הוא לא הידע הטכני איך עושים - אלא ההבנה שכשמישהו גר בבית , צריך להיות אכפת לו ממנו. וכשרואים מישהו עובד קשה ליד - חשוב להושיט לו יד.

לכן אני מקפידה עם הילדים בעיקר שהדברים שלהם יהיו במקום ושיהיו אחראיים על מה שהם עושים או שייך להם - שלא יזרקו מעילים , שיכניסו את הבגדים לסל כביסה , שיזרקו את הצלחת שאכלו בה לפח, שיחזירו את הגבינה שמרחו למקרר , שעטיפות ריקות תהיינה בפח.

בשאר הדברים -  אני נותנת להם לעזור במה שבא להם וכיף להם ... ויותר מבקשת/שואלת ולא דורשת.

ואני דואגת לתת להם בסוף את תחושת הסיפוק שלי מההתנדבות שלהם.

למדתי הרבה מהתגובות שלכן. גם רעיונות וגם גישה. 

נתחיל בעז"ה עם הרגלי סדר וניקיון - כל מה שנוגע לבלגן שהם עצמם יוצרים, ובהמשך - נראה מה אפשר להוסיף.

מקווה שאצליח להלהיב אותם לשתף פעולה. 

"הכל סובב את האשכנזים". 

גם אצלי לא ממש עוזרים. זה באמת לא דרך... צריך לתת להם תפקידים

אילו תורנויות מתאימות לבני 4-8?

אולי יש פטנטים - איך ליצור מוטיבציה (שהתורנות תהיה כיף ולא עול)? איך לפתח אחריות וכו'?  

לכתוב רשימה של מטלות שאפשר לתת להם ולעשות טבלה.
לשבץ יחד איתם בטבלה מה שהם בוחרים ואחרי שבועיים לשנות כדי שיהיה להם יותר מעניין.
אפשר גם לתת להם לסמן בעצמם אם הם עשו את המטלה (אולי לשים מדבקה עם חיוך בכל פעם שהם מבצעים)

ותמיד תמיד להחמיא בלי ביקורת. ככה הם שמחים לעשות ולא מתבאסים.

לזכור שלתת לילדים לעזור זה הרבה פעמים מקשה עלינו אבל זה לטובתם. הכי קל לעשות הכל לבד.... בלי לנדנד להם, יוצא גם יותר נקי וגם הרבה יותר מהר....
יותר קשה לתת להם לעשות, לראות שזה לא מושלם ולחייך ולהחמיא להם מזה שהם ביצעו לבד את המטלה!

"הכל סובב את האשכנזים". 

בס"ד

זה איך אנחנו ניגשות לכל העניין הזה.
אם אנו מרגישות שאין ברירה, ואנו נאלצות לבקש עזרה,

וזה גם לטובתם וכ'- זה גם מה שנשדר להם, והם יפנימו שמבקשים מהם משהו שלא באמת טוב עבורם.
מניסיוני ראיתי שכאשר ניגשים למשימה בתור משהו כייפי, כך גם הילדים חווים את זה.

ואגב הרבה לפני היציאה לחיים, זה יכול לתת להם תחושה של שיתוף, וכייף, עשיה נעימה ביחד. 
חוויות של הצלחה, השמחה לדעת שעזרת לאימא, הכייף של הסדר שנעשה בזכותם, הסיפוק, ועוד ועוד ועוד.

כשרק התחלתי לבקש מילדיי עזרה זה היה ממקום מלא ייסורי מצפון כרימון,

ובהתאמה מושלמת הם התמרדו, לא רצו, לא הצליחו, והיו עסוקים יותר בהאשמות הדדיות,

בכך שהאח לא עושה מה שנדרש, מאשר לעשות בעצמם את מה שהיה באחריותם.
 עד ששמתי לב שיש דברים שהם ממש מתחננים לעשות

:"אימא אפשר בבקשה לקלף גזר? אימא אפשר בבקשה לגרד גזר?

לקלף תפוחי אדמה? לשטוף כלים? לנקות את המקרר? לסדר את הקניות במקום (במטבח)?"

בהתחלה תפסתי על זה טרמפ- "מי שמנקה את המיטה שלו ראשון יקלף גזר..."

אבל אח"כ חשבתי עם עצמי, למה הם ניגשים באופן כל כך שונה לעבודות האלו?
לסדר את המיטה במקרה שלנו זה רק לקפל יפה את השמיכה, לקלף גזר זו עבודה! 
לגרד עוד יותר! למה? אלא הבדל היה בתחושה שלי לדברים.

אני מאד מאד אוהבת לבשל, וכל מה שקשור למטבח, אז גם הילדים קלטו שזה הכייף,
ופחות אהבתי לסדר, וגם זאת הילדים קלטו...

שינוי גישה לעניין, למצוא את הכייף בדברים,

לעשות זאת כמשהו נחמד ביחד זה כבר פותח את המקום לשיתוף פעולה מצידם.

ועוד דבר חשוב חשוב חשוב- לא לבקשת עזרה בפעמים הראשונות כשאנו מרגישות שאין ברירה,

ויש לחץ וחייבים להספיק, אלא להפך. לפנות לזה זמן ופנאי ולעשות ביחד תוך כדי הדגמה עידוד ושיתוף.
הילדים שלי בגיל 8- כבר עזרו בימי שישי בעבודות מטבח שקשורות לקילוף עם קולפן וגירוד,

שטיפת כלים מהרגע שמגעים לכיור עם שרפרף, להוריד זבל כמובן עוד לפני כן,

(מגיל 5 אבל רק ביחד עם האח בן ה8, שלא יילך לבד. כל אחד מקבל שקית וזורקים יחד וחוזרים יחד.)

האמת שהילד שכרגע אצלי בן 8 עושה כל דבר שאבקש ממנו,

אני לא מבקשת לתלות כביסה מהחלון, אך בבית על מתקן כן. בקיצור- כל דבר שלא מסוכן בעיני. (כמובן גם לא מגהץ.)

גיל 4-  מזווגים זיוויגים (גרביים ) אחרי שישבתי איתו בנחת, ושחקנו בלמצוא את התאום של הגרב הזאת, וכ'.
לקלף ירקות מבושלים\ביצים מבושלות- כל דבר שלא צריך סכין או קולפן ביד. 
לאסוף את הבגדים שהוא זורק ברחבי הבית ולשים בכביסה... 
לסדר את הארון של הנעליים, (לשים בזוגות אחד ליד השני)

זה מה שהילדים שלי עושים, אבל האמת שהם עוזרים בעיקר ביום שישי, במהלך השבוע אולי פעם פעמיים. 

אבל מסוגלות טכנית ניתן לפתח,

רק צריך לעשות זאת לא בזמן לחץ כשאת חייבת עזרה, אלא ללמד אותם בנחת,

ולעשות איתם כמה פעמים עד שהם נכנסים לזה.
ועוד משהו חשוב, להחמיא המון. נניח בהתחלה הם היו מקלפים עקום לגמרי, ומפספסים המון,
הייתי אומרת :"כל הכבוד! הינה נוריד רק עוד טיפ טיפה, כל הכבוד ילד מוכשר!" וכך כל דבר,

לתקן מה שלא טוב, תוך כדי העצמה של מה שטוב, ומה שלא מספיק זה משהו שולי שמטפלים בו בדקה...

אבל אם החוויות יהיו חוויות של הצלח, ומקום בו האימא מחמיאה הרבה, ומעריכה ושמחה במה שהילד עושה,

זה מאד מריץ. ולהפך... אם אנו מבקרות, אז לא תהייה כל מוטיבציה לעזור..

בהצלחה רבה רבה!

הילדים עוזרים המון כל יום במה שצריך.

אני משתדלת לא להכריח ומי שלא רוצה לעזור פשוט "הפסיד מצווה"..

כשהאחרים עוזרים- בד"כ גם המרדן יצטרף, ביחוד אם יש אוירה טובה.

הקטן בן שנה וחצי עוזר בלזרוק דברים לזבל, לאסוף משחקים, להרים דברים שנפלו, להגיש לשולחן דברים לא שבירים וכד'..

הגדולות יותר (בת 3.5 ו-5) ממינות כביסה-צבעוני ולבן, מנקות ארונות/ שולחן בסמרטוט, מסדרות את הכביסה הנקיה שלהן בארון, מסדרות את החדר בהוראות מדוייקות שלי מה לעשות, מקלפות ירקות, שוטפות כלי פלסטיק, מעסיקות את הקטן, הגדולה גם חותכת ירקות ומתקלחת לבד ומוציאה ומתאימה בגדים לה ולאחים שלה, שוטפת רצפה..

כמובן שלא הכל מושלם, והרבה נעשה בעזרה שלי.

כשעייפים- אני מוותרת על העזרה ומעדיפה לעשות לבד. 

יש עזרה שהיא פרס בעיניהם- שטיפת רצפה, כלים, הכנת אוכל, עוגות.. ויש עזרה שעושים כי כולם גרים בבית ועוזרים אחד לשני..

ויש דברים שפשוט עושים- אם שיחקנו צריך לאסוף..

אני לא אוהבת תפקידים קבועים, כי לדעתי זה משניא את אותו תפקיד באיזשהו שלב..

אפשר ללמד ילדים לעשות כמעט הכל. תלוי בך..

בס"ד

נזכרת שגם שלי כשהיו קטנים היו ממיינים כביסה, היום מראש יש שלוש סלי כביסה לפי צבעים

תמיד הרגשתי שהילדים שלי עוזרים המון, ואולי הרבה יותר מילדים אחרים.

שמחה לראות שזה מקובל ולא חידוש שלי

אני גדלתי בבית, שכל פעם שבקשתי לעזור אימא שלי אמרה - "העזרה הכי טובה שלא תפריעי".

ואני הבכורה, על הקטנים בכלל אין מה לדבר...

חששתי שאולי אני מעמיסה יותר מידי, גם אם מאד מעריכה את עצם הרעיון של שיתוף בעבודות הבית.

 טוב לדעת שאנחנו בנורמה

למדתי המון בזכותכן!

מתחילה ליישם, בעז"ה!

רוב נחת!

תקראי קצת את פורום "אנשים רגישים מאוד" פה באתר, ותראי אם את רואה הקבלות לסיטואציה שלה. זה לא אומר שהיא בקטגוריה כי קטונתי מלאבחן. רק שזה שווה בדיקה.

לא בטוח שמעבר למסגרת אחרת יפתור את הבעיה.

כתבת שהיא בכיתת לקויות למידה. היא עברה אבחונים מקיפים? האם יש לכם הדרכת הורים?

לצערי אין לי המלצה ספציפית על מקום לימודים, אבל כדאי קודם לבדוק לעומק מה היא צריכה.

בהצלחה!

על ידי @מתואמת .

כתבת שהיא בדיכאון, אם כן האם פגשה פסיכיאטר? האם מטופלת על ידי פסיכולוגית ובמידת הצורך בטיפול תרופתי?

זה לפני מחשבה על מסגרת, וגם כתבת שהיא בכיתות ל''ל, האם היא באמת ל''ל או שזה היה המענה היחיד שהיה ואולי כדאי לעבור למסגרת סל אישי בקוד 57 (במידה ויש אבחון פסיכיאטרי) ולקבל מענה מותאם עבורה

בס"ד

אתם נשמעים הורים מדהימים. שה' יאיר לכם הכי בקרוב שיש!

לפעמים זה שלב כזה שהן עוברות. מתבגרות זה סופר מאתגר בעולם של היום. תלכו לפסיכיאטר, עדיף פרטי. תאבחנו (אל תמהרו עם כדורים. אפשר אולי להתחיל עם כדורים קלים כמו פריזמה, זה מה שאנחנו עושים) ותעשו הערכת מסוכנות, תשקלו אולי אפילו אשפוז במוסד מאזן (ככה אני קורא לזה למרות שהם האמיתי זה מוסד פסיכיאטרי) לתקופה קצרה אם הפסיכיאטר ימליץ על זה והכי חשוב, אל תפלו לדיעות קדומות. זה רק יכול להזיק.

ב"ה מטופלים ומלווים ע"י אנשי מקצוע טובים

ועם תרופות .

הרגשנו שהיא צריכה ביהס יותר טיפולי בשבילה

אחרי התייעצויות

אבל במחשבה שניה אנחנו עוצרים את המירוץ לחיפוש אחרי מוסד והעברת דירה בתוך כדי שנת לימודים

גם בגלל שזה כיתה ח

וזה אמצע שנה .

זה יהיה מאתגררר ובאמת כמו שכתבו פה לא בטוח שיעזור במשהו. .אנחנו בכיון של לשלם לה סייעת בכיתה הקטנה

אם לא נצליח להשיג סייעת לכיתה קטנה.

ולצערי לא הצלחנו לקבל קצבה מהביטוח לאומי

הגשנו לבד ועשינו ערעור עם עורך דין ולא זכינו.

וזה ממש מבאס כי אנחנו מוציאים עליה אלפים אלפים

אבל העיקר שכל ההשקעה תעזור לה ותצמיח אותה. מתפללים על זה מאוד במקרה שלנו.

ואגב, מכירה מתמודדים שעלו על דרך המלך והיום כל כך רגישים לאחר, שהם מטפלים או עוסקים בנתינה ברמות מדהימות ובכלל אנשים עם עוצמות.

בהצלחה לכם משפחה יקרה.

לאיזה סוג מסגרת ממליצים?

קודם כול, מחזק אתכם על כך שאתם מוכנים לעשות שינוי משמעותי בשביל הבת שלכם. ❤️ הייתי ממליץ לפנות לפסיכולוגית חינוכית או לפסיכיאטרית ילדים ונוער, ולבדוק מסגרת שמשלבת כיתה קטנה עם מענה רגשי וטיפולי לאורך היום, ולא רק התאמות לימודיות. כדאי גם לפנות לשירות הפסיכולוגי־חינוכי ולמחלקת החינוך ברשות המקומית כדי לברר אילו מסגרות מתאימות לה. אל תמהרו לעבור דירה לפני שבודקים שיש מסגרת מתאימה בפועל. מאחל לכם שתמצאו מקום שבו היא תרגיש בטוחה, מובנת ושייכת, ושתוכל להתחיל לפרוח בקצב שלה. 🙏

בית ספר לבנות עם קשיים נפשיים. מקום נדיר מהיכרות אישית עם אחת הבנות. ויש את הפנימיה בדולב . פוסט אישפוזית. מקום טוב.

הלב יוצא אליכם. ❤️ אולי כדאי לפנות לעמותות ולארגונים שמתמחים בנוער בסיכון ובבריאות הנפש, ולבקש הכוונה למסגרת חינוכית טיפולית לבנות דתיות, עם כיתה רגשית וליווי מקצועי צמוד. הייתי מתחיל גם דרך פסיכולוגית חינוכית והרשות המקומית, כדי לבדוק מסגרות מתאימות בכל הארץ. חשוב שהבת שלכם תהיה שותפה לתהליך, בלי לחץ, ושתרגיש שמחפשים מקום שבו יראו אותה ויבינו אותה — לא רק את הקשיים שלה. מאחל לכם מכל הלב שתמצאו את המקום שבו היא תוכל להרגיש בטוחה, להתחבר ולפרוח. 🙏

הפורום הזה לא פעיל

(יש נטיה ידועה בפורומים של ערוץ 7 לא להיצמד לכותרת הפורום ולא לנהל שרשורים ודיונים בנושא שלשמו נועד הפורום)

תקראי קצת פה: יש לה עולם שלם של אתגרים שהקריאה היא רק חלק ממנו.

פורום אנשים רגישים מאוד | ערוץ 7

(סיכוי טוב מאוד שגם את בקטגוריה או האבא של הילדה, זה עובר בתורשה הדבר הזה).

הוא יותר פעיל.

בהצלחה!!

אם מישהו מרגיש שהייעוץ הזה אינו מדבר גם אליו - אפשר לחפש מישהו אחר.

יתכן שאחרי ששמע בתחילה את אשתך, הבין כאילו הבעיה נמצאת רק בהרגשה שלה - ולא גם בהרגשה שלך.

כמובן, לאידך, שייעוץ טוב אינו אמור להיות זירת טענות הדדיות. זה לא לחפש "מי אשם", אלא איך בונים בטוב יותר את ההדדיות.

אז עצות של הפתעות קטנות, עזרות, התעניינות בשלום השני - הן טובות מאד. אבל זה לא מספיק, כשהן מופנות באופן בולט רק לכיוון אחד.

לגבי להקשיב מה מפריע לך, בחיים, בעבודה וכו' - זה דבר חשוב מאד. אלא שמישהו כזה, לפעמים יתמקד במה שבין בני הזוג, ופחות במה שמעבר לכך.

אני יכול לשלוח לך בפרטי, שם של מישהו (קרוב משפחה) מנוסה מאד, חביב וישר, מייעץ בהירות ובפשטות - ותוכל להתקשר אליו, להסביר מה הבעיה שמצאת בייעוץ הנוכחי - ולשאול אם יש לו רעיון...