א. הם לא רוצים להרוג אותנו יותר מאשר

    הערבים שכבר חיים כאן. אלו וגם אלו 

    רוצים להרוג את כולנו בהזדמנות הראשונה

    וההבדל היחיד בין חמאס לדאעש הוא שדאעש

    הורגים הרבה יותר מוסלמים אבל מבחינת היהודים

    אין ביניהם שום הבדל.

ב. דאעש עדיין לא התמודדו מול צבא סדיר ולא הוכיחו

    את יכולתם להתמודד עם מדינה סמכותית וריבונית.

    הם בינתיים התבססו רק בסוריה ועיראק שם השלטון

    בקושי קיים.

ג. מה זה קשור להגדלת המשפחה? זה ודאי וזה שמא.

   להימנע מלהביא ילדים רק כי אולי פעם ינצחו אותנו?

   זה לא כל כך הגיוני..... ב 70 שנה האחרונות עדיין

   אף אחד לא הצליח. האם נמתין עוד 70 כדי להיות בטוחים?

   יש הקוידש בורכו בעזרתו יהיה טוב!

אשמח אם תביאו אסמכתות לפני שמצטטים מישהו

הרבי אמר שיש דברים שחזל אמרו לא חייבים להיות במיוחד דברי פורעניות.

ולגבי מלחמת גוג ומגוג בגלל השואה נפטרנו מזה

אחפש את המכתב בהמשך

וזו לא הגלות הבאה - 

ואין צורך להבהיל את עצמו, על אף שהם מגעילים וצריך לחסלם.

ב"ה שאנו בארצנו, ויש לנו צבא חזק - 

והקב"ה החזירנו לכאן, "ומאמין כל העם שאין עוד גלות אחר הגאולה הזו" - לשונו של הרב קוק זצ"ל.

[רק שהגועל הזה, יכול "לעזור" לקבל עוד יותר פרופורציות, ולדעת כמה צריך להודות לה' על כך שיש לנו מדינה ויש לנו צבא. וגם פרופורציות על המחלוקות הפנימיות שלנו..]

יש לנו מדינה חזקה ועשירה, יש לנו צבא, אנחנו לא צריכים לפחוד משום אויב.

נגמרו הימים שבהם נרמסנו בידי מעצמות.

הבדלים עיקריים:

חמאס משתמש באכזריות זוועה למטרות פנים בתקווה שלא יצלמו אותם, דאעש משתמשים באכזריות זוועה למטרות חוץ ופנים מצלמים ומפיצים ככל יכולתם.

חמאס וחיזבאללה לא כבשו בזמן קצר יחסית שטחים גדולים (אמנם ללא כוחות משמעותיים שעמדו מולם)

כשקראתי את מה שכתבת אמרתי לבעלי - וואו תראה כאילו אני כתבתי את זה. 

והערבים שגרים מסביב לא מורידים את הפחד רק מעלים את החרדה מכל נסיעה על הכביש. גם הם יכולים לאמץ את השיטות האכזריות האלה.  

בקיצור, שמחה ששיתפת. אני אישית מנסה לעבוד על מידת הביטחון בקב"ה. אבל אני עוד לא שם. לצערי...

וכבר עכשיו קורה הרבה מאד, גם אם רחוק מאיתנו.

בינתיים חבל להרוס את החיים עם פחדים, כל עוד יש שלווה - תהני ממנה.

את יכולה לעבוד בכיוונים מעשיים שלא יזיקו - להוציא אזרחות נוספת, דרכון..

ואת יודעת, כשפרצה השואה הרבה יהודים לקחו רעל לפני שיגיעו ויתעללו בהם..

אף אחד לא יכול להגיד שהם לא עשו בחוכמה.

חבל שזה בכלל אופציה מוזכרת

זה שום אופציה בשום מקרה שבעולם

עוד דרכון לא תמיד עוזר, כמעט אין מקום שקט בעולם....

יש פעמים שזה הופך למסירות נפש גם על סמך חשש לא מיידי.

כמו במקרה עם 93 הבנות שעל שמן גן 93 בבני ברק.

אז לא בהכרח "נוגד את ההלכה באופן ברור ומוסכם". ועי' מסכת גיטין באגדות החורבן.

אבל לגבי אמיתתו, עי' בקישור שהבאתי להלן. והרבנית אסתר פרבשטיין, חוקרת השואה ומרצה עליה במכללה ומחברת ספר "בסתר רעם", חושבת שלא היה.

רק הקב"ה יודע בוודאות. 

המקור הכי אמין זה הגמרא בגיטין דף נז' עמ' ב. שם מסופר על ארבע מאות הילדים והילדות שקפצו לים ועל האישה ששבעת בניה נהרגו ובסוף היא קפצה ומתה. 

וגם שמעתי שמדובר באגדה שלא תועדה באף מקום ובאף מסמך למרות שהגרמנים תיעדו הכל.

זה אחד מ3 העברות של יהרג ואל יעבור, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, זה שגברים הרעילו את עצמם לא בטוח שהיו מבקשים מהם את אחד משלושת העברות הלל לעבור, כתבת קודם שהם רצו לא לסבול..

מאוד קשה לדון את האנשים בשואה, רק סתם אמרתי לגבי זה שהתאבדות אסור שתהיה אופציה ליהודי...

ומה שבאמת היה עם 93 הבנות , מי אמר שהם עשו נכון? לא יודעת...

לאן הגענו...

ולא ציוני,

אבל אני לפעמים חושבת:

אלו שבמלחמת העולם ברחו מוקדם - ניצלו. עובדה.

הם רצחו ורוצחים המונים. 

לא התכוונתי דוקא לברוח כפשוטו, אלא - להתכונן תכלס.

לנו כאנשים פרטיים אין צורך לעשות שום דבר.

ומי שכתבה "אלה שבמלחמת העולם ברחו מוקדם - ניצלו", כדאי שתכתבו עובדה שלמה:

אלה שעלו לארץ ישראל עוד לפני השואה - ניצלו.

והקימו כאן מדינה, ומגנים עליה, ב"ה.

ומי שרוצה לאמץ הסתכלות שהיא "כאילו-חרדית", שכביכול כאן זה כמו בגלות, ויאללה לברוח, שלא יתפלא על המחיר של ההיסטריה, ולא ימס לבב אחיו כלבבו.

יש הבדל גדול בין לעזור כנגד רגשי פחד שעולים לאיזה אשה, לבין לעשות מזה כאילו "דבר הגיוני שלומדים מההיסטוריה". מההיסטוריה לומדים ש"לא מצאה היונה מנוח לכף רגלה" בכל שנות הגלות הארורה. שיהודים נרדפו בכל ארץ שהגיעו אליה, וב"ה שהיום יש לנו כח להכות את אויבינו, כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. 

ולהגיע לרעיונות עיוועים של "להוציא אזרחות נוספת, דרכון"... זה כבר בכלל טירוף בעיני, ומזיק. להטיל בהלה חסרת שחר..

[ועוד יותר "לרמוז" "שיהודים בשואה לקחו רעל.."(!) לא יאומן..... איפה אנשים חיים..

(אגב, ללא קשר ישיר - יהודים בשואה, ברובם, עשו כל מאמץ להישרד, ולחיות. ובקשר לסיפור שהביאה כ"ראיה" "מה93 בנות שעל שמן יש גן בבני ברק" - הסיפור אינו ברור, והרבנית אסתר פרבשטיין, חוקרת השואה המפורסמת, אשתו של ראש ישיבת "חברון", מתקשה להאמין בו:  http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?cat_id=4&topic_id=2612267&forum_id=771 ) רחמנא ליצלן]

ומי שמחפש "כיוונים מעשיים שלא יזיקו" - וגם יועילו. שירבה תורה, מעשים טובים, התגייסות לצבא להכי טוב שהוא יכול לתרום, תפילה וכו'. ולא יעסוק ב"רעיונות" איך לברוח..]

לאמריקה או לארץ ישראל - הינו הך..

ובהחלט הגישה שלי מן הסתם נובעת מהעובדה שאני חרדית - זה לא חשוב.

אין לי עניין לצאת צודקת - הלוואי שאתה והאחרים כאן צודקים והמדינה היא הסוף לייסורים,

אלא שכל עוד הדבר לא ברור - צריך לקחת בחשבון גם את הגישה שלא מתייחסת למדינה כאל גאולה,

ולהכין תוכנית מגירה.. לא מתוך היסטריה,  מתוך מחשבה קרה לגמרי.

שתהיה בטוח שכל מובילי המדינה כבר סדרו לעצמם בונקרים משוכללים..

כיוונים מעשיים שהזכרת - אדרבה, אין שום ויכוח..

[ידעתי שתוזכר אמריקה..]

לארץ ישראל, לא "ברחו".. באו מהבנה שבונים אותה מחדש. וכבר אמר אחד מגדולי האדמורי"ם אחרי השואה: אנחנו טעינו, ואנחנו מאד-מאד מצטערים על כך.

לדידי הדבר ברור לגמרי. והרב הרצוג זצ"ל - כשהגרמנים ימ"ש היו על סף פלישה לארץ, והבריטים הציעו לו להתעכב באנגליה שם שהה - עלה על מטוס מיד לארץ ואמר: אצלנו יש נבואה על שני חורבנות, לא על שלושה.

חס ושלום, "להכין תכנית מגירה". ומי שלא יכול להתגבר על מחשבות כאלה, לפחות שלא יתן להן פומבי ו"יציע".. קל וחומר כשרואים בחוש את הסייעתא דשמיא בנצחונותינו על אויבינו. קל וחומר כשכותבים על איזה אספסוף פראי-מדבר שמשתוללים במדינות ערב, ויראים לומר אפילו שהם נגד ישראל, שמא בכל יחוסלו.

"מובילי המדינה" לא "סידרו לעצמם" באופן פרטי שום דבר. כמו שיש מקלטים, וכמו שיש בכל מדינה מתוקנת אופציות למלחמה, אז גם כאן יש אופציה לניהול מלחמה מתוך מפקדה לאומית מוגנת היטב, כדי להילחם בכל מציאות נדרשת. אין לכך קשר ל"אופציות" פרטיות מעין אלו שנאמרו כאן.

ואם זו תוצאה של "השקפה חרדית", אין לי אלא להצר על כך - גם בשביל מי שזה גורם לו את זה.

עיניך הרואות שאדמורים, רבנים, וגישות שלמות שמאחוריהם יכולות להתברר כטעויות גורליות.

אז מה שברור לך לא ברור לכל אחד, וכל אחד יכול להעלות כאן מה שהוא חושב  ולהציע פתרונות שהוא רואה לנכון. ויש לך את הזכות לחלוק עלי אבל לא להשתומם שהעזתי להעלות לפומבי את דעותי.. 

לגבי הנצחונות- נצחונות קובעים מהו רצון ה'? להיטלר היו המון ניסים, הוא ניצל מהמון התנקשויות. יד ה' בכל דבר, גם בנצחונות של הרעים וגם בנצחונות של הטובים..

אני לא יכול להכריח מישהו לא לכתוב, אבל כן יכול לומר שזה דבר שיש לו השלכות רעות - ולמה יזיק איתן לאחרים. מי שלא רוצה לקבל - מה נעשה...

ב. אכן, יכולות להיות טעויות. שם היה מצב מבולבל - הן בגלל ה"הרגל" של 2000 שנה, שלא פשוט לשנותו.. והן בגלל אי ידיעה איך להתייחס בדיוק למצב המורכב שנוצר עם התעוררות עליה לארץ ואיתה גם "זרמים" בעייתיים, וכמו כן - קושי אובייקטיבי בגלל השלטון הזר שהיה כאן. 

לאחר מעשה - לצערנו - התבררה "הלכה".. אז אי אפשר להתייחס לכך כאילו אותו דבר.

ג. לגבי הנצחונות. מלבד מה שאין מקום להשוואה כלל וכלל. "לא עביד קוב"ה ניסא לשקרא". ואין כל השוואה בין חשבון של "הסתר פנים" שנותן מקום לרשע לזמן מה, לבין הארת פנים שעוזרת לעם ישראל; הרי שגם מבחינה ריאלית פשוטה: אנחנו רואים שב"ה יש לנו צבא חזק, ניצחנו עד כה, ובעז"ה גם הלאה, יותר ויותר. ובוודאי שרואים סייעתא דשמיא ברורה.

לגבי העניין של ההתאבדות שהזכרתי,

כיוון שזה היפותטי ולא עניין של כאן ועכשיו, אי אפשר לקחת את זה כהצעה להתאבדות. 

בוודאי שזה אסור ברוב המקרים,  אבל אני חושבת, מנסיוני, שעצם הידיעה שקיימת אופציהרחוקה כזו "להעלם" במקרה הכי גרוע, זה מרגיע לפחדים.

יכול להיות שזה רק אני, ויכול להיות שזה דבר שיכול לעזור לעוד אנשים חוץ ממני. אנשים שלא מצליחים לקנות הסברים אחרים אופטימיים יותר.

לגבי הדרכון והאזרחות - מי שמרגיש מאד שלם עם הגישה שעליו הוא גדל, הוא ממילא לא פוחד וההצעה הזו היא לא בשבילו.

אבל מי שכן מהסס - יש להיסוס שלו על מה לחול. זה לא שהדברים כל כך ברורים..

בכל זאת, צבא שרובו כופר, במדינה שרובה כופרת, לפי התנ"ך לא היה אמור להצליח.. משהו כאן לא הכי מסתדר..

יכול להיות שמשהו רע מאד מחכה בסיבוב.

זה לא מבטיח שכך יהיה גם עכשיו.

מה שכתבת בהתחלה. זה ממש נורא ואיום. לא רק "אסור" אלא גם לא דבר נורמלי. צריך גם סתם בריאות טבעית. ואם למישהי יש דבר כזה, שתלך לטפל... (קל וחומר כשזה מוזכר ב"הקשר" שהוזכר.. רחמנא ליצלן). בפחדים צריך לטפל, והרבה לפני שלב "הזדקקות" ל"הרגעה" כזו...  עצם המצב ה"לא אופטימי יותר" - גם הוא צריך טיפול. וגם סתם חבל על מה שזה עושה לאדם.

הדברים ברורים לחלוטין - יש בחירה לאדם אם ליירא את עצמו. שוב - מזיק לעצמו בלבד. מי ש"בוחר" בדרך זו, אין לי אלא להצטער עבורו. 

ו..או, כעת אולי הובן... "צבא שרובו כופר" "במדינה שרובה כופרת"... "לפי התנ"ך לא אמור להצליח"..  מי שמתחנך על שנאה כזו וקטרוג כזה - שלא יתפלא אם קורה לו מה שכתוב בתוכחה "ופחדת"..  הרי "הקב"ה שונא את המקטרגים על בניו, ואפילו הקדושים. ואפילו שיאמרו שהוא לשם שמיים" - דברי הגר"א באבן שלמה; והוא "מנתק" עצמו מהם..

ו"משהו לא הכי מסתדר".. אם בעיניים  הקטנות של האדם משהו "לא מסתדר" באיך שה' מחזיר את עמו לארץ ושומרו ומרוממו - אז צריך לתקן את עיניו, ולא "להכתיב" כביכול לה' איך הוא היה אמור לנהוג.. - ושלא "יאיים" על אף אחד ש"יכול להיות שמשהו רע מאד מחכה בסיבוב"...   "החטא ועונשו" - היחידים שנבהלים עד כדי קרוב להיסטריה מהתיאוריה הזו, שהם תולים אותה ב"חטאי" אחרים - זה אלו שאומרים אותה בעצמם...  אולי כדאי ללמוד מזה משהו.

גם עצם הקטרוג הזה, מזעזע. אנשים צעירים שנמצאים בצבא בנכונות כל רגע למסור את הנפש, כולל עבור כאלו שחושבים "להכין דרכונים" - זה "צבא שרובו כופר".. רחמנא ליצלן. הרבה תשובה צריך לעשות על צורת הדיבור הזו. אינני יודע כמה יש בסביבה  ה"יפה" שמדברת כך, בעלי זכויות כאלו.

וזה מלבד השקר העובדתי הגמור. עשו סטאטיסטיקה,שלא רק שרוב אזרחי המדינה מאמינים בה', אלא שרובם גם מאמינים בתורה מן השמיים.

"כי קץ הגלות ישנו אפילו יהיו ישראל רשעים גמורים ח"ו" (אור החיים הקדוש ויקרא כ"ה, כ"ח). זה "מתסדר"?.. כנראה שבעיניים של הקב"ה החשבונות אחרים וגדולים יותר.

ורבי מאיר אומר שאפילו אם עובדים ע"ז ר"ל - נקראים בנים, ובנים מעולים.. יש הבדל בין חשבונות "פרטיים" שנוגעים לאדם, לבין דיבור על כלל ישראל, ועל מה ששייך לכלל ישראל (מדינה, צבא..) אז כמובן צריך בכל תוקף להשתדל להרבות זכויות - אבל לקטרג על כלל ישראל? ה' יצילנו.

והבחינה אם הדרך טובה או לא היא אם טוב להם או לא. כיוון שטוב לי ב"ה אני לא רואה צורך לטפל בעצמי, תודה על הדאגה..

לגבי יתר הויכוח - מנין לך שאמרתי כופרים מתוך שנאה. זאת קריאת מציאות פשוטה. אני אוהבת מאד את עמ"י וזה לא משנה את העובדה שרובו לא הולך לפי התורה. אהבת ישראל לא אמורה לעוור אותנו מלראות את זה.. 

מסירות הנפש להגן על המדינה אם היא לא מגיעה יחד עם אמונה וקיום מצוות, מה היא שונה מכל לאומיות אחרת של עם אחר בצבא אחר. 

נכון שעצם הנכונות להקריב - היא דבר גדול מאד שאי אפשר לבטל אותו, אבל כשזה מגיע מתוך כוחי ועוצם ידי זה אמור להכעיס את ה'. 

2 השיטות ידועות והויכוח הזה לא נולד היום.

שוב אני אומרת - ממש אין לי שום עניין לצאת צודקת ח"ו רק לשם הויכוח.. להיפך, על כל דבריך אני אומרת - לו יהי.

רק שכל עוד לא ברור שסאגת הגלות הסתיימה באופן סופי - זה לא מופרך ליהודי, בכל מקום בעולם, לא רק בא"י, להכין את עצמו בדרך מעשית לקראת הלא נודע. 

שבתקופת מלחמת העולם היו יהודים רבים שהתאבדו הן מיאוש והן מפחד שיפלו בידי הצורר.

א. אין כל ענין להגיד "אין ספק" וכו'. הרי היה מצב נוראי - אין לנו בכלל לדון על זה. ורבים הרבה- הרבה לאין ערוך לא נהגו כך גם במצבים איומים. קדושי עליון, הי"ד.

ב. הבעיה היא כשמציגים דבר כזה כ"אופציה". זה ממש דיבור אסור. הרי לא מדובר כאן באיזה "דיון הלכתי על קדושי מצדה", כפי שיש למשל בספרו של הרב גורן זצ"ל..

וככלל, היהדות מקדשת את החיים. ואין החיים נדחים משום עבירה, חוץ משלש חמורות (בלי להתייחס כעת ל"שעת השמד" וכד', שאלו עניינים הלכתיים לגבי נסיונות להעביר על דת ר"ל. וכן בלי להתייחס למלחמת מצוה, שיוצאים בה להרוג וליהרג חלילה, כדברי ספר "מנחת חינוך").

זה חלק מההיסטריה.

כי גם היום הרבה חילונים מתאבדים. (גם קצת דתים ,..)

מענין אותי  אנשים עם יראת שמים, התאבדו?? כמובן שוב זה מאוד מחריד מה שהם עברו ואי אפשר לעמוד במקומם.

רק שיהודי  אמור להרגיש כל הזמן את המשפט מול העינים,

" אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל יתיאש מן הרחמים"

 לקחת את החיים לבד זה ממש אסור, אדם לא מחליט כמה זמן הוא יחיה, זה רק אלוקים מחליט.

וכבר קרו מעולם שאנשים היו שניה לפני המוות ולא היה כל סיכוי בעולם שיחיו והם ניצלו, זה גם היה בשואה...

היה נס בשניה האחרונה בלתי צפוי....

אז איך בנ"א אמור לדעת שלא יקרה לו נס ?

רוב היהודים באירופה לא היו חרדים אבל גם לא חילוניים.

האזכורים של מתאבדים מופיעים בספרים רבים, לא זכורים לי שמות או פרטים מזהים.

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.