"עד עכשיו איכשהו השלמתי עם זה"

אני מעלה כמה שאלות. את לא צריכה לענות לי (אלא אם דווקא בא לך). אני מציעה לך להרהר בהן, כי הן נראות לי משמעותיות:

מה גרם לכך שעד עכשיו השלמת?

האם היה משהו שהקל עלייך?

האם היה לך, לדוגמה, איזה תאריך יעד בראש, או משהו שאמור לקרות, ואחריו המצב ישתנה, ועד אליו אפשר 'לסחוב'?

האם היה משהו ששמעת על התנהגות של תינוקת, על ציפיות מתינוקת, על טיפול בתינוקת, שגרם לך לתלות תקווה בגיל הזה דווקא? ואם כן - מה היה הדבר הזה? עד כמה נראה לך שזו הייתה אמירה מבוססת, מושכלת?

האם יש משהו בנסיבות חייכם החיצוניות שהשתנה, שגרם לכך שעכשיו המצב כבר יהיה קשה?

האם יש משהו שיכול היה לגרום לכך שגם עם המצב כרגע תשלימי?

האם יש לדעתך דבר שיכול היה לגרום לך ליהנות מהמצב החדש? למשל שינוי של פרט אחד קטן שמציק לך במיוחד, פתרון לאיזו בעיה טכנית, או משהו בדומה?

יש לי בארסנל כמה נאומים על "זה מצב לא בריא" ועל "זה בטוח גם מפריע לה להתפתח" אבל לעת עתה אני מתאפקת ולא שולפת אותם. נראה לי שכרגע מי שחשוב להתמקד בו הוא את, האמא, והשאלה הגדולה היא אם מבחינתך המצב הזה הוא אכן רע. אם כן אז דרוש שינוי בכל מקרה, גם אם לתינוקת נפלא ככה.

כתבתי 'פתרון לאיזו בעיה טכנית' ונראה לי שזה יצא לגמרי מעומעם, אז אני אתן דוגמה אחת, רק כדי שיהיה כיוון כללי (יכולים להיות כמובן עוד הרבה סוגי פתרונות):

אז אני מתכוונת למשל למצב שאת מחליטה שהבעיה הכי מטרידה היא שבגיל חצי שנה היא כבר כבדה לך מדי להחזיק הרבה בידיים, ואז פתרון טכני טוב יכול להיות מנשא גב איכותי, שבגיל הזה ובמשקל הזה לרוב הנשים זה אמור להיות קל מאוד.

השאלה היא אם זה הכיוון, אם פתרונות טכניים מהסוג הזה יקלו עלייך.

מה דעתך?

כל כך הרבה פעמים אני רואה את זה סביבי (וגם על עצמי): עם המציאות עצמה יכולנו להסתדר, אבל כשבאים מראש עם ציפיות שונות ונוצר פער בין הציפיות למציאות - הפער הזה מכאיב ממש.

אז דבר ראשון קבלי חיבוק לקושי.

וחיבוק לעצמך, שאת אמא כל כך מסורה וטובה לה. נשמע שהגרלת תינוקת רגישה יחסית (לא משהו ממש חריג, רק קצת יותר בצד הרגיש של הסקאלה), שיש לה באמת צורך גבוה בקרבה - ואיזה מזל יש לה שהיא הרוויחה אותך!

אם את מחפשת לך חומר קריאה שיעשה לך טוב עם העבודה העצומה שאת עושה, חפשי טקסטים של / על הפסיכואנליטיקאן ג'ון בולבי. יש למשל תקציר על משנתו בחוברת מטעם האוניברסיטה הפתוחה - קריא מאוד, לא רק לאנשי מקצוע. תוכלי לראות איזה חשיבות עצומה משחקת 'דמות ההיקשרות' בהתפתחות הרגשית של תינוק. (אולי יש משהו גם בוויקיפדיה. עריכה: מצאתי בוויקיפדיה את זה. מעט אבל גם משהו)

לגבי הקשר עם אבא, אני לא יודעת אם בעלך מחפש לשמוע עצות איך לחזק את הקשר. אם לא - עדיף לסמוך עליו שימצא כבר את הדרכים הטובות שלו. אם הוא כן מחפש עצות, הייתי ממליצה לו שלושה דברים:

א) שימצא לו זמנים ודרכים שטוב לו להיות איתה, לרקוד איתה או לספר לה או לשיר לה או מה שהכי מתאים לו וקרוב ללבו - אבל אם היא מראה שהיא רוצה אותך, שמיד יעביר לך. רק כשיהיה לה ביטחון שהוא לא בא על חשבון דמות ההיקשרות הראשית שלה, תהיה לה רגיעה נפשית להעמיק את הקשר איתו ולאהוב להיות איתו.

ב) שלא ינסה להעתיק ממך את הדרכים שבהן את מטפלת בה, אלא יעשה בדרך שנוחה ומתאימה לו. מאוד מאוד חשוב לתינוק שמי שמטפל בו ייהנה מזה.

ג) התינוקת קשורה אלייך מאוד וחווה את העולם דרכך. כמה שהוא ישדר יותר אהבה *אלייך*, כך התינוקת תרגיש יותר ביטחון כלפיו.

מקווה (ובטוחה!) שבע"ה, לאט לאט, הדברים האלה יחלחלו, וייבנה לתינוקת קשר קרוב עם אבא, שישחרר אותך קצת להתאוורר. אין ספק שאת זקוקה לזה!

לא התייחסתי לנושא השינה שלה, שנשמע שמקשה עלייך מאוד. אני עוד מנסה לחשוב איך אפשר להקל. מקווה שתקבלי רעיונות טובים גם מאחרות.

תינוקת בת חצי שנה יכולה שיהיה לה סדר יום פחות או יותר.

דווקא לקום בטווח של שעתיים בבוקר (7-9) נראה לי סביר אבל ,לדוגמא, אחרי שהיא ינקה בבוקר אם היא ינקה כראוי ועשתה גרעפס היא בטוח לא צריכה לאכול בתוך שעתיים וחצי. את מוודאת שגם הטיטול נקי ונותנת לה צעצועים. את יכולה קצת לתעסק איתה אבל את יכולה גם לשטוף כלים ולתת לה לשחק בלעדייך(בהשגחה כמובן). אחרי ההנקה הבאה שוב לפחות שעתיים וחצי אחרי הקודמת היא יכולה לחזור לישון בין שעה לשלוש שעות. 

זה דוגמא לסדר בוקר. 

והרעיון הוא שיש סדר פחות או יותר. תינוק הוא לא מכשיר שאפשר לכוון לפי שעות ומינגד אם את שמה אותה במיטה והיא בוכה כמה דקות עד שהיא נרדמת לא קרה כלום .

מצב כזה עלול לפגוע בך מאוד אם ימשך זמן רב מידי. אצלי היה בדיוק אותו דבר עם הגדולה רק שאני הייתי סטודנטית וזה אילץ אותי לשים אותה במעון של המכללה ואז היא למדה שיש עוד אנשים נחמדים בעולם חוץ מאמא.

בגלל שהיא לא לקחה בקבוק הייתי באה כל שעתיים להניק, אבל בין הנקה להנקה יכולתי לשבת בשיעור בשקט.

בהתחלה היא בכתה למשך שבוע שלם ואני אמרתי למטפלות שלא יתרגשו, שיאמינו לי, בסוף זה יעבור, וכך היה. אחרי שבוע היא הפכה להיות אחת התינוקות הכי חברותיות ושמחות במעון.

אז אני לא חושבת שהפתרון בשבילך זה דווקא מעון אבל אולי כן מטפלת לאיזה חודש עד שהיא תתרגל. ותבואי להניק אותה.

את גם יכולה לשאוב לה, ואם היא לא לוקחת בקבוק אפשר לתת לה במזרק או להתחיל איתה מרק טחון/פירות וכו'. העיקר שתתרגל לשהות אצל עוד מישהו חוץ מאמא.

לפעמים הבעיה היא לא רק בתינוק אלא גם בנו שקשה לנו לשחרר אותה למישהו אחר ואז נוצרת מין תלות שכזו ובמקרים מסויימים זה לא בהכרח טוב.

אולי גם תנסי לתת לבעלך לטפל בה. לקלח, להלביש, לשחק... כל מה שזה לא אוכל או שינה.

נראה לי שבשלב ראשון את צריכה קודם להרגיל אותה להיפרד ממך לכמה שעות ורק אז תוכלי לפנות לשלב הבא שזה לצאת עם בעלך. כל פעם תגדילי לה את מעגל האנשים שהיא מסכימה להיות איתם. בהתחלה, בעלך אח"כ מטפלת, אח"כ סבא וסבתא, אח"כ בייביסיטר....

כתבת שהיא לא נותנת לאף אחד להחזיק אותה יותר מידי.

ועוד משפטים מהסוג הזה.

מה ז"א לא נותנת? מה יקרה אם מישהו אחר יחזיק אותה? מה יקרה אם לא תניקי אותה כ"כ הרבה?

הרבה פעמים אמהות מפחדות ממה שיקרה אם הן תעשינה מה שנראה להן טוב ונכון, ואז נוצר מצב לא בריא שהן לא עושות מה שהן חושבות שנכון, מתוך פחד!

מי מחנך? מי ההורה? מי קובע מה נכון?

אין לי שום ספק שאת אמא שקשובה לצרכים של התינוקת שלה, אבל זה לא אומר שהיא צריכה להחליט מה נכון לעשות... הצילו- אחריות כזו על ילדה בת חצי שנה? מאיפה לה לדעת מה באמת טוב? בשביל זה יש לה אמא, לא?

ספר מומלץ מאוווווד שיעשה לך סדר בבלאגן!

נתחיל בזה שאני ממש מבינה את הקושי איתו את מתמודדת.

הקושי שאת מדברת עליו שכיח מאוד בקרב אמהות רבות.

כשנולדה ביתי הבכורה הייתי גם אני במצב דומה.

ושני דברים עזרו לי:

1) הספר הלוחשת לתינוקות שאמא שלי קנתה לי במתנה.

2) יועצת הנקה.

אתחיל דווקא בנקודה השניה שהעליתי:

אני הייתי בלימודים וכשהייתי מגיעה חזרה הביתה, ביתי היתה יכולה לינוק ממני במשך כמעט שעה...ואח"כ לבכות שעה נוספת...

את יכולה לנחש כמה זה מתסכל ומעייף...כמה ייסורי מצפון- היא בטח מתגעגעת אליי, היא זקוקה לי וכדו'.

עד שכבר באמת נשברתי והתקשרתי ליועצת הנקה.

היא שמעה מה הגיל שלה ומה קורה כשאני מגיעה הביתה ונתנה לי הוראה ברורה- "בפעם הבאה שאת מניקה, את שמה הסטופר על 20 דק'.

כשהוא מצפצף, את מנתקת את הקטנה מהשד.

לא משנה כמה היא בוכה, אחרי 20 דק' היא כבר שבעה ל3 שעות!"

ועוד הוסיפה היועצת, שכעבור שבוע אבחין בכך שהתינוקת בעצמה מנתקת את עצמה מהשד אפילו אחרי פחות זמן.

ואכן, כך היה. אחרי שבוע הבת שלי עצרה בעצמה את ההנקה אחרי קצת פחות מ10 דקות.

עכשיו הייתי צריכה להפנים שהבכי הוא לא כתוצאה מרעב ולא להתפתות ולהניק אותה לפני תום 3 השעות.

ולכן קראתי את הלוחשת לתינוקות.

ולפי עצת הספר עקבתי אחרי ביתי במשך כמה ימים- כתבתי מתי הנקתי אותה, מתי היא בכתה שוב וכדו'.

כך גיליתי שאומנם נראה שהיא מבולגנת, אך למעשה יש לה סדר יום מאוד ברור והוא זהה מידי יום.

היא אכלה בשעה X הלכה לישון בשעה Y ובכתה בשעהZ...

הוקל לי כשראיתי שהדברים מסתדרים לפי עצת הספר- התינוק יונק, אח"כ משחק והולך לישון במחזור של 3 שעות!

איזו תגלית מדהימה! יכולתי פתאום להבין את הבת שלי! היא לא בוכה רק מרעב! היא בוכה גם מעייפות!.

מייד כשקמה הנקתי אותה, כעבור שעתיים וחצי היא בכתה והנחתי אותה במיטה, והיא פשוט נרדמה! 

בשלב מאוחר יותר יכולתי להבחין בסוגי בכי שונים וסימנים נוספים- כמו שיפשוף עיניים וכדו' ולהבין גם מתי מדובר בכאב ומתי בבקשה.

מה אני אגיד לך? עולם חדש התגלה! היא קיבלה סדר יום מובנה, אני יכולתי לצפות פחות או יותר מתי היא תהיה שוב רעבה, בעצת הספר יצרנו סדר ערב שבסופו היא הלכה לישון (מקלחת הנקה ולמיטה - למינימום 4 שעות עד ההנקה הבאה...)

עולם אחר!

קיבלנו את הערב במתנה רק לי ולבעלי המתוק!

את יכולה לנחש שכך גם נהגתי עם שאר הילדים הבאים וזה עובד מצויין...

אז מניסיוני אני ממליצה בחום!

בהצלחה!

זה נותן מושג על מה אפשר לצפות מתינוקות, ואיך לבנות סדר יום, כפי שכבר נכתב כאן.

הרושם שלי ממה שכתבת הוא שזה בדיוק מה שאת מחפשת.

לאחרונה נתתי לחברה לקרוא את הספר, אחרי שסיפרה לי שכל ערב התינוקת שלה (בת חצי שנה) ערה עד מאוחר ודורשת יחס, מה שלא מאפשר לה לישון מספיק. להפתעתה התינוקת התרגלה במהירות מפתיעה לסדר החדש, כאילו רק לזה היא חיכתה!

חשוב לציין שלא בטוח שכל הרעיונות בספר יתאימו לך, אבל אין לי ספק שסדר היום שלכם ישתפר ויוקל לך.

בהצלחה!

בימים כאלה ארוכים של חורף..ואת כל היום איתה בבית בלי לצאת, 

אני מציעה לך משהו שאני עשיתי-

חילקתי את המשחקים והיאזורים בבית..

בבוקר- היית משחקת איתה בסלון עם צעצועים רכים, אחרי השינה של הבוקר, היא לידי על המטבח בטרמפולינה ואני מכינה צהריים, בצהריים עם הגדול שוב בסלון עם משחקים אחרים..

ככה תרגישי יותר "סדר יום" ולא כל זמן "משחק" וגם היא יותר מתעניינת ולא כל הזמן על אותו שטיח עם הצעצוע הקבוע שלידה..

בהצלחה!

הכותבות כאן שיקפו את הצד של הסדר והגבולות שחשוב לתינוקת, וכמובן שיש בזה אמת.

אבל לדעתי חשוב אולי אפילו יותר להדגיש את החום והנתינה ללא גבולות שהיא צריכה. כי אנחנו בני אדם, גם התינוקת וגם האמא, ולא מחשבים. אולי התינוקת אכלה לפני חצי שעה אבל היתה צריכה לעשות בטיטול וזה הפריע לה להמשיך ולאכול, ולכן היא עדיין רעבה. או כל מיני אפשרויות אחרות. איך אפשר לדעת בפסקנות שהיא בטוח לא רעבה למשך שעתיים וחצי? ואם זו טעות והיא לא גמרה לאכול, זה נצח בשבילה לחכות כ"כ הרבה זמן! ובכלל, יכולים להיות לה גם צרכים אחרים בהנקה שהם קריטיים לא פחות! ואיך אפשר לדעת מה קורה בראש של תינוקת חסרת אונים שמרגישה צודך עז בקרבה של אמא ומקבלת דחיה?

יש כאן צורך באיזון בין הגבולות והסדר לבין החום והמסירות שהיא צריכה לקבל. וכמובן שהאידיאל הוא שהיא תקבל את שניהם ביחד כי זה לא מחוייב שהם יסתרו זה את זה. אבל זה לא דבר פשוט... וצריך לשים לב אם לא עוברים את הגבול ומשלמים מחיר שלא רוצים לשלם.

וכמובן שצריך איזון בין הצרכים של התינוקת לבין הצרכים של האמא. כי אמא לא יכולה לתת בלי סוף. רק כמעט... וחשוב לא לעבור את הגבול. זו שאלה של הקשבה עצמית כמה אני יכולה להעניק וכמה לא.

בעיני זו תפילה תמידית שנדע את האיזון הנכון לכל זמן ולכל מצב... וגם לכל אחד. כי כל אחת צריכה איזון משל עצמה.

לא צריך לומר לאמא "תאהבי את הילד שלך" כי היא אוהבת אותו. ככה זה.

נקודת המוצא היא שהאמא נותנת לילדה שלה חום ונתינה. אם לא זה, לא היתה לפותחת השרשור שום בעיה. היא היתה זורקת את התינוקת בצד שתצרח עד הארוחה הבאה. סליחה על המילים הקשות, אבל זה ממש כואב לי לשמוע הטפות מוסר לאמהות "תאהבו יותר את הילדים שלכן! תנו יותר!"

האמירה שלך כי אמא לא יכולה לתת בלי סוף. רק כמעט... 

ממש מקוממת. למה להיות אמא זה לתת עד הסוף? כאילו- קחי חמצן, אבל רק במינימום כדי שלא תמותי ותוכלי להמשיך לטפל בילדים שלך... .באמת לאמא אין זכות קיום והנאה מחוץ לטיפול בילדיה? 

משהו מוזר לי עם המשפט הזה -

בהקשר של חינוך ילדים, אני שומעת אותו הרבה. כאילו באהבה אין מה להשתכלל, היא שם כל הזמן, היא בכיס שלנו, אין מה לדאוג לה, צריך לדאוג רק ל"שמאל מרחיקה" ולא ל"ימין מקרבת".

אבל דווקא בהקשר של בני זוג, רגילים לשמוע (בהדרכה לפני החתונה, בדברי התורה שנאמרים בחופה ובשבע ברכות וכו', בכל מיני ספרים של אנשים גדולים) הדרכה הפוכה - לא להניח שהאהבה שם ממילא, לא לראות בה דבר שנמצא אצלנו ללא מאמץ, אלא לעבוד וליצור אותה בכל רגע מחדש, על ידי חסד ונתינה (אני זוכרת כרגע קטע כזה מהספר של הרב אליהו דסלר, למשל).

לא מסתדר לי שלשני סוגי הקשר האלה תהיה הדרכה כל כך מנוגדת, הפוכה. בסך הכול אני שאוהבת את בעלי ואני שאוהבת את הילדים שלי אני אותו אדם, המוח אותו מוח, הלב אותו לב... לא ייתכן ששתי דרכים כה מנוגדות נכונות אצלי בו זמנית.

ומבין שתיהן, ההדרכה השנייה נראית לי הרבה יותר מכוונת לטבע האדם.

אין לי זמן להרחיב, רק אומר בקצרה: בסדנת הנחיית הורים שהתחלתי ללכת אליה, דיברה המנחה על כך שאהבה היא עבודה, ולא רגש ככל הרגשות. בשביל לאהוב באמת, עד הסוף, צריך לעבוד על זה. וכן האהבה לילדינו לא מונחת בכיס שלנו בלי מאמץ.

האהבה? או אולי להפך? יגרום לחוסר סבלנות שלה לילדים.

אהבת אם לתינוקה זה משהו שטבוע בטבע האדם.(ולא רק האדם)

זה דם מדמה ובשר מבשרה והתלות הזו מלבה אותה.

נכון שככל שגוברת הנתינה- גוברת גם האהבה, וככל שאנחנו משקיעים בהם יותר- אוהבים אותם ונקשרים אליהם יותר, אבל בבסיסה זוהי אהבה טבעית.

מה שאין כן באהבת גבר לאישה שזוהי אהבה נרכשת, גדולה ועצומה ככל שתהיה- ויכולה גם לדעוך, כפי שלעיתים מצערות, ל"ע, קורה....

באהבה כזו מובן שצריכים כל הזמן לתדלק ולהזין אותה, לטפח ולשאוף להרבות (שגם זה לא אומר דווקא משהו חסר גבולות והפרדה).

אגב-

לתת גבולות וסדר יום לא אומר שאת לא נותנת אהבה.

לפעמים אמא אוהבת עושה חסד עם התינוק דווקא בזה שהיא נותנת קצת מרווח והפרדה ומעמידה איזשהו גבול.

אף אחד לא מתכוון להרעבה, חלילה, או להשארת תינוק מלוכלך,

פשוט ללמד את התינוק להיות גם קצת עם עצמו ולהעסיק את עצמו בלי להיות כל הזמן מחובר לאם.

נראה לי שזה כלי נפלא לחיים.

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

ומוסיפה:

איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?

ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?

האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?

בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)

בהצלחה.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....