ממש לא כולם ככה!

הייתי רוצה שיעריכו יותר, יבינו את הקושי והכאב..

אבל לא הייתי מוותרת על הלידה. כזה מיוחד, כזה מדהים, כזה (על) טבעי.

הם בכלל לא מבינים מה הם מפסידים..  להיות שותפה פעילה בהורדת נשמה לעולם זה לא דבר של מה בכך. אשרינו שזכינו!

הלידה היא אכן על טבעית,

אבל אל תשכחי שהכאבים הם קללת חווה.

הם שותפים למדי, רק בלי הכאבים... יחי ההבדל!

וחלק מהתסכול שלי זה שבסופו של יום לקחנו עלינו את כל הקללות כולן,

גם את אלו הבלתי נמנעות,

וגם רבות מאתנו נושאות בעול הפרנסה.

נשים עובדות כי הם רוצות את זה...

ממש לא מבחירה, מאז שאמא שלך פרנסה ועד ימינו יוקר המחיה שילש את עצמו בטרוף!

אני לא חיה ברמת חיים גבוהה בכלל, אבל בשביל לחם וחלב אני חייבת לצאת לעבוד.

הסכומים מטורפים לגמרי.

הכל זו בחירה..

אני יכולה 'להחליט' לחיות מצדקה, אבל זו ממש לא בחירה נכונה בעיני.

אני גם לא בעד ליפול על ההורים, ההורים שלי בעצמם עובדים קשה ומתמודדים עם קשיי פרנסה - 

ושניהם עובדים במשרות מלאות!

ולא חיים ברמת חיים גבוהה מי שישמע, את צריכה לראות איפה הם גרים!

ככה זה במדינתנו המשוגעת ובדורנו המטורלל.

איפה 17,000?...

שנינו יחד לא עוברים את ה-10,000 לחודש!

להווי ידוע לך שלא כל אחד מוצא כזו עבודה מכניסה.

אמן עלי.

אני מרוויחה באזור ה-6,500, בעלי אברך ומקבל מהכולל 1,500 - שזה נקרא המווווון בשביל כולל.

יש לי גיסים שלא מקבלים יותר מדתות... שזה היום משהו ממש מצחיק.

עכשיו אני רואה שלא הסברתי מראש שאני המפרנסת העיקרית,

אבל על 17000 אני יכולה רק לחלום...

ואני מעריצה אותך על זה! אבל זו בחירה שלך... שוב. הוא חתום בכתובה על הפרנסה ואת מתוך גדלות נפש נותנת לו ללמוד תורה.

אני גם מתארת לעצמי שאת לא עובדת במקצועות ההנדסה או היי טק...

אני מרוויחה באזור ה-6,500, בעלי אברך ומקבל מהכולל 1,500 - שזה נקרא המווווון בשביל כולל.

יש לי גיסים שלא מקבלים יותר מדתות... שזה היום משהו ממש מצחיק.

עכשיו אני רואה שלא הסברתי מראש שאני המפרנסת העיקרית,

אבל על 17000 אני יכולה רק לחלום...

גם לא בתור מורה...

אחי 4 שנים מורה, עם תואר שני. עובד משרה מלאה. זו המשכורת.

בעלי מתמחה בעריכת דין ואני בראיית חשבון, למדנו מקצועות קשים ולא פשוטים בכלל!! אנחנו עובדים משה מלאה וממש ממש ממשששש!!!! לא מקבלים משכורות כאלה!!

תספרי לי איפה הם עובדים אולי שווה לי לעבור מקצוע..

לא מבינה מאיפה המספרים האלה.

גובה המשכורת לא קשור לכמה השקעת בלימודים. את ובעלך בחרתם במקצועות שהכניסו משכורות יפות לפני 15 שנה והיום לא שווים כלום. יש עו"ד ורו"ח כמו זבל... אני לא מתכוונת להמשיך בתחום כי אני רואה את מצב השוק. רוצה משכורות גבוהות? לכי למקצועות שיש בהם ביקוש.

בהיי טק מרוויחים טוב. גם בהנדסה. חשבונאות ומשפטים זה משכורות רעב.

עניין של היצע וביקוש. ביום שבו תהיה מנקה אחת ואלף רואי חשבון המנקה תרוויח יותר מכולם....

אולי במשרות בודדות עם וותק של מעל 5 שנים ניסיון..

ואם עובדים בחברת סטארט אפ כמו רוב חברות ההיי טק (מה לעשות לא כולם זה צ'ק פויינט) אפשר למצוא את עצמנו מחפשים עבודה בגיל 45.

ובשביל נטו של 15000 צריך ברוטו מכובד ויפה.

אני מכירה איזה 5.... ואצל כולם זה המשכורות.

מתחילים בד"כ ב 12-14 ומהר מאוד מגיעים ליותר.

ורוב ההיטקיסטים לא עובדים בחברות סטארט-אפ.

מחילה אבל: מורה, טכנאי מחשבים, גרפיקאית, שותף בפרוייקט של זהות יהודית- הם אינם מקצועות שנחשבים מכניסים יותר מדי....

אני יכולה לתת לך בדיוק את התמונת מצב אצלנו ותראי שזה אפשרי:

אחי הגדול, אחרי 6 שנים בישיבה ושנה וחצי בצבא הלך ללמוד הנדסת חשמל ואלקטרוניקה. סיים לפני שנה וחצי מרוויח היום 12,000 במשרה מלאה. גיסתי גננת. לא מרוויחה הרבה אבל עושה את זה בשביל הכיף שלה- מרוויחה בערך 6,000. יש להם 3 ילדים. לפני חודשיים קנו דירה מסכום שחסכו כל תקופת הצבא+מתנות של החתונה כמובן עם משכנתא גדולה.

אחותי סיימה לפני שנה תואר בקלינאות תקשורת. מרוויחה היום 7,500. עובדת גם דרך קופ"ח וגם במכון פרטי אצל מישי.

בעלה- סטודנט כרגע להנדסת בניין. עובד במקביל בחברה שאחראית על הפרוייקט של העמודים האלקטרוניים של האוטובוסים. מרוויח בין 5,000 ל7,000 תלוי בחודש לפעמים גם יותר. יש להם ילד אחד. כרגע גם מחפשים דירה לרכישה מסכומים שחסכו וכספי חתונה.

אני ובעלי הכי עניים! אני סטדנטית והוא עדיין בצבא מהמשכורת שלו אנחנו מצליחים גם לחסוך כ-1000 ₪ בחודש. עומדים היום בפני חתימה על הסכם רכישת דירה. אצלנו הרוב זה ההון מהחתונה כי המשפחה שלו פרגנו לנו במתנות + הון עצמי שהיה לו לפני החתונה שהושקע בני"ע ועומד על 50,000 ₪.

כולנו צעירים. אבל כולנו מתנהלים כלכלית כמו ההורים שלי. חוסכים בשנים הראשונות מה שאפשר כדי לקנות בית במטרה לא לשלם כסף מיותר על שכירויות.

לכולנו ההורים מימנו חתונה + לימודים וכל זה ממשכורת של מורה!!!  אח"כ גם אמא שלי יצאה לעבוד וגם היא אחות שזה לא משו מטורף... חוץ מזה שהם קנו בית בתור צעירים והיום הם בלי משכנתא עם בית ששווה הרבה מאוד.

איך עושים את זה?

א. חיים בצמצום גדול מאוד. לא מתפנקים.

ב. עושים הכל כדי לקנות בית, לא משנה איזה ואיפה

ג. חוסכים לילדים מהרגע שהם נולדים!!

ד. בוחרים מקצועות (או לפחות אחד מבני הזוג) עם אחריות כלכלית על המשפחה.

 החיים במדינה הזאת טובים, יפים ומלאי שפע. למי שיודע איך לתכנן אותם מראש

ואני לא מתכוונת לעבוד מתוך ברירה... ובעלי יודע את זה. הוא המפרנס, הוא חתם על זה והוא אחראי על זה. כמו שאני אחראית על גידול הילדים....

אנחנו 7 אחים. כולנו למדנו במוסדות פרטיים באולפנות וישיבות.

כי, את יודעת, לא כל אחד יכול לעבוד בהיי-טק או הנדסה, מה לעשות. בעלי, למשל, אין לו חוש טכני ולא טיפת ראש למחשבים. הוא מאוד-מאוד הומני, ואין סיכוי שהוא ישרוד לימודים כאלה ובטח שלא עבודה כזאת (כרגע הוא עוד בישיבה אז זה לא רלוונטי, אבל יצא לנו לדבר בכלליות על הנושא כמה פעמים).

לי, לעומתו, יש דווקא ראש ריאלי אבל אני שונאת את זה וזה עושה לי ממש רע ומשעמם אותי. אז כן, אני יכולה ללמוד משהו בתחום (וכבר כמעט עשיתי את זה) אבל כרגע אני מעדיפה שלילדים שלי יהיו פחות אמצעים כלכליים לצד אמא שפויה בדעתה. כן, גם אם זה אומר לעבוד במקצועות הכי לא נחשבים ולא מכניסים בתור התחלה עד שאני אמצא עבודה בתחום שאותו למדתי, שקשה למצוא בו עבודה הרבה יותר מבתחומים שהזכרת בתחילת ההודעה שלך (אני רק בהריון הראשון אז כרגע אין לנו הרבה הוצאות). אז כן, אם המצב יהיה מאוד חמור תמיד יש לי את האופציה להעזר בהורים/בתמ"ת וללמוד משהו הנדסי. אבל מה יעשה זוג שבו שני בני הזוג לא מתאימים לתחומים האלה בכלל?

אבל את אמרת בפירוש:

" החיים במדינה הזאת טובים, יפים ומלאי שפע. למי שיודע איך לתכנן אותם מראש"

ולא התייחסת לזה שאת מתבססת על הנחות שלא מתאימות לכל אחד. אמנם אני באופן עקרוני כן מאמינה שהמשפט הזה נכון, אבל הוא תלוי מאוד בבחירות של כל אדם בהתאם למי ומה שהוא ולתנאי החיים שלו. אני יכולה להחליט למשל שמבחינתי גם חיים מצומצמים יחסית שהם לא חיי עוני הם חיי שפע, כי יש לי את היכולת לקנות מה שאני רוצה עד גבול מסוים. אם היתה לי אפשרות לחיות בשפע גדול יותר זה היה נהדר. אבל לבסס את האמירה שמי שמתכנן את החיים מראש יהיה לו טוב על איזו שהיא הנחה שכל אחד, או לפחות מחצית מהאנשים בעולם (כלומר, לפחות אחד מכל זוג, בהקשר הזה) יכול לעבוד במקצועות שיהיו מכניסים מספיק כדי לחיות ברווחה כלכלית גדולה ולהרוויח סכומים כמו שאת מתארת בהודעות שלך, זה תמימות, במקרה הטוב. ותמימות שדורכת להרבה אנשים על יבלות כואבות, תאמיני לי. צריך להיות מודעים לשוני באפשרויות וביכולות ולהתנסח יותר בזהירות בפורומים כלליים כאלה.

חשוב גם לי להבהיר- שבכלל לא לקחתי אישית ולא קשה ולא נפגעתי. במיוחד שאני עוד לא במקום הזה בכלל, ברוך השם, לנו עדיין נשאר לא מעט כסף מהחתונה ובעז"ה אתחיל לעבוד בקרוב (כן, בעבודה פשוטה ובשכר מינימום, אבל זה הרבה יותר מלא לעבוד וגם לגמרי זמני מבחינתי). וגם, כמו שכתבתי, אני יודעת שלי יש את האפשרות לשנות. אבל רציתי רק להפנות את תשומת ליבך לכמה זה עלול לפגוע ולהכאיב למי שנמצא בעולם אחר ובתנאים אחרים מאלו שפגשת בסיפורים המוצלחים והמשמחים סביבך (ואני אומרת את זה בלי טיפת ציניות). שמחה מאוד שהדברים נפלו על אזניים קשובות ואשריך שאת יודעת להתנצל על חוסר נעימות שגרמת אפילו בטעות, לצערנו להרבה אנשים קשה לעשות את זה...

(אם אנשים מתים פה או לא מרעב זו שאלה מעניינת. בהחלט יש אנשים שחיים בחרפת רעב, גם גם את לא מכירה כאלה. אבל זה כבר נושא לדיון נפרד שלם...)

לנו לא נשאר כלום...נשואים קצת יותר משנה ואין לנו שום חסכונות...

לקראת לידה בעזרת ה' אבל רק אחד מאיתנו עובד!

ה' יעזור...קראתי את כל זה ונכנסתי ללחץ

לאשה הפרנסה פחות תזיז בסופו של דבר מאשר האיש. הוא יכול ממש לדאוג מזה,

אם חסר משהו או אם המצב דחוק- הבעל הוא זה שידאג וילחץ.

לאשה, תכל'ס (ותהיו כנות...) זה פחות...היא אחראית רק להוציא...

איכס. איזה רוע!!!

בדרך כלל גברים לא נוטים 'לקחת בעלות' על תינוקות, אלא ההפך...

והמציאות ההפוכה היא המתסכלת,

כשאת מטושטשת מעייפות, בוכה מרוב מותשות, והוא ישןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן

ולא חושב אפילו לקום!

אני מבינה שעוד אין לך ילדים

אז בעזרת ה' בקרוב, אבל תראי שהאפליה היא בדיוק הפוכה ממה שאת חושבת.

כאילו יש שוויון,

אבל כל העול נופל עליך - והוא (הבעל) נופל בסוף יום מותש על המיטה - 

כי הוא פשוט קרועעעעעעעעע מעייפות מהחוויה של הלידה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

כשרציתי שם מסוים ובעלי חשב שזה לא מי יודע מה מקובל,

אמרתי לו - לך זה משמעותי ליום אחד, שבו תספר לחברים שלך איך קוראים לו,

אני סחבתי אותו תשעה חודשים - ילדתי אותו - ואני רוצה לקרוא לו בשם שאני אוהבת,

וזה משמעותי לי מעתה ועד................. יום יום.

פייר שאקרא לו בשם אהוב עלי!

אבל - 

לא הייתי קוראת בשם שבעלי נרתע ממנו,

או לא הייתי קובעת כיבוד שיביך אותו,

אחרי הכל או לפני הכל אנחנו לא במלחמה על כס המלכות. אנחנו יחד.

אני לא רוצה שהוא לאט לאט יירתע מלהיות מעורב, רק זה חסר!

אני מבינה שזה מציק, אבל צריך גם את הגבול...

אף אשה לא היתה רוצה למצוא את עצמה במצב שהיא ב'בעלות' יחיד על התינוק שלה,

אם כבר הוא לא ילד, לא התייסר, לא סבל מוורידים, גודש, תפרים -

לפחות שיהיה שותף בטיפול בילד, וכן - גם באכפתיות כלפי הסידורים הקשורים לברית וכד'.

אבל יש פה מילת כבוד גדולה לאמא, אני ממש מסכימה עם זה.

כולנו אגרופניות לעת מצוא... גם אני!

מרגישה לגמרי שזה של שנינו..

ולהיפך- במשך כל ההריון, חפרתי לבעלי על התינוקת, ואיזה כייף, ומה נקנה לה.. כדי שירגיש הכי שייכות.

וגם בלידה ואחריה- עד היום (כשנה פלוס אחרי) בעלי עושה ה-כ-ל. מאכיל, מקלח, מלביש.

החלום שלי זה שלבעלי יהיה קשר קרוב ואוהב מאד עם הילדים שלנו. גם אם זה יבוא על חשבוני.

ובשלב זה היא מחוברת אליו בטירוף (ולא מוכנה לבוא אלי..)

לא רוצה שהוא יסבול, זו בכלל לא הנקודה.

נראה לי לא הבנת את ההרגשה שלי.

חושבת איך להסביר...

בזה בקשתי עזרה...

וזה לא כל כך עוזר לי, למרות שהגבת מושקע ויפה - באמת.

אבל אם תקראי שוב את הודעתי,

זה לא שאני מחפשת שוויון - זה התסכול מזה ש- אוף. כתבתי ואני חושבת שכתבתי ברור...

לא הרגשתי שהתשובה שלך מתחברת לשאלה שלי..

אבל תודה!

נניח שירה..! - למי היא שרשרה? איך יודעים את זה?

ומופיע לידה פס אדום. מופיעים עוד פסים אדומים ליד נקודות של תגובות אחרות. הפס שמופיע מעל הפס של התגובה הנוכחית - מראה על ההודעה שלה שורשרה התגובה הזאת.

(שירה...!, למשל, שרשרה למעין אהבה).

הוא אומר שהוא היה מסתפק בילד אחד אם היה אישה ומשווה אישה יולדת לקרבי ואת בעל לג'ובניק
מוזר לי  שגבר שראה פעם לידה עד הסוף יגיד שזה קל ולי יש לידות קלות ומהירות יחסת

מצד שני לגבר אין שום שליטה בעניין . הוא מחכה לילד, דואג שהכל יעבור בשלום אבל הוא לגמרי תלוי באישה שתגלה אחריות, תמנע מדברים מסוכנים, תספור תנועות...
לדעתי זה גם קושי
וגם קושי לצפות מהצד איך מישהו מתייסר כשאתה לא יכול לעשות כלו
ובקשר לנושא שליטה אז זה כבר נושא של זוגיות, זוג שמסתדר באופן כללי יסתדר בקלות גם בדברים האלה הלוואי שהתלבטות בנוגע לשם הייתה הכי קשה בתהליך המופלא של גידול ילדים
 

דווקא אחרי הלידה הראשונה- באמת איפה השיוויון??

איך יכול להיות שבעלי יכול ללכת לעבודה יום למחרת כאילו לא השתנו עכשיו החיים שלנו מקצה לקצה, ואני לעומת זאת "תקועה" בבית ובנוסף הפכתי להיות פרה (סליחה על הבוטות, אבל ככה הרגשתי..) ???

לקח לי הרבה זמן לקבל את המקום והתפקיד החדש שלי בעולם באהבה. זה היה תהליך פנימי לא פשוט שבסופו הבנתי שזו המהות שלי בעולם כרגע, ואפילו החלטתי להשאיר את ילדיי בבית עד גיל מאוחר יחסית.

לגבי הלידה עצמה- כשאני רואה אישה יולדת אני רואה עוצמה מטורפת, גבורה, סבלנות, אצילות, צמיחה.

בעיניי לידה היא הזדמנות נדירה למצוא את הכוחות שבך ולחוש את אחד הסיפוקים הכי גדולים שיש, גם אם לא ילדת לפי התכנונים. כן, זה כואב מ א ו ד ואנחנו בוכות ולפעמים גם נמצאות על סף ייאוש, אבל לא הייתי מוותרת על זה בחיים. אז אם יש גברים שקוראים- צר לי עליכם שלא תזכו להרגיש את התחושות המדהימות של ללדת נשמה חדשה לעולם.

ועצוב לי עלייך.

שככה את מרגישה.

בסופו של דבר לאישה יש תפקיד ולגבר יש תפקיד-

אנחנו יכולות לבחור שלא לממש אותו או לעשות דברים אחרים..

אבל ברגע שבחרנו להביא ילד לעולם אין מה להתמרמר.

אולי עברת לידה קשה ואיניני יכולה לשפוט ולעמוד במקומך.

אבל לי הלידה הייתה חוויה חיובית מאוד ב"ה ולא ההיתי מתחלפת באף אחד אחר-למרות שהיא הייתה בלי אפידורל זו מבחינתי הייתה החויה הכי מדהימה שה' העביר אותי בדרך להביא חיים לעולם.

אני דוגלת בדעה שלידה קשה-זו בעיקר לידה שנפשית זכורה כקשה לא פיזית כי על כאבים פיזים אפשר להתגבר בקלות אם יש עוגן נפשי טוב ותמיכה נפשית.

זכיתי שבעלי ואמא שלי יעטפו אותי בהמון חום ואהבה מה שבכלל לא ברור מאליו וזה רק הוסיף לאושר של הבאת הילדה לעולם.

אני לא רוצה שבעלי יסבול וגם כשהוא לא היה איתי בחדר לידה בלידה עצמה כיבדתי אותו.זה התפקיד הכי חשוב שיש ואני מאושרת שהוא ניתן לי.ממליצה לך להתחבר לזה לפני הלידה הבאה

אני חושבת שכל אלו שכותבות כאן על הזכות והחוויה, כנראה קבלו גברים אחרים..

ואלו שמזדהות אתי מתמודדות עם גברים מסוג אחר.

אכן חוויתי לידות קשות מאד, אין לי שום תלונה - אני משוגעת על הילדים.

אבל ההרגשה שלי היא כזו שהוא עובר ליד, לא מבין אף פעם באמת, לא מעריץ אף פעם באמת,

כאילו אני היצור הנחות, בהקצנה - 

את יודעת מה? אני אכתוב את זה הכי קיצוני שיש, תפחיתי ב-60%:
עם כל התמונה היפה שבעלי מתחשב ומעריך, ואני אשה עובדת, וממצה את היכולות מבית ומחוץ וכו',

ויש לי דעה, ואני חכמה - ומה שתרצי,

בסופו של יום, בחדר לידה או בעוד מקומות,

אני מרגישה שאני בבית האשה העתיקה, פשוט יצור שבא לספק צרכים, ילדים,

גונחת נאנחת מתלוננת (אני לא) סתם כי היא פטפטנית ונוטה לקטר והורמונלית,

כועסת אבל ממשיכה לסחוב הכל, זו החובה שלה (שלי) וכולן - בנות מינה, עושות את זה באותה מידה.

כן, היא גם מתוקה ומהממת ויפה וחמודה, אבל היא משהו נחות יותר, ומחויב יותר, ושווה פחות.

עכשיו תקפצו עלי ותצעקו, 

רק תדעו שהיה לי מאד קשה לכתוב את זה בכנות.

כן, גם קצת צודקת..

גברים לא ממש מבינים את הכאבים האלה...

בעלי כל הזמן מרחם עלי כשכואב לי... אז אני מנסה להגיד את זה פחות...או לפחות לצייר את זה כפחות כואב.

אגב בלידה בעלי ממש בכה כשראה אותי סובלת.. וממש נבהל מהצרחה שנתתי בסוף,

אולי לא כאב לו פיזית, אבל לי זה עבר וכבר שכחתי מזה- הוא לא ממש שוכח את העניין... לקח לי הרבה זמן להרגיע 

אח"כ שזה בסדר ועכשיו כבר לא כואב לי כלום וזה...

בסוף יוצא שהבנים הם הרגישים =)

אם הבעל נבהל ובוכה,

או אומר לעצמו - הנה האשה התנ"כית צצה ועולה מהאוב,

לא אשה מודרנית ולא כלום - יצור... לא יודעת. כמו פרה שממליטה - וגועה. (סליחה..)

ופשוט מחכה שזה יעבור, ומעודד אותה כמו ילדה קטנה - ויומיים אחר כך מצפה שתחזור לעצמה, כי אפשר לחשוב מה היא עברה - תראו איך היא מתפנקת וכל היום במיטה.

הוא זה שעובד קשה, לא?

זאת אני האנונימית מעלייך...

למה לסבול זה העולם העתיק?

הסבל שייך רק לפעם? לימי הביניים.?

יש כזאת מחשבה של מבוגרים עם פרצוף רציני (מדי) שמי שצוחק ושמח הוא ילד, תינוקי

ומי שבוכה הוא גם ילד..

בקיצור-מי שמראה רגשות הוא ילדותי.

והרצינות הזאת -היא זאת שמראה שאני חכם ואחראי ושקול...

איזה חיים עצובים אלה...

גם אני הייתי כזאת.

אבל גיליתי שאני ממש סובלת מזה וחבל לחיות ככה חיים משעממים וחסרי חיות.

החיים הם גם רגשות.. וזה לא ילדותי להביע אותם. זה אנושי להביע אותם.

חוץ מזה- מי ציפה מאשה שתחזור לעצמה אחרי כמה ימים? עד עכשיו בעלי אומר לא להתאמץ כי אני אחרי לידה.

וילדתי לפני חודשיים ומשהו...

אולי חווית דברים מסויימים... אל תשליכי ככה על כולנו.

לא כל הגברים כאלה והנשים לא מסכנות.

מי שחושבת שהיא מסכנה -יתייחסו אליה ככה (ואני לא מדברת עלייך ספציפית..!!) זה נכון לגברים ונשים כאחד.

מפריע לך מה הגברים, או יותר נכון הגבר שלך חושב על נשים ועל "הקלות" שבללדת?

או שמפריעה לך העובדה שנשים צריכות ללדת? 

בכול התחומים של החיים הוא לא מבין אותך את לא מדברת ספציפית על הלידות אלא את כואבת פה כאב עמוק.יש כאלה גברים.ויש אפשרות גדולה לשינוי.הרבה שיח ושטיפוח הזוגיות ורצון מצידו להשתנות-הוא הפרמטיבי בכול הסיפור הזה ביחס שלו,לא את.

זו גישה פרמיטיבית לאישה והיא יכולה להשתנות.

הוא דווקא בעל טוב, ומאד רוצה שיהיה לי טוב, אבל מה שנכון שהוא גדל בבית מאד מאד שוביניסטי.

חמותי השפחה וחמי הוא המלך.

היא הפרה המניקה, הטפשה, הוא החכם, המוצלח. היא משרתת אותו והוא מבקר אותה.

מה שמצחיק שבעלי לא אהב בלשון המעטה את ההתנהלות הזו והזלזול באמא שלו,

אז אצלנו זה לא ככה, אבל איך שילדות זה דבר שאי אפשר לגמרי להתהפך ממנו..

זה דבק בו!

ונורא קשה לשנות את זה!

אנחנו זוג שמדבר המון, והתקדמנו בזוגיות ממש המון,

אבל הקטע הזה כל כך מוטבע בו - שהמקום שממנו הוא מגיע, והמקום אליו הייתי רוצה שיגיע - 

כל כך כל כך רחוקים...

הוא אולי מתקדם לאט לאט, אבל אני נקרעת, זה קשה לי מאד.

נחמדה שאת כותבת לי מתוך השלג!
אני לא יכולה להראות לו את השרשור הזה,

כי אף פעם לא שפכתי בפניו את המרירות שכתבתי בהודעה הראשונה, נראה לי שהוא יתעלף...

לכן גם כתבתי מאנונימי.

באמת עצוב לי שהוא לא מבין בכלל מה אני רוצה ממנו.

הוא מרגיש שהוא מתאמץ עד הקצה ולא מבין על מה אני מדברת.

ואיך נדבר על ניואנסים שהבסיס הוא מעורער?...

תודה על ההבנה בכל אופן, אני מאד מקווה שנשתפר עם הזמן.

ונראה לי שהוא צריך לראות דוגמאות מאחרים כדי להבין שהוא צריך לשנות עוד.

ברור שממך הוא לא ישמע.

תנסי לארגן לכם להכיר זוגות שחיים בצורה שמוצאת חן בעיניך. חברים, רבנים. לבוא לארוחת שבת, לדוגמא, ואת יכולה ליזום שיחה בנושאים הכאובים או אפילו לבקש מראש מהמארחת לדבר על זה..

בהצלחה!

דווקא בגלל שנראה לך שהוא יזדעדע זה כל כך חשוב.

את מסתירה צער ענק, ולאורך זמן זה פשוט יתנפח ויתפוצץ.

תחשבי איך להגיד את זה בצורה לא פוגעת, אולי שאת חולמת על זוגיות שיוויונית וחברית וההסתכלות שלו על חלק מהדברים כל כך רחוקה מזה. והקשר שלכם יכול להיות הרבה יותר חזק אם הוא ישתדל להבין ולהעריך גם דברים שהיום הוא לא, וגם את לא לוקחת כמובן מאליו הרבה דברים טובים בו, גם דברים ש"כל אחד" עושה. לא יודעת, תחשבי על דברים בכיוון הזה.

אבל אל תשמרי תסכולים בבטן.

שמחה שבקשת לחדד, אכן חידוד הכרחי.

ממש לא שנשים יולדות.

(Ovestin).

זו משחה רפואית, מכילה תוספת של ההורמון אסטרוגן, ומשמשת בעיקר לטיפול ביובש בנרתיק.

כדאי לנסות לדייק מה הכאב.

האם הכאב הוא בפתח או עמוק בפנים

האם שורף או לוחץ

האם כואב גם אחרי? מדממת? יום אחרי האיזור רגיש יותר?

פשוט יכולות להיות כל מיני סיבות.

ממליצה ללכת לרופאת עריה ולדן (שזה גניקולוגית שמתעסקת בעיקר בעריה והלדן, שזה מילים יפות לפות ונרתיק. הן ה-כתובת לכאבים ביחסים)

לא יודעת מה הרופא נתן לך אבל הנה טיפים שניתנו לי ולא אמורים להזיק:

-הרבה משחק מקדים, שהוא יכנס כשאת ממש מגורה

-להשתמש בסיכוך.תנסי חמאת שיאה או שמן שקדים.זה טבעי שניהם ולא שורף או עם ריח

-להדריך אותו כשנכנס, אפשר להאט. אם הכאב עמוק-תנסי לעצור אותו שניה כשכואב, לכווץ חזק ואז להרפות וכשאת מרפה שיכנס עמוק יותר.

מנהלות- ניסיתי לכתוב בצורה עניינית.אם יש צורך לצנזר - לכו על זה.

שלושת הטיפים אנחנו כבר עושים

זה ממש כואב כל חיכוך בפנים

לא ממש בפתח אבל גם לא מאוד עמוק

לא מדממת וכן כואב אחרי אבל בבוקר כבר לא

באתר של ארגון שלמה אמור להיות רשימה

בכל קופה אמורות להיות, לפעמים קשה להשיג תור. אם יש ביטוח/תקציב יש גם אפשרויות לפרטי. לרוב זו פגישה אחת עם הרופאה (ואז טיפול בהתאם. למשל פיזיו)

ייעוץ הלכתי- חשוב! יש דרכים להתיר כל מיני דברים בין בני זוג בסיטואציות כאלו. (תכלס- מגע מיני ללא חדירה). תפנו למי שאתם סומכים עליו, אני לא פוסקת (ובטח שלא בפורום). חשוב להסביר את הכאב, את כמות הזמן וכד'

זה יכול להיות הורמונלי, העור דקיק ורגיש, ומה שעוזזאת משחה הורמונלית שקוראים לה אובסטין. מורחים אותה עם האצבע ותוך כמה שבועות ממש כושר אם זאת הבעיה

ויכול להיות קשור לפיזיותרפיהשל רצפת האגן. ממליצה לבדוק את 2 הכיוונים במקביל.

את המרשם הזה רק רופא נשים מביא? או שאפשר לבקש פניה באפליקציה מרופא משפחה?

תוהה לעצמי אם אני חייבת לקבוע תור בשביל לקבל את המרשם

זה אצל רופא נשים. גם כנראה ירצה לבדוק שיש צורך בנרתיק ושהכל תקין ברחם לפני שייתן. אחר כך לחדש מרשם אפשר גם אצל רופא משפחה.

זה היה לי והשתמשתי באובסטין

הרגשתי שזה עוזר אבל לא לגמרי

כן היה עדיין רגיש שם הכל

בגלל זה המלצתי לבדוק את 2 הכיוונים במקביל. וזה תהליך, לוקח כמה שבועות עד שהאובסטין עוזר וצריך להתמיד אחרת חוזר להיות רגיש. אם אני לא טועה הרופאה גם המליצה להעלות ל3 פעמים במקום פעמיים בשבוע כשזה לא מספיק עזר. וגם הפיזיו' זה תהליך.

ויכול להיות שיש מקרים שלא עוזר עד הסוף, לא יודעת.

-פטריה

-דלקת בדרכי השתן

-אם אין, ללכת לרופאה שמומחית לכאבים. לא כל רופא נשים מומחה בזה!

תודה לך

יש רשימה של רופאות מומחיות

לא לקיים יחסי מין כואבים.. אפשר בפתח אם לא כואב

יכול להיות מכמה סיבוצ אז צריך שרופאה תאבחן

אולי יובש, אולי כיווץ, אולי הורמונלי

תקראי קצת באתר של אחינעם לב שגיא יש הרבה מידע

אולי צריך פיזיותרפיה רצפת אגן

מה שחשוב לדעת שיש מה לעשות עם זה ושזה לא גזירה לתמיד

לא ידעתי שיש לה אתר

ממש תודה לך!

ננסה כמה כיוונים במקביל באמת

גם אובסטין וגם פיזיו ונקווה שיעזור

אני השתנו לי החיים ברגע שהתחלתי לשים את החמאת סיכוך של חברת ספירולינה

החמאה הזאת?

יש לך קישור?

בהריון וגם כמה חודשים אחרי לידה

הגוף לא מתנהג כרגיל

יש יותר רגישות ופוטנציאל גדול יותר לכאב

נראה לי כדאי קודם כל להרפות

לעשות רק מה שמתאים

ולא כרגיל

לקחת את הזמן

לתת לגוף להחלים ולחזור לעצמו

(מפתיע שזה לא מובן מאליו)

וזה מה שעשינו

אבל כמה אפשר

כל סוף ההריון ויתרנו על זה

אבל עכשיו כבר יותר מחודשיים מהלידה

וזה קורה פעמים מידי בודדות

וחסר לשנינו

מנסים להחזיר את הגוף בכוח

זה יכול לפגוע הרבה קדימה

כמה אפשר? כמה שהגוף צריך

אין דרך באמת טובה לזרז את זה

ולקחת בחשבון שזה המחיר של הריון

לפעם הבאה

צריך לבדוק אם זה באמת הגוף צריך להתאושש

או שיש בעיה שאפשר לפתור

חוץ מה אני מניקה ולא מתכוונת להפסיק כל כך מהר

וארצה גם עוד ילדים בהמשך

אז בגלל שאני לא מעוניינת להתנזר כל כך הרבה

אני מחפשת פתרונות אחרים

אם רק מחכים ומרפים זה לא תמיד עובר לבד. חבל לסחוב את הקושי תקופה ארוכה סתם. מדברת מניסיון מר.....

בלידות הראשונות לקח לי זמן להבין שצריך לטפל ואיך, והטיפול היה אחר כל פעם ולקח כמעט שנה כל פעם לצאת מזה. ואם לא הייתי מטפלת אני לא חושבת שהיה עובר לבד.

אחרי הלידה השלישית כבר ידעתי מה יעזור והייתי על זה והיה שיפור משמעותי אחרי חודשים בודדים.

מקצת קריאה בנושא, את צודקת שיש אחוז משמעותי של נשים שיעבור להן לבד אחרי כמה חודשים. אבל זאת לא סיבה בעיניי לא לבדוק את הפתרונות שיכולים להביא לשיפור.

מניסיון גם בתחום הזה וגם בתחומים אחרים

אני גם מאוד בעד לעשות רק מה שנעים

אבל יש דברים שחבל לגרור, בטח כשהם כבר תקופה ארוכה….

ודבר נוסף- הרבה מהטיפולים לתחום הזה דווקא דורשים ממך חיבור לגוף, כך שלפעמים אחרי המצב יותר טוב ממה שהיה לפני אפילו

שחודשיים אחרי לידה זה ממש מעט ולא חריג בכלל.

לגוף לא אכפת שנמנעתם גם בזמן ההריון, יש לו קצב החלמה משלו וחודשיים זה רק שבועיים אחרי הזמן שהרופאים ממליצים להמנע ממילא.

אפשר לנסות להקל עם מה שאפשר, אבל לפעמים הגוף צריך פשוט זמן ולא פתרונות, וכשדוחקים בו הוא מתנגד עוד יותר.

ויש עוד דרכים ליהנות אחד משניה גם בלי חדירה מלאה.

מיניות אחרי לידה משתנה וזה הזמן לגלות דרכים אחרות, להאט, לחקור ולא לנסות לשכפל את מה שהכרתם עד עכשיו.

מבינה אותך כל כך זה באמת מתסכל בטירוף,

לפי התיאור שלך זה נשמע תיאור מתאים לכיווץ שרירי רצפת האגן, ממליצה לפנות לפזיותרפיה של רצפת האגן

הייתי מחפשת מקום שיכיל יותר את הסיטואציה.

ואם המצב מורכב, לא הייתי מוותרת על התינוקייה.

ממליצה על אסותא אשדוד.

בעין כרם. אף אחד לא אומר לי כלום. אם אני רואה צורך אז מוסיפה מטרנה. אצלי הם לא ישנים ביומיים הראשונים, אז אני מוסיפה מטרנה עד שחלב מתאזן. פשוט באה לעמדת אחיות ולוקחת.

אישה אחרי לידה חייבת כמה שעות לישון ולהתקלח.

לגבי אפידורל, אולי עדיף בלעדיו? לדעתי הוא מיועד לנשים שיש להן שלב צירים ארוך מאוד כואב. ואת באה בפתיחה מתקדמת ואז יולדת מהר. גם מבחינת התאוששות עדיף בלעדיו.

בהתאוששות האמת..(אצלי)

כשאני לא מיד אחרי לידה אני אומרת לעצמי. פשוט תגידי שאת מביאה מטרנה עכשיו וכו'. או שאת משאירה ללילה בתינוקיה והכל. אבל מיד אחרי לידה אני כעלה נידף . ויכוליות שספציפית אני נתקלתי באחיות חסרות רגישות.. לא יודעת באמת לא יודעת. בדכ הרי הפחד הגדול לפני הלידה סה הלידה עצמה . אצלי האשפוז מחשיש לא פחות

אם יש אפשרות כלכלית - אפשר לקחת דולה לאחרי לידה, שתהיה איתך לפחות בלילה הראשון/ביממה הראשונה לאחר הלידה בביות מלא. זה מה שאני עשיתי אחרי קיסרי (שבו אסור לקום מהמיטה ביממה הראשונה), וזה היה לי מצוין. היא הייתה איתי בלילה ובמשך היום אמא שלי הייתה איתי.

לי אישית קל יותר להתאושש כשהתינוק לידי, גם אם פיזית אני לא מסוגלת לטפל בו מעבר הנקה.

אבל אם לך קל יותר שהתינוק בתינוקייה, אז אפשר לחפש בית חולים אחר שיותר מבין לקשיי היולדת ולא מכריח להיניק...

שיהיה בשעה טובה ובקלות!

דולה, אמא, אחות או חברה טובה, שתבוא להיות איתך בשעות הראשונות עד שתתאוששי או עד שבעלך יוכל להגיע שוב (או שמראש הוא ישאר).

וגם אני חושבת שהאפידורל לא מועיל לך...

אצלי אמרו 8 שעות, ואחר כך אמרו לי לחכות עוד שעתיים כי הברזל היה נמוך.

ואחרי זה כבר קמתי הולכתי לפגיה.

יכול להיות שיש כאלה שלא מסוגלות לקום, אבל לא שמעתי שאסור.

זה ההנחיות שנתנו לי לגבי לקום מהמיטה.

להישאר לבד עם התינוק לא היה רלוונטי לי, כי הוא היה בפגייה.

גם לי היו תינוקות בפגייה אחרי קיסרי, ואני זוכרת שבפעם הראשונה שהגעתי לראות אותם זה היה בכיסא גלגלים... אבל לא זוכרת כמה זמן זה היה אחרי הלידה ולא זוכרת מתי כבר הגעתי אליהם לבד...

אחרי קיסרי

ויממה הראשונה צריך מלווה לביות מלא

לא זכרתי מדויק...

או אופציה נוספת, אני לא יודעת בדיוק אם היא תענה לך על כל המורכבויות אבל בשיבא לא צריך להחליט אם את רוצה ביות מלא או חלקי. אני למשל שמתי שם לילה אחד בתינוקיה, ולילה אחד הילדה הייתה איתי.

אני לא ככ ממליצה בכללי על בית החולים הזה, כי לי לא היה טוב שם אבל אולי זה יאפשר לך את ההתאוששות הראשונית שאת צריכה ואחכ התינוק יוכל להיות איתך.

אגב, אמנם לא היה לי ככ טוב שם אבל מכל הצוות, צוות התינוקיה זכור לי הכי לטובה דווקא.

בכל מקרה- לא הייתי חוזרת למקום שלא היה טוב בו. אם שמיר קרוב לך אז כנראה שבמרחק של עוד כמה דקות נסיעה יש לך עוד כמה בתי חולים קרובים. בין אם זה לכיוון השפלה- קפלן/ אסותא אשדוד ובין אם זה לכיוון המרכז- וולפסון, שיבא, ועוד..

מה שכן, אם את קצת מרחיקה לבית חולים אחר, צריך לקחת בחשבון שאולי צריך לצאת בשלב מוקדם יותר ולא לחכות עד לצירים הארוכים יותר

1. האם לשים בתינוקיה

2. האם לחזור לאותו בי"ח

3. האם להביא עזרה ליממה הראשונה.

התשובה יכולה להיות שונה בכל אחד מהנושאים.

אם את אומרת שאחרי לידות קשה לך ההתאוששות אז כן הייתי ממליצה לך לשים בתינוקיה ותבקשי שיביאו לך את התינוק כשהוא לא רגוע. את יכולה להיות עם התינוק כל הזמן שאת רק רוצה (חוץ מכמה שעות בודדות בלילה)... אני מאוד רציתי ביות מלא ולא הסכימו לי, ואני ממש שמחה שלא הסכימו לי. זה משחרר שאת לא חייבת להיות צמודה לתינוק.

ועל הבי"ח, אם אין לך נסיון טוב עם הצוות לדעתי הייתי מנסה בי"ח אחר.

כמה שאלות:

1.מישהי מכירה את וולפסון? יצא לה ללדת שם?

2.שאלה כללית לגבי ביות. איך זה הולך? האם ברגע שאמרתי ביות אין אפשרות בכלל לתינוקיה? להתקלח? לשירותים? וכו'. איך זה עובד. מה לגבי חדרים? זה חדר פרטי?

לגבי שמישו יהיה איתי לאורך היום הראשון באמת זה משו שאני חושבת עליו . בסהכ הילדים כבר לא קטנטנים ויש סבתות/דודות/ביסיטר בתשלום . אולי אגיד לבעלי באמת להיות איתי ביום הראשון (או מישו אחר) חדר פרטי יהיה יותר נוח בעניין הזה..

התנאים בהיות מלא משתנים לפי בית חולים/ מחלקה.

אז כדאי לברר ספציפית במקומות שרלוונטיים לך.

יש מקומות שאין שם בכלל תינוקיה, ויש מקומות שיש אפשרות גם לשים בתינוקיה אם צריך.

אני יודעת שלפעמים נשים מבקשות מהאחיות לשמור על התינוק.

גם לגבי החדרים. יש מקומות שיש חדר פרטי ויש מקומות שלא.

אני הייתי בבית מלא בשערי צדק ביולדות ג'.

הייתי עם התינוקת כל הזמן. וכשהתקלחתי הכנסתי אותה איתי לחדר.

היינו שתיים בחדר, כשבמחלקות אחרות יש שלוש.

אני יכולה לשים בהגדרה בתינוקיה אבל בעצם יהיה רוב הזמן איתי(ועם מלווה אם אכן זה יקרה)

ואז רק לבדיקות וכאלה נשים שם..

אם אנסה עוד יותר לזקק מה מחזיר אותי בצורה שלילית ככ בלידות האחרונות זה החוסר אונים/השפיטה/ההקטנה

זותומרת, אני רוצה לטפל בתינוק בדרך שלי(כאמור זה לא לידה ראשונה שלי)

מבלי שתבוא אחת ןתגיד לי שהוא ככ הוהוא ככה אם אני צריכה עזרה אני מתייעצת כמובן אבל אם לא אז לא.

אם באמת אסדר שמלווה יהיה איתי אז חלק מתפקידו יהיה באמת להיות חוצץ מול הצוות בעניין הזה לפי איך שאסכם איתו מראש.

באיזה בתי חולים יש חדרים פרטים מישהי יודעת?

אבל זה על בסיס מקום פנוי...

בכמה חדרים בודדים

חדרים פרטיים עם מיטה למלווה. הצוות היה מקסים, לא שמתי בתינוקיה אז לא יודעת לומר לך איך היא.

לא בטוחה

ובאסף הרופא הבנתי שעכשיו ב-36 שעות הראשונות יש חדר פרטי ואחכ את יכולה להשתחרר או לעבור לחדר עם עוד נשים

ביות אז אני במחלקת ביות למשל(שזה שתיים בחדר)

ולשים חלק מהילדים באוהל בסלון/ מרפסת

לטייל ביום לפני ואחרי

אפשר לתכנן לבשל יחד ארוחת ערב, זה החוויה

והיה לי ממש קשה לישון באוהל

מתישהו התייאשתי והלכתי לישון ברכב בחניון.

אנחנו לוקחים דירה פשוטה בצפת (לא בעיר העתיקה). לקחנו אותה גם שנה שעברה והיינו ממש מרוצים.

הם לוקחים לפי מיטה/מרווח, אנחנו שמים את הילדים הקטנים על מזרנים ויצא לנו ל4 מבוגרים ו8 ילדים כ1000ש"ח ללילה.

אם מעניין אותך פרטים, בשמחה אתן לך באישי.

לא יודעת איפה אתם גרים אבל לפעמים זה מיקום שיכול להיות אטרקטיבי לאנשים אחרים.

נניח ההורים שלי השנה מצאו דירה פשוטה בצפון ונסעו ל3 ימים ובימים האלה המשפחה שגרה שם מתארחת בבית שלהם...

וגם סיכמו משאירים אחד לשני מצעים ומגבות אז נחסך המון סחיבה

החלפת דירות אני לא רוצה.

לגבי דירה- האמת ש1000 שח זה הרבה בשבילנו כרגע, למרות שזה זול

יש סיכוי למצוא באיזור 500? אם הילדים ישנו בחצר? נראה לי שזה לא מציאותי בצפון בעונה הזאת.

מזרון רק בשבילי זה אפשרי, איפה יש קמפינג שאתן ממליצות? נורמלי ולא יקר?

לישון ברכב גם לא נשמע לי תענוג גדול

מבינה שהחלפת דירות לא רלוונטית לך, אבל אולי אם תכתבי הודעה כזאת גנרית לכולם שאתם מחפשים דירה לישון בה לילה או שניים בתקופת הקיץ, ואם מישהו יוצא לנופש ויתאים שתתארחו אצלם בתשלום סמלי תשמחו לדבר.

בגלל שאתם הרבה הייתי מוסיפה גם שלא חייב מיטות לכולם ואתם תדאגו לעצמכם. וכמובם שתשאירו נקי אחריכם

גם קמפינג באתר מוסדר בתשלום מגיעים בכיף ל500₪. במקומות הזולים מגיעים לסדר גודל של 40-50 לאדם.

אפשר בחוף כינר. יש שירותים ומקלחות, משלמים רק על החנייה. יש גם שטיבלך לתפילות בבין הזמנים

ומומלץ ביותר, אבל בלי מקלחות - פארק גורן. מקום ענק, חינם לגמרי שגם כשעמוס אפשר למצוא את הפינה השקטה שלך. יש מים זורמים, יש שירותים, יש מסלול מהמם שמתחיל ישר מהחניון. אין מקלחות, אין חשמל. מגיעים פקחים, אז כדאי לדאוג לישון רק במקומות שמאושרים ללינה בתוך הפארק.

חוויה מובטחת.

יצא לי לישון על אחד כזה והיה לא רע

אומנם לא בצפון אבל מקום מסודר.

אני אחת שחייבת לישון על מזרן נוח לגמרי, אחרת סובלת מכאבי גב, ומזרן מתנפח (איכותי) היה לי ממש נוח.

אנחנו מתכננים לעשות קמפינג בשמורת עוז וגאו"ן בגוש עציון, זה בחינם בעיקרון. כן היינו צריכים לקנות אוהלים (שניים, יש עוד שניים שהתאומים קיבלו מתנה לבר מצווה) ויש לנו את המזרן המתנפח ממעין קמפינג שבעלי ואני עשינו פעם (השאר יישנו בשק"שים ושמיכות), כך שזה אמור להיות נוח וזול יחסית. והאוהלים יישארו לנו גם לעתיד.

בכל אופן, אפשר גם לברר על החלפת דירות, אם יש לכם דירה במקום יחסית שווה...

גנים לאומיים.

אני יכולה להמליץ על אשקלון. אומנם לא בצפון, אבל מקום נחמד מאוד. ישנים על דשא, אפשר להשכיר מזרונים או להביא מהבית. אוהלים משלכם. יש שרותים מסודרים ונקיים. מקלחות גם אחלה. מקררים, כיורים לשטוף כלים. ואפשר לטייל במקום נחמד ויפה שם. וגם לרדת לים בבוקר חוף מוכרז, כשירדנו אליו בבוקר היו שם מלא משפחות דוסיות בלבוש מלא (ילדות עם חולצות 3/4 וחצאיות...).

זה נקרא נטורה בישוב נטור בגולן. מתחמים פרטיים לאוהלים, משכירים מזרונים, יש מטבח עם גז מקררים, שירותים מקלחת, שחשוחיות מים, פינת חי, מחצלת עם משחקים לילדים.. ממש נחמד. מאמינה שיעלה יותר מסתם מקום אבל שווה לברר..תסתכלי באינטרנט מספרים

ושמעתי גם שיש אירוח זול במדרשת נוב.

ובאזור אחרי לגמרי שמעתי שיש אירוח זול בישיבה באלון מורה.

לא זוכרת את הפרטים ששמעתי על שניהם... בטח אפשר למצוא אנשי קשר דרך גוגל...

בהצלחה!

לק"י

יכול להיות שזה בגלל שהם רואים אתכם פחות, הם קשורים פחות. אבל לא צריך להבליט את זה בחוסר טקט שכזה🤦‍♀️

(מה גם שלהפגש פעם בכמה שבועות זה לא מעט)

יכול להיות, למרות שאנחנו לא היחידים שגרים רחוק. יש כאלה שמגיעים בתדירות הרבה יותר נמוכה מאיתנו וילדיהם מקבלים יחס+++

אצלנו זה נראה שספיציפית בגיל הקטן מאוד קשה להם להתחבר

וכשגדלים זה משתפר

אבל באמת נשמע שזה יותר מזה אצלכם בגלל שאר הדברים.

אולי אפשר לפתוח את זה בזמן רגוע עם אמא? אם

הקשר טוב ונוח אז אפשר לדעתי בעדינות להסב את תשומת ליבה

גם אם זה לא יפתור את הבעיה לגמרי

שנפגעת

גם אצלינו זה תמיד ככה

יש את אלה שתמיד מתחשבים בהם ועוזרים להם והם תמיד הנתמכים

אצלינו זה נןבע מבעיות רפואיות ומשפחתיות של חלק מהאחים

לא שזה מצדיק, אבל עוזר להבין.

אולי גם אצלכם יש סיבות כאלה שאתם לא יודעים? סתם מנסה ללמד זכות

ותרימי לעצמך שאת עצמאית ומתמודדת.

הכאב יפחת עם הזמן... חיבוק

מלבד אח אחד, לאף אחד אין סיבה מיוחדת. אני יודעת את זה בוודאות, אין אצלנו סודות.

נספרים..

אבל אני במקומך הייתי מפחיתה עזרה וביקורים

וואלה לא כייף ולא נכון להרגיש ככה

ואין סיבה שתרגישי כך

אני לגמרי בדיעה שבן אדם צריך לבחור בעצמו..

אולי לא הייתי מצמצמת ביקורים, כי אני מבינה שזה גם ככה לא הרבה, אבל ממש לא היית עוזרת או לכל הפחות הייתי מצמצמת עזרה.

בטח ובטח שבעלי לא יכול להנות מהסעודה שאני עמלתי וטרחתי עליה.

כרעיה אין סיכוי שהייתי שותקת בשלב הזה והייתי דורשת שיחכו גם לו לקידוש (אבל אני מומחית בלבשל מריבות, אז לא בטוח שזה נכון)

אני חושבת שנכון לצמצם עזרה שידעו להעריך.

היתי אומרת שזה ממש ממש לא מתאים להתחיל סעודה בלי בעלך ומבקשת שיחכו לו

מוזר שהם בעצמם לא רואים כמה זה מוזר שיש אורח שלא משתתף בארוחה בגלל חוסר סבלנות של אח

איפה אמא שלך שתעמיד אותו במקום?

האמת

אם את רואה שלא סופרים אותך תלכי פחות עד שתדעי לעמוד על שלך

לא נשמע שכיף להתארח ככה

ומבחינתי זה סבבה לגמרי.. מעדיפה שנעשה קידוש ובציעה עשר דקות אחרי כולם ונצטרף בנחת לפי הקצב של הילד, מאשר שכולם יחכו לנו. כל עוד משאירים יין ולחם לבציעה הכל טוב.

כל אחת ומה שנח לה

במקרה הנל זה חלק ממה שמפריע לפותחת אז זה אחרת בעיניי

פשות כתבת שזו התנהלות מוזרה, אז רציתי להגיד שלא לכולם זה מוזר, אצל חלק זה לגיטימי לגמרי

לק"י

אבל הבנתי שאצל פותחת השרשור זה חלק ממכלול שלם של חוסר יחס.

אצלכם זה מקובל על כולם להזדרז

אצל הפותחת זה בלחץ של האח. וזה עדיין מוזר בעיניי. לא כי ממהרים או מתעכבים זה כל אחד שיעשה מה שנח לו.

ברגע שמארחים והמתארחים מבקשים לחכות ולא מתחשבים בהם זה אחרת

לגבי התינוק - הרבה פעמים לא מתחברים לתינוק קטן, כי הוא עוד לא מדבר ועוד לא מראה את יכולותיו וחכמתו, ומתחילים להתלהב רק בגיל שנה וחצי ככה שהם נהיים חכמולוגים.

לגבי כל השאר. מאמי, אני אגיד לך את זה ישר- את פשוט טובה מידי, ונח לרכב על מישהו טוב.

למשל, זה שהתחילו סעודה בלעדיי בעלך, היית צריכה להציב גבול, וגם לזרוק איזה הערה שאת בישלת חצי מהארוחה. אם משהו לא נעים או לא נח, להציג את זה, גם לך יש רגשות, תחושות, רצונות. אל תנסי להיות תמיד בעמדת ריצוי. יודעת שזה קשה, אבל מידי פעם תני גבול. חיבוק!!

והרבה.

והאמת שהוא גם תינוק סופר חכם ומתקשר בלי עין הרע, כל מי שרואה אותו בטוח שהוא הרבה יותר גדול

לגבי עזרה, אולי עדיף פחות לעזור שלא תרגישי שאת כל כך משקיעה ולא רואים את זה.

ויש דברים שאולי אפשר להציב גבול- כמו זה שמבחינתך אי אפשר להתחיל סעודה בלי בעלך.

ויש דברים שנשמע שלא בשליטתך, ובאמת מאוד קשה להשלים איתם. לא יודעת אין לי כל כך עצות...

אני רואה שהרבה כתבו שהייתי צריכה להעמיד גבול ובמבט לאחור אני ממש מסכימה איתכן!!!

לגבי העזרה, אתן 100% צודקות!! הבעיה שלי שאני מרחמת על אמא שלי שטורחת ועושה הכל לבד, רק שבסוף אני לא מרגישה שאני מקבלת את הערכה שמגיעה לי (זה נהיה סוג של ברור מאליו שכשאני באה אני עוזרת בהכנות לשבת)

בסוף את באמת מקלה על אמא שלך וזה ממש כיבוד הורים, גם אם אין הערכה.

(בלי קשר אם את חושבת שאין לך כוח להגיע ולבשל שם אז כנראה שעדיף באמת לא לבוא בכלל)

לא מפריע לי לעזור

פשוט צורם לי שדווקא אנחנו מקבלים את החוסר יחס

הזדמנות לפתוח את זה.

בשבת הבאה שתגיעי, תגיעי לשבת עצמה ולא מוקדם, תעזרי רגיל כזה ולא אקסטרה. אל תצאי מגדרך. וכנראה שאמא שלך תפתח את זה וזה יתן לך פתח להתחיל שיחה..

זה באמת מבאס ומעצבן.אבל האם בגלל זה לא לעזור? האם העזרה שלנו להורים תלויה בדבר? את בעצמך אומרת שאת מרחמת על אמא שעושה הכל לבד ורוצה לעזור לה..אז את עושה את זה בשביל לקבל הערכה ותשומת לב לילד או כי את רוצה לכבד את אמא? שני הדברים לא קשורים אחד לשני.עוזרים כי זה אנושי ונכון.ואת האפליות מבחינת היחס צריך לפתור בצורה אחרת.

אבל כואב לי היחס לילד

אם זה היחס למה את מתאמצת כ"כ?

תפסיקי לעבוד כ"כ קשה, לא מגיע לך.

במקביל הייתי פשוט פותחת את זה מול ההורים, ומסבירה את התחושות שלי.

לא עובדים קשה בשביל לקבל יח יחס.הלואי והמשוואה הזו היתה תמיד עובדת. לא עושים מצוות בשביל לקבל שכר.עובדים ועוזרים כי זה ערכי, מוסרי מכבד וכו....ובאמת חשוב ונכון לפתוח בעדינות מול ההורים.

כואב לי שלהם פחות אכפת מהילד שלי

זה שכתבת בזהירות על עניין הריצוי. ויכול להיות ששם הנקודה (אומרת בתור ילדה מרצה שלומדת לאט לאט להציב את הגבולות שלי🙈).

יש הבדל בין לעזור כי את רוצה לעזור, נותנת בשמחה ויודעת איפה להגיד סטופ כשזה יותר מדי בשבילך, לבין לעזור כדי לרצות, כי זה מה שמצופה, כי אני לא יכולה להגיד לא. תנסי למקם איפה את עומדת, מאיזה מקום העזרה מגיעה?

זה ממש בלט לי בסיפור של הסעודה- צרם לך שהתחילו בלי בעלך, אבל לא מחית. יכול להיות שזה שוב בגלל הריצוי? (לי באופן אישי תקופה ארוכה היה קשה להנכיח את עצמי כשזה אומר להגיד לא להורים או למשפחה שלי. ועדיין עובדת על זה).

מלבד העניין שלדעתי עזרה צריכה להגיע ממקום שרוצה לעזור ולא ממקום מרצה, לדעתי כשאנחנו מגיעות ממקום מרצה הסביבה מרגישה את זה והיחס בהתאם. אני מרגישה שכשאני מרצה, הרבה פחות ''סופרים אותי'', לעומת כשאני מביאה ומנכיחה את עצמי ואת הרצונות והצרכים שלי. זה גם הגיוני- כשאני מנכיחה את עצמי ואת הרצונות שלי במרחב, אנשים ישימו לב אלי ולרצונות שלי.

יכול להיות שזה ממש לא הסיפור אצלך🤭 אבל אם כן, קחי הנקודה למחשבה.

אם לא אכפת לך, אשמח לשמוע כיצד את עובדת על עניין הריצוי

זה להבין מה בכלל הרצון שלי.

אחרי שאני מבינה מה הרצון האמיתי שלי, ויודעת לזהות שאני בכיוון של לרצות, כבר יותר קל לי להנכיח את עצמי (זה עדיין לפעמים קשה מאוד, כן... אבל הרצון לא לרצות כבר חזק. יש סיטואציות יותר קשות ויש יותר קלות).

האמת שאצלי זה הגיע יחסית מאילוץ. היו כמה חיכוכים במהלך השנים של בעלי מול אבא שלי, שני אנשים שאני נוטה לרצות. ובעצם הייתי חייבת לומר לאחד לא ולמצוא איפה אני עומדת בזה.

גם טיפול זוגי עזר לי לשים את הרצון שלי לפני הריצוי.

כל ההתעסקות בזה הובילה אותי לשים לב למקומות שאני נוטה לרצות אנשים. בבחירת מסגרות ומקומות עבודה, מול אנשים מסוימים וכד'. לכן כשאני עומדת לקראת החלטה מסוימת שקשורה למקומות כאלו, אני חושבת כמה פעמים לפני קבלת ההחלטה, ומשתדלת לדייק מה אני רוצה. (גם בעלי מאוד עוזר לי בזה- דוחף אותי למצוא את הרצון האמיתי שלי בלי להתחשב בכלום. לפעמים אני צריכה לשים לב שאני לא מרצה אותו בזה שאני דואגת לא לרצות אחרים😂).

לדוגמא, לאחרונה הייתי צריכה לקבל החלטה על הקטנה שלי, אם היא נשארת שנה הבאה אצל אותה מטפלת או עוברת למטפלת אחרת. כמעט אמרתי שאשאיר אותה בגלל חוסר הנעימות מול המטפלת הנוכחית, אבל זיהיתי את ההרגשה הזו בזמן, ניקיתי את הנתון הזה מהשיקולים ואחרי מליון התלבטויות החלטתי להעביר, החלטה שהיא שלי ואני מרגישה שלמה איתה. (אגב, אחרי שהתגברתי על עצמי ואמרתי למטפלת שאני מעבירה, היא הגיבה יפה וירדה לי אבן מהלב).

או בנושא של המשפחה, לבעלי היה ממש חשוב משהו שקשור לאבא שלי אך מנוגד לדעתו. הייתי צריכה ממש לחשוב מה אני רוצה, ובסוף החלטתי כן לתמוך בדעה של בעלי, אבל שאני אקיים את השיחה מול אבא שלי. זאת היתה החלטה ממש קשה- כי גם הייתי צריכה להבין שאני חושבת שיותר נכון שאני אעשה את השיחה (מבחינה אובייקטיבית), וגם בסוף הייתי צריכה אשכרה לקיים את השיחה (וואו זה היה לי קשה). אבל הנה- הבעתי את דעתי בכבוד, אבא שלי קיבל (גם אם לא הסכים), ביצע את חלקו ושלום על ישראל.

וכמובן שזה גם בדברים קטנים יותר. אני היחידה במשפחה עם כמות ילדים ב"ה. זה דרש ממני המון כוחות לקום משולחן השבת, להודיע שניתן להשאיר לי לסדר אחר כך, וללכת להתעסק בילדים (שהיו צריכים אותי) בזמן שהאחרים מפנים. היום זה קורה גם יותר בקלות כי ראיתי שכולם ממש מבינים (ועדיין לפעמים אני צריכה לשים לב לעצמי ולצרכים שלי בתוך הסיטואציה הזאת כדי להצליח לעשות את זה). בכללי אני מרגישה במשפחה שכשאני שמה את עצמי במרכז, מתייחסת לעצמי כאל מישהי שווה, אני מרגישה שגם האחרים רואים אותי באותה צורה (ודרך אגב- אני לא יודעת אם זה משנה משהו בתפיסה שלהם אותי או בתפיסה שלי איך הם רואים אותי...).

חחחח נשמע מקסים אבל אני עדיין עמוק בהתמודדות הזו, בהרבה פרטים קטנים ביומיום. לאחרונה מילאתי שאלון בנושא ריצוי, והוא העלה לי מחשבות על עוד המון תחומים שהמחשבות שלי בהם אולי מגיעות מתוך ריצוי. יש עוד עבודה... ב''ה.

עבודה לא קלה בכלל

כאדם מרצה ונוח לבריות, אצלי זו עבודה מאוד עדינה להבין מתי אני עוזרת "על אוטומט" או מתוך ריצוי, ומתי זה מתוך רצון אמיתי שלי.

ועבודה קשה יותר להגיד לא כשלא מתאים לי, ולא רק במקרי קצה. (הסביבה מנחחה שכשאת עוזרת ונענית זה כי את יכולה, ולא מבינה איך יש פיצוץ או ריחוק או פגיעה בשלב של נתינת יתר, פשוט כי הם יגידו לא כשלא יתחשק או לא יתאחם)

ככה יותר מתעלקים עליו ודורשים ממנו, כי זה מה שהוא ישדר

וואו איזה לימוד זה לדעת מה הרצון שלי

ככל שאת נחמדה /טובה/אדיבה/ מנומסת מידי

את מוערכת פחות.

לצערי אני ממש מזדהה על מה שרשמת.

אני תמיד הייתי המפרגנת, המארגנת, המפיקה והטובה במשפחה וגם אני הרגשתי שדורכים עליי ולא סופרים אותי

עד שהחלטתי לשים קאט!

החלטתי להתחשב רק בעצמי ובמשפחה הגרעינית ולא להמשיך להיות טובה מידי או מובנת מאליה

זה גרם כמובן לריחוק משפחתי אבל לפחות אני לא מתוסכלת ולא מרגישה סמרטוט שמרשים לעצמם לדרוך עלי.

זה כמובן לא מתאים לכל אחת, ודורש ביטחון עצמי וגב חזק

אבל יק לי היום שקט פנימי והערכה עצמית!

❤️❤️❤️

לדעתי אם האטופיק בשליטה ומספיק לה קרמים ללא מרשם אז אין צורך ברופא עור, אם היא סובלת והאטופיק מחמיר אז ברור שצריך ללכת לרופא,

אם גם אצלכם תור לרופא עור טוב קשה להשגה, אז עדיף לקבוע מעקב פעם בחצי שנה ואם אין צורך אז לבטל.

אולי באמת נקבע ליתר ביטחון תור לעוד חתי שנה.

למישהי יש המלצה לרופא עור טוב ומסביר פנים בכללית ירושלים?

יש מצב לרכוש עוד אחד זהה?

שוב בקרוב)

אני תוהה אם היא לא תריגש בהבדל, כי הדובי הנוכחי כבר מרוט בהתאם לשימוש בו, ודובי חדש לא ירגיש לה דומה

(מצד שני, אצל המטפלת שלה גם יש את הדובי הזה, והיא תמיד התקשתה לעזוב אותו, כאילו היא חושבת שהוא שלה... והודבי של המטפלת במצב הרבה יותר טוב מהדובי שלה🙄)

כן? לזמןש הוא בכביסה

האמת שלא הייתי מכניסה למרפאות. וגם לא מסתובבת איתו ברחוב. מכניסה לתיק.

בבית ואצל המטפלת היא גם ככה מסתובבת ואוספת חיידקים לאורך זמן. אז זה לא כזה משנה בתכלס...

הבלניות.

אני באופן אישי מסתכלת על זה בצורה כזו שזאת המצווה שלי ואני לא אמורה להתבייש בקיומה. בסוף אני יוצאת מנקודת הנחה שהיא עוסקת בזה בתור שליחות ולא כי היא סקרנית וכו

אבל אני לגמרי יכולה להביא מי שמתביישת או מרגישה לא בנוח עם ההיכרות המקדימה, מה שכן אני בטוחה שזה מורכב לצאת ליישוב אחר

לא נבוכה.. בסך הכל זה לא מבייש.

לפעמים גם יצא לי להגיע עם חברה או אחות במקום סבלנית אם לא הסתדר לה (היה מקובל אצלנו)

כלומר אם לא התפקיד שלהן לא היה לי איתן כלום

אז זה פחות מביך אותי

האמת לא חשבתי בכיוון בכלל

אבל כמו שכתבתיאין היכרות קרובה בכלל

שכמו שהיא מכירה אותך, כך היא גם מכירה את כולן, זה לא משהו מיוחד.

גם אצלנו זה ישוב וכולם מכירים את כולם, פגשתי את הבלנית עם המשפחה שלי בטיול רחוק מהישוב וצחקתי לעצמי בלב שעוד כמה ימים ניפגש במקווה (היא לא ידעה את זה עדיין), ובאמת נפגשנו במקווה ורק צחקנו שנפגשנו בטיול, וזהו . זה חלק מהחיים , לא גילית לה איזה סוד מיוחד, כל נשות הישוב טובלות בדיוק כמוך ואת לא מיוחדת (זאת אומרת ברור שאת מיוחדת אבל לא בטבילה 😉. )

א. אני יודעת שיש נשים שנוסעות לישוב ליד. 5 דק' נסיעה כי פחות נעים להן. לגיטימי בעיני. לא שווה בעיהי את ההשקעה יותר מכמה דק' נסיעה כי באמת רק מוסיף עוד משימה ולחץ ליום אחר.

ב. אני באמת לא זוכרת מי טובלת. ממש רגילה לזה ושוכחת דברים שנשים מספרות לי במקוה. כבלנית- גם אני מבינה את הרגישות שעשויה להיות ואת הפדיחה שיכולה להיות ובעיקר מנסה לנרמל. שכמו שכתבו לך את כמו כולן. וזה לא כזה מעסיק אותי.

ואני גם עובדת יחד עם הבלנית. לי ממש לא מפריע, הרבה פעמים אנחנו מדברות לפני \אחרי.

דווקא כשטבלתי בליל שבת זה היה נוח כי אמרתי לקטנים שאני הולכת אליה לקצת זמן, וזה היה להם מאוד טבעי.

ואצלינו היא ממש לא סופרת ולא זוכרת...

אצלנו כשהגעתי לישוב לא הכרתי את הבלנית בהקשרים אחרים (לא אותה שכבת גיל).

פעם אחת הגעתי לטבול והיתה בלנית מחליפה, שאני מכירה טוב. זה כן היה מביך לי קצת ברגע הראשון שראיתי אותה, אבל פשוט הנחתי את המבוכה בצד, הזכרתי לעצמי שאין לי במה להתבייש, וגם היא התנהגה בצורה ממש טבעית ונעימה שזה באמת היה בסדר גמור.

קרה לי בדיוק אותו דבר וגם היתי בהלם איך אני לא אתפדח ורציתי ללכת למקווה בישוב ליד ואז אמרתי לעצמי די זה מספיק קשוח אני לא מוסיפה ואני אתגבר. מכניסה לעצמי לראש שלבניות שה משו יחסית טכני והן לא עפות בדמיון על כל אישה שטובלת, הן פוגשות מלא נשים שטובלות...

אני טבלתי פעם אחת שבאותו בוקר התארחנו אני ובעלי בבית של הבלנית לאיזשהו אירוע(בעלי חבר של בעלה) אמנם הם מבוגרים ממנו ב 2 עשורים אבל אנחנו בקשר טוב.. בסוף האירוע דיברנו שנךגש בערב ובהמשך היות נתאם שעה סופית וכו.. ואשכרה בערב נפגשנו שוב במקווה.. אבל באמת היא לא עושה מזה עניין ואני מנתקת את השכל וכל הנשים בישוב עושות את זה אז הכל טוב...

אבל שוב, ממש ממש מבינה שזה באמת לא פשוטטט