שלום כולם. כאן הילדה הקטנה של ריעות כותבת.
אני לא אמיתית. אני גם לא מומצאת. אני פשוט קיימת בעולם אחר. עולם הדמיון. אני יודעת שזה נשמע קיטשי ומוזר, אבל כן. אני קיימת סתם כך, בעולם אחר. וריעות מצאה אותי והיא חיה אותי.
קוראים לי שרה. אני בת שמונה עכשיו. יש לי שיער צהוב סבוך עד לשכמות, ועור לבן. יש לי עיניים כחולות גדולות ופה אדום קטן ומכווץ. ריעות אומרת שאני יפהפיה מושלמת אבל אני לא מסכימה איתה. אני יפה כמו שילדות קטנות יפות וזהו. אני חמודה בגלל הלחיים השמנמנות שלי, אבל כל שאר הדברים בי בכלל לא חמודים.
היום אני לובשת שמלה ורודה. כלומר, פעם היא הייתה ורודה. היום היא ורודה מלוכלכת. מעל השמלה אני לובשת ברדס שחור שהביאה לי מישהי ברחוב כשראתה שאני קופאת מהשלג. יש לי גם גרביים לבנות עם המון כתמים אפורים וחומים ושחורים, ונעלי עור שחורות קטנות מלאות באפר ואבק. השיער שלי אסוף בסרט שחור מבריק שמצאתי אתמול בגן מתחת לשלג. ניקיתי אותו והוא נראה ממש כמו חדש.
נולדתי בגרמניה בשנת 1946, מייד אחרי המלחמה. מעולם לא פגשתי את ההורים שלי. איש אחד מצא אותי בארגז באמצע הרחוב. הוא הביא אותי לאחותו שהייתה רופאה, והיא טיפלה בי כמה חודשים ואז מסרה אותי לבית יתומים בשוויץ. לפני שנה באה ריעות לקחת אותי משם. היא אמרה שהיא אמא שלי מהעתיד והיא רוצה שאגדל במקום טוב יותר, אז היא לקחה אותי אליה כבר אז. ריעות נולדה בשנת 1999, אז זה קצת מוזר שהיא אמא שלי. אבל היא לקחה אותי משוויץ כשהייתי בת שבע, ומאז עברה שנה. אני עכשיו בת שמונה וריעות שהיא אמא שלי בת שש עשרה כמעט.
אני אוהבת לקרוא ספרים ולשחק עם הבובות שלי. אני אוהבת לצפות בהצגות, בקונצרטים ובאופרות. אני אוהבת להאכיל יונים בכיכר ולשבת על מדרגות הבנק הגדולות ולחלום. אני אוהבת את העץ שבגינה שלי, ואת ספסל האבן שמתחתיו.
יש לי ידיד קטן בן שש שקוראים לו אלפרד. זה שם מצחיק. אני קוראת לו אלפי למרות שריעות אומרת שאלפי זה לא שם רומנטי בכלל וזה לא מתאים לחיים שלי. לי לא אכפת. אלפי הוא ילדון קטן ושובב. יש לו שיער חום שקופץ כל הזמן, ועיניים ירוקות כמו העלים על העץ שלי. הידיים שלו תמיד בכיסים. יש לו חולצת דיגיים לבנה עם שרוולים קצרים ומכנסיים חומות. הוא נועל תמיד מגפיים, גם כשקיץ. גם לאלפי אין הורים. כלומר, אני מניחה שיש לו היכנשהו בעולם, אבל לא כל כך אכפת להם ממנו. הוא אומר שהם עשירים נורא וגרים בצרפת אבל את שוויץ הוא אוהב יותר. אז כשהיה בן שלוש ברח מהבית אל שוויץ ושם שוטר הכניס אותו לבית היתומים. כשריעות באה לקחת אותי הייתי שמחה אבל קצת הצטערתי בשביל אלפי שלי. אני הייתי עם דמעות בעיניים והוא רק גיחך אליי ואמר שלא אדאג כל כך. כן דאגתי, אבל אחרי שלושה ימים, כשישבתי על ספסל האבן בבית של ריעות ושלי, הוא צץ פתאום מאחורי הגדר. הוא אמר שעקב אחרינו ושהוא מצא לו חורבה נהדרת לגור בה. ומאז בכל אחר צהריים, כשאני חוזרת מבית הספר, אלפי מחכה לי מתחת לעץ ואנחנו משחקים בגן. כשריעות קוראת לי לתה מנחה היא מזמינה גם אותו, והוא תמיד נכנס. הוא שותה את התה שלו ברעש וזולל את העוגיות מהר מהר כאילו שאין קופסה שלמה במטבח ועוד המון חומרים במזווה. כשאנחנו מסיימים ריעות ניגשת למטבח להכין ארוחת ערב, ואני עולה למעלה להתרחץ. ריעות מזמינה את אלפי, שהיא מתעקשת לקרוא לו "מר אלפרד הצעיר", לארוחת הערב אבל הוא תמיד אומר "לא תודה אמא של שרה. להתראות" ובורח מהר דרך הדלת.
אני שומעת את כל זה מבעד לדלת החדר שלי, כשאני אוספת בגדים לארוחת הערב. דלת העץ החומה שלי עבה מאוד, אבל ריעות אומרת שיש לי אוזניים מחודדות מקסימות ששומעות הכל. גם הרצפה עשויה עץ, אבל הקירות עשויים אבן. יש לי חלון גדול בקיר ממנו אפשר להשקיף על העץ שלי ועל ספסל האבן, ובלילה הוא תמיד מוגף והוילון הלבן הכבד מכסה אותו. יש לי מיטה גדולה במרכז החדר, עם המון כריות ושמיכות. בקצה החדר יש לי שולחן כתיבה קטן ועליו מפוזרים המון דפים. ריעות לא מסדרת אותם. לטענתה, הבית הכי רומנטי כששלחנות הכתיבה מלאים בדפים כתובים. על כיסא העץ שליד שולחן הכתיבה מונחת כתונת הלילה שלי, ואני נוטלת אותה בזריזות והולכת להתרחץ. יש המון דברים בבית שריעות לא מתקנת או מסדרת כי הם רומנטיים. המדרגות החורקות, הסדקים בקיטון האח, עליית הגג המלאה בספרים ישנים ומעלי אבק. המרתף שלנו מלא בחביות ובשקים, ורק ריעות יודעת להתמצא שם. היא יורדת עם נר ועולה בחזרה כשבסינרה כל מה שהיא צריכה.
ריעות מעירה אותי בכל בוקר בנשיקה וחיבוק, ואנחנו מתכרבלות לנו יחד מתחת לשמיכה. אחרי שתי דקות ריעות קמה ומקימה אותי אחריה. אני מתרחצת ומתלבשת, וריעות מסדרת לי את השיער. אנחנו יורדות לארוחת בוקר וריעות מכריחה אותי לשתות את כל החלב שלי ולאכול את כל הדייסה. היא אומרת שלא אכפת לה שאוכל משהו אחר, אבל זה הרבה יותר רומנטי להתעקש על הדייסה. אחר כך אני מקבלת צנים מרוח בריבה, וכמה שזיפים ברוטב שריעות הכינה בעצמה.
ואז אני לוקחת את תיק הבד שלי ורצה החוצה. ריעות מנופפת לי ביד ונכנסת פנימה לנקות ולסדר, לעשות כביסה ולהאכיל את התרנוגולות והעזים בחצר האחורית. אנחנו גרות באחוזה קטנה הצמודה לעיר נחמדה ואפרורית, ואני צריכה לצאת לבית הספר כבר בשבע ועשרים כדי להגיע בזמן. יש לי שביל חצץ רחב ללכת בו כדי להיכנס אל שולי היער, ובו יש שביל צר ומלא בטחב. מייד בקצהו אפשר להגיע לסמטאות המלוכלות שבקצה העיר, ואני די בטוחה שאלפי ישן שם איפשהו, למרות שמעולם לא ראיתי אותו. בית הספר קטן ויש בו רק מורות, למרות שאנחנו בנים ובנות באותה כיתה. אנחנו לומדים עד השעה אחת בצהריים ואז רצים הביתה בדיוק בזמן לארוחת הצהריים באחת וחצי. בדרך כלל אנחנו אוכלות סלט עוף קר וקותלי חזיר (הערת המתרגמת: אני יודעת! אני יודעת! אני בכלל צמחונית. ויהודיה, אין לפקפק. אבל זה הרבה יותר רומנטי ככה), ותפוחי אדמה ותבשיל ירקות כלשהו. כשאני מסיימת אני מתיישבת לקרוא ולרקום במשך שעה, וכשאני מסיימת אני יוצאת החוצה לשחק. בשלב הזה אלפי מגיע ואת כל השאר אתם כבר יודעים. תה מנחה. רחצה. ארוחת ערב. ואז ישר למיטה. ריעות מכבה את הנר שעל השולחן ומגיפה את החלון וסוגרת את הדלת.
את כמו לוסי מוד מונטגומרי, אבל שלי וקסומה עוד יותר.
- לקראת נישואין וזוגיות