הוא הביט בה שוב, חצי סקרן אל מול דמותה המתרחקת.
הוא ידע את הדפוס בעל פה ובכל זאת המשיך להביט כל לילה מחדש. מגיעה על השביל, מניחה פרח על מצבת השיש, עומדת חמש דקות, משחקת בעלי הכותרת של הפרח של אתמול, נובל בתוך ידה, שומטת אותו לצד גופה וחוזרת בצעדים מדודים למקום שממנו היא באה.
הוא, מצידו, ישב שורת מצבות אחת מאחוריה, משכל את רגליו, יושב ומביט, מביט ויושב.
הוא מעולם לא אמר לה מילה. אבל היא חשה בו.
פעמים רבות תהתה מתי יגיע תורה לפגוש בו.
אבל הוא, הוא מנע ממנה.
הוא, הילד הבלונדיני עם החיוך גומות. שגדל להיות נער בלונדיני עם חיוך גומות.
הוא מעולם לא נתן לה להתקרב אליו. הוא היה מלווה אותה מרחוק, ממתין לה כשהלכה להניח את הפרח החדש וממתין לה כשמיששה בידיה את עלי הכותרת הנבולים מאתמול.
הייתה לה בחירה קשה, אף אחד לא הטיל ספק בכך.
בין הגומות שנחפרו בלחיים המחייכות והגומות שנחפרו באדמה, מכסות באדמתן על המוות.
היא מעולם לא הצליחה להחליט. אז היא חיכתה. חיכתה שאחד יעזוב את משמרתו ויותיר אותה בודדה, נתונה לידיו של השני.
בסופו של דבר, כשהבחירה הגיעה, הצטער נער הגומות שלא ידע כי אף שלשקר אין רגליים, הוא בועט את המציאות בכוח אל פניו של יריביו.
יום אחד.
מגרש כדורגל, ושני פרחים.
האחד מלבלב.
השני גוסס.
נער הגומות הושיט לה פרח ויד.
תבחרי בי.
היא הביטה בו ועוד לפני שהתפשט הקור בלחייה הבין דבר אחד.
מההתחלה ועד הסוף, הייתה בה כמיהה לנער המצבה.
הטיולים ההם, החיים לצידו. העמדת פנים שכמותה כשקר הכו בלחייו ומחקו את גומות החיוך.
היא מעולם העדיפה את המצבות.
היא רק הייתה צריכה הזדמנות לומר זאת.
והיא ניצלה אותה.
הוא חפר את הגומות שנמחקו מלחייו מחדש. אבל חפר אותן באדמה. קובר את שלל פרחיה הנבולים יחדיו עם אהובה-
המוות.
הוא לא יכל שלא להשתאות אל מול פני השיש שלה,
אלו ששימשו לה מצבה
והסתירו אותה אפילו מעיניו.
הוא ידע את הדפוס בעל פה ובכל זאת המשיך להביט כל לילה מחדש. מגיעה על השביל, מניחה פרח על מצבת השיש, עומדת חמש דקות, משחקת בעלי הכותרת של הפרח של אתמול, נובל בתוך ידה, שומטת אותו לצד גופה וחוזרת בצעדים מדודים למקום שממנו היא באה.
הוא, מצידו, ישב שורת מצבות אחת מאחוריה, משכל את רגליו, יושב ומביט, מביט ויושב.
הוא מעולם לא אמר לה מילה. אבל היא חשה בו.
פעמים רבות תהתה מתי יגיע תורה לפגוש בו.
אבל הוא, הוא מנע ממנה.
הוא, הילד הבלונדיני עם החיוך גומות. שגדל להיות נער בלונדיני עם חיוך גומות.
הוא מעולם לא נתן לה להתקרב אליו. הוא היה מלווה אותה מרחוק, ממתין לה כשהלכה להניח את הפרח החדש וממתין לה כשמיששה בידיה את עלי הכותרת הנבולים מאתמול.
הייתה לה בחירה קשה, אף אחד לא הטיל ספק בכך.
בין הגומות שנחפרו בלחיים המחייכות והגומות שנחפרו באדמה, מכסות באדמתן על המוות.
היא מעולם לא הצליחה להחליט. אז היא חיכתה. חיכתה שאחד יעזוב את משמרתו ויותיר אותה בודדה, נתונה לידיו של השני.
בסופו של דבר, כשהבחירה הגיעה, הצטער נער הגומות שלא ידע כי אף שלשקר אין רגליים, הוא בועט את המציאות בכוח אל פניו של יריביו.
יום אחד.
מגרש כדורגל, ושני פרחים.
האחד מלבלב.
השני גוסס.
נער הגומות הושיט לה פרח ויד.
תבחרי בי.
היא הביטה בו ועוד לפני שהתפשט הקור בלחייה הבין דבר אחד.
מההתחלה ועד הסוף, הייתה בה כמיהה לנער המצבה.
הטיולים ההם, החיים לצידו. העמדת פנים שכמותה כשקר הכו בלחייו ומחקו את גומות החיוך.
היא מעולם העדיפה את המצבות.
היא רק הייתה צריכה הזדמנות לומר זאת.
והיא ניצלה אותה.
הוא חפר את הגומות שנמחקו מלחייו מחדש. אבל חפר אותן באדמה. קובר את שלל פרחיה הנבולים יחדיו עם אהובה-
המוות.
הוא לא יכל שלא להשתאות אל מול פני השיש שלה,
אלו ששימשו לה מצבה
והסתירו אותה אפילו מעיניו.
