בס"ד
יום אחד ראה רבי לוי יצחק עגלון אחד מתקן את העגלה שלו תוך כדי תפילה, כשהוא עטוף בטלית ומעוטר בתפילין. הרים רבי לוי יצחק את עיניו לשמים וקרא: "אשריך רבונו של עולם שאלו הם בניך! אפילו בזמן שעוסקים בצרכיהם הגשמיים הם עוסקים בתפילה!"
אז פתאום הבנתי שהסיפור הזה מדבר עלי.
מספרים שאחד האדמו"רים נפטר, ולאחר השבעה והשלושים מינו את בנו, צעיר כבן עשרים, לאדמו"ר. למחרת, קם הבחור אי שם בין סוזק"ש לסוזת"פ, ובדרך לבית המדרש הוא עצר לשתות כוס יי"ש. לאחר שחרית פנו אליו זקני החסידים ואמרו לו כי כעת, כשהוא האדמו"ר, לא ראוי שיתנהג כך וישתה יי"ש על הבוקר. האדמו"ר הצעיר תמה ושאל אותם: "למה אתם אומרים שיש בכך פגם? הרי מאז ומתמיד אני זוכר שאבא שלי היה שותה בשעה כזו כוס יי"ש". אמרו לו זקני החסידים- "אביך עליו השלום, היה קם תמיד קודם עלות השחר, יוצא לטבילה במקווה ומתבודד ביער. לאחר מכן היה מתפלל כוותיקין ויושב ללמוד. לאחר מספר שעות של לימוד, בערך בשעה שבה קמת, הוא אכן היה שותה כוס יי"ש, כדי להתחזק ולהמשיך ללמוד. ולכן לא היה לנו מה להלין עליו. אם וכאשר מצבך יהיה כזה- גם עליך לא נלין אלא נשמח בחלקנו שזכינו לרבי צדיק"
מאבא שלי למדתי אהבת תורה. ראיתי אותו לומד כשהוא מחכה שאחי יצא מהגן, בתור לרופא שיניים ולאופטומטריסט, ובעצם בכל מקום ובכל זמן. ראיתי והפנמתי. ומאז הסתובבתי תמיד עם ספר ולמדתי. בתחנה כשחיכיתי לאוטובוס, בשיעורים מתחת לשולחן, בתפילה כשחיכיתי לש"ץ ובכל רגע מת שהיה לי. רמב"ם ומשנה, גמרא ומשנה ברורה.
אבל פתאום הבנתי שאני כמו העגלון ההוא.
הרי אבא שלי, לומד כל היום, מהרגע שהוא גומר לעבוד ועד שהוא הולך לישון. ולכן באמת, כדי שלא להפסיק מלימודו, גם בזמנים מתים הוא למד. אבל אני- כל הלימוד שלי הוא רק בזמנים כאלה. מתי כבר אני יושב ולומד- קובע עיתים לתורה? בדיוק הפוך מאבא.
אני לא מתחרט חס ושלום על מה שלמדתי, אבל על זה שעשיתי את תורתי עראי- לפחות קצת...