ראיתי שמישהי כתבה על זה כאן , אבל בכל זאת החלטתי לפתוח שרשור חדש.
אדל ביטון.
התפללתי עליה כל יום שישי עם הדלקת נרות. אבל איפשהו היה ברור לי , גם ממקרים קודמים , שזו אשליה. בקיצור מאז שזה נגמר , והילדה היקרה הזו נגאלה מייסוריה , אני לא מפסיקה לבכות.
לי עצמי יש ילדה בת שלוש , ואני כל הזמן בחרדות .
גילוי נאות: אני לא דתיה .
הילדה שלי רוב הזמן רואה אותי עצובה. גם לפני כן . למה? זאת שאלה טובה . זה לא שלא עברתי דברים לא פשוטים בחיי, אבל לדעתי אין קשר.
מה שכואב לי , זה שבגלל שמדובר בילדים , אנשים לרוב ממשיכים לסדר היום . כשחושבים על אלו חיים היו מצפים להם , ילדות , נערות משפחה-חיים - וכל זה אבד לנצח - אז אצלי זה כאב ללא מרפא . ואני גם חושבת על המשפחה שיושבת שבעה . בקיצור אני פוחדת מהמחשבות שלי .