"מצווה על המת שישתכח מן הלב".

מטבע הדברים, עם הזמן שוכחים את מי שנפטר, לאט לאט.

אין הכוונה ח"ו שצריך לשכוח. אדרבה, צריך לזכור ולקחת את התכונות הטובות של הנפטר הלאה. 

מה שכן, זה לא אומר שצריך לשקוע בכאב ובאבל עליו, אלא לצמוח מהמשבר. 

בתקופות כאלה מתגלים בנו כוחות עצומים, שאם רק נדע לכוונם למקומות הנכונים - נגיע רחוק.

בדיוק.

ורק להוסיף-

יש זמן ועת לכל דבר. עת לשמוח ועת לעצב. יש זמנים מיוחדים שמצד ההלכה צריך להיות באבל (שבוע, חודש, שנה וכו'), ובזמנים הללו על האדם דווקא לשקוע באבל ובעצב על המת, כי כך הוא מוציא את זה מהלב וכו'.

כמו שיש מצווה להתאבל על המת בזמנים מסוימים- כך יש גם מצווה לצאת מהעצב הזה ו"עבדו את ה' בשמחה"- יש לעבוד את ה' מתוך שמחה והתעלות ולהשתמש במוות של הקרוב כדי לצמוח ולגדול.

בס"ד

^^^^^^^^^^^ - נוער וגיל ההתבגרות

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....