כבר מגיל קטן

אדם לומד להיות חזק

מבחוץ

כי אין מה לעשות

אלו החיים,

החזק שורד.

"כשתגדל תבין"

כך אומרים כולם

"שהעולם לא כל כך ורוד כמו שאתה חושב"

עוד בטרם הספיק

לעמוד על טיבו של העולם

הוגדרו לו חוקים ברורים.

הובהר לו

שלבכות זו חולשה

ששמחה היא חולפת

שחבל לנסות

כי ממילא הסיכויים שואפים לאפס

שהציני הוא המוצלח

שלרמוס זו גבורה

ובקיצור,

שהעולם הזה רע.

אז הטוהר והתמימות

מתחלפים מהר מאוד

לקליפות של פחד

חרדה

שנאה

וציניות שמכסה על הכל

בעטיפה נוצצת

האדם מפחד מעצמו

מפחד להציץ ולו לרגע קט

מעבר למעטה שבנה לעצמו

ביזע של הכחשה

בדמעות של כעס

בשנאה עצמית שורפת

הוא יודע

שברגע שיעשה זאת

עמל של שנים

ירד לטמיון.

וככל שהזמן עובר,

הוא בונה מזה אידאולוגיה של ממש

משכנע את עצמו ללא הרף

שכך זה צריך להיות

כי אם הם אומרים

הם בטח יודעים

הוא מביט ברחמים

ובעיקר ביאוש

באלה שניסו אחרת

וכשלו.

שנלחמו

ולבסוף נכנעו לעוצמה הסוחפת,

אפשר לומר מפתה,

של המסיכה.

בעצם

כשחושבים על זה

זה מוזר

שאדם מסוגל להזיק לעצמו

להרעיל את עצמו בשליליות

רק כדי לברוח

מעצמו.

אבל כנראה

זה מפחיד לגלות

שאחרי הכל

אתה פגיע ושביר.

אדם מסוגל לבנות לעצמו תדמית של גיבור

ממש כל יכול

שברגע חורץ גורלות

שעל פיו יישק כל

רק כי הוא מפחד.

בדיוק כמו כולם.

המזל,

שכולם לא מכירים את "כולם"

וכך מעגל התרמית הזה

יכול להמשך באין מפריע.

יש בו משהו,

באגו הזה

המנופח הזה

שמתעתע

שגורם לחשוב לטווח הכי קצר שיש

שלא מאפשר להסתכל מעבר

לכאן ועכשיו.

אם יש משהו שצריך לרמוס

זה את הבלון הזה,

השקרן,

שכל מה שיש בו זה אוויר.

צריך קצת אומץ,

לנשום עמוק,

ולצאת לקרב.

זו מלחמה,

תמידית

אבל משתלמת.

***

אני מפרסמת את זה בחשש מסויים. מעולם לא כתבתי פה. בעצם, מעולם לא כתבתי באמת.

אין לי שום ידע בספרות או שירה, מעולם לא ניסיתי להשתמש בכלי הזה.

סביר להניח שזה לא מתקרב לרמת הכותבים כאן,

אבל פרסמתי בעיקר כי אני יודעת שיש כאן אנשים מיוחדים ועמוקים. ורציתי לשתף בתחושות שעלו לי.

ואם כבר, אז באמת יש פה אנשים איכותיים. אפשר ממש לקרוא ולהתפעם מהעוצמות. תודה לכם

אש שורפת, בוערת בי.

אש עוצמתית של כתום ואדום וכחול.

אש שצועקת בי.

אש שאני צועקת.

מים לא מכבים את האש הזאת, היא חזקה מהם.

האש מאיימת לאכל אותי כליל.

מזנקת לתפוש עוד ועוד חומרי בערה בליבי,

קורעת דפים מיומן ליבי. תולשת בציפורניה האדומות.

ומה שמגיע לידיה עולה בה מעלה.

היא עוצמתית ואימתנית,

אבל עצובה כל כך.

את כל דפי נפשי היא יודעת.

כל כאבי וייסורי, שעלו בה, באש, אך לא אוכלו.

הכל היא קראה.

קראה וזעמה,

קראה וגעשה,

קראה ומעיניה זלגו דמעות כאבי.

והדמעות כיבו את האש.

החלל שבלב האדם - פרק 1

בוקר. שנעל!! שנעל!!

ערב. שטילה!! שטילה!!

גרמני אחד מסתכל עליי. אני משפיל מבט.

סטירה. מכה בגב מקת רובה. שנעל!!

ברכיי הכושלות רועדות קדימה, אל הקרמטוריום. להוציא אפר. להכניס גופה. להוסיף דלק. עוד גופה. עוד אחת. המסוע מביא איתו עוד אחת ועוד אחת.

פעם עבדתי במפעל. היה לנו מסוע דומה. הוא היה מסיע את פחיות השימורים ואני הייתי אוסף אותם לארגזי עץ.

היום המסוע מביא איתו חברים, אחים, קרובים ורחוקים. סתם זרים. שנעל!! שמוץ-יודה.

יריקה. גופה שלא מספיקה להסריח. קדימה לתוך המשרפה. עוד אחת. אני מכניס אחת, מספר 73894 מכניס אחרת. מספר B42619 מכניס נוספת. בלי לעצור, פוקד הבלונדיני כחול העיניים ובועט בי קלות. עדין. אני כמעט מחבב אותו.

שמוץ-יודה!! שואג הבלונדיני ומעיף סטירה לB42619. נפלה לו הגופה. הוא מרים אותה. שחרחר עם שמייסר מכוון עליו. B42619 כבר זקן. פקודות. שנעל שמוץ-יודה. הבלונדיני לוקח אותו. הם הולכים. אני מעיף מבט. שומר אחר צועק עליי. אני לא שומע, כבר יודע. שנעל. שמוץ-יודה.

עוד גופה. עוד אחת. 67382 מקיא. שמוץ יודה שכמותו. גופה מוכרת מתקרבת במסוע. B42619. למשרפה. עוד גופה.

חלום מת - אפילוג (ספר שני בסאגת החלל שבמוח האדם)

אֲנִי אֶהְיֶה קוֹלֵךְ

הַנִּשָּׂא עַל כַּנְפַיִם שְׁחֹרוֹת

אֲנִי אֶהְיֶה לְחִישׁוֹתַיִךְ

הָרַכּוֹת, הַקְּטוּעוֹת.

אֲנִי אֶהְיֶה לָךְ עֵינַיִם

שֶׁעָצַמְתְּ – רַק לֹא לִרְאוֹת,

אֲנִי אֶהְיֶה לָךְ אָזְנַיִם –

שֶׁעוֹדָן שׁוֹמְעוֹת צְרָחוֹת.

אֲנִי אֶהְיֶה לָךְ יָד

שֶׁתִּכְתֹּב אֶת כָּל הַצַּלָּקוֹת,

אֶת הַבְּכִיּוֹת בַּלַּיְלָה לַכָּרִית,

הַכְּאֵבִים וְהַדְּמָעוֹת.

אֲנִי אֶהְיֶה לָךְ מָזוֹן

שֶׁלֹּא תֹּאכְלִי עוֹד, לְעוֹלָם,

אֲנִי אֶהְיֶה לָךְ אָב רַחוּם

בְּעוֹלָם שָׁחֹר מִדָּם.

וּדְמָעוֹת

וּזְעָקוֹת

וְצַלָּקוֹת

וַאֲנָקוֹת,

חֲרִישׁוֹת, חֲרֵדוֹת, כּוֹאֲבוֹת

מְטַפְטְפוֹת טִפּוֹת דָּמִים.

אִלְּמוֹת

נוֹכְחוֹת

צוֹפוֹת

פְּנֵי שְׁתִיקָה –

לְעוֹלָמִים.

הִתְנַשְּׂאוּ הַקִּירוֹת,

הִתְעַטְּפוּ בִּשְׁתִיקָה,

בְּקִרְבָּם הִתְקַבְּצוּ רַק קְבָרִים.

הַדָּבָר הַיְחִידִי שֶׁשָּׁקַע בְּלִבָּם

הָיָה רַק עוֹד קְבָרִים עֲמֻקִּים.

גָּעֲשׁוּ הַמִּכְסִים,

יְהוּדִים בָּם נַסִּים,

בְּבוֹרוֹת וְחַדְרֵי בִּיּוּבִים.

גַּם מִשָּׁם נִגְרְרוּ עֲלוּבִים לְהַשְׂבִּיעַ -

לִבּוֹת אַכְזָרִים רְעֵבִים.

רָעֲדוּ אֲסָמִים,

הִתְפַּלְּצוּ בִּמְקוֹמָם;

גַּל תֶּבֶן נִדְקַר בִּצְרָחָה.

מְהוּמַת מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים

הוֹתִירָה אֲדָמָה חֲרוּכָה.

הִתְפַּתְּלוּ הַשְּׁבִילִים,

הִתְלַבְּשׁוּ אֲפֵלָה,

וְתָלוּ בְּאֵימָה מְסִלָּה עַל קוֹצִים.

קְרוֹנוֹת אֲרֻכִּים שֶׁל צְּלָלֵי בֶּן אָדָם,

רִבְבוֹת אֲנָשִׁים רְצוּצִים.

עָמְדוּ הַשּׁוֹמְרִים,

צֵל פְּנֵיהֶם - הַשָּׂטָן,

וְנִצְּחוּ בְּיָדָם עַל נִגּוּן הַמֵּתִים.

לִבָּם הַשָּׁחֹר שָׂשׂ בָּעַר בְּחֶדְוָה

עַל מַכּוֹת שֶׁהִלְקוּ אֱלוֹקִים.

שְׂרִידִים עֲשֵׁנִים,

סֻדְּרוּ בִּקְפִידָה,

בְּמַסַּע לִכְבוֹד בֶּן-הִנֹּם.

דָּרְכוּ הַכְּלָבִים, שָׂחֲקוּ לְמוּלָם

עַד תִּשְׁקַע נְשָׁמָה בְּסוֹף יוֹם.

לֹא הָיָה אִישׁ נִסְמָךְ,

לֹא עַל בֵּן אוֹ עַל אָח,

אוֹ עַל אַבָּא זָקֵן אוֹ עַל אֵם.

יָדוֹעַ יָדְעוּ כִּי סוֹפָם כָּךְ יָבוֹא:

סוֹף אַחֲרוֹן מְדַמֵּם.

כָּל בָּחוּר וּבְתוּלָה,

כָּל יוֹנֵק, כָּל שֵׂיבָה,

עוּל תּוֹרָה כְּמוֹ בֶּן הַתִּשְׁחֹרֶת -

עַל כֻּלָּם אֶת שָׁמַיִם הִקְדִּיר הַמַּשְׁחִית

וְהִצִּית כְּהַדְּלֵק הַנְּעֹרֶת.

וּבְהַגִּיעַ שְׁלִיחִים

לִגְאֹל עֲצָמוֹת,

מִנְּהַר דִּינוּר לְהַצִּיל;

אַף דִּמְעָה לֹא זָלְגָה, אַף חָלָל לֹא נִמְלָא,

רַק דְּמָמָה שָׁם יָכְלָה לְהָכִיל.

שְׁתֹק!

כָּךְ עָלְתָה לְפָנָיו מַחֲשָׁבָה.

שְׁתֹק! בְּלוֹם מִלִּים בֵּין שְׂפָתַיִם!

וְגַם הַשְּׁתִיקָה - לוּ יָכֹלְתָּ לִכְרוֹת,

לוּ הָיִיתָ כּוֹרְתָהּ בֵּנְתַיִם.

* גם זה העליתי כאן בעבר. מעלה שוב.

הֵיאַךְ יָכָל בַּרְזֶל קָנִים

לִשְׁמֹר עַל עָמְדוֹ יָשָׁר?!

הֵיאַךְ לֹא זִנֵּק וְהִכָּה אֲדוֹנוֹ

אֶל מוּל דַּם יְהוּדִים מֻתָּר?!

מַדּוּעַ אָחֲזָה לְבֵנָה חֲבֶרְתָּהּ

בְּבִיתַן שֶׁהוּא שַׁעַר גְּהִינָם?!

מַדּוּעַ סֵרְבָה לִפֹּל וְלִנְתוֹץ

לְהַצִּיל דָּם נִשְׁפַּךְ בְּחִנָּם?!

הֵיכָן הָיָה עוֹף הַשָּׁמַיִם

לְאָן הוּא הוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל?!

הֵיכָן הִתַּמֵּם, הֶעֱלִים עַיִן,

כְּשֶׁהַנָּאצִים הִשְׁחִיתוּ הַכֹּל?!

הַאִם דָּמְמוּ מַלְאָכִים וְחַיּוֹת,

פָּמַלְיָה שֶׁל שְׁמֵי מַעְלָה,

אוֹ שֶׁמָּא נִסּוּ לִפְרוֹץ וְלִשְׁבֹּר

רְקִיעַ פְּלָדָה וּקְלָלָה?

* העליתי כאן בעבר. מעלה שוב.

דרוש חיזוק אל חיזוק, הלחם אל הלחם, דרושה הברגה בהברגה, קדיחה אל ריתוך,

דרושים גובה ומסה דרושה התפרצות, דרושה אש בערה היישר מן המקור,

דרושים חמשת החושים, בכל הכוח.

נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, אמרה איין ראנד,

לשלוח חץ אל האוברמאנץ', אמר ניטשה,

תקום התחיה בשרירים מסורגים על גופים מחוטבים, אמר הרב קוק

לעקור את העצים, מבקש העילוי. בגוף מתכת בזרועות כבירות בהידראוליקה כבדה מסיבית,

לעקור העצים, לעקור ההרים לרסקם זה בזה.

רומס העילוי בכפות־ענק את הארץ.

מנתץ פסילים.

מותיר מאחוריו גלי עצמות נציבי מלח

עיניו אש יוקדה וסביביו נסערה מאוד.

זועק נוהם צווח העילוי אל השמים

זוקף אצבע:

לא יעמוד עץ לא תהיה פינת חמדה,

לא יהיה צל להשתכשך בו.

"העילוי תמיד רוצה להשתלט, לקחת אחריות," לוחשים בינם לבינם הצבים.

"העילוי לא מבין את החלשים, העילוי שורף הכל," מצפצפים הנברנים במחילות.

"העילוי ירוקן את העולם מעצמו, יעלה אל השמים ויעלם," מסבירים החכמים העתיקים.

דרוש מזון לספק את הרעב דרושים עצים להסקת הבעירה דרוש הצל להעלמת החושך דרוש חוף להטבעת הים דרושים זכרונות לפרידה מן השכחה,

הולך ורומס העילוי את הארץ

דורס ודורס ודורש.