ראיתי כבר הכל

ראיתי כלבים וילדים משתובבים

ראיתי זוג זקנים מאכיל ממש לידי יונים

ראיתי ילדים מתקוטטים

ראיתי נערים מאוהבים

הייתי שם כשהם דרכו עלי בזהירות מהוסה

באטיות שמשתדלת לא לרמוס 

כך זה כאב קצת פחות

וההשפלה לוטפה בקמצוץ של זהירות אבירית

הייתי שם כמחצו מאלימות

כשלקחו אותי כמובן מאליו ואפילו לא שמו לב לכך שהם מכאיבים

כשהם תלשו ממני חתיכות

שתקתי כשסבלתי בגללם

הייתה ילדה אחת

שהכרתי הרבה זמן

כשהייתה קטנה באה לעשות פיקניק

חשתי מחיצה קלה

אך נעימה ביותר

הצחוק שלה ליווה אותי גם כשהלכה

בהמשך באה עם חברים לשחק 

כשהייתה עצבנית חמקה מהבית והלכה אלי

תולשת אותי נותנת לי לספוג את כאבה

כמה בכיתי אחרי

שהילדה האהובה שלי

היא 

דווקא מכולם

הכאיבה לי

כשהיו אלה סתם אנשים שתקתי

אבל כשהילדה שלי הכאיבה

התחלתי להרגיש חלול

וחסר חשיבות

הפסקתי לטפח את עצמי

נהייתי כמעט אפור

ולא עזרו כל טיפות הטוב שהושפעו עלי

הייתי אבל

את זילזול הילדה

לקח לי זמן רב להתאושש ולהתרענן

לאחר כמה שנים ראיתי אותה שוב

היא באה כשהייתה עליה מצלמה

ובעיניים ממוקדות

צילמה אותי בריכוז

מפיקה ממני את כל היופי

שכר דשא רטוב

יכול להציע

יש בי טוב

יש בי רע

אני יודע את זה עכשיו

אבל מה שחשוב באמת

זה שמעכשיו

אף ילדה

קרובה ככל שתהיה

לא תקבע את דעתי עלי

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול