הוא מעורר את כל מי שמסביבך לשים לב אליך וגם מעניק משמעות לחיים.
זה גם מעניין ומרגש במידת מה.
וגם כמובן מפלט קל מהדיכאון.
אבל ממתי קל זה טוב?
החיים קשים, וקושי מכריח עשייה.
בלי עשייה הייתי משתעמם למוות
אני ממש לא אומרת שזה הפיתרון הנכון והאמיתי, אבל הרבה פעמים זה מה שגורם לאדם למצוא את הכוחות לצאת מהמצב...
בואי נגיד שאני מדברת מניסיון, שנה שעברה וחלק מהשנה הזו היו בשבילי ממש קשים. הייתי במשבר מטורף והיו עוד מלא דברים ובלה בלה בלה (וכן,גם לי היו מחשבות כאלה ואפילו טיפה מעבר)... ב"ה יש לי חברות תומכות ופגשתי מלא אנשים טובים שעוזרים לי לצאת מהמצב..
אני יודעת שהחפירה בשורות קודם לא הכי מובנת וקשורה, אבל פשוט תביני שאת לא יכולה להיכנס לנקודת מבט של האנשים שאומרים מה שהם אומרים.
כן,נכון, התאבדות היא לא הפיתרון הנכון (ב99.9% מהמקרים, כדי לא לשפוט אנשים שעשו את זה), אבל פשוט תנסי להבין מאיפה זה בא...
לרוב.
לרוב זה עומס כזה שאתה מרגיש שהוא יפיל לך את הלב,
עצב עמוק והרגשה שכבר אין פתרון אחר.
צריך מישהו שידבר איתך ויעזור לך לצאת מזה בשלום.
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
