אני אמא ל-3 קטנטנים.
הגדול בן 3 וחצי והקטן בן 10 חודשים כמעט.
אני סה"כ בת 24, חוזרת בתשובה וגם בעלי (למדנו יחד באותה הכיתה)
אני עובדת, סיימתי לימודים, מניקה, מקלחת, מאכילה
מלבישה, מחנכת, שרה ומדקלמת, לא ישנה בלילות
הכל אני עושה.
בעלי אדם טוב, עוזר כמה שיכול.
אבל עייף כל הזמן (זה אופי, גם שישן 20 שעות, בריא ב"ה)
חושב המון על עצמו כמו כדורגל וחברים, משחקי פלא וספרים
גם שאני מבקשת שיעזוב את הספר ונשב ביחד
היה ריב מטורף עם משפחתו ששנאה אותי
על לא עוול בכפי.
אני עשיתי הכל עבורו כולל חגים ושבתות בגוב האריות
ואחרי 5 שנות נישואים גם עשיתי איתם סולחה
ועכשיו כאילו הוא מעדיף אותם...
מעדיף להנהן ולכבד ולעשות שמיניות בשבילם על חשבוני.
ושלא נדבר על הפאן הדתי... כלום.
היו הבטחות על התחזקות ועל חינוך הילדים בתלם
וכעת, אני פשוט כל כך בודדה
נלחמת עם העולם
לא ישנה בלילות (הנקה)
אין לי זמן לעצמי
במרדף אחרי תשומת לב מצידו
וגם שאנו מדברים... הוא רק ממצמץ בעייפות.
גם שישן רצוף ונהדר.
מאוד לא קל לי... ויצאנו לקפה מדי שבוע
אז לדבר איתו, דיברתי
לשתף אותו, שיתפתי
וגם אנו הולכים לייעוץ זוגי כבר חודשיים
אבל יש לי ההרגשה שאני עושה הכל...
והוא מחפש איך להתנתק ולהשקיע בעצמו.
עצובה.
מעדכנת,