לדברים הקטנים הללו

לבן שלי היה קטע הפוך שבגיל שנתיים הוא רצה לשבת רק חולצה עם הרבה כפתורים...

לא היה מה להתעקש פשוט זרמתי איתו

הוא לא בכור, הוא ילד שני.

הוא לא מסביר, אולי כי הוא עצמו לא מבין ואולי כי הוא לא יודע מספיק להתבטא בהסברים.

זה לא שהכפתורים מפריעים לו בגוף, כי הם לא נוגעים בגוף. (מעל גופיה וכו')

השאלה שלי אם זה תופעה ידועה שקיימת אצל עוד ילדים, או סתם קריזה שלו.

ברור שאפשר פשוט לא להלביש לו,  אבל אני רוצה להבין את הבעיה, לא להתחמק ממנה. 

בנוסף, יש לו בגדים מאחיו הגדול וחבל סתם לשים אותם בצד ולקנות הכל חדש...

וזה לאו דווקא שהוא מרגיש את זה פיזית

אלא עצם המחשבה שיש משהו שלא נחמד לו בעין- מפריעה..

זה לא משהו שאפשר בהכרח להבין

אבל יש דברים כאלה

לא נורא,

אל תתעקשי איתו על זה לדעתי

יכול להיות שיעבור ויכול להיות שלא..

אבל זה לא באמת משנה

עקרוני- זה לא

אצלי יש שניים הפוכים: אחד מאוד אוהב תחושות והשני נרתע מהם

הכל בסדר

תודה!!

ראית עוד דברים שמציקים לו? תוויות של בגדים? חול? דשא? מאכלים מסוימים?

אם זה הדבר היחיד שמפריע לו אז כמו שאמרו - זרמי איתו

(זה מאוד מאוד נפוץ אצל ילדים, שסוג מסוים של בגד לא נוח להם)

אני נזכרת שאכן הוא היה מתנגד לעוד כמה דברים,

לדוגמא- לא רצה ללבוש סרבלים, 

עיצבן אותו לדרוך על חול ברגליים יחפות (בבית. בחוף הוא היה בסדר)

אבל לא יותר מידי...  אולי זה קשור...

יש עצות איך לגמול אותו מהבעיה? כי כמו שכתבתי- 

יש לו בגדים מאחיו הגדול וחבל סתם לשים אותם בצד ולקנות הכל חדש.

יש טיפול, אם את רוצה להשקיע זה דרך מכונים להתפתחות הילד. את צריכה בשביל זה הפניה מרופא, למלא שאלון ואולי גם לבקש מהגננת למלא (זה תלוי בקופה, תדברי איתם ותשאלי איך את פונה לאבחון במכון להתפתחות הילד בנושא של ויסות חושי). ממה ששמעתי - לא תמיד הטיפול עובד, הרבה פעמים לומדים אסטרטגיות איך להסתדר עם זה. שוב, לדעתי אם בתחומים אחרים אין לך קושי משמעותי - פשוט תוותרי. אין מה לעשות. וילד שלא מוכן לאכול אוכל עם רוטב? זה סיוט אבל לכי תכריחי אותו. וגם לנו כמבוגרים יש דברים שבחיים לא נאכל/נעשה, אז למה להם אסור?

הגיוני מאוד שזה פשוט יעבור לו.

ועצה פרקטית אם את בעניין - לכי לחנות יד שנייה טובה ותחליפי את החולצות המכופתרות באחרות...

בבוקר היא יושבת מלא זמן לקפל את הקצה של הגרב בתוך הנעל כדי שיהיה לה נוח ואם היא לא מצליחה היא ממש בוכה מזה.

כל בגד חדש היא מבקשת שאגזור לה את התווית, ובגדים מסוימים היא פשוט לא מסכימה ללבוש.

אבל רוח על הפנים היא דווקא אוהבת נורא, ובקיץ הייתה נדבקת עם הפנים מול המאוורר למלא זמן בעוצמה הכי גבוהה.

היא בכיתה ב וממש לא אוהבת לכתוב (ובגלל זה מתחמקת מעשיית שיעורי בית) היא אומרת שהעיפרון לוחץ לה על היד, יכול להיות קשור?

"הכל סובב את האשכנזים". 

מה זאת אומרת שונאת כפתורים?

את שונאת את המראה? את הכיפתור? את המגע? 

אני רוצה להבין מה בכפתור יכול לגרום לילד לשנוא אותו.

לא יודעת אם זה באמת וויסות, אבל אם זה וויסות -

הם יכולים לשנוא קוסקוס (בגלל המרקם), לעמוד שעות מתחת למים אבל להתעצבן משרוול רטוב, לשחק עם חול או להיגעל ממנו, לשנוא נשיקה עדינה ולהרגיש טוב עם חיבוק מוחץ, ועוד ועוד.

מה שאצלנו "מאוזן", אצלם מוגזם.

לגלות אמפתיה.

זה יכול להקל ולעזור, עשיתי את זה עם אחד הילדים שלי, נותנים דיאטה סנסורית והדרכה.

גם אצלי אין הסבר רציונאלי...

כן, אבל אצל ג'ובס מדובר בפובית כפתורים כללית. 

(ופה מדובר בכפתורי החולצה בלבד...)

להגיד בשלוה - 

אתה לא אוהב כזאת?.. 

בסדר. יש עוד ילדים שלא אוהבים.

לפעמים כשקצת יותר גדולים - כבר אוהבים. אז אם כשתהיה יותר גדול תרצה, אנחנו נקנה אז.

ובינתיים, לתת לו רק בלי כפתורים.

כך, זה לא יהפוך ל"ענין" (כי התחושה המתמדת של משהו שמפריע, עלולה לדעתי רק לקבע את זה). מצד שני, יהיה לו בראש שיש אופציה לשינוי בעתיד.

[ולא חושב שיש טעם "לחפור" למה זה. מה איכפת לך...]

וחשבתי שהיא היחידה ש"אלרגית" לכפתורים. שום דבר אצלה בלי כפתורים,החל בבגדים וכלה במצעים. לפני שבועיים היא הלכה לבת מצווה של חברה, היא הייתה צריכה מעיל לבן ולא היה מעיל לבן בלי כפתורים, אז אמא שלי קיפלה לה את השרוולים של המעיל כדי שהיא לא תרגיש אותם...

תכתבי באינטרנט ותראי האם את מתחברת לחלק גדול מהדברים שמאפיינים את זה.

אני עברתי את זה (ועוד תופעות משונות ומחרפנות בהרבה) עם הבן שלי במשך שלוש שנים, עד שגיליתי שזו בעיה ושאפשר לטפל בה.

לגבי הבן שלי - לפני שידעתי שמדובר בבעיה בוויסות - דיברנו על מה מציק לו וכו', והסכמנו שהוא לובש את החולצה והמכנסיים (כן, גם כפתור במכנסיים זה בלתי נסבל בשבילו...) בזמן ארוחת השבת ובשאר השבת הוא יכול להיות עם "פיג'מה". 

מן פשרה שכזאת. שב"ה עדיין עובדת.

אצלנו רוב הילדים סובלים מתחושתיות יתר.

הבנים בבית לא לובשים תחתונים עד כיתה ה-ו למשל, ואת הגרביים לובשים הפוכים. שלא לדבר על פתקים ותוויות.

בכל אופן, מכיוון שהזכרת שגם חולצות פולו עם שני כפתורים בלבד הוא לא מוכן ללבוש, יתכן שזה הצווארון שמציק.

אצלנו גם לשמחות משפחתיות, לשבת ולחגים אנחנו קונים לילדים בגדי כותנה בלבד - משתדלים שזו תהיה גזרה כמה שיותר מכובדת, אבל בסופו של דבר זה פוטר וטריקו, וצווארונים - הס מלהזכיר! 

"הכל סובב את האשכנזים". 

גם בתור ילדה

גם בתור אמא

מגעיל אותי ברמות קיצוניות..

ב"ה חיה כרגיל.

ואין לי בעיה של וויסות ותחושתיות

זה מגעיל אותי המראה עצמו. אין לי שום הסבר

ואין לי בעיה של תחושה

אני כזו מילדות וגם כאם..

זה מגעיל אותי ממש

בתחילה, לא כ''כ נטיתי לוותר לילד, 

אבל אחרי כל התגובות אני חושבת שאוותר ולא אכריח אותו.

ואכן כל חייו הוא לבש בגדים ללא כפתורים אלא רק רוכסנים.

זה נראה לי תופעה/ תסמונת פסיכולוגית.. או לא יודעת איך להגדיר את זה. 

אם אמצא תמקור שקראתי על זה אשתף פה.. לא נראה לי שיש לך מה לדאוג יותר מידי, אבל אולי כן הייתי מציעה לך ללכת לייעוץ חינוכי לגבי זה..

"הכל סובב את האשכנזים". 

סתם מעניין למי שרוצה..

http://lnk.nana10.co.il/Article/?ArticleID=560005

אני בת 18 ועם אותם תסמינים בדיוק מגיל 0..........

זה נקרא משהו כמו קומונופביה

מתבטא בפחד מכפתורים ולעיתים -כמו אצלי בסלידה עמוקה מכפתורים! (ממש גועל!!!)

לא ישנה עם שמיכות עם כפתורים ומסתדרת בדוחק גדול עם חולצת תלבושת מכופתרת וזהו!!!!!!!!

תעשי לילד טובה ותעשבי אותו מהענין כי זה אמיתי ויעשה לו סיוטים לכל החיים!

ממש כך

כשהיה פעוט ממש פעוט התחיל עם הדבר סלידה בלתי מובנת מכפתורים בבגדים שלו ובכלל

אפילו כפתורי הציפה לשמיכה נתלשו עבורו.

הבנו שאנחנו צריכים לוותר לו.

כשהלך לצבא התרחש השינוי חחחח

היום בגיל 38 עדיין מאלץ את עצמו ללבוש חולצה מכופתרת בשבת וחג.

ותמיד חשבתי שזה בגלל שאני כל כך רציתי שיתלבש כמו "גבר" ואת חולצת הכפתורים הראשונה שלו לבש בגיל חצי שנה

וזו גם הייתה האחרונה עד הצבא.

מוזמנת לבדוק ולנסות את שיטת   NDFA  לקידום תיפקודים ולויסות חושי.  חפשי בגוגל.

אני מרפאה בעיסוק וטיפלתי במספר ילדים עם בעיות בויסות חושי. (תת רגישות או רגישות יתר).

יש פתרון לבעיה (דיאטה סנסורית, שהוזכרה פה), אך הוא דורש התמדה והשקעה במשך שישה שבועות לפחות. (אחרי שישה שבועות זה קצת יותר קל אבל עדיין דורש). לפעמים נותנים אסטרטגיות ספציפיות לזמנים/מצבים בעייתיים במהלך היום.

חלק מהפתרון זה באמת מודעות וקבלה.

אני חייבת לציין שנתקלתי רק באמא אחת שתיחזקה דיאטה סנסורית לפי הדרישות. והיא באמת ראתה תוצאות! (ילד שבגיל חמש התחיל לאכול דברים שלא אכל אף פעם, כמו גבינה לבנה, היה יותר רגוע והתנסה בדברים שהפחידו אותו). 2 חברות שלי (שגם הן מרפאות בעיסוק) טוענות שהן לא פגשו אף אחד שעמד בזה... אני לא רוצה לייאש אבל כדאי שתחשבי אם זה שווה לך את ההשקעה...

בכל אופן- כדאי לך לפנות לרופא ולבקש הפניה.

בהצלחה!

בס"ד

אצל הבן שלי, כשהיה קטן ממש התחננתי שילבש חולצות שבת, והוא העדיף להשאר עם גופיה, העיקר בשום פנים ואופן לא ללבוש חולצות עם כפתורים..... הוא גם לא סבל מכנסי קורדרוי או ג'ינס. 

בסוף כשקצת גדל- הגענו להסכמה שילבש חולצות טריקו עם צאוורון (פולו) אבל אך ורק בשבת! בשום פנים ואופן לא בימות החול, והיו לי המון חולצות בשבילו מ2 האחים הגדולים שלו שהיו באותה מידה- כך שהיתה לי כמות כפולה של חולצות!!

אני לא זוכרת באיזה גיל- הוא פתאום ביקש לשבת "חולצות כמו של אבא"- כלומר חולצות שבת רגילות עם צאוורון וכפתורים- אבל רק בשבתות...

כשהיה בכיתה א'- גיליתי שהבעיה שלו היא ממש לא רק בבגדים, אלא גם בתחושות אחרות: כשילדים נגעו בו בכיתה הוא היה מתפרץ ממש, והועף 3 פעמים מבי"ס בכיתה א' בגלל התנהגות... אני לא הבנתי שזו הסיבה, עד שחברה אמרה לי (ילד אחד נגע בו והוא בתגובה כמעט הכניס לו עיפרון לעין....והחברה הזו שעובדת בחינוך מיוחד, הסבירה לי שהוא חווה את זה כתחושה קשה כמעט כאילו שמו לו מגהץ רותח על היד!)

בקיצור- מה שאני רוצה לומר- זה: אל תכריחי אותו כעת ללבוש חולצות כאלה. גם כי חבל על הכוחות שלך... סתם נושא מיותר למריבה- כשהוא באמת סובל מזה! וגם זה דבר שיכול לעבור. אולי כשיגדל יחליט שהוא רוצה חולצות כאלה. 

אבל בעיקר- תהיי עירנית שהרגישות הזו לא גורמת לעוד דברים.

אגב, זה לא הכרחי שישפיע עליו בעוד דברים- יש לי עוד 2 בנות עם רגישות תחושתית (אבל הן רגישות לדברים אחרים בבגדים...) והן לא סבלו מהרגישות גם בביה"ס. ר'ק אצלו אני ממש מרגישה שזה משפיע לו על החיים בכלל. והוא באמת קיבל טיפול אצל מרפאה בעיסוק.

אני מכירה שני אנשים (אחת בת 20+ ואחד ילד)שיש להם דחייה מכפתורים/עיגולים בבגדים

בעיני זה לגיטימי...

בהצלחה!!

היו לי אחים כאלה שכל הילדות לא הסכימו ללבוש חולצות מכופתרות לפעמים גם מכנסיים.

היה אחד שהיה ממש חזק לעניין ובבר מצווה שלו בא עם חולצת טריקו פשוטה לבנה. לא הסכים שום דבר אחר.

היום כולם (חוץ מאחד שמסכים רק פולו,) הולכים עם חולצות מכופתרות בשבת והכל בסדר.

לכן כשהבן שלי הוציא מכלל שימוש חולצות מכופתרות ומכנסיים עם כפתור- הלכתי איתו.

היום חשוב לו מאוד להראות כמו החבר'ה אז הוא הולך עם מכנסיים עם כפתור (ג'ינס וכדו'). חולצות עדיין מסכים רק פולו- שיהיה... בחירה שלו.

בעלי לא אוהב כפתורים. לא לובש חולצות עם כפתורים

וכשאני לבשתי חולצות עם כפתורים היה מבקש ממני להחליף חולצה.

בהתחלה זה היה משעשע וזרמתי איתו

יום אחד היינו במקום כזה כמו "שוק" וקניתי כפתורים מיוחדים למעיל,

בשלב מסוים רציתי למדוד כפפות וביקשתי ממנו להחזיק לי את מה שהיה לי ביד..

הוא לקח את מה שהיה לי ביד וכמה שניות לאחר מכן הוא ניער את הידיים  בבעטה

כאילו שהיו לו בתוכן ג'וקים או עכברים או נחש או משהו מגעיל אחר ... ואמר

איכס ... כפתורים ..... (:   התגלגלתי מצחוק ומאותו רגע המצאתי את המונח "כפתורפוביה"

עד היום אין לאף אחד מאיתנו חולצות עם כפתורים ( לילדים יש וזה לא מפריע לו כל עוד הוא לא צריך לכפתר להם ).

אבל אני כל כך מזדהה עם הבעתה והגועל "איכס כפתורים"!

זה אמיתי!!!!

יש עוד תחומים שא מרגישה שבעלך לא מכבד אותך?

זה לא קשור ל"כבוד"..

זו דעתו,שזה שטויות, או שבא מזה שאמרה לה (אגב, גם דברים כאלה יכולים לקרות..). כמו שגם מי שפתחה את השרשור, חשבה שזה "סתם". אלו דברים שבאמת אדם לא אמור לחשוב ש"יש בהם משהו". זה לא בדיוק דבר "רציונאלי"..

יתכן שאם יקרא שיש דברים כאלה, יתעדכן.

ואני חשבתי שזה ענין נדיר והזוי...

(בתור אחת שהבעיה קיימת אצלה) גם מופתעת מאד מהכמויות.......

חוסר חיבה עז לכפתורים מסוג כלשהו. אפילו את המילה אני לא סובל [הצליל שלה. אוי!] וממש קשה לי עם הכינוי שלך :O [לא משהו אישי כמובן...]

"הכל סובב את האשכנזים". 

לקנות חולצות שאין בהן כפתורים כלל (טריקו וכד').

והעיקר - שזה לא ייהפך ל"נושא"..

רק שעוד לא קנינו בגדים חדשים.

בינתיים משתמשים במה שיש.

היום הוא לבש חולצת גולף מהדרין ללא חשש כפתורים.

יפה לך ממש שככה צחקת!

יכולת לגמרי להגיב בחוסר הבנה, או בכעס שהוא אומר לך מה ללבוש. כל הכבוד, את חכמה!

ונקרעתי מצחוק פה בקול ממה שכתבת.........חחח

חברות בטוח יש כאן כאלה שמכירות אותי. אני אמא לשני מתוקים ומגיל קטן סבלתי מאותה תופעה.. קצת יותר רחבה . ההגדרה שלי הייתה-אני לא לובשת ולא נוגעת בדברים קטנים ועדינים. יש לי דחייה גדולה מזה ואני כל כך מבינה את הזאטוט הקטן. אמא שלי סבלה מזה המון משום שבילדותי היו חולצות מכופתרות לבנות וזה היה הסבל שלי. עד היום אין לי חורים באוזנים. אני לא עונדת טבעות עדינות אלא רק גסות וגדולות וכמובן אין לי שרשראות מלבד אחת ענקית. כשנולד בני הבכור לא הלבשתי לו חולצות עם כפתורים. ורק לפני חצי שנה חל שיפור מסויים ויום אחד החלטתי שאני עושה את זה.. כיפתרתי לו את החולצה בהתגברות רבה עם פרצופי גועל והיום זה קצת יותר קל לי. ניסיתי לטפל בזה אך הטיפול לא צלח.. מאז שהתחתנתי אני רואה שיפור קל אם כי לא ממש. אין לי מושג אם המתוק שלך סובל מאותה בעייה אך דעי שזה קיים. 

בהצלחה רבה.

לכל בנאדם יש רגישות תחושתית כל שהיא, (למשל אני לא מסוגלת להרגיש דברים רטובים אבל מים זורמים -כן) 

אבל אם זה קיצוני זה כן עלול לפגוע בחיים.

יש ילדים שחסר להם תחושות- אז הם הולכים מכות וכמובן שבגלל זה אין להם חברים.

יש אנשים שמציק להם מגע מאוד- וכשהם מתחתנים זה יכול מאוד לפגוע בזוגיות, זה יכול להיות פוגע, מה לא נעים לך לצידי?

וכו',

מה שכן, לשני סוגי הבעיה יש פתרון! (מי שחסר לו תחושה ומי שמציק לו תחושה), כמה שיותר קטנים אפשר להציל את המצב

בעזרת עיסויים בגוף, יש סוג של עיסוי עומק ויש סוג של עיסוי רוחב ועם התמדה זה עושה פלאים. כדאי מאוד! זה השקעה כל ערב וזה יכול ממש לעזור, צריך לשאול איש מקצוע כי אני לא מבינה בזה מספיק.

בהצלחה!

אל תכריחו אותו כי הוא ישנא אותכם !!!!   ואם הוא יוותר  זה עלול מאד לחזור בגיל מאוחר             די לכפתורים!!!!!

תקראי קצת את פורום "אנשים רגישים מאוד" פה באתר, ותראי אם את רואה הקבלות לסיטואציה שלה. זה לא אומר שהיא בקטגוריה כי קטונתי מלאבחן. רק שזה שווה בדיקה.

לא בטוח שמעבר למסגרת אחרת יפתור את הבעיה.

כתבת שהיא בכיתת לקויות למידה. היא עברה אבחונים מקיפים? האם יש לכם הדרכת הורים?

לצערי אין לי המלצה ספציפית על מקום לימודים, אבל כדאי קודם לבדוק לעומק מה היא צריכה.

בהצלחה!

על ידי @מתואמת .

כתבת שהיא בדיכאון, אם כן האם פגשה פסיכיאטר? האם מטופלת על ידי פסיכולוגית ובמידת הצורך בטיפול תרופתי?

זה לפני מחשבה על מסגרת, וגם כתבת שהיא בכיתות ל''ל, האם היא באמת ל''ל או שזה היה המענה היחיד שהיה ואולי כדאי לעבור למסגרת סל אישי בקוד 57 (במידה ויש אבחון פסיכיאטרי) ולקבל מענה מותאם עבורה

בס"ד

אתם נשמעים הורים מדהימים. שה' יאיר לכם הכי בקרוב שיש!

לפעמים זה שלב כזה שהן עוברות. מתבגרות זה סופר מאתגר בעולם של היום. תלכו לפסיכיאטר, עדיף פרטי. תאבחנו (אל תמהרו עם כדורים. אפשר אולי להתחיל עם כדורים קלים כמו פריזמה, זה מה שאנחנו עושים) ותעשו הערכת מסוכנות, תשקלו אולי אפילו אשפוז במוסד מאזן (ככה אני קורא לזה למרות שהם האמיתי זה מוסד פסיכיאטרי) לתקופה קצרה אם הפסיכיאטר ימליץ על זה והכי חשוב, אל תפלו לדיעות קדומות. זה רק יכול להזיק.

ב"ה מטופלים ומלווים ע"י אנשי מקצוע טובים

ועם תרופות .

הרגשנו שהיא צריכה ביהס יותר טיפולי בשבילה

אחרי התייעצויות

אבל במחשבה שניה אנחנו עוצרים את המירוץ לחיפוש אחרי מוסד והעברת דירה בתוך כדי שנת לימודים

גם בגלל שזה כיתה ח

וזה אמצע שנה .

זה יהיה מאתגררר ובאמת כמו שכתבו פה לא בטוח שיעזור במשהו. .אנחנו בכיון של לשלם לה סייעת בכיתה הקטנה

אם לא נצליח להשיג סייעת לכיתה קטנה.

ולצערי לא הצלחנו לקבל קצבה מהביטוח לאומי

הגשנו לבד ועשינו ערעור עם עורך דין ולא זכינו.

וזה ממש מבאס כי אנחנו מוציאים עליה אלפים אלפים

אבל העיקר שכל ההשקעה תעזור לה ותצמיח אותה. מתפללים על זה מאוד במקרה שלנו.

ואגב, מכירה מתמודדים שעלו על דרך המלך והיום כל כך רגישים לאחר, שהם מטפלים או עוסקים בנתינה ברמות מדהימות ובכלל אנשים עם עוצמות.

בהצלחה לכם משפחה יקרה.

לאיזה סוג מסגרת ממליצים?

קודם כול, מחזק אתכם על כך שאתם מוכנים לעשות שינוי משמעותי בשביל הבת שלכם. ❤️ הייתי ממליץ לפנות לפסיכולוגית חינוכית או לפסיכיאטרית ילדים ונוער, ולבדוק מסגרת שמשלבת כיתה קטנה עם מענה רגשי וטיפולי לאורך היום, ולא רק התאמות לימודיות. כדאי גם לפנות לשירות הפסיכולוגי־חינוכי ולמחלקת החינוך ברשות המקומית כדי לברר אילו מסגרות מתאימות לה. אל תמהרו לעבור דירה לפני שבודקים שיש מסגרת מתאימה בפועל. מאחל לכם שתמצאו מקום שבו היא תרגיש בטוחה, מובנת ושייכת, ושתוכל להתחיל לפרוח בקצב שלה. 🙏

בית ספר לבנות עם קשיים נפשיים. מקום נדיר מהיכרות אישית עם אחת הבנות. ויש את הפנימיה בדולב . פוסט אישפוזית. מקום טוב.

הלב יוצא אליכם. ❤️ אולי כדאי לפנות לעמותות ולארגונים שמתמחים בנוער בסיכון ובבריאות הנפש, ולבקש הכוונה למסגרת חינוכית טיפולית לבנות דתיות, עם כיתה רגשית וליווי מקצועי צמוד. הייתי מתחיל גם דרך פסיכולוגית חינוכית והרשות המקומית, כדי לבדוק מסגרות מתאימות בכל הארץ. חשוב שהבת שלכם תהיה שותפה לתהליך, בלי לחץ, ושתרגיש שמחפשים מקום שבו יראו אותה ויבינו אותה — לא רק את הקשיים שלה. מאחל לכם מכל הלב שתמצאו את המקום שבו היא תוכל להרגיש בטוחה, להתחבר ולפרוח. 🙏

הפורום הזה לא פעיל

(יש נטיה ידועה בפורומים של ערוץ 7 לא להיצמד לכותרת הפורום ולא לנהל שרשורים ודיונים בנושא שלשמו נועד הפורום)

תקראי קצת פה: יש לה עולם שלם של אתגרים שהקריאה היא רק חלק ממנו.

פורום אנשים רגישים מאוד | ערוץ 7

(סיכוי טוב מאוד שגם את בקטגוריה או האבא של הילדה, זה עובר בתורשה הדבר הזה).

הוא יותר פעיל.

בהצלחה!!

אם מישהו מרגיש שהייעוץ הזה אינו מדבר גם אליו - אפשר לחפש מישהו אחר.

יתכן שאחרי ששמע בתחילה את אשתך, הבין כאילו הבעיה נמצאת רק בהרגשה שלה - ולא גם בהרגשה שלך.

כמובן, לאידך, שייעוץ טוב אינו אמור להיות זירת טענות הדדיות. זה לא לחפש "מי אשם", אלא איך בונים בטוב יותר את ההדדיות.

אז עצות של הפתעות קטנות, עזרות, התעניינות בשלום השני - הן טובות מאד. אבל זה לא מספיק, כשהן מופנות באופן בולט רק לכיוון אחד.

לגבי להקשיב מה מפריע לך, בחיים, בעבודה וכו' - זה דבר חשוב מאד. אלא שמישהו כזה, לפעמים יתמקד במה שבין בני הזוג, ופחות במה שמעבר לכך.

אני יכול לשלוח לך בפרטי, שם של מישהו (קרוב משפחה) מנוסה מאד, חביב וישר, מייעץ בהירות ובפשטות - ותוכל להתקשר אליו, להסביר מה הבעיה שמצאת בייעוץ הנוכחי - ולשאול אם יש לו רעיון...