בתמציתיות גם כן-

לבדוק אם אפשר שבעלך ידבר עם גיסתך וינסה ליישב את ההדורים בקשר הזה (כלומר, לגרום לזה שגיסתך לא תכניס את עצמה כל פעם בקשר בין חמותך לילדייך).

לבדוק אם אפשר שבעלך ידבר עם חמותך ויסביר לה את הדברים.

אני לא יודעת מתי ואיך דיברתם עם החמות, אבל נשמע לי מאוד חשוב שהשיחה תהיה לא מאשימה, לא ממוקדת במה שהחמות עושה ומפריע לכם, אלא למה אתם זקוקים. כלומר- אתם רוצים שאם הסבתא באה אליכם, היא תהיה רק איתכם (ולא תלך בכל פעם באמצע לעזור לגיסה). אתם רוצים להרגיש שהיא יותר פנויה לילדים שלכם.

הרבה הצלחה!

מבינה מאוד מאוד כמה שהמצב קשה ולא נעים לכם. והילד שאולי לא יקבל סבתא בבר-מצווה - כואב הלב, באמת.

נראה לי שבמצב כזה הייתי משתדלת (משתדלת, כן? אני יודעת שקשה) לקבל את הכאב הזה כעובדת חיים. כעוד אחד מהדברים הלא משמחים שיכולים לקרות לנו לפעמים ואין לנו שליטה בהם - צריך רק ללמוד איך לחיות איתם הכי טוב שאפשר. נניח (חלילה וחס, לא עלינו וכו') שהייתה לילד סבתא שמאושפזת ביום הבר מצווה ולא יכולה להגיע. נניח שהייתה סבתא רופאה, שפעמיים בשבוע מזעיקים אותה והיא חייבת לעזוב הכול ולרוץ לעשות החייאה. נניח שהייתה סבתא עם נכות שאין לה יכולת פיזית לטפל בנכדים. ויש גם תרחישים עצובים יותר בעולמנו... כרגע אין נכות פיזית שאתם רואים, אבל יש אצל סבתא משהו שחוסם את הקשר, והא לא יכול להתממש כמו שהייתם מייחלים (אגב - אני מסכימה איתך לגמרי שהגיסה היא לא הסיפור כאן, וזה עניין אישי של סבתא. אם לא היה הטריגר של הגיסה מן הסתם היה טריגר אחר).

זה לא אשמתכם, זה לא תלוי בכם, זה לא קשור אליכם. זה עניין של סבתא. מסיבה שלא ברורה לכם, היא לא יכולה כרגע להיות סבתא במשרה מלאה לנכדים. ככה זה.

עכשיו - איך חיים עם המצב הזה, איך צולחים אותו בשלום? אילו אפשרויות יש לכם? איזה סוג אחר של עזרה עם הילדים אתם יכולים להשיג אם הנתיב הזה חסום? איך מנחמים את הילד על כך שלמרבה הצער סבתא לא יכולה להגיע? (לא יכולה! אני בטוחה בכך. מחסום רגשי יכול להיות חזק לא פחות ממחסום פיזי. באמת, מניסיון.) נסו לחשוב מה הייתם עושים במקרה שהייתם רואים מול העיניים את המחסום, איך הייתם מתמודדים כשברור שהמחסום הזה לא בשליטתכם ואין לכם השפעה עליו.

הרבה הצלחה, ואהדה לכם בהתמודדות הלא-קלה.

אין לי מושג אם זה הכיוון אצלך אבל אולי את מאוד מוצלחת, הילדים שלך מאוד מוצלחים וגיסתך אולי מרגישה שמשהו בך ובמשפחתך מאיים על הקשר שלה עם אמא שלה, או שיש משהו בעייתי בקשר שלהן בלי קשר אלייך, כי הקשר לא אמור להיות מאויים ברגע שיש גם גיסה בסביבה ושגם אותה אמא שלה אוהבת, זה מראה על בעיה. 

בין אם יש משהו בהשערה שלי ובין אם לא יכול להיות שיכול לעזור לך לדון אותה לכף זכות, לשים לב אם הצדדים המוצלחים בכם מאוד מובלטים, אולי כדאי להנמיך פרופיל, לשים לב, להיות רגישים, ואם זה ממש לא הכיוון אז פשוט להבין שהיא מסכנה אם הקשר שלה עם אמא שלה כל כך ברצפה...

באמת נשמע ממש לא פשוט...

בהצלחה רבה!!! ושלא תתני לדברים האלו להעיב על השמחת חיים שלך 

מקווה שעזרתי במשהו

וגם די מגעיל.. מצד הגיסה.

אולי משהו באינטראקציה בין החמות לביתה. לדוגמה, הבת מקנאה בכם, ולאמא יש כלפיה איזה "רגשי אשמה/חוב" מתקופות קודמות וכד'.

אם ניסו לדבר עם האמא, וגם עם הגיסה, ולא עזר - אז לכאורה הפיתרון הוא קודם כל "להפוך את הראש"..

כלומר: כרגע את חושבת שה"הפסד" הוא של ילדייך/שלכם, והחמות בעמדה שהיא "בסדר".

מן הסתם את יודעת שיש משפחות שזה בדיוק ההיפך: החמות מאד רוצה יותר קשר עם הנכדים, והתלונה היא שההורים לא מספיק דואגים לכך.

לכן, בהיות שניסיתם ללכת בדרך הנורמלית, שרוצה את הסבתא עם הילדים וכו', וזה לא כ"כ הלך - אולי כדאי להחליט שאתם משנים גישה. כלומר: בלב תמשיכו בהבנה הנכונה שמצב נורמלי הוא ששמחים שהסבתא לא "משתמטת", ותקוו שכך יהיה בעתיד. אבל בפעל, פשוט תפסיקו לחלוטין להתייחס לכל הענין.

למשל: ההזמנתם לאיזה אירוע, והבת "קראה לה דחוף".. תשמעו, תגידו בחצי-אדישות: חבל, דווקא אירוע ממש יפה, ממש חבל שתפסידי להיות בו עם הנכדים. אבל אם דחוף לך, אנחנו לא רוצים להפריע..

תוך זמן מה, יש להניח שהיא תרגיש שהפסיקה להיות "מבוקשת" על ידכם, אלא מקבלת עידכונים, ולא פידבק של אכזבה אם לא מגיעה, אלא "השתתפות בצערה על מה שהפסידה", בלבד.

יתכן שההודעות החוזרות ונשנות של "חבל" על מה שהיא הפסידה עם הנכדים אבל "מבינים".. יגרמו לה לתפוס שבעצם היא זו שמאבדת קצת את הנכדים הללו... ואז אולי כיוון הרוח ישתנה. אולי אפילו "תיעלב" פתאום שלא איכפת לכם כבר..  וזו תהיה הזמדנות לשינוי: בוודאי היינו מאד שמחים, אבל אנחנו לא רוצים ללחוץ אפילו שחבל לנו שאת מפסידה קצת את הקשר איתם וגם הם היו שמחים בך..

הקיצור: "ההפסד כולו שלה". אתם לא עשיתם, לפי התיאור, כל רע. אין מה "לקנא". תרגישו בנוח. ה' יעזור שייתתקן.

פתחתם לי כיווני חשיבה חדשים.

שבוע טוב וחודש טוב!

אם הוא לא עושה מזה עניין- לא הייתי עושה עם זה משהו. סה"כ התנהגות צפויה לפי התיאור...

אם הוא לקח את זה קשה אז אולי שיספר לסבתא מה הוא הרגיש.

לגבי ילד הבר מצווה להכין אותו מראש שאנחנו מזמינים את סבתא ואם חשוב לו במיוחד שהיא תהיה בכל האירוע אז שהוא יבקש ממנה מראש שהיא לא תצא באמצע ומצד שני להכין אותו שלפעמים לסבתא קשה להישאר ולא נורא...

לפעמים מה שמבוגרים יכולים לדון בו רבות, משפט של ילד עושה בגדול...

(איך הבן שלי אמר לי פעם? חיכיתי וחיכיתי ולא באת...)

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

ומוסיפה:

איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?

ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?

האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?

בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)

בהצלחה.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....