מסקנות על אתמולקול דממה
אני לא אצליח להתגבר לבד, זה חזק מדי. צריך עזרה מבחוץ.
מגמת מוזיקה זה משפחה שאני רוצה להיות חלק ממנה
העוצמה שהיתה שם היתה כל כך חזקה ועוצמתית. וזה היה לי טוב
ועכשיו נגמר. ואין לי למה להמשיך
ברגע שיש תעסוקה שאת רוצה ומסוגלת/מחייבים אותך לעשות אז זה בדרך כלל לא יבוא בזמן הזה.. חוץ מהפעמים שזה כן בא תוך כדי ואז כבר אין מה לעשות וזה משתלט
לא לבכות זה כואב כל כך אי אפשר לתאר
16 שעות שינה בארבע ימים זה כלום, זה לא מספיק בכלל
אני לא מסוגלת לעשות את זה. אבל אני חייבת לפני שמאוחר מדי
לנגן מסיח את הדעת ואת הרגש
אבל ברגע שמפסיקים הכל שוב
נגמרו המילים.
נגמר הכח.
אין כח יותר.
אין חוה.
זהו.

את.הנסיך הקטן.

|חיבוק|

שתדעי לך שאני אוהבתותך

ונגינה זה באמת הדבר הכי טוב שהמציאו החיים האלה

בהצלחה לךנשיקה

תודה קול דממה
נגינה זה באמת הדבר הכי טוב שיש

וואו נוסטלגיהקמנו ונתעודדאחרונה

בס"ד

 

אני מצטער, אבל אני חייב.

המשפט הזה "16 שעות שינה בארבעה ימים" החזיר אותי בבת אחת לימים אחרים, שבהם הייתי ישן כל שבוע ביום שישי, ליל שבת, שבת ומוצש"ק את רוב השינה של השבוע.

ימים שהייתי מתלבט האם כדאי ללכת לישון, כי איך אני אקום מחר לתפילה. ימים שהיינו שומעים את החדשות של 3 בחדר בפנימיה כל יום לפני להולכים לישון. חוץ מחמישי, בחמישי נשארים בבימ"ד עד שהגמרא נרדמת..

 

אז קודם כל, תודה על ההזדמנות לכזה פרץ נוסטלגי חמים. אבל חוץ מזה אני רוצה להגיד עוד משהו. אמנם אין ספק שזה לא בריא, ושזה פוגע בתפקוד היומיומי ומקטין דרמטית את ביצועי המוח, אבל למעט בשינה זה כיף. כמובן בהנחה שעושים משהו בזמן הזה. זה כיף כי אין מה לעשות, אנחנו מרגישים יותר חיים כשאנחנו ערים (שינה היא 1 מ60 ממיתה וזה) ובאופן כללי, כשהגוף נדחק למצבי קיצון זה גורם משום מה להרגשה נעימה וממכרת. אז מה יש לי לומר? תתעודדי, תראי (לפחות תנסי) בהכל את מה שטוב (לפחות מה שנראה לך טוב) ותזכרי שבעתיד את עוד תסתכלי על התקופה הזו בחיוך מרוצה

למישהו יש את הפיבלמנים של ספילברג?אוראלססס

חייב דחוף.

נסיון פעילקפיץ

נסיון פעילקיבוצניקית

(בייניש)

..קיבוצניקית
(בינייש)
הצליח?זיויקאחרונה
מדהים שהמקום הזה עדיין קיים.בן-ציון

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.


לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.


ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.


קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...


רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.


אין סוף. בסוף זה רק אני.

(בהחלט מדהים שקיים.ענבלאחרונה
בס"ד

שלום בנצי 👋)

פורום ישל"צהאר"י פוטר

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול

מישהו?האר"י פוטראחרונה

אולי יעניין אותך