זה ענינים שלה עם הקב"ה. כן אתה מגזים!

גם אני חושבת שלנשים אין בעיה, כמובן שסרטים ממש מלוכלים משחיתים גם את הנפש של האישה ואם היא היתה צופה בהם היה מקום להעיר על כך.

אבל לדעתי לא במקרה של רמזור.....

וכי היא אינה חלק מהבית שלו ומהאווירה שמתרחשת ונבנית בו?

לו היה מדובר באשתו של השכן, מילא. אבל זו בת הזוג שלו שחשובה לו ומוערכת על ידו ועימה הוא מתכנן לחיות ולגדל משפחה והכל

אני מציע להמשיך עם הדיונים הללו בנועם ובחן תוך חתירה מתמדת למימוש רצון ה', לא חלילה לחנך אותה, ולקבל הכל בסבר פנים יפות.

ילדים זה גם קשור אליו.

זה כמו שבעלי לא אחראי על המצוות שלי, תפילות שלי, אני גם לא מוכנה לקבל הערות על דת ממנו.

כמו שאני לא אגיד לו אתה מאחר זמן תפילה, הוא גם לא יגיד לי .

ילדיו קשורים אליו - ואשתו לא?

לעיתים עולה בי תמיהה למקרא תגובותייך - אתם באמת מסתפקים בלחיות תחת קורת גג אחת או שואפים למעט יותר מזה??

זה הדי אן אי שלי. בעל ואישה לא.

בעל ואישה אומנם קרובים בצורה אחרת אפילו יותר מהילדים,אבל מצד שני אין אהבה כמו אמא לילד.

שוב נחזור לכל השרשורים אחורה שלבעל אין בעלות על אישתו וכנ"ל הפוך. וכן יש דברים שהם רק בגלל שגרים תחת קורת גג אחת ויש דברים שהם משותפים. כי כל בנ"א הוא יצירה בעצמה וזה שהם התחתנו לא אומר שיש פה שליטה של מישהוא אחד על השני.

אתפלל עליכם

לא חיבים שיגורו תחת קורת גג אחת.

תודה שאתה מוכן לבזבז עלינו זמן לתפילות... רק תספר לי על מה תתפלל שאם נראה שיפור ,לפחות לדעת על מה להודות...

א. באמת לאישה יש פחות עניין של צניעות בגלל העובדה שמה שמעורר אותך (ולכן אתה צריך להיזהר ממנו) לא מעורר אותה, אלא לענ"ד יותר בקטע של ניקוי ראש.

ב. אינך המשגיח הרוחני שלה ואין זה מתפקידך לחזק אותה. המקסימום והמינימום שאתה צריך לעשות הוא להתחזק בעצמך וממילא כל הבית יושפע.

הדחיפה להתחזקות בבית באה מהכיוון של אשתי. זה לא שאני יושב לה על הראש ומחליט עליה, אנחנו פשוט מדברים בנינו. כמו שמדברים על איך עבר היום, מותר גם לנהל שיחות יותר עמוקות.

ותכל'ס.. קצת קשה לי לשבת וללמוד (בטח אם אשתי דוחפת אותי חצי ערב ש"עוד לא למדת כלום היום ושב תלמד") בזמן שהיא רואה מירוץ למליון ותוכניות ריאליטי אחרות, ככה שזה כן נושא שנוגע גם אלי.

ושוב למען הסר ספק - מאוד טוב לנו ביחד, יש לנו דיבור טוב ואני אוהב אותה ברמות אחרות. זה בסה"כ דיון..

אתה אומר שלא לעניין לראות תוכניות ריאלטי ואשתך דוחפת אותך ללמוד.

אז מה הבעיה? זאת צורת ההתנהלות שלכם

( ד"א גם בעלי בדעה כמוך, באופן עקרוני הוא חושב שזה תוכניות מגעילות אבל מה שלא מונע ממני בשום אופן להמשיך לראות והוא גם מקשיב לי כי אני מספרת חווית על מה שאני רואה, אבל בחיים הוא לא אמר לי שלא אראה, מה שכן, אם הוא בא הביתה אז אני לא אשב שעה אצפה בתוכניות ואתן לו להשתעמם, להפך הוא יודע שזה עושה לי טוב אפילו שהוא שונא את התוכניות הוא יכול להגיד לי אני אביא לך את המחשב נייד למיטה, כי זה משמח אותי , רק חבל לי שהוא לא שותף איתי לראות אותם, לא בגלל שאני רוצה שהוא יראה דברים לא צנועים, כוון שזה תוכניות שמענינות אותי אני רוצה שהוא יהיה חלק מהחוויה הזאת, אבל הוא לא רוצה ואני לא יכולה להכריח אותו.).

אם היא שולחת אותך ללמוד, תענה לה שזה לא עסק שלה, בדיוק כמו שהסרטים שהיא רואה לא עסק שלך.

אולי ככה היא תתאפס על עצמה ותבין איפה היא עומדת וכמה מגוחך הרצון שלה להתחזק רק על חשבונך

זכותה לראות מה שהיא רוצה (בגדול), אבל שלא תתערב לך אם היא לא שואפת לכיוון.

הדיבור בנינו נעשה בנועם וברוגע, אף אחד לא כופה כלום על השני. בסה"כ דנים בנינו על הדרך שלנו..

אשתי דוחפת אותי ללמוד כי היא יודעת שזה חשוב לי, אבל גם מאוד מאוד קשה לי.

ואם כבר התייעצתי, אספר קצת רקע - אני מגיע מבית נורא נורא אנטי, המשפחה שלי וכל הסביבה הקרובה בוחרי 'מרץ' להוטים (התחזקתי בזמן הצבא..מכון מאיר והמסלול הרגיל..) ומנסיוני, אני לא רואה כל הבדל בין גברים לנשים בכל הנושא של צניעות, וחיפוש אחר דברים כאלו.. (הייתי מספר דוגמאות אבל אני לא רוצה לטמא פה את הפורום בדברים האלו..)

אשתי גדלה בבית תורני מאוד עם אבא רב, והיא רואה דברים יותר בתמימות..

מפה הנקודות מוצא של שנינו..

תודה על התשובות!

אבל לפעמים שבאים מבית שורשי דתי של דורות יש דברים שיותר מתירים...

אני רואה את זה על עצמי, נגיד אני לא צמה צומות חוץ מתשעה באב ויום כיפור, גם כשאני לא בהריון ולא מניקה, כי יש דברים שאני מרגישה שאבא שלי עם גב מספיק חזק וגם סבא שלי וכו שהיו רבנים ויש לי אפילו קרוב שהוא ממש פוסק,שלקחו על עצמם החלטה,

לעומת זאת בעלי לא ממש בא מבית כזה אז לו זה נראה ממש מוזר כי הוא הולך לפי הספר.

אז אני מבית של רבנים ובגלל זה גם בעלי רצה כי הבית שלו לא כזה. אבל באמת כמו שאתה אומר בהתחלה היו ממש מלא חילוקי דעות מצד אחד אני  מאוד מחמירה בכל מיני דברים מצד שני יש דברים שאני יותר מתירה....

מתחזקים וחוזרים בתשובה, לפעמים הרבה יותר מקפידים מדתי במקור אבל זה לא אומר שזה הדרך הנכונה. יש גם משהוא מצוין בתמימות

סבא שלי בדק את זה עם פוסקים שהם מהמשפחה שלנו.

אני לא אומרת שזה לכולם..אני לא רוצה להטעות.

מי שיש לו פוסקים במשפחה אז הוא יודע על מה אני מדברת

שנשים לא צמות חוץ מתשעה באב מקובל בקהילות שמתייחסים לנשים יותר בזלזול ומבחינתם הן לא כל כך מחויבות במצוות ובחומרות.... כי הן נשים ומה זה כבר אישה....

בדיחה ידועה מספרת על בריסקע'ר (שם מאוד מקובל הזלזול הזה בנשים , וכולן שם פטורות מכל הצומות חוץ מ... גם ילדות!!) שהגיע לאשתו ואמר שהרב פסק שעליו לשבור את הצום משום פיקוח נפש , אם כך זה מצווה עליו לאכול ובמצווה מחמירים - אז שתכין לוסעודת שלמה בשעתו... כשהגיעה הארוחה היא רצתה לטעום גם אז הוא אומר לה - הי צום היום!! אז היא אומרת לו אבל אני לא צמה בהוראת הרב אם כך זו מצווה לאכול ועלי להחמיר - אז הוא עונה לה - "שכחת שנשים לא צריכות להחמיר??? "

הפנמת משהו

איפה שחשוב הם מכבדים את הנשים יותר מחילוני ממוצע. וזה מה שחשוב.

אני לא בעד מניחות התפילין בכותל - שלא מסכימות עם זה שהתורה "מזלזלת" בהן כנשים...

בעיני אותם אנשים זה אותו דבר. אישה לדעתם פחות מחוייבת במצוות מאשר גבר...

זה לא אומר שהאישה שלהם מושפלת או מסכנה בשאר חיי היום יום . ולא אומר שיש לה שאיפות בדווקא לצום....

אז גם אם בעיני יש סוג של זלזול באישה כשמוותרים לה על הלכות רק בגלל שהיא אישה אז מה זה משנה - אני עדיין לא מחליטה שהנשים הללו מעונות ומושפלות או שהן לא מודעות לכך שהן מושפלות...

עד שאני אהיה במקום שלהן. יתכן שבעיניהם זה לא זלזול.

אמרתי לך שאני לא נוטה לשפוט אנשים שאני לא מכירה.

אם חילונים חושבים שבעלי מזלזל בי , אם את חושבת שבעלי מזלזל בי - ואני יודעת שלא (ואני לא פחות אינטליגנטית מכולכם.) , אני לא נוטה להחליט בשביל אותן נשים.

וקטנות במיוחד ששם גם ילדות ונערות בשיא כוחן ומרצן לא צמות...

כי ככל הנוגע להלכה יש שם תחושה שבכל דבר נשים מחוייבות פחות....

נגיד בפסח - הגברים אוכלים מצות חבורה - והנשים מצות שקנו בחנות...

ממה זה בא במקור.

אני לא לגמרי בטוח שזה בא ממה שכתבת - על אף שניתן להבין תחושה כזו.

יתכן, שבשורש הדברים זה בא מהבנה שככלל בחיים, האשה עסוקה הרבה בגידול ילדיה, הריונות, לידות וכו'; שלא לדבר שבעבר גם גיל הנישואין היה צעיר יותר, והבנות הרי נהגו "כמו אמא", וממילא נוצרו שתי "פאזות" של "חומרות והידורים":

אצל הגברים שחיפשו במה להדר - אז "מצות חבורה" כמו שכתבת וכד'. אצל נשים - בכל מהלך החיים של המסירות למשפחה וטרחת גידולה הפיזי.

וגם היחס האמיתי של ההלכה, במקורו, בא לדעתי מתוך זה. כלומר: מתוך כבוד אמיתי, הוקרת אמת, כאומר: אתה לא רואה שהיא עמוסה מעל הראש גם כך בגידול בית-ישראל, מה אתה מחמיר עליה בדברים אחרים..

וכיום, שב"ה פתאום "במקום הידיים" יש מכונת כביסה, וייבוש, וקונים במרכול וכו' - ולא פעם גם לאיש יש יותר זמן בבית - אז על אף שעדיין יש הרבה עבודה-משמחת, ובוודאי שנשארו הבדלים במהות בין אנשים לנשים בנוגע ל"זמנים והרגשות" וכו' (נוגע ל"מצוות עשה שהזמן גרמן" למשל), יש יותר מקום לשמחתנו לרצון של עיסוק והידור של נשים במצוות מעבר לתחום ביתן. זה דבר מבורך, שכאשר נעשה לשם שמיים ובענוה ולא בהתרסה, ולא על חשבון מצוות אחרות, מוסיף טוב.

[זה לא סותר, שכמו עוד דברים טובים, לפעמים "נספחים" אליהם פרשנויות לא נכונות. ולכן, למרבית הצער, ייתכנו כאלו שיתייחסו לתוצאה של הקלת היחס ההלכתי אל נשים, שבא מהבנת הערך כנ"ל, כאילו זה "זלזול". זה דבר גרוע, שצריך חינוך והסברה. אבל במהות - הדברים דומני כפי שכתבתי]

חולשה זה סוג של חולי

ואם כך, איך הם יכולות לצום בתשעה באב?

ואני אישית וגם אחיותי וגם חברותי ובנות שאני מכירה הן חלשות,

אני מרגישה רע אחרי צום תשעה באב ויום כיפור שאין בררה אז צמים, אם היה אפשר לא לצום ברור שלא היתי צמה,

אז אחרי הצום אני מרגישה חולשה נוראית, לא מתפקדת גם יום למחרת וזה עושה לי עוד סיבוכים שאני לא אכנס אליהם בעיכול, כי אני חיבת  לשתות מים כל יום. וחוסר של למעלה מיום בשתית מים עושה לי רע, זה לא בגדר של פיקוח נפש כי אחרת הייתי שואלת רב, אבל זה משהוא שגורם לי בעיות לפחות לעוד שבוע בבטן.

וגם כל סוף צום, בערך שעתים לפני הסיום אני מקיאה , פעם אחת בתשעה באב שעה לפני צום התחלתי להקיא, אז שמתי מהר את התינוק בלול והלכתי לשתות! כן פסקתי לעצמי, בעלי לא היה בבית ועמדתי להתעלף, אמא מעולפת עם תינוקים בבית אז לדעתי מותר לה לשתות.

רוב הנשים שאני מכירה סביבי הן נשים חלשות וצום זה חוסר בררה

הרבה אנשים חלשים בצומות. גם אני חלש בצומות. להכליל את כל הנשים, או אפילו את רובן - אני לא חושב שזה נכון, אלא אם כן ההגדרה היא קצת כאב ראש ועייפות.

יש לי מחלת עצבים ומטבוליזם ממש גרוע ומאז שנולדתי מעולם לא הצלחתי  לצום למרות שניסיתי מאוד כי אני זקוקה לארוחות מלאות ומסודרות לשיגרה מאוד מוקפדת ולא אני לא מסכימה עם אין כמו אמא.

סליחה זה ליזהר,שירשרתי לא טוב.

האם אתן מייצגות את כל הנשים בעם ישראל?

רציתי להבהיר שאני לא מסכימה עם ההגדרה שלה לחולשה.

ובעלי יותר חלש ממני בצומות בדר"כ.

זו הכללה גורפת למדי.

ואשה זה לא דבר חלש. נכון שרובנו, בשנות ההריונות והלידות חלשות יותר, אבל לפני כן ואחרי כן- ממש לא מחויב המציאות.

והייתי מאוד מופתעת מעצמי כי מאז ומתמיד לא הצלחתי לצום והרגשתי ככ אומללה ולא יוצלחית שפשוט בשלב מסוים ויתרתי.

רציתי להדגיש שיש הבדל בין חולשה שנובעת מתפקוד לא תקין(היריון,לידה,מחזור,מחלה כרונית)כמו אצלי לבין  מישהו שקובע לפי מה שבא לו

ברוב המקומות דומני, שנשים מעוברות ומניקות לא צמות את התעניות ה"קלות" כלל; על אף שמדברי הרמ"א עולה שהן נהגו להחמיר כשאינן "מצטערות", למרות שאינן מחוייבות מעצם הדין. היום כנראה חזרו לדין המקורי, בגלל ה"חולשה".

יש לציין עם זה, שמי שהזכירו מקומות שנשים לא צמו - זה לא "לפי מה שבא להן".. זכורני ששמעתי מהרב יחזקאל דאום זצ"ל, שאמר בשם ברב אויערבאך דטבריה, שנשים לא היו צמות שם כלל בעבר.

אז כמובן, לא כל אחד יכול "להמציא" דבר כזה ולהחילט שכך ינהג.. אבל מי שאומרת שכך נהגו אצלם, כנראה יש לזה בסיס..

אני לא יכולה להסביר את זה לבעלי תשובה .... אני לא מזלזלת ח"ו בהם כי במקום שבעלי תשובה עומדים...

לא נראה לי כזה מסובך שיש הלכה ודעת תורה ולפיהם בוחנים כל מיקרה לגופו.

אני מודה שלגבי צום עדין לא שאלתי את הרב שלי ובאמת בהזדמנות הראשונה אבקש את פסיקתו.

וה"תמימות" היא מעלה מאד גדולה.

טוב שאתם מנהלים את העניינים בנעם.

אבל עדיין קודם כל זה צריך להיות בקצב שלה לא קל להתנתק

ובאמת לנשים יש פחות בעיה עם זה

מה שבטוח זה בבכח זה לא ילך...

בעידוד ובנתינת זמן בעז"ה---

הרבה פעמים יש לי את הצורך בניקוי ראש בצורת סדרות וכדומה. מן הסתם זה קשור לכך שהיה לנו וידאו בבית בתור ילדים.

בעלי ממש לא בקטע והוא שומר את עיניו גם מסרטים מצוירים (שתבינו מי הנפשות הפועלות...)

הרבה פעמים אני מצטערת על כך שאני זקוקה לשטויות (המעניינות) הללו,

ומה שעוזר לי להמעיט בצפייה זה בעלי שמבין ומכיל ושאני יכולה לדבר איתו על זה.

למרות שהוא לא מסכים איתי בכלל בעניין הזה.

בקיצור-

לדעתי תשקיע את האנרגיה בלשמור על ערוץ פתוח איתה, גם אם אתה לא מסכים עם מה שהיא עושה,

כדי שיהיה לה לאן לחזור.

בהצלחה.

[לא בקיא, ב"ה, ב"סדרות" שאתה מדבר עליהן]

אתה צודק שגם לאשה יש משמעות אם היא רואה דברים לא טובים וזה לא בריא לנפש. אם כי זה לא כמו איש במובנים מסויימים. כל אחד עם "עניינו".

ב. כל זמן שאתם דנים האם זה ראוי או לא - דיון בהחלט לגיטימי. החלטתם ביחד על כיוון של בית ששניכם רוצים בו, לגיטימי לדון ביחד מה מתאים לכיוון הזה.

ג. עם זה - כדאי שהכל יהיה בדרכי נועם, באהבה וכבוד, ובסבלנות לתהליך. שלא ליצור חלילה "אנטי". כמה שתרבו בדברים חיוביים, יש להניח שהיא תרגיש בעצמה מה לא שייך.

תצליחו.

יישר כח על הבחירה הטובה.

ואצל מבוגרים אין רע בקצת קלות ראש וצפיה בטלויזיה.

הטלויזיה היא מסטיק לעיניים, כמו שלפעמים לועסים מסטיק במקום מזון בריאות, ככה אפשר קצת לראות טלויזיה.

עם ילדים זה קצת שונה אבל גם עבורם יש בהחלט תכניות הולמות ומתאימות שניתן לצפות בהן במשורה.

לך אישית אולי זה לא מתאים - לאחרים כן. 

בהחלט יפה שאנשים רוצים לשמור על טהרה מהדבר הזה.

והם כלל לא חשים בגלל זה "רציני כזה כל הזמן"....

זה לגמרי ענין של תפיסת עולם - וגם של מה שהאדם מרגיל את עצמו.

מי שזה לא מתאים לו שיעשה מה שכן מתאים לו.

אני כותבת את דעתי בלבד, ולדעתי בהחלט אפשר שיהיו בחיים גם דברים לא כל כך כבדים ורציניים .

לא מענין אותי מה כל העולם יאמר. לי זה  עושה טוב !

אני לא יכולה לשכוח את זה שבעונה הקודמת של הכוכב הבא, (העונה לא יצא לי לראות) ראיתי את הפרק הראשון ולשעה פשוט שכחתי מהעולם, אני סימתי את הפרק ואמרתי ואווווו יש עוד חיים, זה היתה לי תקופה קשה , שום דבר לא ניתק אותי מהעולם כמו התוכנית ניסתי יציאה, בילוי, קניות, זה פשוט עשה את העבודה.

אז אני יכולה להבין את האנשים שזה עושה להם טוב, לי זה עושה רק טוב לנשמה, כשזה עושה לי טוב לנשמה טוב לכל המשפחה, אני שמחה שמצאתי מה עושה לי טוב, מה מנתק אותי. אני חושבת שהנזק שזה עושה לי מבחינה רוחנית מתגמד לאפס לעומת הבריאות הנפשית..

אז תבין את אשתך אם זה עושה לה טוב

אם אני אמצה את תוכניות הריאלטי ,יש מצב שאני אמשיך לשם.

אגב, נראה לי שעדיף סמים קלים על תוכניות הריאליטי. הרבה פחות מזיק.

בכל אופן אני עוברת הריונות, הנקות, לידות. מטפלת בילדים ובבית.......

תוכניות ריאלטי לא עושים אדם מסטול

ולסקרנות, לדעתי אין לי בעיה אז אין צורך בטיפול

סמים קלים גורמים לחוסר דעת זמני. תוכניות ריאליטי פוגעות בדעת לטווח ארוך.

את מתנשאת בדבריך על כל האנשים המשתמשים בסמים קלים. אנשים בוגרים יכולים להחליט שהם משתמשים בשמים קלים. אני ממליץ לך לחזור בך ולהתנצל.

לגופו של עניין, אין כמו אמא טענה שסדרות ניתקו אותה מהעולם, ושהיה לה צורך גדול בכך. אני באתי ושאלתי למה יש צורך להתנתק מהעולם אם אין שום בעיה. שום התנשאות. נסי לעקוב אחרי הדיון.

שאני יכולה לקחת את עצמי ולהתנתק מהעולם,בשביל שיהיה לי כח לשרוד את העולם

אני לא אחת שעושה מעצמה קרבן בשביל הבית והילדים.

ומי שלא יודע להנות בדרכים שלו, הבעיה אצלו!

את טוענת שיש החלטות שגויות מהיסוד? מי שמך להחליט שמשהו שגוי מהיסוד.

וכו' וכו'. ודוק.

זה הרבה מעבר, בשבילי

היתי רואה פעם הרבה סרטים , קוראת ספרים. הגעתי למסקנה שזה פשוט עשה לי רע !!

מספיק לי החדשות הרעות, בכל סרט כמעט יש משהוא עצוב וגם בכל ספר, אני לא מוסגלת כבר לשמוע על דברים, מספיק שאקרא או אראה סרט על אמא שעמדה למות ונפרדה מהילד שלה, על אמא שטבעה והילד עמד ובכה, לא חסר אין סוף כל הסרטים שזכו  באוסקר שהם מציונים, אבל אם יש בהם טיפת עצב, אני נכנסת למיטה עם עוד חרדות, לא רוצה את זה!!!!! לא רואה שום סרטים

רק דברים שמצחיקים אותי מצידי שזה יהיה רדוד, גם סרטי ילדים יכולים לגרום לי לבכות, אפילו במבי שאמא שלו מתה עושה לי לבכות .

אז אני רואה רק דברים מבדרים ומצחיקים שמעלים לי חיוך , נכון שבריאלטי יש גם דברים לפעמים שגורמים לי לבכות אבל זה בכי אחר, גם ספרים, אני קוראת המון אבל לא ספרים עם עלילה, רק ספרי פסכולגיה, חינוך ילדים וכו. שום ספר שיש בו משהוא שיכול לגרום לי לצער.

תפסיקי להתנצל ותעשי מה שטוב לך.

גם אני רואה את התוכניות האלה, נהנית, צוחקת וממש לא מענין אותי מה חושבים אחרים.

אגב, דיברו פה (לא זוכרת בדיוק) שאם יש ספריה בסלון אז אין טלויזיה (משהו כזה),

אז לי בסלון יש שתי ספריות מלאות עד אפס מקום וגם טלויזיה .

אני נראת לך מתנצלת??

כבר פתחתי ואמרתי מראש לא מענין אותי אף אחד בעולם מה הוא יגיד!

אני עושה מה שטוב לי!

פשוט ניסתי להסביר למה זה עושה לי טוב

בשרשור שהיה כאן לא מזמן היה אחד שטען שמה שטוב לו זה לגוון ולבגוד מדי פעם באשתו.

אז שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה. אבל להזדעק מרה כנגד כל ביקורת שטוענת שאלו דברים רעים ומזיקים - זו צביעות ודמגוגיה.

במיוחד שאין לכם שום טענות לעניין חוץ מ"זה עושה לי טוב".

להביא את הטענה שלך לאבסורד. לאמור: אם כל מה שעומד בבסיס טענתך זה "זה עושה לי טוב", אז אותה טענה תקפה גם להוא שרוצה לבגוד.

אני לא טוען שזה אותו דבר, לא אותה חומרה, לא אותה סקאלה.

אני לגמרי בדעתו של יזהר.

אז הטענה שזה עושה לה טוב נכונה לגבי סרט, ולא נכונה לגבי בגידה.. הכל לפי מידת הנזק.

אתה מכניס כאן את אלמנט הנזק. יפה. זה אלמנט חשוב. כשהוא בדיון, אפשר להתחיל לדון על הנזק מול התועלת של כל דבר.

אבל בדיבורים כמו "אני נראת לך מתנצלת?? כבר פתחתי ואמרתי מראש לא מענין אותי אף אחד בעולם מה הוא יגיד! אני עושה מה שטוב לי! פשוט ניסתי להסביר למה זה עושה לי טוב" - אין שום התייחסות לאלמנט הנזק, ואדרבה - יש אמירה שהנזק לא מעניין.

למה בגידה.

פעם הבאה לך ישר על רצח עם.

הוא מנהל הפורום אם שכחת.

אבל כן הייתי מצפה ממנה להצמד להגיון יהודי בסיסי.

זה פשוט.

תסכלו על עצמכם..

העיקר לא סרטים.

אישית הטעם שלה לא ממש מענין מישהו אבל היא החליטה לחשוף אותו במקום ציבורי ובסגנון לא ממש מתאים.

זה שלכל אחד ואחת מאיתנו יש מה להשתפר לא קשור לכאן

אבל אני גם לוקחת לתשומת ליבי כשאני כותבת בפורום ציבורי.

אנדרדוס זה לא הסגנון שלי אבל מכבדת כי זה בא עם כוונה ליצור ממקום כשר(מקווה)

מי שיש לו מספיק תוכן בחיים אין לו זמן לבזבז את הזמן מול מסך מרצד

ולא משנה אם זה טלוויזה או אינטרנט

חוצמזה שכמו שלא מסתובבים בבגדים לא צנועים ליד ארון עם ספרי קודש לא צופים בדברים כאלו לידו.

ואם אין ספרים בסלון זה באמת בעיה

כשם שספר איננו רק אוסף של אותיות.

יש בהם גם רצינות וגם תכנים חשובים ומרתקים.

הכל תלוי במשתמש.

אני מניח שאם אשת פותח השרשור היתה צופה בנשיונאל גיאוגרפיק, למשל, השרשור הזה כלל אל היה נפתח

אבל טלויזיה זו חבילה רע וטוב משמשים בעירבוביה

אז ויתרנו על הכל

בעיקר BBC, וקצת נשיונאל גאוגרפיק.

(או לשלוח הארד דיסק עם תושב יצהר בוגר תורת החיים שמתכנן להגיע להקבלת פני רבו בחול המועד)

אתה סבור שנער שרואה את קשר חופשי, למשל, מבזבז את זמנו?

נפתח בזה:

חלוצים פשוטו כמשמעו ויורשיהם האמיתים של חלוצי הקולנוע בארץ.

אני עצמי שומרת את זה רק למצבים ממש קשים של בזמן היריון,אחרי לידה ומצב נפשי קשה.

אבל אל תשכח שאתה השמש בבית ככל שתזריח עליה יותר היא תואר יותר 

ברגע שאתה תהיה גבוהה גבוהה היא אוטומטית תושפע זה דבר ראשון

דבר שני אל תשכח שהרגלים לוקח זמן לשנות לנו עד היום 8 שנים בלי טלויזיה ברוך ה עדיין קשה

בלי לשבת ולבהות במסך באיזו תוכנית טובה ואני עוסק במקצוע תורני.

שינויים כאלו לפעמים לוקחים שנים ארוכות אל תאיץ בתהליך בכדי שיהיה בריא

אלא שהגדר שונה.

נשים יכולות לראות נשים בגופיות וכדו'. אבל כל ענייני רומנטיקה, נשיקות וכדו' - אסור גם להם.

מעבר לזה - יש כאן גם עניין של תרבות. וגם ללא העניין ההלכתי של "לא תתורו" - ברור שזה תוכן מקולקל, שגם משפיע לרעה על הנפש.

לעניין מעשה, ברור שאי אפשר להישאר באדישות מחד, וברור שצריך לא ללכת ראש בקיר מאידך. צריך למצוא את הנוסחא הנכונה להשפיע עליה לחדול.

תודה על התשובות!

אז לפחות רואים איזה סידרה

כי משעמם ואין אפשרות לצאת או לראות משהו מעניין 

או סתם מוריד לחץ

אז הפתרון הוא להתמלא במשהו אחר

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..