משנה שעברה אבל רלוונטי ממש.
יש לי עוד כמה משנים קודמות אם תרצו
פסח מתקרב וכרגיל, אנחנו צריכים לקחת מימנו גם משו לצד הפנימי. לא רק לסמן 'וי' ביומן - היה פסח.
זה צריך לתפוס אותנו כל אחד מהמקום שלו, עם העבודה הפנימית שלנו.
פסח, יציאת מצרים. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". כל יום, כל שבת, כל חג אנחנו מזכירים את יציאת מצרים זה מראה עד כמה חשובה היציאה הזו ממצרים.
כי בסופו של דבר, לכל אחד יש את המצרים שלו - את המיצר שלו - הקושי. אולי ביום אחד ההתמודדות שלו היא יותר גדולה, יום אחר היא יותר קלה, ושלשום היא בכלל הובילה לקריסה. אבל כל הזמן. כל יום. אפילו כמה פעמים ביום יש לנו התמודדות. יש לנו קושי. ואנחנו צריכים לבחור להמשיך - לצאת ממצרים. בעצם, כל הצלחה כל התמודדות זאת היציאה מהמיצר שלי - המצרים שלי.
ומישו יכול להגיד שהוא לא נופל? שאין לו קשיים?
אמ. אין אחד כזה. עד הגאולה יהיה לנו קשים. ל כ ו ל נ ו. כולנו יכולים ליפול, כולנו צריכים לצאת ממצרים. כולנו עבדים של דברים מסוימים.
אבל הי, מי שמפסיק ליפול - שאין לו קשיים הוא בעצם לא חי. הוא מת. זאת קללה. כי רק מתים לא משתנים. לא קמים ונופלים. בקיצור שיהיה לכולנו חיים ארוכים של נסיונות
אז בעצם הקושי, המורכבות שלנו היא לא רעה - היא מעצימה אותנו. היא גורמת לנו להתקדם..
ועכשיו - לעיקר החג הראשון של פסח. 'ליל הסדר - ליל שימורים'.
עיקר החג הראשון הוא לא היום, הוא הלילה. ולמה דווקא ליום הזה קוראים ליל הסדר? בחגים אחרים צריך שיהיה לנו בלאגן?
הרבה פעמים בחיים אנחנו בונים. מתקדמים. עולים. ואז פופ, בום - הכל נשבר.
ומתי לרוב זה קורה? דווקא שסוף סוף התחלנו להתקדם. לעלות. :/
לפני זה - בכלל לא היה קשה.. רק שאנחנו מתחילים לעלות זה קורה. וזה ניראה לא פייר. לפני זה, כשעשייתי מה שבא לי - הכל היה טוב. ואז שאני מתחיל לחזור הכל קורס. אלוקים, זה מה שאתה נותן לשבים אליך?
לא מגיע לו זר דפנה, וחיבוק אוהב?! הוא בא. הוא מתקרב. למה אז מגיעים כל המשברים והגלים?! זה גורם להרבה אנשים פשוט לא לחזור. להתייאש בדרך.
ואם נשים לב, גם במצרים היה ככה. בהתחלה, משה מעז והולך לבקש מפרעה לצאת. הינה - הוא עושה מה שה' אמר. ומה קורה? במקום טוב העבודה מוכבדת. נהיה עוד יותר רע.
אותו סיפור.. דווקא כשמתמודדים הכל קורס.
אז יאללה, חוזרים שתי פסקאות אחורה זוכרים את 'ליל הסדר' ..
לילה - חושך. העדר אור. הקושי שלנו, המצרים שלנו. [ודווקא לילה. אין לנו בוקר סדר.]
ודווקא בלילה צריך סדר. הסדר הולך עם הלילה. ה' בעצם אומר לנו בקושי שהוא נותן : "הי , חבר - אתה צריך לעשות סדר. " בשביל לצאת מהלילה, מימה שאתה שבוי בו, תצטרך לעשות סדר אמיתי. סדר פנימי בנשמה שלך. ה' מוציא אותנו מהסדר שלנו, כדי להוביל אותנו לסדר טוב יותר.
ולמה כשאני רוצה לחזור קשה לי יותר?
בואו נסתכל שניה. מה אנחנו עושים בין פורים לפסח? מסדרים את הבית לפסח.
לאיודעת מה איתכם, אבל הבית שלנו הפוך על הפוך. מוציאים ארונות, מזיזים ספות. כל השנה הבית הרבה יותר מסודר מבערב פסח. אז למה אנחנו קוראים לזה לסדר לפסח? בואו ניקרא לזה לבאלגן לפסח.
אבל למה אנחנו לא קוראים לזה ככה? כי התכלית. המטרה של הבלאגן הזה היא הסדר. פעם בשנה אנחנו באמת מנקים, מבאלגנים את הבית למען מטרה אחת - לסדר אותו על אמת. להעיף כל גרגר של חמץ.
כשאני רוצה לסדר ארון שכל השנה פשוט זרקתי אליו בגדים, בלי לקפל אותם בכלל. אני צריכה להוציא אותם. לבאלגן את הרצפה כדי לסדר באמת את הארון.
בשביל ליצור סדר אנחנו יוצרים בלאגן על מנת ליצור סדר טוב יותר.
זה שה' נותן לנו קושי בחיים, דווקא בזמן שאנחנו מנסים להתקדם זה לא כי הוא שונא אותנו ורחוק מימנו. להפך. הוא מאלץ אותנו לסדר באמת, ולא לטטא מתחת לשטיח כמו בכל השנה..
קושי בעצם מראה לנו שאפשר להגיע למקום טוב יותר מימה שאנחנו בו כרגע.
כן, מקושי אנחנו יכולים גם לברוח מימנו.. אבל זה לא כ"כ יעזור לנו. אבל המטרה שלו היא לא לדפוק אותנו ושה' שונא אותנו.
ואיך עוד ניקרא הלילה הזה? ליל שימורים.
כשקשה לנו ניראה לנו שה' רחוק. שהוא לא לידנו. כי אם הוא לידי, אז למה קשה לי? למה יש צרות?
אז זהו שלא אנחנו הולכים המון פעמים ע"פ הרגש שלנו. והרגש שלנו המון פעמים מטעה. הוא לא אמיתי במיוחד.
מתי אמא הכי קרובה לבן שלה? שהוא איש הייטק מצליח והכל הולך טוב, או שהוא חס וחלילה שוכב בבית חולים?גם כשטוב לו היא איתו. אבל היא הרבה יותר קרובה כשקשה לו.
ולא יכול להיות שצרות באות סתם. אין מצב שה' סתם החליט להציק למישו. כשאנחנו מדברים על מכוניות הכל מובן. כשאתה הולך למוסך, אתה עושה את זה כי קיימת בעיה לרכב. אתה יודע שקיימת בעיה. אולי אתה לא יודע מה היא, אז במוסך יעזרו לך למצוא אותה. אבל התקלה לא באה סתם.
אם יש לנו צרה, זה רק כדי להגיד לנו "הי, תתחילו לתקן". לפעמים נצליח לבד, לפעמים כדי להתייעץ. זאת לא בושה להעזר. אבל ה' לא סתם מציק לנו.
וגם פה, יש 'ליל שימורים' לא 'יום שימורים' כי בלילה ה' קרוב אלינו מאוד. בקושי.
~
בפסח קוראים את שיר השירים. שיר אהבה בין ה' לכנסת ישראל. וגם שם, יש המון המון תיאור של קושי. הדוד כל הזמן מתרחק .. היא רוצה להתחבר, והדוד בורח.
וגם מי זה אפשר ללמוד.. הדוד התחמק בדיוק בנקודות שבה היה מה לתקן. לא סתם. הוא היה הכי קרוב, אבל הוא נתן לה להרגיש רחוק כדי שתתקן.
ולפעמים, לפעמים הסדר שלנו באמת טוב. טוב אמיתי. אבל, אנחנו צריכים לגדול מימנו. כן, המצב סבבה - אבל תמיד אפשר להתקדם.בית חולים זה מקום שמטפלים בו מעולה במי שצריך את זה. חשוב להיות שם כשצריך. אבל אדם לא יכול להשאר שם לנצח.. הוא צריך להתקדם.
כיתה א' זה אחלה מקום. חשוב להיות שם. אבל זה יהיה אכזרי להשאיר ילד בכיתה א' כי יהיה לו יותר קשה ולא קל בכיתה ב'.
ולנשים שבחבורה -
יש עוד זמן שה' ממש קרוב אלינו. בלידה.
ולידה, זה לא מצב קל. לא אוכלים שם תותים. אבל מתוך הקושי הזה מה נולד? נולד תינוק. נוצר משו חדש.
הקשיים נועדו להוליד בנו מציאות טובה יותר חדשה. [אנחנו יכולים לבחור להפיל את התינוק. אבל חבל..]
לא סתם קיים הביטוי ללידה : "יושבת על המשבר". המשבר, לא נועד לרסק. אלא ללדת משו חדש.
גוד שאבס, וחג שמייח.
יש לי עוד כמה משנים קודמות אם תרצו
פסח מתקרב וכרגיל, אנחנו צריכים לקחת מימנו גם משו לצד הפנימי. לא רק לסמן 'וי' ביומן - היה פסח.
זה צריך לתפוס אותנו כל אחד מהמקום שלו, עם העבודה הפנימית שלנו.
פסח, יציאת מצרים. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". כל יום, כל שבת, כל חג אנחנו מזכירים את יציאת מצרים זה מראה עד כמה חשובה היציאה הזו ממצרים.
כי בסופו של דבר, לכל אחד יש את המצרים שלו - את המיצר שלו - הקושי. אולי ביום אחד ההתמודדות שלו היא יותר גדולה, יום אחר היא יותר קלה, ושלשום היא בכלל הובילה לקריסה. אבל כל הזמן. כל יום. אפילו כמה פעמים ביום יש לנו התמודדות. יש לנו קושי. ואנחנו צריכים לבחור להמשיך - לצאת ממצרים. בעצם, כל הצלחה כל התמודדות זאת היציאה מהמיצר שלי - המצרים שלי.
ומישו יכול להגיד שהוא לא נופל? שאין לו קשיים?
אמ. אין אחד כזה. עד הגאולה יהיה לנו קשים. ל כ ו ל נ ו. כולנו יכולים ליפול, כולנו צריכים לצאת ממצרים. כולנו עבדים של דברים מסוימים.
אבל הי, מי שמפסיק ליפול - שאין לו קשיים הוא בעצם לא חי. הוא מת. זאת קללה. כי רק מתים לא משתנים. לא קמים ונופלים. בקיצור שיהיה לכולנו חיים ארוכים של נסיונות
אז בעצם הקושי, המורכבות שלנו היא לא רעה - היא מעצימה אותנו. היא גורמת לנו להתקדם..
ועכשיו - לעיקר החג הראשון של פסח. 'ליל הסדר - ליל שימורים'.
עיקר החג הראשון הוא לא היום, הוא הלילה. ולמה דווקא ליום הזה קוראים ליל הסדר? בחגים אחרים צריך שיהיה לנו בלאגן?
הרבה פעמים בחיים אנחנו בונים. מתקדמים. עולים. ואז פופ, בום - הכל נשבר.
ומתי לרוב זה קורה? דווקא שסוף סוף התחלנו להתקדם. לעלות. :/
לפני זה - בכלל לא היה קשה.. רק שאנחנו מתחילים לעלות זה קורה. וזה ניראה לא פייר. לפני זה, כשעשייתי מה שבא לי - הכל היה טוב. ואז שאני מתחיל לחזור הכל קורס. אלוקים, זה מה שאתה נותן לשבים אליך?
לא מגיע לו זר דפנה, וחיבוק אוהב?! הוא בא. הוא מתקרב. למה אז מגיעים כל המשברים והגלים?! זה גורם להרבה אנשים פשוט לא לחזור. להתייאש בדרך.
ואם נשים לב, גם במצרים היה ככה. בהתחלה, משה מעז והולך לבקש מפרעה לצאת. הינה - הוא עושה מה שה' אמר. ומה קורה? במקום טוב העבודה מוכבדת. נהיה עוד יותר רע.
אותו סיפור.. דווקא כשמתמודדים הכל קורס.
אז יאללה, חוזרים שתי פסקאות אחורה זוכרים את 'ליל הסדר' ..
לילה - חושך. העדר אור. הקושי שלנו, המצרים שלנו. [ודווקא לילה. אין לנו בוקר סדר.]
ודווקא בלילה צריך סדר. הסדר הולך עם הלילה. ה' בעצם אומר לנו בקושי שהוא נותן : "הי , חבר - אתה צריך לעשות סדר. " בשביל לצאת מהלילה, מימה שאתה שבוי בו, תצטרך לעשות סדר אמיתי. סדר פנימי בנשמה שלך. ה' מוציא אותנו מהסדר שלנו, כדי להוביל אותנו לסדר טוב יותר.
ולמה כשאני רוצה לחזור קשה לי יותר?
בואו נסתכל שניה. מה אנחנו עושים בין פורים לפסח? מסדרים את הבית לפסח.
לאיודעת מה איתכם, אבל הבית שלנו הפוך על הפוך. מוציאים ארונות, מזיזים ספות. כל השנה הבית הרבה יותר מסודר מבערב פסח. אז למה אנחנו קוראים לזה לסדר לפסח? בואו ניקרא לזה לבאלגן לפסח.
אבל למה אנחנו לא קוראים לזה ככה? כי התכלית. המטרה של הבלאגן הזה היא הסדר. פעם בשנה אנחנו באמת מנקים, מבאלגנים את הבית למען מטרה אחת - לסדר אותו על אמת. להעיף כל גרגר של חמץ.
כשאני רוצה לסדר ארון שכל השנה פשוט זרקתי אליו בגדים, בלי לקפל אותם בכלל. אני צריכה להוציא אותם. לבאלגן את הרצפה כדי לסדר באמת את הארון.
בשביל ליצור סדר אנחנו יוצרים בלאגן על מנת ליצור סדר טוב יותר.
זה שה' נותן לנו קושי בחיים, דווקא בזמן שאנחנו מנסים להתקדם זה לא כי הוא שונא אותנו ורחוק מימנו. להפך. הוא מאלץ אותנו לסדר באמת, ולא לטטא מתחת לשטיח כמו בכל השנה..
קושי בעצם מראה לנו שאפשר להגיע למקום טוב יותר מימה שאנחנו בו כרגע.
כן, מקושי אנחנו יכולים גם לברוח מימנו.. אבל זה לא כ"כ יעזור לנו. אבל המטרה שלו היא לא לדפוק אותנו ושה' שונא אותנו.
ואיך עוד ניקרא הלילה הזה? ליל שימורים.
כשקשה לנו ניראה לנו שה' רחוק. שהוא לא לידנו. כי אם הוא לידי, אז למה קשה לי? למה יש צרות?
אז זהו שלא אנחנו הולכים המון פעמים ע"פ הרגש שלנו. והרגש שלנו המון פעמים מטעה. הוא לא אמיתי במיוחד.
מתי אמא הכי קרובה לבן שלה? שהוא איש הייטק מצליח והכל הולך טוב, או שהוא חס וחלילה שוכב בבית חולים?גם כשטוב לו היא איתו. אבל היא הרבה יותר קרובה כשקשה לו.
ולא יכול להיות שצרות באות סתם. אין מצב שה' סתם החליט להציק למישו. כשאנחנו מדברים על מכוניות הכל מובן. כשאתה הולך למוסך, אתה עושה את זה כי קיימת בעיה לרכב. אתה יודע שקיימת בעיה. אולי אתה לא יודע מה היא, אז במוסך יעזרו לך למצוא אותה. אבל התקלה לא באה סתם.
אם יש לנו צרה, זה רק כדי להגיד לנו "הי, תתחילו לתקן". לפעמים נצליח לבד, לפעמים כדי להתייעץ. זאת לא בושה להעזר. אבל ה' לא סתם מציק לנו.
וגם פה, יש 'ליל שימורים' לא 'יום שימורים' כי בלילה ה' קרוב אלינו מאוד. בקושי.
~
בפסח קוראים את שיר השירים. שיר אהבה בין ה' לכנסת ישראל. וגם שם, יש המון המון תיאור של קושי. הדוד כל הזמן מתרחק .. היא רוצה להתחבר, והדוד בורח.
וגם מי זה אפשר ללמוד.. הדוד התחמק בדיוק בנקודות שבה היה מה לתקן. לא סתם. הוא היה הכי קרוב, אבל הוא נתן לה להרגיש רחוק כדי שתתקן.
ולפעמים, לפעמים הסדר שלנו באמת טוב. טוב אמיתי. אבל, אנחנו צריכים לגדול מימנו. כן, המצב סבבה - אבל תמיד אפשר להתקדם.בית חולים זה מקום שמטפלים בו מעולה במי שצריך את זה. חשוב להיות שם כשצריך. אבל אדם לא יכול להשאר שם לנצח.. הוא צריך להתקדם.
כיתה א' זה אחלה מקום. חשוב להיות שם. אבל זה יהיה אכזרי להשאיר ילד בכיתה א' כי יהיה לו יותר קשה ולא קל בכיתה ב'.
ולנשים שבחבורה -
יש עוד זמן שה' ממש קרוב אלינו. בלידה.
ולידה, זה לא מצב קל. לא אוכלים שם תותים. אבל מתוך הקושי הזה מה נולד? נולד תינוק. נוצר משו חדש.
הקשיים נועדו להוליד בנו מציאות טובה יותר חדשה. [אנחנו יכולים לבחור להפיל את התינוק. אבל חבל..]
לא סתם קיים הביטוי ללידה : "יושבת על המשבר". המשבר, לא נועד לרסק. אלא ללדת משו חדש.
גוד שאבס, וחג שמייח.
