בשעה טובה התארסתי לפני מספר חודשים ואחרי ספירת העומר בע"ה אני מתחתנת עם הבן אדם שאני הכי אוהבת בעולם,
לא חשבתי שאי פעם אני ארגיש ככה למישהו אבל אני אוהבת אותו מאד, וכל יום אני אוהבת יותר, למרות שיש חששות קצת בתקופה הלחוצה הזאת.
יש לנו קשר טוב בסה"כ, יש עוד תמיד במה להשתפר ומה ללמוד.
זה לא תמיד הכי קל אבל צריך להתאמץ ולהשקיע..
נקלענו לבעיה אחת ממש גדולה שדיי פוגעת לנו בקשר וגורמת לנו לאווירה לא טובה בכל פעם כשהנושא עולה, וזו בעיית המגורים 
אין לנו הסכמה על עיר מגורים, אנחנו אפילו לא קרובים בקצת להסכמה בעניין.
אני כרגע סטודנטית, והוא כבר עובד בעבודה קבועה שהיא חלק מעסק משפחתי והיא נמצאת בעיר מגוריהם.
אני גרה במקום אחר קצת רחוק אבל לא בצורה מטורפת( 40 דק' נסיעה ברכב)
הוא רוצה לגור קרוב לעיר שלו, אם לא בעיר שלו כדי שהוא יוכל לעבוד כמו שצריך וכדי שהוא יוכל לדאוג לפרנסה שלנו, ושהמרחק לטענתו יפגע בביצועים שלו בעבודה.
לי זה מאד מאד רחוק מהלימודים ולא פרקטי בכלל בתחבורה ציבורית.
ולמרות שבעיר שהוא רוצה יש הרבה מקומות לימוד, את הדבר הספציפי שאני לומדת בחינוך אין בכולם בכלל, וגם מה שיש אין הכרה בכל הקורסים (אם בכלל..).. וזה להתחיל שנה א מההתחלה וכל הכסף שהשקעתי בלימודים הולך לפח בגלל זה.
ובנוסף , ממש ממש קשה לי המחשבה לעזוב את הבית, לעזוב את העיר שלי, לעזוב את החברות שלי, את המקום לימודים שלי(שהכי רציתי ללמוד בו- והוא גם רחוק לי מהבית שלי היום..אבל ממש רציתי אותו)..ולהתחיל הכל הכל מההתחלה.
אני מרגישה שאני יותר מדי מוותרת על עצמי, יותר מדי מוותרת על הרצונות שלי.
למרות שברור שהוא הדבר הכי טוב שיש לי ושיהיה לי בחיים!! , אבל עדיין..זה טבעי מה שאני מרגישה?
זה הגיוני מה שהוא מצפה ממני?.. אני באמת אמורה לעשות את כל זה ולעבור עד אליו?
- לגבי מקום באמצע שיהיה ריאלי מבחינת תחבורה ציבורית ללימודים זה לא ריאלי למה שהוא רוצה לעבודה(יש לו רכב..ועדיין..)
אז זה רק שם מבחינתו.
נורא קשה לי עם זה שהוא רוצה שאני זו שאעשה את הכל..ואני מרגישה שבקטע הזה הוא לא מקריב כלום, ואני מרגישה שזה ממש לא פייר.
אבל הוא לא מוכן לשום מקום אחר..
אני פשוט אובדת עצות ולא יודעת מה לעשות בכלל, אין לי ניסיון בחיי נישואין..
