ניקית קבועה פה.
מאנונימי בגלל הפדיחה.
פיצקל'ה שלי בת חודש ושבוע.
אסור לי להניק בגלל תרופות שקשורות בחרדה ושעוברות בחלב.
לא היתה לי אפשרות להפסיק לקחת, גם בהריון לקחתי לפי אישור של המכון הטרטולוגי.
אמא שלי מחסידות ה"להניק זה סיוט", אחרי ניסיון מר שהיה לה עם אחותי הבכורה, אחר כך היא פשוט לא ניסתה,
לא היה לה בכלל חלב. כלום. נדיר מאוד, אבל קורה, אחותי היתה מורעבת עד יום אחרי השיחרור כי אמא שלי ניסתה להניק וכלום לא יצא, עד שאמא שלי החליטה
האחות בטיפת חלב שאמא שלי הלכה למחרת השיחרור אמרה שההנקה של אמא שלי זה משהו חסר תקנה, ושתתחיל לתת לתינוקת תמ"ל בדחיפות שלא תתייבש.
היא לא היתה צריכה לייבש. שאלתי אותה אם היא שמה כרוב, או לקחה כדורים והיא אמרה לי שכלום. שלא היה מה לייבש.
בגלל זה היא כל הזמן אומרת לי שטוב שאני לא מניקה, ושזה כאב ראש.
לי אפילו שעבר חודש, שלקחתי כדורים בבי"ח ישר,
ששבועיים הסתובבתי עם כרוב בחזיה והרחתי כמו בסטה של ירקות
בשוק התקווה, עדיין לא התייבש סופית החלב.
לפני שבוע בגיל חודש בול , הייתי ממש מבואסת כי היתה לי הרגשה ממש של כובד בשד,
שהגוף שלי מתעקש לייצר חלב, אף אחד לא יודע את זה, אפילו האיש שלי לא, כי יחשבו שאני לא נורמלית,
ישבתי איתה בחדר ונתתי לה , היא התחברה בקלות רבה תוך רגע, אף פעם לפני כן לא נסיתי וממש התפלאתי שהיא התחברה,
ישבתי איתה ככה דקה וחצי גג, כי אסור לי , כמו שכתבתי בהתחלה, והרגשתי שהיא יונקת. וזו היתה כזו הרגשה מיוחדת..
כמה ימים אחרי זה ניסיתי עוד פעם לתת לה לדקה, ואחרי שכמה שניות היא בכתה ולא התחברה אז עזבתי אותה לנפשה, וחיבקתי אותה על הידיים בלי לנסות . לא רציתי סתם לשגע את התינוקת
ולגרום לה לבכות, רק בגלל שאני מבואסת מהעניין, לנסות לחבר אותה לדקה רק בגלל הצורך שלי
זה לא הוגן כלפיה . אני צריכה להשלים עם זה שאסור לי וזהו.
ועדיין יש לי חלב... הגוף שלי לא מתייאש...
לפחות כשאנחנו לבד בבית קטנטנ' אוכלת עור לעור..
יהיה טוב.
