ללכת ברחוב האבנים המרוצף, ריחות מי השופכין סביבו מערטלים כל חוש, מעולם לא גרם לו סלידה גדולה יותר מאשר עכשיו. חתולים שחורים סובבו את גדרות הבתים השבורים, וזקנים חסרי בתים ושיניים ישבו מכווצים תחת ערימות שמיכות מטונפות והזילו ריר. הלילה הקר רק הגביר את תחושת הסירחון, שכן כל הזבל היה מרוכז סביב המנורות הדולקות, כאילו מישהו כיוון הכל שיהיה רע יותר.
הוא מביט בגועל על נעליו, המכוסות פיח ונוזל חום כלשהו. משתדל לא לחשוב על מה כבר הספיק לדרוך. הוא מביט בפיסת הנייר הקטנה והקמוטה שנחה בכיס מעילו. רחוב הפרחים 10. אילו פרחים? על שלט בבניין לימינו נכתבה הספרה תשע, ולפיכך, הוא הסיק, הבניין שלשמאלו הוא בניין מספר 10. הוא דוחף את דלת הברזל בדחיה ונכנס פנימה. ריחות מעופשים סובבים אותו, חונקים אותו, גורמים לו לרצות לחזור לאחור.
אבל מה יגידו עליו? למחרת ייכתב בעיתון שעורך הדין המפורסם נטש לקוח עני, לאחר שהבטיח כי יעזור. הוא עולה במדרגות השבורות לקומה השניה, ונוקש על דלת עץ. ילדונת עייפה פותחת את הדלת.
"כן?" היא שואלת בקול עצוב.
"אבא בבית?" הוא שואל.
"אבא מת." היא עונה, קולה נטול כל רגש עכשיו, אך עיניה עירניות מעט יותר.
"אז דוד או סבא אפילו? האם יש גבר בבית?"
היא מביטה בו מספר שניות, ולאחר מכן מפליטה "רק רגע" ונכנסת אל פנים הבית
הלקוח מגיע כעבור כמה דקות, עטוף סמרטוטים וכובע משוך על שיערו השמנוני.
הוא פגש אותו יום לפני כן, בשעות אחר הצהריים, בכיכר המרכזית של העיר. הלקוח, שסירב לומר את שמו המלא ופשוט אמר אלפרד, מצא סכום עתק שעורך הדין הצליח איכשהו לאבד. בתמורה, הבטיח לו עורך הדין שייענה לכל קריאה שלו. אלפרד הזמין אותו לבקר בייתו למחרת בערב, כיוון שיש לו רשימה של עניינים שויכל לטפל בהם. עורך הדין בבירור סלד ממנו, אך בלית ברירה הסכים.
עכשיו, הוא עמד מולו וניסה להחליט אם עדיף שפוט לעזוב את כל העניין ולקוות שיישכח במהרה, אבל הילדה הקטנה הביטה בו במבט חודר ומצמית, עד שנכנס פנימה.
ילדים נוספים ישבו שם, עיניהם חלולות. אשה שמנמנה ונמוכה, מיניקה תינוק, ישבה בפינת החדר ובהתה בשאר הילדים.
אלפרד הושיב את עורך הדין על כורסא שבורה שקפיציה בולטים בחוצה, והתיישב מולו על שרפרף עץ. הוא שפשף ידיו בהנאה, ואז הושיט ידו ללחיצה.
"להתחלת דרך מצויינת" הוא הכריז, ועורך הדין, על אף סלידתו, לחץ את ידו בקצה במהירות, ומיהר לנגבה במכנסיו. נדמה שאלפרד לא הבחין בכך. הוא החל לספר את סיפורו.
"נולדתי ממש כאן, לפני חמישים ושניים שנים, 'תה יודע. אמא שלי לא הייתה משהו מיוחד, אבל אבא שלי ידע לבנות דברים. הוא היה בונה לי ולאחי משחקים וצעצועים, דברים של ילדים, 'תה יודע. כשאמא שלי מתה הוא בנה לה קבר, כאן מאחורי הבית. והוא נהיה עצוב, 'תה יודע איך זה. האשה מתה, הילדים רעבים, הקור נכנס לעצמות ומקפיא אותם. 'תה יודע איך זה."
הוא הביט לרגע בחליפתו של עורך הדין ובכרסו, ואז הניד בראשו. "אולי 'תה לא במת יודע"
הוא התנער, והמשיך: "בכל אופן, כשאחי גדל אבא התחיל להרביץ לו כי הוא היה גונב. אני ברחתי מהבית כל פעם שזה היה מתחיל, אבל אחי המסכן מת בסוף. אבא בנה גם לו ארון. ואחרי כן אבא בנה ארון אחר, גדול יותר. חשבתי שזה בשבילי, אבל כשאבא סיים הוא נכנס לתוכו וסגר ונעל מבפנים. לא יכולתי לפתוח, אבל אחרי כמה ימים היה שם ריח מסריח, אפילו יותר ממה שכבר היה בבית. הורדתי את הארון וקברתי אותו באדמה, ליד אמא ואח שלי, 'תה יודע."
כמה שניות של שתיקה, ואז צחקוק נבוך. "חיים מעניינים, הא? הכי חשוב, שגדלתי והתחתנתי עם תרזה הזו שכן וכבר נולדו לנו שש ילדים. שש, כולל התינוק החדש הזה. בן ארבע חודשים, 'תה יודע. אבל אנחנו אספנו המוני ילדים מהרחוב ואנחנו מגדלים אותם על פרוסת לחם ביום וקצת מים, 'תה יודע. אני צריך בשבילם אוכל ובגדים. תתן לי בשבילם אוכל ובגדים?"
עורך הדין הביט בו במבט מזועזע. "התכוונתי לעזור לך במשפט, לא לחלק נדבות." הוא אמר, וקם ממקומו.
"אם זה כל מה שיש לך לבקש-"
"לא, לא, חכה!" קרא אלפרד במבט מבוהל. "אתה התקווה שלנו, אל תלך."
אבל עורך הדין יצא משם, ממהר במורד המדרגות, והחוצה מן הרחוב.
ובבית הנטוש, חייך בעצב אלפרד אל ילדיו הרבים ואל אשתו. "יהיה בסדר" הוא אמר, ועצם עיניו בייאוש.
