היא לא מבינה על מה היא מדברת - ולכן ברור שלא שייך לפתוח איתה דיון "למה".. "לדבר איתה על המשמעות"..  אל תעירו ואל תעוררו. היא אומרת, בשפתה, "אני רוצה לברוח מזה". גם בעצם מבקשת עזרה איך להתמודד עם מה שקשה לה.

אפשר להגיד - לא "בזעזוע" אלא בחיוך וחיבוק, "חס ושלום"...  ולשאול: מה מפריע לך...  לדבר איתה.

וואכן, זו הזדמנות להסביר - לא בהתייחסות ישירה לדבריה או בציטוטם - שאם משהו קשה לנו, לא צריך לברוח מזה. לא להתייאש בשום אופן. ה' עוזר, ואפשר להתפלל, וגם אפשר לדבר עם אבא/אמא, ונחשוב  ביחד איך לפתור מה שקשה. ועם הזמן, כבר יש יותר נסיון ויודעים יותר לפתור לבד.

והכי חשוב, באמת לשוחח. לשמוע ממנה מה קורה, לעזור, לבדוק איך היא מרגישה במקום שהיא לומדת בו, מה קורה עם החברות. ליייעץ ולסייע ולעקוב - וגם לשמח בכל מיני דברים. שבכללי, תהיה שמחה ומרוצה.

כנראה שהכיוון הוא באמת שיחה על רגשותיה...

לספר על המתנה הנפלאה שקיבלנו מה' - החיים, ועל הציווי "ונשמרתם לנפשותיכם מאוד". ושמוצא כזה, חלילה, בשום מצב לא יכול לבוא בחשבון.

ולהסביר שגם אם דברים נראים כרגע איום ונורא - כשהיא תגדל, ותסתכל אחורה על הקשיים, הם יראו לה קטנים ורחוקים. וחוץ מזה היא לא צריכה להתמודד עם זה לבד - אתם כאן כדי לעזור לה.

יתכן שזה הסבר שבאופן כללי מתאים לגיל מבוגר יותר, אבל בזמנים של מצוקה גדולה דיבור כזה הוא הכרחי. 

אני בשלב מסוים בתור ילדה הייתי אומרת לה' כל לילה בקריאת שמע שאני רוצה למות הלילה..

נשמע מזעזע אבל כך חשבתי כילדה

אכן מחוסר כוח ותקווה להתמודד עם קשיים.

קודם כל, זה יפה שהיא משתפת אותך.

אכן חשוב להגביר בה את המחשבות שהעולם הוא מקום טוב, ובעיקר - שלה יש המון סיכויים להצליח ולפרוח, בכל תחום שהוא (כמובן בראייה מושכלת והגיונית). תחושת התקווה נחשבת היום למשתנה שמנבא הרבה בריאות נפשית (אפשר לקרוא עכ המון)

בתור ילדה, אני ניסיתי באמת לעשות משהו עם המחשבות האלו...... מתישהו בגיל בי"ס יסודי, לא זוכרת גיל מדויק.

לא כדאי לזלזל או להתייחס לזה כמניפולציה, שחס וחלילה היחס הזה לא יחזור כבומרנג.

שקשה לה - 

לא אומרים על זה מניפולציה.

על אף שלעיתים אכן יכול להיות מצב שילד "סתם אומר" בקלילות משפט שמבהיל את הוריו או כד', ללא כל סיבה ממשית או חשיבה. ואז אפשר לחוש בכך.

אבל ההנחה היסודית, והיחס הבסיסי, בד"כ, שאין זה כך.

חוץ מזה שיש התנהלות שונה למשפחות שונות. אני דווקא חושבת שזה בריא לילדים להכיר את עניין המוות בתיווך של ההורים, ולא כמשהו מזעזע. לא יודעת אם אנחנו מדברים על זה יותר מהרגיל, אבל יודעת שאנו משתדלים לא להסתיר את הנושא מהילדים.

לא יודעת, אולי אנחנו באמת מגזימים... או שזה פשוט אופי של ילד, שלך מעולם לא היה כזה.

בס"ד

למה?

בגדול כי לכל אחד יש יצר הרע, ויצר הרע הוא מלאך המוות.
למה יש ילדים שרוצים לברוח מהבעיות, ועד הסוף? לא יודעת.
גם אני כילדה חשבתי על זה הרבה פעמים כעל פתרון נוח...

לעניות דעתי זה לא תמיד קשור למודעות לעניין המוות עצמו, או לעיסוק בו. 
אצלנו בבית ב"ה הילדים לא נדרשו להתמודד עם מוות של אף אחד שהם מכירים.
מטבע הדברים זה גם לא נושא שמתעסקים בו.
במקרה שלי,(כילדה בזמנו) ושל הילד  שלי לפי דעתי זה יותר עניין פנימי של הנפש,
מאשר משהו ספציפי בנסיבות החיים.
ובכל אופן כל מקרה ומצב לגופו.

לכל אחד יש את הניסיונות הפנימיים והחיצוניים עמם נדרש להתמודד ומהם להתרומם (נס להתנוסס).

יש בזה משהו, שהיא אומרת את זה כדי "להפחיד" אותי.

אבל אצלה זה נובע גם מתפיסת עולם פסימית-משהו. באופן כללי קשה לרַצות אותה ולספק אותה... הרצון למות זה פשוט 'שיא הדיכאון' שהיא מסוגלת להגיע אליו.

להציב אתגרים לא-קשים, ברוח טובה, "משימות", ולשבח על הביצוע.

שתרגיש שהיא יכולה ושמחה במה שעושה ומצליחה. הרגשה מבפנים של מרץ ועשיה והצלחה.

כבכורה היא מקבלת הרבה "משימות"... אולי אני צריכה לשים לב שאני לא מכבידה עליה מדי.

אבל כמובן, היא מקבלת גם הרבה תשבחות, וגם זכויות מתוקף היותה בכורה.

בס"ד

גם הבכור שלי היה אומר לי דברים כאלו, לפני שנתיים (היה בן 8). 
היה שואל שאלות בסגנון :"אימא איך אפשר למות מהר ולא ממש כואב?"
"אימא אם משהו מצליח לטפס על עמוד חשמל ונוגע הוא ימות?"

ודברים מזעזעים באמת בסגנון.
זו הייתה תקופה קשה שלא השארתי אותו לרגע ללא השגחה מחד, 
כשאני מנסה לא להראות לו שאני חרדה מאידך.
ניהלנו הרבה שיחות, ניסיתי להבין מה בדיוק קשה לו וכ',
זה לא עזר, כי היה ניכר שהדיכאון זה המצב הכללי שלו,
והוא נתלה בכל דבר שיכול להעצים את החוויה, ונמנע מכל דבר שיכול לשמח אותו.
(באותה תקופה כשכולם היו מקבלים ממתק או הפתעה הוא היה מסרב,
או אוכל ומראה שזה רק מנימוס ולא באמת עושה לו כייף..)
עם הזמן קלטתי שאצל הילד שלי מגע מאד מאד עזר, 
ופשוט התחלתי ממש להקפיד לשים לב לחבק אותו בכל יום בכל בוקר,
בכל פעם שחוזר הביתה, בכללי כל פעם שעוברת לידו ליטוף,
חיבוק, נשיקה. ב"ה זה עזרה מאד.
אני לא יודעת אם זה עזר בניגוד לכל הדיבורים שלא עזרו,
או שזה פשוט עזר לכל הדיבורים שדברנו להתקבל על ליבו,
אבל ב"ה לא קרה יותר מאז אותה תקופה. 

אני בטוחה שזו לא הייתה מניפולציה,
וב"ה שהוא שיתף ובחיפוש אמתי מה ייתן כוח לילד שלי בחסדי ה' הצלחתי למצוא.
 

להיות קשובים, לא רק למה שהילד אומר, אלא מעבר.
למה הוא זקוק, מה יכול לרומם אותו. והמון תפילה כמובן.

הצלחה רבה שתהייה!

ה"מגע" פשוט עורר אצלו את תחושת נועם החיים, ואת התחושה שהוא אהוב ורצוי.

משהו שבא "מחוץ לו" שעורר את תחושת החיים ושמחתם מבפנים.

אצלנו ב"ה המצב לא עד כדי כך, אבל תודה שכתבת, אשתדל לשים לב אליה יותר.

לא ל"משימות" בֵיתיות...

אלא דברים שהם בגדר משחק ודברים חביבים על ילדים. יצירתיים.

המגמה להחליף את הפסימיות, בתחושה טובה שבאה מבפנים אצלה ע"י כך.

(שאגב - כבר יודעת לקרוא טוב למדי, אפילו בלי ניקוד, אז אני צריכה להיזהר שהיא לא תראה את הדברים שאני כותבת כאן)

היא באמת ילדה מעניינת:

מצד אחד -

יצירתית וחכמה, אוהבת לעזור והיות "אמא קטנה", קולטת דברים בחושים דקים, אוהבת ונהנית ליצור ובעלת רעיונות מעניינים, ילדה עליזה ושמחה,

ומצד שני -

מסוגלת לנהוג בתינוקיות מוגזמת, כועסת בקלות, קשה לריצוי, לא נהנית מכל מיני דברים...

שני הצדדים האלו קיימים אצלה, כשכל פעם צד אחר "מתפרץ".

אז זו באמת "מכת בכורות"? או שאופי מעניין ולא שגרתי?

איך אפשר לחזק אצלה את הצד החיובי?

איך לתת לה מקום כשהצד ה"שלילי" מתפרץ - בלי להיבהל ולכעוס עליה?

כתבת נכון בסוף - פשוט לא להיבהל ולכעוס עליה.. לא להתפעל מידי כשקורה. אפשר להמתין קצת, ואח"כ להציע, בלי קשר, איזה משהו מענין ומשמח. לא כ"ריצוי" מיידי. אלא אם כן, היתה סיבה אמיתית לרוגזה (מישהו פגע בה או כד'). יש סיכוי שתתרגל כך להתאזן בתוך עצמה, במירוף "מוצא משמח" שמקבלת בלי קשר ישיר.

ולחזק את החיוב, ע"י השתתפות איתה בצד החיובי. שתרגיש שיותר נעים להיות שם..

כך ענ"ד - בלי להכיר אותה ספציפית.

בס"ד

לא להיבהל- כי הבהלה שלנו או הכעס נותנים לזה מקום.
כשאת נשארת יציבה היא מקבלת את המסר שהכל בסדר,
ושאימא יותר חזקה מהדברים שמטלטלים אותה כל כך...

(זה אגב היה לי הכי קשה באותה תקופה, להיות רגועה מול הדיבורים האלו, 
למלא את עצמי בביטחון בה' שהכל יהיה רק טוב גלוי, ולהרעיף את זה גם על הילד.)

זה גם נותן לה את האפשרות להישען עלייך, ולהרגיש שיש על מי לסמוך.
ושהמשענת שלה יציבה, חזקה, נוכחת, לא נבהלת, לא מתבלבלת.
הלוואי וכאימא הייתי מנצלת את כל הכוח שיש בי להטיב לילדים שלי,

אם רק ניזכר כמה חיוך של אימא, מילה טובה וכ' עשה אותנו מאושרים בילדותינו,
(והאמת שגם היום זה נותן את שלו...) וכמה עזר לנו להתמודד,
נוכל להתחיל להעריך כמה כוח יש לנו כהורים בידיים.

בהצלחה לכולנו!!

בס"ד

לא להיבהל- כי הבהלה שלנו או הכעס נותנים לזה מקום.
כשאת נשארת יציבה היא מקבלת את המסר שהכל בסדר,
ושאימא יותר חזקה מהדברים שמטלטלים אותה כל כך...

(זה אגב היה לי הכי קשה באותה תקופה, להיות רגועה מול הדיבורים האלו, 
למלא את עצמי בביטחון בה' שהכל יהיה רק טוב גלוי, ולהרעיף את זה גם על הילד.)

זה גם נותן לה את האפשרות להישען עלייך, ולהרגיש שיש על מי לסמוך.
ושהמשענת שלה יציבה, חזקה, נוכחת, לא נבהלת, לא מתבלבלת.
הלוואי וכאימא הייתי מנצלת את כל הכוח שיש בי להטיב לילדים שלי,

אם רק ניזכר כמה חיוך של אימא, מילה טובה וכ' עשה אותנו מאושרים בילדותינו,
(והאמת שגם היום זה נותן את שלו...) וכמה עזר לנו להתמודד,
נוכל להתחיל להעריך כמה כוח יש לנו כהורים בידיים.

בהצלחה לכולנו!!

בס"ד

לא להיבהל- כי הבהלה שלנו או הכעס נותנים לזה מקום.
כשאת נשארת יציבה היא מקבלת את המסר שהכל בסדר,
ושאימא יותר חזקה מהדברים שמטלטלים אותה כל כך...

(זה אגב היה לי הכי קשה באותה תקופה, להיות רגועה מול הדיבורים האלו, 
למלא את עצמי בביטחון בה' שהכל יהיה רק טוב גלוי, ולהרעיף את זה גם על הילד.)

זה גם נותן לה את האפשרות להישען עלייך, ולהרגיש שיש על מי לסמוך.
ושהמשענת שלה יציבה, חזקה, נוכחת, לא נבהלת, לא מתבלבלת.
הלוואי וכאימא הייתי מנצלת את כל הכוח שיש בי להטיב לילדים שלי,

אם רק ניזכר כמה חיוך של אימא, מילה טובה וכ' עשה אותנו מאושרים בילדותינו,
(והאמת שגם היום זה נותן את שלו...) וכמה עזר לנו להתמודד,
נוכל להתחיל להעריך כמה כוח יש לנו כהורים בידיים.

בהצלחה לכולנו!!

בס"ד

כשילד (או מבוגר אגב) אומר או מרגיש שהוא רוצה למות,
זה לא אומר בדווקא שהוא באמת באמת מתכוון במלוא המשמעות.

 זה אומר שככה הוא מרגיש.

כל הורה צריך להיות ערני לילד שלו,

כמובן כנה עם עצמו בכדי לדעת האם ומתי צריך עזרה בכל תחום,
אבל גם לא חייבים לרוץ לפסיכולוג אם ב"ה מצליחים להתמודד לבד.

אצלנו למשל הייתה תקופה קשה לפני שנתיים,(שנמשכה זמן מה)
ב"ה התמודדנו, וזה ב"ה לא חוזר על עצמו מאז.

עלו כאן נקודות חשובות, ואני צריכה לראות ולשים לב איך לנהוג עמה.

(וכן, יש סיכוי שהיא ירשה חלק מהאופי הזה ממני...)

תקראי קצת פה: יש לה עולם שלם של אתגרים שהקריאה היא רק חלק ממנו.

פורום אנשים רגישים מאוד | ערוץ 7

(סיכוי טוב מאוד שגם את בקטגוריה או האבא של הילדה, זה עובר בתורשה הדבר הזה).

הוא יותר פעיל.

בהצלחה!!

אם מישהו מרגיש שהייעוץ הזה אינו מדבר גם אליו - אפשר לחפש מישהו אחר.

יתכן שאחרי ששמע בתחילה את אשתך, הבין כאילו הבעיה נמצאת רק בהרגשה שלה - ולא גם בהרגשה שלך.

כמובן, לאידך, שייעוץ טוב אינו אמור להיות זירת טענות הדדיות. זה לא לחפש "מי אשם", אלא איך בונים בטוב יותר את ההדדיות.

אז עצות של הפתעות קטנות, עזרות, התעניינות בשלום השני - הן טובות מאד. אבל זה לא מספיק, כשהן מופנות באופן בולט רק לכיוון אחד.

לגבי להקשיב מה מפריע לך, בחיים, בעבודה וכו' - זה דבר חשוב מאד. אלא שמישהו כזה, לפעמים יתמקד במה שבין בני הזוג, ופחות במה שמעבר לכך.

אני יכול לשלוח לך בפרטי, שם של מישהו (קרוב משפחה) מנוסה מאד, חביב וישר, מייעץ בהירות ובפשטות - ותוכל להתקשר אליו, להסביר מה הבעיה שמצאת בייעוץ הנוכחי - ולשאול אם יש לו רעיון...

תפני לעורך דין.

לחוק לא אכפת מרגשות ומי מסכסך.

אם מגיע להם, מגיע להם, מה ששלך יהיה שלך בעזרת עורך דין טוב שישיג לך אותם.