היא לא מבינה על מה היא מדברת - ולכן ברור שלא שייך לפתוח איתה דיון "למה".. "לדבר איתה על המשמעות"..  אל תעירו ואל תעוררו. היא אומרת, בשפתה, "אני רוצה לברוח מזה". גם בעצם מבקשת עזרה איך להתמודד עם מה שקשה לה.

אפשר להגיד - לא "בזעזוע" אלא בחיוך וחיבוק, "חס ושלום"...  ולשאול: מה מפריע לך...  לדבר איתה.

וואכן, זו הזדמנות להסביר - לא בהתייחסות ישירה לדבריה או בציטוטם - שאם משהו קשה לנו, לא צריך לברוח מזה. לא להתייאש בשום אופן. ה' עוזר, ואפשר להתפלל, וגם אפשר לדבר עם אבא/אמא, ונחשוב  ביחד איך לפתור מה שקשה. ועם הזמן, כבר יש יותר נסיון ויודעים יותר לפתור לבד.

והכי חשוב, באמת לשוחח. לשמוע ממנה מה קורה, לעזור, לבדוק איך היא מרגישה במקום שהיא לומדת בו, מה קורה עם החברות. ליייעץ ולסייע ולעקוב - וגם לשמח בכל מיני דברים. שבכללי, תהיה שמחה ומרוצה.

כנראה שהכיוון הוא באמת שיחה על רגשותיה...

לספר על המתנה הנפלאה שקיבלנו מה' - החיים, ועל הציווי "ונשמרתם לנפשותיכם מאוד". ושמוצא כזה, חלילה, בשום מצב לא יכול לבוא בחשבון.

ולהסביר שגם אם דברים נראים כרגע איום ונורא - כשהיא תגדל, ותסתכל אחורה על הקשיים, הם יראו לה קטנים ורחוקים. וחוץ מזה היא לא צריכה להתמודד עם זה לבד - אתם כאן כדי לעזור לה.

יתכן שזה הסבר שבאופן כללי מתאים לגיל מבוגר יותר, אבל בזמנים של מצוקה גדולה דיבור כזה הוא הכרחי. 

אני בשלב מסוים בתור ילדה הייתי אומרת לה' כל לילה בקריאת שמע שאני רוצה למות הלילה..

נשמע מזעזע אבל כך חשבתי כילדה

אכן מחוסר כוח ותקווה להתמודד עם קשיים.

קודם כל, זה יפה שהיא משתפת אותך.

אכן חשוב להגביר בה את המחשבות שהעולם הוא מקום טוב, ובעיקר - שלה יש המון סיכויים להצליח ולפרוח, בכל תחום שהוא (כמובן בראייה מושכלת והגיונית). תחושת התקווה נחשבת היום למשתנה שמנבא הרבה בריאות נפשית (אפשר לקרוא עכ המון)

בתור ילדה, אני ניסיתי באמת לעשות משהו עם המחשבות האלו...... מתישהו בגיל בי"ס יסודי, לא זוכרת גיל מדויק.

לא כדאי לזלזל או להתייחס לזה כמניפולציה, שחס וחלילה היחס הזה לא יחזור כבומרנג.

שקשה לה - 

לא אומרים על זה מניפולציה.

על אף שלעיתים אכן יכול להיות מצב שילד "סתם אומר" בקלילות משפט שמבהיל את הוריו או כד', ללא כל סיבה ממשית או חשיבה. ואז אפשר לחוש בכך.

אבל ההנחה היסודית, והיחס הבסיסי, בד"כ, שאין זה כך.

חוץ מזה שיש התנהלות שונה למשפחות שונות. אני דווקא חושבת שזה בריא לילדים להכיר את עניין המוות בתיווך של ההורים, ולא כמשהו מזעזע. לא יודעת אם אנחנו מדברים על זה יותר מהרגיל, אבל יודעת שאנו משתדלים לא להסתיר את הנושא מהילדים.

לא יודעת, אולי אנחנו באמת מגזימים... או שזה פשוט אופי של ילד, שלך מעולם לא היה כזה.

בס"ד

למה?

בגדול כי לכל אחד יש יצר הרע, ויצר הרע הוא מלאך המוות.
למה יש ילדים שרוצים לברוח מהבעיות, ועד הסוף? לא יודעת.
גם אני כילדה חשבתי על זה הרבה פעמים כעל פתרון נוח...

לעניות דעתי זה לא תמיד קשור למודעות לעניין המוות עצמו, או לעיסוק בו. 
אצלנו בבית ב"ה הילדים לא נדרשו להתמודד עם מוות של אף אחד שהם מכירים.
מטבע הדברים זה גם לא נושא שמתעסקים בו.
במקרה שלי,(כילדה בזמנו) ושל הילד  שלי לפי דעתי זה יותר עניין פנימי של הנפש,
מאשר משהו ספציפי בנסיבות החיים.
ובכל אופן כל מקרה ומצב לגופו.

לכל אחד יש את הניסיונות הפנימיים והחיצוניים עמם נדרש להתמודד ומהם להתרומם (נס להתנוסס).

יש בזה משהו, שהיא אומרת את זה כדי "להפחיד" אותי.

אבל אצלה זה נובע גם מתפיסת עולם פסימית-משהו. באופן כללי קשה לרַצות אותה ולספק אותה... הרצון למות זה פשוט 'שיא הדיכאון' שהיא מסוגלת להגיע אליו.

להציב אתגרים לא-קשים, ברוח טובה, "משימות", ולשבח על הביצוע.

שתרגיש שהיא יכולה ושמחה במה שעושה ומצליחה. הרגשה מבפנים של מרץ ועשיה והצלחה.

כבכורה היא מקבלת הרבה "משימות"... אולי אני צריכה לשים לב שאני לא מכבידה עליה מדי.

אבל כמובן, היא מקבלת גם הרבה תשבחות, וגם זכויות מתוקף היותה בכורה.

בס"ד

גם הבכור שלי היה אומר לי דברים כאלו, לפני שנתיים (היה בן 8). 
היה שואל שאלות בסגנון :"אימא איך אפשר למות מהר ולא ממש כואב?"
"אימא אם משהו מצליח לטפס על עמוד חשמל ונוגע הוא ימות?"

ודברים מזעזעים באמת בסגנון.
זו הייתה תקופה קשה שלא השארתי אותו לרגע ללא השגחה מחד, 
כשאני מנסה לא להראות לו שאני חרדה מאידך.
ניהלנו הרבה שיחות, ניסיתי להבין מה בדיוק קשה לו וכ',
זה לא עזר, כי היה ניכר שהדיכאון זה המצב הכללי שלו,
והוא נתלה בכל דבר שיכול להעצים את החוויה, ונמנע מכל דבר שיכול לשמח אותו.
(באותה תקופה כשכולם היו מקבלים ממתק או הפתעה הוא היה מסרב,
או אוכל ומראה שזה רק מנימוס ולא באמת עושה לו כייף..)
עם הזמן קלטתי שאצל הילד שלי מגע מאד מאד עזר, 
ופשוט התחלתי ממש להקפיד לשים לב לחבק אותו בכל יום בכל בוקר,
בכל פעם שחוזר הביתה, בכללי כל פעם שעוברת לידו ליטוף,
חיבוק, נשיקה. ב"ה זה עזרה מאד.
אני לא יודעת אם זה עזר בניגוד לכל הדיבורים שלא עזרו,
או שזה פשוט עזר לכל הדיבורים שדברנו להתקבל על ליבו,
אבל ב"ה לא קרה יותר מאז אותה תקופה. 

אני בטוחה שזו לא הייתה מניפולציה,
וב"ה שהוא שיתף ובחיפוש אמתי מה ייתן כוח לילד שלי בחסדי ה' הצלחתי למצוא.
 

להיות קשובים, לא רק למה שהילד אומר, אלא מעבר.
למה הוא זקוק, מה יכול לרומם אותו. והמון תפילה כמובן.

הצלחה רבה שתהייה!

ה"מגע" פשוט עורר אצלו את תחושת נועם החיים, ואת התחושה שהוא אהוב ורצוי.

משהו שבא "מחוץ לו" שעורר את תחושת החיים ושמחתם מבפנים.

אצלנו ב"ה המצב לא עד כדי כך, אבל תודה שכתבת, אשתדל לשים לב אליה יותר.

לא ל"משימות" בֵיתיות...

אלא דברים שהם בגדר משחק ודברים חביבים על ילדים. יצירתיים.

המגמה להחליף את הפסימיות, בתחושה טובה שבאה מבפנים אצלה ע"י כך.

(שאגב - כבר יודעת לקרוא טוב למדי, אפילו בלי ניקוד, אז אני צריכה להיזהר שהיא לא תראה את הדברים שאני כותבת כאן)

היא באמת ילדה מעניינת:

מצד אחד -

יצירתית וחכמה, אוהבת לעזור והיות "אמא קטנה", קולטת דברים בחושים דקים, אוהבת ונהנית ליצור ובעלת רעיונות מעניינים, ילדה עליזה ושמחה,

ומצד שני -

מסוגלת לנהוג בתינוקיות מוגזמת, כועסת בקלות, קשה לריצוי, לא נהנית מכל מיני דברים...

שני הצדדים האלו קיימים אצלה, כשכל פעם צד אחר "מתפרץ".

אז זו באמת "מכת בכורות"? או שאופי מעניין ולא שגרתי?

איך אפשר לחזק אצלה את הצד החיובי?

איך לתת לה מקום כשהצד ה"שלילי" מתפרץ - בלי להיבהל ולכעוס עליה?

כתבת נכון בסוף - פשוט לא להיבהל ולכעוס עליה.. לא להתפעל מידי כשקורה. אפשר להמתין קצת, ואח"כ להציע, בלי קשר, איזה משהו מענין ומשמח. לא כ"ריצוי" מיידי. אלא אם כן, היתה סיבה אמיתית לרוגזה (מישהו פגע בה או כד'). יש סיכוי שתתרגל כך להתאזן בתוך עצמה, במירוף "מוצא משמח" שמקבלת בלי קשר ישיר.

ולחזק את החיוב, ע"י השתתפות איתה בצד החיובי. שתרגיש שיותר נעים להיות שם..

כך ענ"ד - בלי להכיר אותה ספציפית.

בס"ד

לא להיבהל- כי הבהלה שלנו או הכעס נותנים לזה מקום.
כשאת נשארת יציבה היא מקבלת את המסר שהכל בסדר,
ושאימא יותר חזקה מהדברים שמטלטלים אותה כל כך...

(זה אגב היה לי הכי קשה באותה תקופה, להיות רגועה מול הדיבורים האלו, 
למלא את עצמי בביטחון בה' שהכל יהיה רק טוב גלוי, ולהרעיף את זה גם על הילד.)

זה גם נותן לה את האפשרות להישען עלייך, ולהרגיש שיש על מי לסמוך.
ושהמשענת שלה יציבה, חזקה, נוכחת, לא נבהלת, לא מתבלבלת.
הלוואי וכאימא הייתי מנצלת את כל הכוח שיש בי להטיב לילדים שלי,

אם רק ניזכר כמה חיוך של אימא, מילה טובה וכ' עשה אותנו מאושרים בילדותינו,
(והאמת שגם היום זה נותן את שלו...) וכמה עזר לנו להתמודד,
נוכל להתחיל להעריך כמה כוח יש לנו כהורים בידיים.

בהצלחה לכולנו!!

בס"ד

לא להיבהל- כי הבהלה שלנו או הכעס נותנים לזה מקום.
כשאת נשארת יציבה היא מקבלת את המסר שהכל בסדר,
ושאימא יותר חזקה מהדברים שמטלטלים אותה כל כך...

(זה אגב היה לי הכי קשה באותה תקופה, להיות רגועה מול הדיבורים האלו, 
למלא את עצמי בביטחון בה' שהכל יהיה רק טוב גלוי, ולהרעיף את זה גם על הילד.)

זה גם נותן לה את האפשרות להישען עלייך, ולהרגיש שיש על מי לסמוך.
ושהמשענת שלה יציבה, חזקה, נוכחת, לא נבהלת, לא מתבלבלת.
הלוואי וכאימא הייתי מנצלת את כל הכוח שיש בי להטיב לילדים שלי,

אם רק ניזכר כמה חיוך של אימא, מילה טובה וכ' עשה אותנו מאושרים בילדותינו,
(והאמת שגם היום זה נותן את שלו...) וכמה עזר לנו להתמודד,
נוכל להתחיל להעריך כמה כוח יש לנו כהורים בידיים.

בהצלחה לכולנו!!

בס"ד

לא להיבהל- כי הבהלה שלנו או הכעס נותנים לזה מקום.
כשאת נשארת יציבה היא מקבלת את המסר שהכל בסדר,
ושאימא יותר חזקה מהדברים שמטלטלים אותה כל כך...

(זה אגב היה לי הכי קשה באותה תקופה, להיות רגועה מול הדיבורים האלו, 
למלא את עצמי בביטחון בה' שהכל יהיה רק טוב גלוי, ולהרעיף את זה גם על הילד.)

זה גם נותן לה את האפשרות להישען עלייך, ולהרגיש שיש על מי לסמוך.
ושהמשענת שלה יציבה, חזקה, נוכחת, לא נבהלת, לא מתבלבלת.
הלוואי וכאימא הייתי מנצלת את כל הכוח שיש בי להטיב לילדים שלי,

אם רק ניזכר כמה חיוך של אימא, מילה טובה וכ' עשה אותנו מאושרים בילדותינו,
(והאמת שגם היום זה נותן את שלו...) וכמה עזר לנו להתמודד,
נוכל להתחיל להעריך כמה כוח יש לנו כהורים בידיים.

בהצלחה לכולנו!!

בס"ד

כשילד (או מבוגר אגב) אומר או מרגיש שהוא רוצה למות,
זה לא אומר בדווקא שהוא באמת באמת מתכוון במלוא המשמעות.

 זה אומר שככה הוא מרגיש.

כל הורה צריך להיות ערני לילד שלו,

כמובן כנה עם עצמו בכדי לדעת האם ומתי צריך עזרה בכל תחום,
אבל גם לא חייבים לרוץ לפסיכולוג אם ב"ה מצליחים להתמודד לבד.

אצלנו למשל הייתה תקופה קשה לפני שנתיים,(שנמשכה זמן מה)
ב"ה התמודדנו, וזה ב"ה לא חוזר על עצמו מאז.

עלו כאן נקודות חשובות, ואני צריכה לראות ולשים לב איך לנהוג עמה.

(וכן, יש סיכוי שהיא ירשה חלק מהאופי הזה ממני...)

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....