"כל הלילה בכיתי.
ריבונו של עולם,
אולי יש מוות
שאין בו אלימות.
מוות שדומה לפרח"
(זלדה)
אני לא יודע מה להגיד.
אני רוצה להגיד מילים, אבל הן מסתבכות בי. יש לי רק חצי ראש כרגע. רק חצי פה. אומרים שאתה לא יודע להעריך את מה שיש לך עד שהוא נלקח ממך, ואני קמתי הבוקר וגיליתי שאני חצי. שחצי שלם ממני איננו, ואני אפילו לא מסוגל למתוח את הקו ולהגיד איזה חצי בדיוק.
אני לא יודע מה שלום גילה ראשון והראה לי, מה אני הראיתי לו. איזה מקומות בנפש הם אני ואיזה הוא. והנה אני חצי, אין לי מושג איך ללכת ככה בעולם.
לפני חמש עשרה שנה ישבו שני ילדים בבית המדרש של 'מורשה' ולמדו ביחד בליל שבועות את ספר משלי. אני עוד זוכר את הרגע הזה, כי בשנים האלה למדנו בכיתות מקבילות ולא היינו יחד, ובליל שבועות ההוא פתאום גילינו זה את זה והתיישבנו ללמוד ביחד. אני זוכר שהגענו לפסוק 'טובים השניים מן האחד', זוכר איך דיברנו על מהי חברות אמיתית. איך הסתובבנו ברחובות קרית משה ולא הפסקנו לדבר. כאילו מצאתי פתאום איזה חלק ממני שלא היה קיים עד אז.
יש חברות שהיא מעל לטעם ודעת, ורק פעם אחת בחיים, אם בכלל, אדם זוכה לה. זה לא קשר של איש ואשה. פתאום אני מבין את דוד ויהונתן, את הקשר שאין בו שום דבר מלבד קיומו. אהבה שאינה תלויה בשום דבר, שהיא אהבה בפני עצמה. מי שזכה לזה ויודע על מה אני מדבר, יודע.
מליל השבועות ההוא עברו חמש עשרה שנים. יד לא משה מיד. אני לא זוכר את עצמי בלעדיך. לא זוכר. לא חושב שיש אדם בעולם שדיברתי איתו כל כך הרבה. כל התלבטות, כל תהייה. כל יום הולדת חגגנו יחד, שיתפנו כל תכנון לעתיד. כל פורים הייתי אצלכם. כל יום שלא ידעתי מה לעשות בו, הרמתי טלפון וטיילתי איתך. אין עוד אדם שהכיר ככה כל סדק בי ושהכרתי כל סדק בו.
מעודי לא חשבתי שאני אצטרך להגיד עליך הספד, שלום.
חשבתי לעמוד בחופה שלך ולברך. חשבתי שתבוא לטייל איתי במצפה רמון, כבר קבענו תאריך. יש לי שתי בירות שלך שמחכות אצלי במקרר, קבענו לשתות אותם ביחד, ואני לא יודע מה לעשות איתן עכשיו. על אלה ידעתי. אבל להספיד?
איך אפשר בכלל לכנס אותך למילים. מדברים פה על החיוך שלך. הם לא מבינים, זה לא החיוך. זה לא הפאות, זה לא הטיולים, זה לא הויכוחים אם להוריד את הזקן או לא. זה לא עניין קטן ופעוט שאפשר להתפס אליו ולהגיד 'כן, זה בדיוק שלום'. זה לא שאפשר לעמוד פה ולהספיד ולהגיד כן, הוא היה ככה והוא היה אחרת. אתם לא מבינים. עזבו אתכם מקלישאות. כן, הוא היה אדם טוב. טהור. מצחיק. אבל בעיקר הוא היה אדם. אדם שלם. וזה משהו אחר לגמרי, שאי אפשר להגיד אותו במילים, וכל שאפשר זה לעמוד ולשתוק עליו.
(לפעמים, כשהיינו מדברים, הייתי מרגיש שאתה משהו אחר לגמרי. נשמה, עם כל המשמעויות של המילה הזו. נשמה מלאה אהבה. גם בתלונות, גם בקושי. שהבסיס הכי בסיסי שלך, הכי סודי, הוא אהבה.
איך אפשר לתאר את זה בכלל)
תסתכל, שלום, תראה: כמה אנשים אהבת. כמה אנשים אהבו אותך.
היו לנו בדיחות קבועות. משפטים שעונים למשפטים. כששואלים 'מה עושים' התשובה היא 'מרק פטריות'. כשמתחילים שיר של רחל, השני חייב להשלים. ותמיד כשהיינו נפרדים הייתי אומר לך "היה שלום", היית עונה לי "היה גזבר" והיינו מחייכים איזה חיוך קטן כזה של אישור, של 'שנינו יודעים על מה אתה מדבר'.
איך זה שאני עומד כאן מעל הקבר שלך ומבקש להגיד לך את זה. אני חושב על זה שזו תהיה הפעם האחרונה שאני אגיד "היה שָׁלום", והדבר היחיד שאשמע בתגובה יהיה הד. שתיקה. וידם אהרן. כאילו באמת אי אפשר להגיד דבר, רק להרגיש כאילו נפער לי חור שחור ענק בנפש. כאילו חצי ממני נקבר כאן היום, ואני לא יודע איך לאסוף את החיים שלי ולהמשיך מכאן והלאה בלעדיו.
נפלאה אהבתך לי, שלום. אהבתי אותך מאד.
היה שלום.
החברה לפיתוח גבעות ארץ ישראל