יום ראשון
יומני היקר שלום
שמי חנה פרנק
ואני בת 14
אתה בטח תוהה
למה ילדה כל כך גדולה כותבת יומן?!
אז אני קצת אסביר על עצמי:
אני הבת הכי קטנה במשפחה,
מעלי יש את אחותי הגדולה שהיא בת 16.5
ויש כמובן את אבא ואמא.
ביום חמישי האחרון היה לי יום הולדת
הייתי בטוחה שאחזור הבייתה מבית הספר
תחכה לי עוגב ענקית ובלונים כמו מסיבת ההפתעה
שעשו לי בשנה שעברה.
אבל שהגעתי הבייתה גיליתי להפתעתי שאיש
לא זוכר בכלל שזה יום ההולדת שלי.
זה שאחותי הגדולה והמעצבנת לא זוכרת מתי
נולדתי (או מעדיפה לשכוח) אני יכולה להבין
אבל שאמא לא תזכור שהיום זה היום הולדת שלי?
כל היום הסתובבתי עם פרצוף עצוב
ואפילו שהחברות שלי קראו לי לצאת החוצה לשחק
לא היה לי חשק לשחק איתן ואמרתי להן שאני קצת לא מרגישה טוב.
קמתי ביום שישי מאוחר כי זה יום חופשי
ושם לידי על שולחן חיכתה לה עוגה ע-נ-ק-י-ת!! עם בלונים ומתנות.
שאבא ראה את המבט ההמום שעל פני הוא פרע את שערי וחיבה ושאל אותי:
באמת חשבת, ששכחנו את היום הולדת שלך? רק רצינו להפתיע אותך.
חייכתי ואמרתי לו שאין כמוהו.
אבא הגיש לי את המתנה שלך עטופה בנייר צלופן מרשרש
אבא ידע כמה אני אוהבת ספרים וחשבתי שהוא בטח קנה לי
את הספר שכל כך רציתי על הגיבורה הנערצת עלי-מתילדה
אבל שפתחתי את המתנה גיליתי יומן יפיפה שעליו כתוב:
יומנה של חנה פרנק.
וככה הגענו למצב הזה השעה היא 02:30 בלילה כולם כבר ישנים
ורק אני מתחת לשמיכה עם אור פנס כותבת בך.
אני חושבת שזה מספיק לפעם הראשונה
לילה טוב לך מר יומן.
יום שלישי
יומני היקר שלום!
אני מודאגת בקרוב יהיו בחירות
והמצב עכשיו לא כל כך רגוע
אבא ואמא חושבים שאני עוד קטנה ולא מבינה
אבל אני רואה את הפרצופים המודאגים שלהם
שהם שומעים את החדשות ברדיו
התאספנו כולנו לשמוע את מהדורת החדשות המרכזית
בשעה 20:00 ראש הממשלה שוב נאם.
הוא דיבר על הצורך בשינוי ושהפנים של מדינתו הם לקראת
עידן חדש שבו הארץ שלנו תשגשג ותפרח
שלכל אחד מאיתנו יהיה אחר כך חיים טובים יותר
ושעם כל הקושי והכאב במהלכים שהוא מתכנן לעשות
לפעמים בשביל עתיד חדש וטוב יותר אנחנו נדרשים להקריב
קורבנות, הן ברמה הכללית והן ברמה הפרטית.
הוא אמר שהמלכים שהוא מתכנן יחזקו את הכלכלה,
ישיבו את הכבוד האבוד לכל אחד ואחד מאיתנו
וגם אם בהתחחלה זה לא יראה ככה בסופו של דבר
זה ישתלם לכולם.
הנאום נגמר במחיאות כפים סוערות מצד האנשים
שנכחו באולם שבו נאם ראש הממשלה.
אנחנו לא מחאינו כפיים.אנחנו שתקנו.
"האיש הזה" מלמל אבא הוא עוד יוביל את כולנו לתוך גיהנום.
אמא לא ענתה היא רק בכתה בשקט ושאלה את אבא בלחישה:
מה יהיה?
יום שישי:
יומני היקר שלום!
אנחנו עכשיו במהלך ההכנות לשבת
אמא שוטפת את הרצפה
ואני ואחותי מסייעות לה ומכינות חלות נהדרות
אחותי היא מומחית בדברים האלה
ואני כיולה רק להסתכל בה בקנאה ולקוות שיום אחד
גם אני טובה בכך כמוה.
אחותי פיזרה את השומשום מעל לביצה שאני מרחתי על החלות
וברקע שמענו את השירים שאבא שם ברדיו.
האווירה הייתה שמחה ומאושרת אך ידעתי שמתחת לפני השטח
הכל רוחש ומבעבע.
אווירת נכאים השתלטה בזמן האחרון על הרחוב,
המבוגרים דואגים ומוטרדים מסתובבים כל הזמן בארשת חשיבות
מכנסים אספות ומחליטים החלטות.
אותנו הילדים הם לא משתפים בדבר אף שברור לנו שדבר מה גדול
עומד להתרחש.
"חנה אתה באה"? עולה הקריאה מהחלון חברתי הטובה לוסי צועקת אלי שהיא רוצה כבר ללכת לשחק עם כולן.
"רק שניה אני מתארגנת ובאה" אני צועקת עליה בחזרה.
אנחנו הולכות ביחד ברחוב, מפטפטות וצוחקות
אווירת המלחמה שברחוב טרם התפשטה גם אלינו הילדים.
אבל שאנו מגיעות בפארק אנחנו רואות את כל הילדות מכונסות מסביב
להדר שנואמת במרץ:
-שלא יכול להיות שאחרי כל מה שנתנו למדינה ככה המדינה מחזירה לנו.
אנחנו אזרחים שומרי חוק משלמים מסים והולכים לצבא
אז למה שנקבל יחס שונה ומופלה לרעה מכולם?
מפה לשם אנחנו קולטות שראש הממשלה ששמעתי נואם
ברדיו החליט על מספר צעדים שעתידים לפגוע בנו
אבא של הדר נפגש ביחד עם מספר נציגים עם נציגים בכירים בממשלה
לנסות להבין את המצב ולשכנע אנשים בממשלה שהם עושים טעות
הדיבורים שלהם נפלו על אוזנים ערלות, איש שם לא רצה להקשיב להם.
האמת היא שאני ממש פוחדת, ומה עם כל מה מדברים עליו יקרה בסוף?
מה עם ראש הממשלה או "האיש הזה" כמו שמכנה אותו אבא יקבל רוב לעשות את ההחלטות שהוא מתכנן?
יום שלישי
הדבר שממנו חששנו קרה
בממשלה עבר חוק שמחייב את כולנו
לקחת איתנו את החפצים שלנו
ולעזוב את הבית.
הסבירו לנו שככול שנעשה זאת מהר יותר כך זה ישתלם לנו יותר
ושבכל מקרה עד תאריך מסוים חובה על כולנו לפנות את הבית שלנו.
עם עד עכשיו האווירה הייתה קשה, עתה היא נהייתה קשה פי כמה.
אמא רק בוכה כל היום, אבא ממלמל כל הזמן בזעם "האיש הזה" "האיש הזה"
מסביר לנו שהמדינה היא מדינה דמוקרטית וזהו חוק אנטי דמוקרטי מובהק
ושלא יתכן שהממשלה תאשר אותו לחלוטין. ראש הממשלה הוא הנציג של העם
והעם לא יהיה מוכן למהלך שכזה הוא נאם בלהט.
אבל אנחנו הבנות ראינו שגם הוא מודאג מאוד.
אחותי הצהירה שהיא והחברות שלה מתוכננות למאבק ושהן לא יתנו לדברים כאלה לקרות
אנחנו נדאג לשלוח נציגים לדבר עם הממשלה ובסופו של דבר את תראי שהכל יהיה בסדר
היא אומרת לי שוב ושוב.
אני אוהבת שהיא מדברת ככה- העיינים שלה נהיות בורקות יותר, כל גופה מתלהט,
ואתה מבין שלפניך אדם שעומד מאחורי המילים שלו.
ואני?
אני קטנה מידי מכדי לסייע למבוגרים אבל האמת שאני ממש פוחדת.
יום חמישי
היום הארור הגיע.
ראינו אותם מבעד למחבוא שבו התחבאנו.
המוני שוטרים וחיילים עם מדים מצוחצחים ונשקים
שכל תפקידם הוא לוודא שאנחנו לא נהיה פה.
מבעד לחרך הצר ראינו מאותם בודקים ומחפשים
בכל בית בית, שמענו את הצעקות מסבבינו
שמענו את השכנים אורזים את הציוד שלהם ידענו שהם ויתרו
אתמול עוד אבא ניסה לשכנע אותם שלא יעשו זאת:
אתם תראו שזה לא יקרה, אסור לנו לוותר עכשיו
אנחנו חייבים להילחם על הזכויות שלנו הוא צעק על אבא שלהם.
קצת נבהלתי מאבא שלי, אף פעם לא ראיתי אותו נסער וכועס כל כך
להיפך, תמיד הוא היה ראש נעים הליכות ורגוע היו שהיו כאלה
שאמרו שהוא כנראה לא יודע מה זה לכעוס.
אבי המשפחה הסביר לאבא שלי שהם כל הכבוד לדרך שבה בחרנו
הם לא גיבורים כמונו ושיש להם ילדים שהם צריכים לדאוג להם
"אם נעשה מה שאמרים לנו לעשות, אולי בסופו של דבר זה גם ישתלם לנו" הוא טען.
ועתה-ראינו אותם אורזים את חפציהם ועוזבים.
ראינו את השוטרים עם המדים השחורים, שמענו את הלומות המגפים שלהם וידענו:
הם באים.
סוף דבר:
חנה ומשפחתה גורשו מביתם ונשלחו למקום לא ידוע
שם נגזר עליהם לנסות לשקם את חייהם מחדש
ולאחות את השברים.
אביה לא עמד בעומס הנפשי והנטלי ונפטר לאחר שנה
אמא שלה המשיכה לטפל בה ובאחותה הגדולה
בתנאים - לא תנאים שנוצרו.
ולעודד אותם שהכל יהיה בסדר.
בסופו של דבר, גם היא קרסה.
כל זה קרה בקיץ של שנת תשס"ה...
[למי שתהה חשבתי לכתוב את הסיפור הזה שבוע שעבר, ואז לא זכרתי שהשבוע זה יום השואה]
