יום ראשון

יומני היקר שלום

שמי חנה פרנק

ואני בת 14

אתה בטח תוהה

למה ילדה כל כך גדולה כותבת יומן?!

אז אני קצת אסביר על עצמי:

אני הבת הכי קטנה במשפחה,

מעלי יש את אחותי הגדולה שהיא בת 16.5

ויש כמובן את אבא ואמא.

ביום חמישי האחרון היה לי יום הולדת

הייתי בטוחה שאחזור הבייתה מבית הספר

תחכה לי עוגב ענקית ובלונים כמו מסיבת ההפתעה

שעשו לי בשנה שעברה.

אבל שהגעתי הבייתה גיליתי להפתעתי שאיש

לא זוכר בכלל שזה יום ההולדת שלי.

זה שאחותי הגדולה והמעצבנת לא זוכרת מתי

נולדתי (או מעדיפה לשכוח) אני יכולה להבין

אבל שאמא לא תזכור שהיום זה היום הולדת שלי?

כל היום הסתובבתי עם פרצוף עצוב

ואפילו שהחברות שלי קראו לי לצאת החוצה לשחק

לא היה לי חשק לשחק איתן ואמרתי להן שאני קצת לא מרגישה טוב.

קמתי ביום שישי מאוחר כי זה יום חופשי

ושם לידי על שולחן חיכתה לה עוגה ע-נ-ק-י-ת!! עם בלונים ומתנות.

שאבא ראה את המבט ההמום שעל פני הוא פרע את שערי וחיבה ושאל אותי:

באמת חשבת, ששכחנו את היום הולדת שלך? רק רצינו להפתיע אותך.

חייכתי ואמרתי לו שאין כמוהו.

אבא הגיש לי את המתנה שלך עטופה בנייר צלופן מרשרש

אבא ידע כמה אני אוהבת ספרים וחשבתי שהוא בטח קנה לי

את הספר שכל כך רציתי על הגיבורה הנערצת עלי-מתילדה

אבל שפתחתי את המתנה גיליתי יומן יפיפה שעליו כתוב:

יומנה של חנה פרנק.

וככה הגענו למצב הזה השעה היא 02:30 בלילה כולם כבר ישנים

ורק אני מתחת לשמיכה עם אור פנס כותבת בך.

אני חושבת שזה מספיק לפעם הראשונה

לילה טוב לך מר יומן.

יום שלישי

יומני היקר שלום!

אני מודאגת בקרוב יהיו בחירות

והמצב עכשיו לא כל כך רגוע

אבא ואמא חושבים שאני עוד קטנה ולא מבינה

אבל אני רואה את הפרצופים המודאגים שלהם

שהם שומעים את החדשות ברדיו

התאספנו כולנו לשמוע את מהדורת החדשות המרכזית

בשעה 20:00 ראש הממשלה שוב נאם.

הוא דיבר על הצורך בשינוי ושהפנים של מדינתו הם לקראת

עידן חדש שבו הארץ שלנו תשגשג ותפרח

שלכל אחד מאיתנו יהיה אחר כך חיים טובים יותר

ושעם כל הקושי והכאב במהלכים שהוא מתכנן לעשות

לפעמים בשביל עתיד חדש וטוב יותר אנחנו נדרשים להקריב

קורבנות, הן ברמה הכללית והן ברמה הפרטית.

הוא אמר שהמלכים שהוא מתכנן יחזקו את הכלכלה,

ישיבו את הכבוד האבוד לכל אחד ואחד מאיתנו

וגם אם בהתחחלה זה לא יראה ככה בסופו של דבר

זה ישתלם לכולם.

הנאום נגמר במחיאות כפים סוערות מצד האנשים

שנכחו באולם שבו נאם ראש הממשלה.

אנחנו לא מחאינו כפיים.אנחנו שתקנו.

"האיש הזה" מלמל אבא הוא עוד יוביל את כולנו לתוך גיהנום.

אמא לא ענתה היא רק בכתה בשקט ושאלה את אבא בלחישה:

מה יהיה?

יום שישי:

יומני היקר שלום!

אנחנו עכשיו במהלך ההכנות לשבת

אמא שוטפת את הרצפה

ואני ואחותי מסייעות לה ומכינות חלות נהדרות

אחותי היא מומחית בדברים האלה

ואני כיולה רק להסתכל בה בקנאה ולקוות שיום אחד

גם אני טובה בכך כמוה.

אחותי פיזרה את השומשום מעל לביצה שאני מרחתי על החלות

וברקע שמענו את השירים שאבא שם ברדיו.

האווירה הייתה שמחה ומאושרת אך ידעתי שמתחת לפני השטח

הכל רוחש ומבעבע.

אווירת נכאים השתלטה בזמן האחרון על הרחוב,

המבוגרים דואגים ומוטרדים מסתובבים כל הזמן בארשת חשיבות

מכנסים אספות ומחליטים החלטות.

אותנו הילדים הם לא משתפים בדבר אף שברור לנו שדבר מה גדול

עומד להתרחש.

"חנה אתה באה"? עולה הקריאה מהחלון חברתי הטובה לוסי צועקת אלי שהיא רוצה כבר ללכת לשחק עם כולן.

"רק שניה אני מתארגנת ובאה" אני צועקת עליה בחזרה.

אנחנו הולכות ביחד ברחוב, מפטפטות וצוחקות

אווירת המלחמה שברחוב טרם התפשטה גם אלינו הילדים.

אבל שאנו מגיעות בפארק אנחנו רואות את כל הילדות מכונסות מסביב

להדר שנואמת במרץ:

-שלא יכול להיות שאחרי כל מה שנתנו למדינה ככה המדינה מחזירה לנו.

אנחנו אזרחים שומרי חוק משלמים מסים והולכים לצבא

אז למה שנקבל יחס שונה ומופלה לרעה מכולם?

מפה לשם אנחנו קולטות שראש הממשלה ששמעתי נואם

ברדיו החליט על מספר צעדים שעתידים לפגוע בנו

אבא של הדר נפגש ביחד עם מספר נציגים עם נציגים בכירים בממשלה

לנסות להבין את המצב ולשכנע אנשים בממשלה שהם עושים טעות

הדיבורים שלהם נפלו על אוזנים ערלות, איש שם לא רצה להקשיב להם.

האמת היא שאני ממש פוחדת, ומה עם כל מה מדברים עליו יקרה בסוף?

מה עם ראש הממשלה או "האיש הזה" כמו שמכנה אותו אבא יקבל רוב לעשות את ההחלטות שהוא מתכנן?

יום שלישי

הדבר שממנו חששנו קרה

בממשלה עבר חוק שמחייב את כולנו

לקחת איתנו את החפצים שלנו

ולעזוב את הבית.

הסבירו לנו שככול שנעשה זאת מהר יותר כך זה ישתלם לנו יותר

ושבכל מקרה עד תאריך מסוים חובה על כולנו לפנות את הבית שלנו.

עם עד עכשיו האווירה הייתה קשה, עתה היא נהייתה קשה פי כמה.

אמא רק בוכה כל היום, אבא ממלמל כל הזמן בזעם "האיש הזה" "האיש הזה"

מסביר לנו שהמדינה היא מדינה דמוקרטית וזהו חוק אנטי דמוקרטי מובהק

ושלא יתכן שהממשלה תאשר אותו לחלוטין. ראש הממשלה הוא הנציג של העם

והעם לא יהיה מוכן למהלך שכזה הוא נאם בלהט.

אבל אנחנו הבנות ראינו שגם הוא מודאג מאוד.

אחותי הצהירה שהיא והחברות שלה מתוכננות למאבק ושהן לא יתנו לדברים כאלה לקרות

אנחנו נדאג לשלוח נציגים לדבר עם הממשלה ובסופו של דבר את תראי שהכל יהיה בסדר 

היא אומרת לי שוב ושוב.

אני אוהבת שהיא מדברת ככה- העיינים שלה נהיות בורקות יותר, כל גופה מתלהט,

ואתה מבין שלפניך אדם שעומד מאחורי המילים שלו.

ואני?

אני קטנה מידי מכדי לסייע למבוגרים אבל האמת שאני ממש פוחדת.

יום חמישי

היום הארור הגיע.

ראינו אותם מבעד למחבוא שבו התחבאנו.

המוני שוטרים וחיילים עם מדים מצוחצחים ונשקים

שכל תפקידם הוא לוודא שאנחנו לא נהיה פה.

מבעד לחרך הצר ראינו מאותם בודקים ומחפשים

בכל בית בית, שמענו את הצעקות מסבבינו

שמענו את השכנים אורזים את הציוד שלהם ידענו שהם ויתרו

אתמול עוד אבא ניסה לשכנע אותם שלא יעשו זאת:

אתם תראו שזה לא יקרה, אסור לנו לוותר עכשיו

אנחנו חייבים להילחם על הזכויות שלנו הוא צעק על אבא שלהם.

קצת נבהלתי מאבא שלי, אף פעם לא ראיתי אותו נסער וכועס כל כך

להיפך, תמיד הוא היה ראש נעים הליכות ורגוע היו שהיו כאלה

שאמרו שהוא כנראה לא יודע מה זה לכעוס.

אבי המשפחה הסביר לאבא שלי שהם כל הכבוד לדרך שבה בחרנו

הם לא גיבורים כמונו ושיש להם ילדים שהם צריכים לדאוג להם

"אם נעשה מה שאמרים לנו לעשות, אולי בסופו של דבר זה גם ישתלם לנו" הוא טען.

ועתה-ראינו אותם אורזים את חפציהם ועוזבים.

ראינו את השוטרים עם המדים השחורים, שמענו את הלומות המגפים שלהם וידענו:

הם באים.

סוף דבר:

חנה ומשפחתה גורשו מביתם ונשלחו למקום לא ידוע

שם נגזר עליהם לנסות לשקם את חייהם מחדש

ולאחות את השברים.

אביה לא עמד בעומס הנפשי והנטלי ונפטר לאחר שנה

אמא שלה המשיכה לטפל בה ובאחותה הגדולה

בתנאים - לא תנאים שנוצרו.

ולעודד אותם שהכל יהיה בסדר.

בסופו של דבר, גם היא קרסה.

כל זה קרה בקיץ של שנת תשס"ה...

[למי שתהה חשבתי לכתוב את הסיפור הזה שבוע שעבר, ואז לא זכרתי שהשבוע זה יום השואה]

אני יודעת.

הגלים חונקים. את נחנקת.

הנה הקינוח האחרון.

הסעודה האחרונה.

בואי. התכבדי נא.

הכבוד כבד.

מיותר.

לא רוצה אותו יותר.

רוצה חופש.

התכבדי.

יש לחם על שם המלחמות שלא צלחו.

ל.ח.מ כמו לעג לרש.

יש מים. מי ים. מי יבשה.

את לא ים , הגעש שבך יבש. יצורים לא היו שורדים בך.

את לא יבשה.

אם נוגעים בך, את רטובה.

אַתְּ יוֹדַעַת

אֶתְמוֹל חָלַמְתִּי עָלַיִךְ

רָאִיתִי אוֹתָךְ עֲטוּפָה בְּלָבָן

עִם שִׂמְלָה וְזֵר

מְחַכָּה לֶחָתָן

רָאִיתִי אֶת פִּיךְ הַנִּפְעָר

בִּשְׁאֵלָה

אַךְ הֵד קוֹלֵךְ לֹא הִגִּיעַ לְאָזְנִי

רָצִיתִי לִצְעֹק

רָצִיתִי לִבְכּוֹת

אַךְ קוֹלִי נֶאֱלַם

רָצִיתִי לָדַעַת שֶׁעוֹד נוֹתַר לִי סִכּוּי

לְהִנָּצֵל

שֶׁעוֹד לֹא אִבַּדְתִּי כֹּל

רָצִיתִי לִשְׁאֹף לִרְצוֹת וְלָגַעַת

רָצִיתִי רַק מְעַט

לִנְשֹׁם.

וּכְשֶׁהֵד לְחִישׁוֹתַי הַטְּמִירוֹת

נָשָׂא אֶת אַחֲרוֹן כִּסּוּפַי הַנִּסְתָּרִים

הֵחֵלּוּ עֵינַי מַמְטִירוֹת דְּמָעוֹת

נוֹשְׂאוֹת זִכְרוֹנוֹת, נוֹצְרוֹת רְגָעִים

וּכְשֶׁדִּמְמַת הַלַּיְלָה הַגָּדוֹל

אִיְּמָה לְבָלְעֵנִי חַיִּים

נָשָׂאתִי מַבָּטִי מֵעֵבֶר לָאֹפֶק

אַל הַמָּקוֹם בּוֹ צוֹחֲקִים הַמֵּתִים

חָשַׁבְתִּי לְהִתְחַכֵּם

לְהָבִיס אֶת אַחֲרוֹן שִׁבְרֵי הָאָדָם

אַךְ מֶלֶךְ

לְלֹא כֵּס

לְלֹא צֶלֶם

נָדַם.

וּמִי יְשׁוֹרֵר אֶת אַחֲרוֹן רִנּוּנַי

יַזְכִּיר אֶת הֵד שִׁבְרֵי מַחְשַׁבְתִּי

וּמִי יִתְאוֹנֵן וְיִצְעַק וְיִגַּע

בַּכְּאֵב הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹךְ לְבָבִי

וְחֹשֶׁךְ עָמֹק

עָשׂוּי לְלֹא חַת

נָעוּץ כָּחֶרֶב

בְּתוֹךְ סֶלַע מַצְפּוּנִי

וְקֵיסָר שֶׁהָפַךְ

לְעֶלֶם מֵת

וְנִשְׁאַר עַתָּה

רַק אֶבְיוֹן חֲרִישִׁי

וְנָדַם הַשִּׁיר

נָמוֹגוּ צְלִילֵי

הַתָּו הָאַחֲרוֹן שֶׁנִּכְתַּב בְּדָמִי

עוֹד נוֹתַר קְצָת חוֹתָם

עוֹד נֶאֱסַף, עוֹד לֹא תַּם

אֶת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי עַל מִטָּתִי.

הַכֹּל עוֹבֵר, 

אֲפִלּוּ הַצִּפּוֹרִים יוֹדְעוֹת. 

כְּשֶׁרוּחַ קָרָה 

פּוֹרַעַת נוֹצוֹת 

הֵן מַתְחִילוֹת לְהִתְרוֹמֵם, 

מְחַפְּשׂוֹת בַּיִת חָדָשׁ. 

הַכֹּל חוֹלֵף, 

רוּחַ תְּסַפֵּר הַכֹּל. 

אֵיךְ נוֹצַר וְקָמַל 

קָם וְנָפַל, 

אֶת כָּל קוֹרוֹת  

הַאֶרֶץ הַזֹּאת. 

אֵיךְ שָׁמַעְנוּ 

עַל הַמַּעֲבָר 

אִם הַנֶּצַח 

כְּלָל לֹא קַיָּם עֲבוּרֵנוּ? 

וּבְצוּרָה חֲלוּפִית, 

מַהוּ הַדָּבָר 

שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵף? 

אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת הַתְּשׁוּבָה, 

אֲפִלּוּ אֲסַפֵּר לָכֶם אוֹתָהּ בְּעַצְמִי. 

הַדָּבָר הַיָּחִיד  

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ חוֹלֵף 

הוּא אֲנִי. 

זאת מדי־ערב

טבילה בבריכת לא־כלום.

הלא־כלום הזה, מדי־ערב

מְאַכֵּל ומאכל

עד לנקודה האינפיניטיסימלית

הגו סיגים בלא־כלום.

ואני בהחלט טהור יותר, אם אני נותר בַּלא־כלום.

ועצוב יותר.

לומד לוותר.

וידיי מלאות בלא־כלום

ולבי גדוש עד גדותיו בלא־כלום.

ואת הלא־כלום הזה כבר אסור לחבק

ולא את הבקבוק לשבור, כבר אסור.

ניוותר,

ניוותר בלא־כלום,

אך ניוותר.

דרך תריסים פתוחים, הרוח מכניסה קור עוקצני אל חדרי הקטן ודל הריהוט. כפות ידיי מעקצצות בעיקשות, אני מתעלם ופותח את הקופסה הגלילית, המכסה ניתק בקול נקישה,

משאיר על אצבעותיי סימנים. 

משב רוח מרים את קצה מכתב ההתאבדות שלי באוויר, כמעט מפיל אותו מהשולחן.  

כדאי שאשים עליו משהו, שלא יעוף ברוח. הקופסה, אשתמש בה כמשקולת, יהיה בכך משהו סימבולי. 

בהטיה קלה של הקופסה שלוש גלולות נופלות ממנה אל כף ידי החיוורת.  

אני מרים ובוחן אותן באור הירח הקלוש, אני מקווה שזה מספיק. 

אני סוגר את הקופסה ומניח אותה על המכתב, הדיו מבהיק באור הלבנה   

קצה אפי לח, יש נייר בכיסי? 

ידי מפשפשת בכיס השמאלי, הוא ריק. אני מנקה את אפי בקצה השרוול,  

יללות הרוח מתדפקות על התריסים כמו מארש עגמומי ואפל.  

אני לבד. אתמול שוחחתי עם פרוצה, שנאתי אותה. שנאתי את הדחף לשרוד בכל מחיר, שנאתי את המחיר שכל אחד משלם בתמורה לחייו. 

לאנשים שונים ישנם מצבים בלתי אפשריים שונים, ובשבילי המצב הנוכחי הוא בלתי אפשרי. 

חרדה סתומה החלה לקונן אצלי, הפסקתי להתעניין באוכל ונשים. האינסטינקטים החייתים שלי נחלשו, אני כמו ברזל לוהט שהושלך אל חבית מים צוננים, בדרך להפוך לחרב קרה.

אבל אני לא רוצה להפוך לחרב. 

נחש קדמון רודף אותי, הוא פותח את עיניו בבוקר ועוצם אותן רק כשהשמש שוקעת.  

הנחש רודף את כולנו, ברי המזל פשוט לא רואים אותו מתקרב.  

אכילס והצב, הוא לא תפס אותי, אבל הוא מהיר ממני משמעותית, אני יכול לחוש בהדי לשונו המצליפה.  

אל תאשימו איש, ובכלל – אל תחפשו אשמים! אם תתחילו לחפש – רבים יורשעו בדין! 

זאת תורת האדם - תנהג עימו באהבה, והוא יקבל אותה כמובנת מאליה. 

נהג עימו בריחוק – נגזר עליו שיחפש את קרבתך בכל מקום.  

שריקות הרוח מתחזקות והזמן נוקף, עננים דקים מכסים את הירח כמו צעיף משי המוטל על צווארה הלבן של איזבל אשת אחאב. הגלולות נוקשות בכף ידי האחת ברעותה.

אם בבוקר הרגשתי שיש הרבה מה לומר, בערב נגמרו לי כל האותיות, לא נותרו עוד מילים.  

אני מביט בתקרה, ידי פוכרת עצמה מעל פי, גלולות נופלות בהססנות לתוכו. 

כעת אני יושב דומם אל מול הירח, ידיי נחות על ברכיי, הירח שבורח מהערפילים הדקים זורח באור מיוחד.  

נפרד ממני לשלום, הוא מגלה לי את יופיו האמיתי.  

כפות ידיי כבר לא מעקצצות, הרוח מלטפת ומרגיעה אותי.  

עכשיו הכל בסדר, גם הלילה נפרד ממני לשלום. 

אני נשכב על הרצפה הלחה. קצהו הלבן של המכתב קורץ לעברי בשובבות ממרומי השולחן.

רק שלא יעוף עם הרוח, אני חושב, וזאת המחשבה האחרונה. 

בכל הרגעים שחשבתי שאתה לא נמצא,

הוכחת לי כמה אתה כאן.

ובימים שרציתי ללכת,

השארת אותי.

לא וויתרת.

אומנם לא נלחמתי בעזה,

אבל סידרת לי מלחמות אחרות.

ובזכותך ניצחתי אותן.

ובכל הרגעים שכמעט לא הייתי,

זה כי בכוח שלך לא האמנתי.

לא האמנתי שיש מלך שיכול להסתכל ולהגיד שזאת הבת שלו.

ואתה הסתכלת.. ולא רק שאמרת-

אלא ממש הכרזת:

זאת הבת שלי.

ובאמת הרגשתי. ומרגישה.

וידעתי מתחת לכל הקליפות,

שנשמה שנתת בי- טהורה.

ולא פלא, שיש מלך שאמר והיה העולם.

שהרי רק מלך כזה,

יכול להכריז בכל העולם על כל הילדים.

ולא לוותר עליהם לרגע.

ולהפך, לאהוב אותם. לחנך אותם. ולהיכנס בכוח.

ברוך הוא!

שחור

הכל שחור

מכונית לבנה שחורה

עץ ירוק שחור

אין צבעים

אין חיים

וזה היה קשה

קשה מאוד

לנסות לבקש

להתחנן לעזרה

שיראו אותי

יסתכלו עליי

לא רציתי

להיות חלש

נזקק

מסכן

אבל כבר לא יכולתי

לא יכולתי

להמשיך לשרוד

לבד

לבד

לבד

בתוך כל החושך סביבי

וימש חושך

וזה כואב

כואב בכל הגוף

דוקר

צורב

חודר לעצמות

וכל מה שרציתי

שיראו אותי

קצת עזרה

חיוך קטן

שיגידו אנחנו איתך

נעזור

אבל התשובה קבועה

"אין לנו מה לעשות"

במבט חומל

אבל לא רחמים על מצבי

פשוט חוסר אמון

"אתה בסדר"

אומרים ותופחים לעצמם על השכם

הצלתי עוד מישהו אומרים לעצמם

שקרנים

נבלות

אני כאן לבד

פשוט ממשיך לשקוע

בתוך הבוץ השחור

דממה שעוטפת אותי

אין חיים

אין צבעים

אין תקווה

אז דעו לכם

כל אותם יפי נפש

מגוהצי מדים

לובשי דרגות

הרגתם אדם

אולי לא גוף

אבל נפש כבר אין

אם הגוף מת

עושים סטיקר יפה

עם תמונה מחוייכת

והנשמה עדיין נשארת

אבל אם הנשמה מתה

יש גוף שממשיך להסתובב בעולם

אבל הוא לא מחייך

הוא ריק

עור ועצמות

מת-חי

לא יודע מה יותר

מת או חי

...

סוף שהוא לא סוף

שוב אני פה, אחרי חגים שיש בהם טריגר מתמשך (וגם הרבה שמחה, ב"ה)

רוצה לכתוב קטע יפה. משהו אמיתי, חשוף, נוגע. לתאר במילים יפות, בשיר, אולי עם חריזה, אולי איזו סיומת חוד פואנטה או דימויים מרגשים.

אבל אין לי מילים יפות, אין לי פואנטה לשמור לסוף, אין לי דימוי. יש לי רצון פשוט, שורף:

אני רוצה ילד. רוצה לנשום אלי את הריח של התינוק שלי. רוצה לחבק גוף קטן, פצפון, בידיעה שהוא שלי, שהוא נוצר בי, ואני אמא שלו. רוצה להצמיד אלי ילד בוכה ולנחם אותו בחיבוק ארוך. רוצה לתת ממני, את כל כולי, לעולם הזה המופלא שיקרא הילד שלי.

ואין לי ילד, והרצון הזה שורף לי, את כל המילים היפות, החרוזים והדימויים.