היא מתוקה ממש ויש לה אופי ממש נוח ורגוע. מאז שנולדה.
היא עצמאית ממש- מעסיקה את עצמה ומשחקת יפה לבד במשך מלא זמן! לפעמים כמעט שעתיים ברצף!
אבל היא מאוד רגישה...כשטוב לה- טוב לה עד הסוף. וכשמשהו לא טוב לה- זה גם עד הסוף...וזה יכל להתחלף פתאם ברגע אחד...
האמת זה די נורמלי לתינוקות...
אז מה העניין?
שבזמן האחרון היא ממש גדלה מבחינה רגשית ונפשית- יותר מבינה , יותר רוצה ויודעת לבקש מה היא רוצה...וכבר קלטה -שלא הכל בחיים הולך חלק....
כשהיא רוצה משהו שאסור לה (למשל לפתוח את הארון דל הצלחות ואז לזרוק אותן לרצפה..ושאר רעיונות...או כשלוקחת משהו קטן ומכניסה לפה ואז אני לוקחת לה..) ולא מקבלת- היא ממשש ממש נעלבת עד עמקי נשמתה..ובוכה בכי כזה מעורר רחמים...
לפעמים זה קורה כשלא הבנתי מה רצתה...או כשרצתה שארים אותה ולא הרמתי באותו הרגע מסיבה כלשהי- היא פשוט לוקחת ממש ללב...
היא נרגעת יחסית מהר אחרי זה...
אבל הלב שלי ממש נקרע...ממש מרגישה כמה עמוק זה נוגע לה...וכמה היא מתמודדת....
ופתאם התחילו לי מחשבות ש-אוף אני רוצה שיהיה לה רק טוב. לא רוצה שתכווה מהעולם הזה וקשייו כל כך מהר...
מחשבות שאולי אני לא מספיק טובה ולא מספיק חמה ואולי מצפה ממנה לפעמים ליותר מדי- דוקא בגלל שהיא כזאת טובה ונוחה...
אני יודעת בשכל כל מיני תשובות.
אבל מצאתי את עצמי יושבת בבית עכשיו, לבד כרגע, והיא ישנה בחדר ליד והלב שלי ממש חושב עליה ...וזה מה שצף לו...
אז פשוט רוצה חיזוקים ללב.....אפשר?
