יעניינו אותך , וזה לגיטימי לגמריי..אך להגיד שאת נפגשת איתן בשביל אינטרס ההתאוורות שלך מדי פעם..אני מבינה שאת

אומרת לעצמך : "לא בא לי על עליהן אבל הן אופציית אוורור כברירת המחדל כרגע"

(באופן אישי הייתי מוותרת על התענוג לפגוש חברה נשואה כזו..ב"ה שאין לי חברות כאלה! )

אני לא באה כדי להעמיד אותך במקום ולפגוע בך..רק שתחשבי רגע..

תשאלי את עצמך לו הייתי במקומן.. וחשבי אם היית רוצה שככה משהיא תחשוב עלייך למרות שזה מציאותי..?! 

מה היית עונה לעצמך?

הן מרגישות ויודעות..התנועות גוף משדרות מה שהאחר חושב..

אני מדברת על המון דברים עם חברות שלי הרווקות,

לא מרגישה שאני צריכה להסתיר התלהבות מהבעל ב100% אלא רק למתן את זה.

יש לי אלפי נושאי שיחה איתן וכיף לי איתן מאוד.

ברגע שמישהי מתחתנת היא לא מתחילה לדבר *רק* על בתים ובעלים וילדים והריונות והלכות נידה, כמו שלפני שהיא התחתנה היא לא דיברה *רק* על דייטים.

ואם כן, אז חבל מאוד שהנשואה ההיא שוכחת על מה היא דיברה לפני שהיא התחתנה.

זה שהסטטוס שונה, והמקום מגורים והחיים שונים, לא הופך את זה לנושא שיחה היחיד שיש לה...

ואם אין זמן, אז לא יוצאים, מותר לדבר בטלפון! זה עדיף מלצאת ולחזור הביתה עם עוגמת נפש.

חברה אמיתית מבינה שלנשואה יש פחות זמן ופניות כדי לצאת איתה... משתדלים לקבוע וכשמתאים אז נפגשים.

כתבת כל היום לדבר על בעל הריונות....

כן אני מרגישה שהיום כאשה וכאם זה עיקר מה שמעניין אותי.

כמובן שיש עוד הרבה נושאים, 

בקשר לדייטים לא מעניין לדבר כי זה לא בעלך זאת השוואה שונה.

אני שואלת את לא חייבת לענות נשמע שאין לך עדיין ילדים????

אם כן התשובה שלך מסבירה לי הרבה אשמח לשמוע מעוד נשים תודה שענית

אני חושבת שאת לא היחידה שזה מציק לה.. הרבה נשואות (עם/בלי) ילדים מרגישות במפגשים תקיעות מסויימת..

אני מוצאת את עצמי יוצאת עם חברות באמת כמו שהעלו פה בעיקר להתאוורר מהשגרה של הנישואים, עבודה, לימודים, בית.

לדעתי התחושה הזו נובעת מכיוון שעם הזמן אין נושאים משותפים ואין חוויות משותפות לנשואות ורווקות... לי קורה הרבה פעמים שחברות רווקות לא מבינות למה בכלל אין לי זמן לצאת איתם?? בהתחלה הגבתי כמו לילדים קטנים- "כשתגדל תבין".. אותו דבר שתתחתני תביני!! עכשיו גם לא נכנסת איתן אפילו לפינה הזו.

בקיצור אל תרגישי שמשהו לא בסדר אני חושבת שזה מצב לגיטימי.

דבר נוסף לגבי מי שכתבה שעם חברות רווקות שלה יש לה תמיד על מה לדבר- אני לא שוללת ישנן נשואות שהן יותר זורמות ומוצאות תמיד נושא שיחה ולא מרגישות תקועות, זה המון תלוי בהרגשה האישית והנוחות להיפתח ולדבר על נושאים עם חברות רווקות ונשואות.

בקיצור זה עניין דיי אינדיבידואלי לכל אחת.

לא התכוונתי להכליל, סליחה, ואת צודקת בהחלט!

אבל יש עוד כמה...

ולמרות שהחיים אכן שונים, תמיד יש לנו על מה לדבר.

בלי להסתיר את החוויות שלי ובלי שלהסתיר את החוויות שלה.

יתכן שלא נוח לך עם החברות הרווקות בגלל התנגדותו של בעלך. את בטוחה שאין לזה קשר להתנגדות שלו? כלומר, אם הוא לא היה מתנגד, כן היית נהנית מהיציאות עם החברות החילוניות? כלומר, האים בעלך הוא זה שמלחיץ אותך? יש בעלים שמנסים להשתלט על האישה ולהגביל אותה -- כביכול באמצעות הדת. כלומר -- זאת לא "אשמת" הדת אלא שהוא טוען שהסיבה שהוא מגביל את אישתו זה בגלל שמבחינה דתית זה לא בסדר שהיא עושה או לא עושה דבר זה או אחר [שבעצם, אינו דבר שנדרש לפי ההלכה]. צריך להיזהר מזה. את צריכה להתחשב בו אבל לא לגבי דברים שאין לו זכות לדרוש. מי יהיו החברות שלך, כל עוד שזה לא פוגע בסדרי הבית ובחינוך הילדים שלכם, זה לא עניין שמותר לו להתערב בו.

בשנה- שנתיים אחרי החתונה עוד אפשר להתרגש מסיפורי דייטים שלהן ולמצוא נושאי שיחה מתאימים. עם הזמן זה כבר לא עובד, השגרה של רעיה ואם לילדים, בהיריון, הנקה וכו' זה כבר הופך להיות כל עולמך ועניין הילדים נכנס לכל מקום.

אני לא מצליחה לנהל שיחה של אחת על אחת עם מישהי רווקה לאורך זמן, רק חרה אחת מיוחדת בשיחות טלפון שאז החיים שלי באמת מעניינים אותה אז גם החיים לה מעניינים אותי- זה מקרה חריג. רוב החברות לא מתעניינות בלב שלם אם הילד קם בלילה, איזה קונץ עשה, ממה את סבלת בהריון וכו'.

הפתרון שלי להיפגש בקבוצה גדולה שאז תמיד יש נושאי שיחה, וכמובן שהחברות הנשואות אני שומרת איתן יותר על קשר מאשר עם החברות הרווקות.

ואחיות שלי הן החברות הכי טובות וב"ה הן נשואות ככה שלא חסר לי עם מי לדבר...

האמת אפילו שבאיזה מקום יותר כיף לי לדבר עם הרווקות

כי הנשואות כל הזמן מתבכינות על כל מיני דברים שקשה להם, אין לי בעיה שהן מתביכנות אני מתבכינת בחזרה

אבל חברות רווקות זה לדבר איתם שוכחים מהעולם. לא מדברים על דיטים ולא על בעל וילדים (ז"א מדברים בקטנה בלי פירוט)

יש לי את הטלפונים הקבועים עם  החברות הנשואות שאנחנו מעבירות על בית, ילדים, טיטולים, כלים שזה שיחות יותר כבדות

ויש את החברות הרווקות שדוקא איתם אני חוזרת להיות בת עשרים קלילה וקופצנית

ואת ואלו ואלו אני אוהבת...........

אני דווקא מאוד נהנת לצאת עם החברות הרווקות שלי.

אין לי בעיה לשתף אותם בחיים שלי, בקשיים שלי ובהצלחות שלי.

כמו שאני שמחה לשמוע על הקשיים וההצלחות שלהן!

יש בזה דווקא משהו יותר נחמד מאשר לדבר עם נשואה.

אני חושבת שדווקא זה שאנחנו לא נמצאות באותו המקום זה מעשיר את הנושאי שיחה שלנו!

כי שאני מדברת עם נשואה ומספרת לה משהו מצחיק שהבן שלי עשה היא ישר תתרום סיפורים מצחיקים שהילדים שלה עשו, ואם אני מדברת עם רווקה היא פשוט תצחק איתי!

אני מאמינה שגם החברה מרגישה באיזה שהיא מידה אותו הדבר, כי כשמדברים עם מישהו שנמצא באותו מקום שאתה נמצא הוא ישר משליך את החוויות שלו לשיחה והרבה פעמים לא באמת מקשיב..

אני חושבת שבתור בני אדם אנחנו יכולים להתחבר לכל דבר.

אני יכולה להתחבר לכאב או לשמחות של החברה הרווקה שלי, אם זה מתוך ניסיון העבר ואם זה מתוך הכרות עם החיים, והרווקה יכולה להתחבר לכאב ולשמחות שלי מתוך ניסיון והכרות עם החיים.

תגובה ממש יפה, תודה!

אולי יש לך אינטילגנציה רגשית גבוהה ממש, אחרת ממש לא מובן איך את מסיקה: "אני חושבת שבתור בני אדם אנחנו יכולים להתחבר לכל דבר."

לדעתי רוב בני האדם לא יכולים להתחבר לכל דבר. ולהתחבר באמת לכאב ולשמחה של חברה ממקום עמוק- זה רק עם חברה/ חברות בודדות (מה שנקרא "חברות שאינה תלויה בדבר").

רוב החברויות זה לא התחברות אמיתית אלא יותר שיתוף חוויות.

את החברות מהעבודה אני משתפת בתחומים שמשותפים להן או קרובים להן (יש אחת שאין לה ילדים ובכל זאת מאוד מחוברת לילדים ולכן אותה אני משתפת בשמחה גם בנושאים אישיים ורגישים שקשורים לילדים. אבל למשל לא אשתף אותן בדילמות וקשיים שקשורים לדת ואמונה. כי מה לעשות, הן לא יתחברו "באמת" למה שאני חווה בתחום הזה.

כנ"ל בכל תחום בחיים, את החברות ללימודים שהייתי מבלה איתן שעות על גבי שעות ושיתפתי אותן בכל הדילמות שהיו קשורות אז לצמתים בחיים (דייטים, חתונה, זוגיות, הריון, ילדים, מניעה וכו') היום אני כבר הרבה פחות בקשר ואם אני מרימה טלפון למישהי שנתיים אחרי שלא דיברנו השיחה זורמת בטבעיות ואין שום טינה כי זה הדדי וטבעי הריחוק שנוצר וזה בסדר גמור, ולפעמים אני יוצאת לבלות איתן כי זה כיף לכל הצדדים אבל אין פה "חיבור עמוק" כמו שפעם היה...

קיצר, אין מה לשפוט מישהי נשואה שלא מרגישה בנוח לדבר עם החברות הרווקות על כל נושא, לא כל חברות צריכה להיות באותה רמת עומק.

לגבי פניות, השקעה בנסיעה וזמנים- אם זאת חברות אמיתית- אין שאלה שצריך לעשות את אותו מאמץ בדיוק 

שעושה החברה הרווקה, אין שאלה בכלל...

והערה אחרונה: מי שיש לה חברת אמת, לבד כבר תרגיש שהיא יכולה לשתף אותה ב-ה-כ-ל. ודווקא לשתף אותה בנושאים שאינם קרובים לליבה הוא יותר כיף כי אין בה מקום של ביקורת או שיפוטיות, אלא נטו הקשבה ותמיכה...

כיון שנושאי השיחה משתנים. נשואה ורווקה זה עולם אחר.

בקבוצת החברות שלי היתה אחת שנשארה רווקה (היום כבר נשואה ב''ה)

באיזה שלב היא הפסיקה להגיע למפגשים בגלל שהרגישה נטע זר, שפשוט אין לה מה לדבר איתנו.

אני לעומתך, מאד אהבתי לבלות דוקא עם הרווקות, כי זה גרם לי להרגיש צעירה יותר, קלילה וחסרת עול.

לא לדבר כל הזמן על בישולים וגיהוצים וקניות בגדים לילדים.

וגם -אני אוהבת לצאת ולבלות גם בלי בעלי, ולתאם עם חברה נשואה זה סיוט. (בעלי נמצא/לא נמצא/ אין לי בייביסיטר/יש לי המון גיהוצים וכו') עם רווקה זה יותר קל.

אני קוראת את זה מהצד השני, של הרווקות, ואני חושבת שמה שקצת כואב בזה הוא שחברות אמיתי ועמוקה - יכולה להשאר גם אחרי שכבר המצב הוא לא שווה.

בכל אופן אני, למרות שקשה לי לשמוע את הדיבורים על הבעל וכו'... בד"כ אני שואלת את עצמי - יש לך כוח עכשיו לזה? וכמעט תמיד אני מרגישה שכן, שכיף לי לראות את החברות שלי אפילו שזה כלול בקצת צביטות, כי יש משהו מעבר, ההכרות שלי עם החברות האלו לא התחילה בתקופת הדייטים, אז יש עוד הרבה דברים שמחברים בנאדם.

ולפעמים יש חברויות שבאמת קצת מתפוגגות וככה זה.

אני אישית מרגישה שאם החברה היא חברה קרובה אלי וחשובה לי, אז גם היא תוכל לשמוע אותי וגם אני אותה, אפילו שאנחנו רחוקות כרגע זו מהעולם של זו.

דיברו על ה שיש פחות נושאי שיחה, על זה שיש פחות זמן לקשר, ועל ערוצי תקשורת אחרים מלבד פגישות (טלפון, הודעות, וואטסאפ) .

אני מאד אוהבת את חברות שלי , אבל אין ספק שאנחנו כבר לא בנות בתיכון ויש פחות נושאי שיחה. (אם כי אצלנו זה חמור יותר כי חלקנו חרדיות/דתיות/מסורתיות/לא דתיות). אבל עדיין שומרות פה ושם על קשר מאז התיכון ככה שזה ראוי לציון.

אמרתם שהנושא הזה רגיש.. ועוד לא אמרו את מה שאני מרגישה... אז פתחתי פצל"ש בשביל זה

לי לא כואב ולא מפריע שחברות נשואות מדברות על הבעל והילדים (זה מפריע רק שהנשואה הטריה לא רואה אף אחד ועסוקה 'לשווק' את הבעל המדהיםםם והמושלםם שלה. כמו שכל חברה שתעשה הכל כדי להתנשא או להוציא את העיניים או חוסר טקט, תרחיק אותי...)

וגם אם לפעמים כואב זה לא גורם לי לנתק או להתרחק. 

ךפעמים לאחרים יש משהו שלך אין! זה לא מתחיל בנישואין ובילדים. זה מתחיל באיזה אולפנא כל אחת למדה, כמה היא מקבלת במבחנים וכל זה.. למדתי שזה לא קשור אלי וגם אם אני מקנאת זה לא משפיע על הקשר...

מה כן גורם לי להתרחק--

שחברות נשואות נפגשות או מתקשרות אלי כדי "להתאוורר".. 

שאין להם חיים- אז הם מדברות איתי כדי שאני אתן להם עניין בחיים

שאחרי החתונה הן נעלמות וחוזרות אחרי שנתיים, וחושבות שאני נשארתי אותו דבר ורק מחכה לרגע שהן יחזרו ומיד אני אשתף בכל הפרטים המעניינים של הדייטים (פחחח)

וכמובן שנשואות מתנתקות כל הזמן. מדברים, היא לוחצת עלי להפתח ולשתף, ואז נעלמת לחודשיים. אז אני יכולה אולי להבין את הסיבות, אבל ב"ה יש לי מספיק חברות אחרות, ברוב הפעמים אני מרגישב שאני משתפת רק כדי שהנשואות ירגישו טוב עם עצמם..

מי כן נשואה וחברה שלי? מי שבאמת רוצה ויכולה להיות חברה ש-ל-י. במקום שבו אני נמצאת. בשבילי. באותה מידה אני כלפיה. כי אם זה לא הדדי (כמו שאמרו פה) זה לא עובד ולא נעים. אני שומעת על טיטולים, היריון, חמות, גינה, נזלת. היא שומעת על לימודים, עבודה, תהליכים, דייטים. ויש קשר מתמשך. גם אם מדברים פעם בחודשיים. התחושה היא לא של ניתוק ו"בוא נדבר איתה כי משעמם לי עכשיו".

בעצם אני חושבת. שמה שיגרום לקשר להשאר טוב, זה הרגישות והרצון הטוב. אם חברה עושה טעויות נוראיות בחוסר טקט, אבל את מרגישה ממנה שהיא רוצה בטובתך, אז לא תתרחקי. ואם את מרגישה שכל הקשר הוא בשביל האינטרס שלה- אז אפשר לוותר עליו..

(וזה נכון לשתי הצדדים- לחברה הרווקה ולחברה הנשואה)

בתור רווקה כבר באזור ה-5+ שנים ז"א מאז שאחרונת חברותי לכיתה התחתנו עברו כמעט 6 שנים,

ואפשר להגיד שבהתחלה עוד לא רציתי להכיר בזה שאני לא שייכת או שונה וגם היתה לי תקווה שבקרוב אני אשנה את הסטטוס גם אז המשכתי להגיע למפגשים כשאני הרווקה היחידה וכאלו הם ניסו לא לשוחח על הבעל ואחר כך על הילדים שהתווספו כי בכל אופן אני בשטח אני חושבת שאני מבחנתי קבלתי את זה והייתי מוכנה להתמודד בקשר המורכב הזה, מכיוון שגם לא היתה לי שמץ של קנאה מעולם אולי כי אני טיפוס כזה ואלי בגלל האמונה החזקה שאני מאמינה שמחכה לי משהוא טוב והקב"ה ישלח אותו בזמן המהר.

אבל במציאות הקשר הזה לא עמד במבחן נראה לי שהכבדתי עליהם כי בסוף גילתי שלאט לאט הם משוחחות הרבה ואני לא נכנסת לבפנים, שהם מתקשרות אלי רק כדי לצאת ידי חובה. שהם יוצאות ביחד עם הילדים לגינה בעיר והם "שוכחות" לקרוא לי כי בעצם מה יש לי לעשות בגינה וזהו הבנתי ועזבתי. יום אחד אחרי שנה עם קשר רדוד נודע לי שאחת חברותיי הטובות ילדה את הבת השנייה שלה ואני נודעתי על כך כמעט 3 חודשים אחרי "במקרה" באותו יום עזבתי את הקשר לחלוטין.

אולי המקרה שלי קצוני ואולי לא.

אבל יש לי גם משהוא יפה לספר על נשואות כי בכל אופן בעבודה שלי יצרתי קשרים מדהימים עם עובדות נשואות אנחנו לא יוצאות הרבה כי גם לי וגם להם אין זמן מיותר העבודה שלנו דורשת הרבה אבל  אנחנו מדברות כל יום כמעט בערב תמיד יש זמן להעביר כמה דקות של שיחה או התכתבות.

וכדי לא לשעמם את השגרה אנחנו מתארגנות הרבה בעבודה לארוחות בוקר משותפות שזה מאוד נחמד- משום מה עלהם אף פעם לא הרגשתי עול אנחנו יכולות לשוחח על הכל וכן... גם על הילדים שלהם.....ועמובן שאני הדודה של היילדים שלהם שמחלקת ממתקים ומתנות לא נחמד?!

אני נהנהת מזה וגם הם. 

ולא נשכח גם את החברות הרווקות המדהימות שאספתי בדרך והכרתי בכל מיני צמתים שאיתם כן יוצאים להופעות מידי פעם או לקפה ואצלם אפשר גם חופשי לבכות על דייט לא מוצלח...

אבל בכל אופן אני חושבת שזה חשוב לשמוע את הצד השני, אני וכל שאר המגיבים בפורום לא מכירים את חברותיך,

ולכן אני לא יודעת מה מתאים לך/ להם אבל אני הייתי שמחה עם חברותי היו משוחחות איתי על המשך הקשר באופן פתוח וגלוי תמיד עדיף לבחור בשיתוף גם אם זה כואב ולא נעים, פשוט לשמוע מה הצפיות שלהם מהקשר ולשתף אותם מה הצפיות שלך מהקשר במה את יכולה לעמוד ומה לא. כמובן שזה נתון להחלטתך!

מה שלא כתבתי בתגובה הקודמת שהיום אני גם עוזרת לפעמים לחברותי הנשואות בגלל שהם מעולם לא הסתירו את הילדים ותמיד שתפו בחוכמות ובקשיים איתם אני מרגישה חלק מזה                                                             היום הם מרוויחות כשהם צריכות לצאת לאירוע הם מביאות את הילדים אלי אני באה לעזור אחרי לידות... לוקחת את הילדים וכו'...  לא מתוך עול אלא מתוך חברות...

אני שוב אומרת אני לא מכירה את החברות שלך ואת סוג הקשר שלך איתם אבל לי זה נחמד לתרום מעצמי כשיש לי זמן פנוי.... בהצלחה!!

יש לי 2 חברות ממש טובות. אחת נשואה ואחת לא.

את שתיהם אני אוהבת לפגוש. אני באמת שמחה לשמוע שהבת שלה התהפכה, ובאמת שמחה לשמוע שהיה לה דייט מוצלח. זה מעניין אותי. כמו שזה היה מעניין אם זאת היתה אחותי.

לגבי זמן- לאף אחת ממנו אין זמן. אנחנו מדברות הרבה בטלפון ומנסות להיגש לפחוות פעם בחודש. לפעמים עם הילדים ולפעמים בלי. לפעמים עם הבעל(ים) ולפעמים בלי.

בדיוק חברה שלי (הרווקה) אמרה כמה היא שמחה שגם אני מתקשרת ולא רק היא... ואולי אפילו אני יותר.

חברות זה חברות לא משנה מה הסטאטוס. בדיוק כמו שאחרי החתונה לא הפסקתי לדבר עם אחים שלי כי הם עדיין רווקים...

כנראה זה ענין של רמת הסבל.

בתור רווקה עם וותק עצום, אז כן, מגיע זמן שבו לא רוצים קשרים עם נשואות, נפגעים בקלות מכל דבר, ולהגיד לא להכנס לשרשור מסויים בוודאי לא מועיל אלא מאד מעליב. מצטרף להרגשה הכללית שהעולם מזלזל ברווקים, הם בני אדם סוג ב', וגם מאשים אותם ברווקותם.

יצאתי קצת עצבנית פה כי ראיתי אתמול מאמר של הרב אליהו (לא שמואל, מישהו אחר) שהיה מקומם ברמות נדירות.

אם כבר ניסית לדבר איתו/להסביר לו/לעמת אותו

עם ההתנהלות שלו ולא עזר,אז כנראה שגם לא יעזור.

תצטרכי לקבל אותו ואת ההתנהלות שלו ככה,איך שהיא.

תצטרכי לקבל את זה שאת ככה והוא ככה.

תדעי מראש שאם הוא נשאר איתם בבית לבד כשאת יוצאת לענינייך,כשתחזרי-יחכה לך בית על גלגלים.

את לא יכולה להתחיל לחנך אותו איך להתנהל איתם

ולחנך אותו להתנהל מולם כמוך.

זה פשוט לא יעבוד.

מראש אני אומרת לך-וותרי!

אחרת תהיי מתוסכלת.

כשאני עם הילד (אחד כי השאר גדולים)

יש לעיתים מגבות על הספה, בגדים מלוכלכים על הרצפה שני ס"מ מהסל, וילד חצוף ומשתולל שצריך פלוגה כדי להרגיע אותו

לא רואה בזה כאוס וזה נראה לי הורות תקינה לחלוטין

בעיניי ציפייה שדברים ידפקו כמו שעון בבית/ עם הילדים

בעייתית 

אבל צריך להיות סדר כללי ושגרה בריאה.

המגבות על הספה זו רק דוגמה קטנה.

זה לא העניין של הבלאגן,

זה החוסר הטוטאלי בגבולות והזריקה הכללית על כל דבר שקשור בשגרה וסדר וחינוך נכון ובריא לילדים. 

הכאוס נוצר בגלל ההסתכלות שלך

אולי היא שגויה

והפתרון הוא לנסות לשנות הסתכלות 

הכאוס הוא כאוס.

ההתנהלות שלו מבולגנת ומאפשרת לילדים משחק עם הגבולות.

עובדתית הילדים חצופים כשהם איתו.

עובדתית הוא מסוגל לתת להם לצפות במסכים עד 21 בלילה, כאשר מדובר בילדים בין 4.5-8 והם זקוקים לשינה. איתי כולם במיטות מתוך שמחה ונחת ב20 כבר.

ההסתכלות שלי היא מה בריא ונכון לילדים שלי ולי.

הם צריכים שינה מספקת.

הם זקוקים לסדר בענייני לימודים.

הם צריכים תזכורות הגיינה.

הם נצרכים לגבולות בריאים בכל תחום, ובוודאי בהתנהגות כלפינו ההורים ואחד כלפי השני.

הוא לא מצליח לספק את אלו, את רוב הרשימה הוא אפילו לא מנסה. כי הוא לא מכיר בחשיבות שלהם, למרות שרוב ההורים יסכימו שזה ברור שכל אלו נצרכים.

יש גבול לכמה דברים הם בתחושה או במחשבה.

הבית מתנהל על ידי הילדים, ולא על פי מה שהוא רוצה.

זו עובדה. 

אבל שוב,כלום לא יעזור לשפצר את האדון.

בטח ובטח כשאתם בהליכים...

חצופים זה גם עניין של פרשנות (אני לא מפרשת אף פעם את ההתנהגות של הילדים כחוצפה אלא מפרשת את זה לפי הסיטואציה)

גם הבן שלי לעיתים במסך אחרי 21 (בן כמעט 6)

אני גמישה איתו בהרבה דברים

גם בעלי

עדיין הילד גדל בטוב

והוא ממש לא מנהל את הבית למרות שהרבה פעמים אנחנו זורמים איתו (וגם עם הילדים היותר גדולים שכבר אפשר לראות תוצאות טובות לחינוך הזורם שלנו)

בעיניי הראייה שלך קיצונית מדי וחד צדדית

ההתנהגות שלו בבית בבית

מושפעת מהיחסים שלכם?

אולי הוא עושה דווקא?

אפילו לא  במודע..

ואת "אולי" מנסה להחזיק את הבית

ולכן זה משדר גם לילדים.

אבל זו הפסיכולוגיה בגרוש שלי..

טיב היחסים ביניכם כמובן...

בין התנהלות הבית בנוכחות כל אחד מההורים

מכמה סיבות אפשריות

אחרי שמבינים את זה

ניתן לקבוע איך לתווך לילדים את הגבולות גזרה 

לא כותבים 
אללה באבאלה?

אוכלת תסביך

את צדקת ואני פשעתי

יבין מרות מהי....
פיתרון לבעיה

האפריקן אמריקן של הבית

שתיים זה טו מאצ 

קיבוץ גלויות

אני שומעת ממך נימה מזלזלת בו, אולי אני טועה.

איך הזוגיות שלכם? איך התקשורת?

אם אתם בדו קיום ולא בזוגיות כל פער מקבל מימדים דרמתיים והילדים תקועים באמצע. 

זה תמיד היה שם.

הוא פשוט עכשיו עובד הרבה יותר שעות משהיה תמיד.

ונוצר לי הרבה יותר מרווח ללמוד את הבית ואת ההתנהלות בו.

וזה מצב שזועק לשמים.

בכל אופן, אנחנו לקראת התחלת הליכי גירושין.

אם אתם גם ככה בהליכי גירושין. לא ברור.

מחפשת שפיות לילדים שלי.

גם אם זה לחמש דקות.

לא ברור לי מה צריך להסביר בכלל 

זה כבר סיפור שונה לחלוטין, ובכלל לא מובן למה את לא משחררת אותו.

תעברי מסטייט אוף מיינד של מי צודק ומי טועה למיינד שמכוון למינימום רעל בין ההורים ולמינימום נזק לילדים.

לייצר נרטיב שהוא הבעייתי ולא אחראי לא מסודר ושלל כינויים (גם אם זה בינך לבין עצמך) זה מסוכן לילדים.

הם צריכים הורים מתפקדים ביחד מעריכים אחד את השני ולא הורים במאבק.

כמה שיותר להפחית חיכוך, להפסיק לנסות לתקן אותו ולחשוב הלאה.

וגם כשעוברים הלאה כדאי שתהיה לך הערכה אליו.

למקרה שלא היה ברור.

הנרטיב הזה הוא רק פה וביני לבין עצמי.

אני רק רוצה שיהיה איזון בריא.

לא משנה מה ומי 

כל עוד זה אצלו או אצלה זה דבר אחד. שיתמודד עם ההשלכות של ההתנהלות שלו.
ברגע שזה בבית ביחד וממש חשים את ההבדל, זה משו אחר לגמרי

בעיניי זה הזמן לסמוך על הקב''ה ולדעת שהוא הביא את הילדים הללו לאבא הזה- כי הוא האבא המדויק עבורם.

להרפות ולהרשות לו להיות אבא כפי ראות עיניו.

אם משהו ספציפי מפריע לך- את מוזמנת לבקש *בשבילך*. למשל- 'לי מפריע כשהספה נרטבת מהמגבות'.

אבל ההתנהלות שלו לא יותר טובה או רעה משלך. היא רק שונה.

אני בטוחה שהילדים גם מרוויחים מהשהות איתו.

(ובסוגריים אוסיף, שהכל שיותר תנסי לשנות אותו ולגרול לי להיות כמוך- כך הוא יותר יהיה כמוהו. ככל שתרפי, תאפשרי לו להיות אבא כמו שהוא ותראי את הצדדים הטובים שבזה- כך הוא יהיה פנוי יותר להיות הורה דומה לך (ואולי גם את תאמצי דפוסי התנהלות טובים שיש לו, אין לדעת). אבל לא זו המטרה. המטרה המרכזית היא לתת לילדים הזדמנות לחוות את שני ההורים שהקב''ה חשב שהם צריכים לקבל).

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..