לברך או לא זו הלכה.

ההלל בכל יום. ואלו פרקי תהילים כך שאין בעיה לומר.

מה המקור שלך?

כדאי לבדוק..

לומר הלל זה משהו אחד לומר בברכה זה כבר אחרת

אם לומר זה השקפה אם לברך ואיפה בתפילה לומר - הלכה

יש בגמרא בהמשך אאל"ט את הסיפור על ההוא שכל רגע בא לקיסר ואמר לו יום טוב. סתם לומר ללא סיבה מיוחדת - זה זילזול. אבל כשיש משהו מיוחד - מי דיבר על זה? 

כתוב בגמרא פסחים פרק עשירי נראה לי דף קי"ז

אם מישהו אומר שיערב לו

מי לא אז לא

אבל שרשורים כאלו מעולם לא שכנעו אף צד

20150423222750.doc

הדגשתי בצהוב את הקטע הרלוונטי.

זה היום בו נפל גוש עציון במלחמת העצמאות

(וזה אמור להתייחס לתגובה של "כתר הרימון". לא יודעת לה זה הגיע לכאן...)

בס"ד

מסכים מאוד ואפילו בגמ' בפסחים דף קי"ז (נראה לי) כתוב שאומרים הלל כשנגמר הנס/ מלחמה...

אבל הרב יעקב שפירא ענה על זה בשיעור בישיבת מרכז הרב הקדושה.

שמחה שמישהו מבין את השאלה שלי..

והיא שהנס הכי גדול במלחמה הוא שהיה אומץ למנהיגות להכריז על הקמת המדינה.

כל שאר הנסים נובעים מנס זה ולכן אין יותר מתאים מיום זה לאמירת ההלל.

תשובה נוספת, לא סותרת אלא משלימה היא שאנו אומרים הלל על יציאה מעבדות לחרות וביום זה יצאנו לחרות לאחר 2000 שנות גלות.

רק להזכיר שמדינת ישראל בראשית ימיה שימדה עשרות אלפי יהודים, ע"י חטיפת ילדים מהוריהם לקיבוצים, גזיזת פיאות, מניעת מקוואות, הכרח לעבוד בשבת, חינוך מחדש תוך ניצול התמימות ועוד.

ב"ה

כשזה נוח אנחנו מאשימים את המדינה,

וכשזה נוח אנחנו נוקפים את זה לזכותה.

כמו שכשיש משחק של מכבי ויש הפסד אז אומרים "הם הפסידו"

אבל כשיש ניצחון אומרים "ניצחנו"

אז נכון האנשים שעמדו בראשות הממשלה עשו דברים מזעזעים.

אבל זה לא המדינה.

תחשבי שאם יש דתי שהוא פדופיל אז נתחיל להגיד "הדתיים האלה כולם פדופילים" או "יש דתי נבלה שהוא פדופיל"

רק בגלל שיש כאלו שעשו מעשים מזעזעים זה לא סיבה להחרים את כולם.

יסוד חמישי היולי זך?

אני מנסה לגרום לך להבין מה אתה אומר.

מהי ההגדרה של מדינה, כאשר אתה טוען שלא המדינה היא זו ששימדה עשרות אלפים.

בפשטות ההגדרה היא: שלטון על אנשים בחבל ארץ. כלומר: ההגדרה היא השלטון (על שלל זרועותיו, מרכיביו, מנגנוניו) וכדי שתהיה לו משמעות - הוא צריך משהו לשלוט עליו: עם וארץ.

מכאן יוצא: אם ראשי המדינה, בעזרת מוסדות המדינה, פעלו לשמד עשרות אלפי יהודים ולהעבירם על דתם - הרי שבמילים אחרות: המדינה עשתה זאת.

רק כמה דוגמאות מעורפלות ולא מחייבות, כמו "עמדה" ו"החלטה".

הם גם אלו שהקימו אותה

והם הקימו אותה בהתאם ובחסות המעשים הנ"ל שאתה מודה בקיומם.

באותו זמן הם אכן היו המדינה. זו יצירה שלהם.

לא מחרימים את כולם. לא מחרימים בכלל אף אחד.

רק מודעים למה שנעשה על מנת שתקום פה מדינה בצביון שהם רצו.

הציונות הדתית יחד עם חרדים שונים ניסו להלחם במעשים אלו. אך הצליחו רק בכמות מזערית.

הם לא נלחמו אז באנשים בודדים אלא בגופים כגון השומר הצעיר וכו' שהיו עושי דברם של מקימי המדינה.

לכנסת הראשונה נבחרו נציגים בבחירות חופשיות, זמן לא רב אחרי קום במדינה.

זה היה העם שהיה כאן בארץ. ואם היו הרבה חרדים עולים לארץ לפני כן, במשך עשרות שנים, כשעלו כל מיני "פשוטים", אז הרוב גם היה אחרת.  וגם זו יד ה'. הקב"ה הביא את עם ישראל לארצו, הוא זיכה אותנו בשלטון, לא מאס בעמו למרות "פאשלות", וגם השלטון "ההוא" התחלף כבר מזמן, ונתקדם עוד..

ואלו שהיו בשלטון, ניסו "למשוך" לכיוון שלהם, שחשבו אותו לנכון. ולא נעשו רק דברים "מזעזעים" (ובוודאי שלא "מעשים מזעזעים" הם אלו שהקימו את המדינה..), נעשו גם הרבה דברים טובים. הבחירה על מה להסתכל, או אם לראות מכלול - נתונה לכל אחד.  אכן, יש ספרות הילדים חרדית מסויימת, שמטפטפים בה לא מעט ארס, לכיוונים שמעוניינים שכך ייראה. התמונה במציאות מורכבת יותר.

אלא מתוך עדויות אישיות ששמעתי או מקורות היסטוריים אחרים.

לדוגמא,יהודי מבוגר, איש רציני ומציאותי (שנפטר השנה ) , שלמדתי אצלו שיעורי תורה שסיפר לנו כיצד הוא וחבריו היו חודרים למעברות דרך הגדר ומבריחים משם ילדים שההורים שלהם רצו שלא יועברו על דתם והיו מוכנים להיפרד מהם לצורך כך ועל המכות שהוא חטף כאשר אנשי השומר הצעיר תפסו אותו פעם. וזו רק דוגמא.

אני מקבלת שדעתך שונה משלי. אבל בא לא ניקח זאת לזלזול במקורות הדדיים.

דבר שני, אני מסכימה שה' הביא אותנו אל ארצו ולא מאס בנו ונעשו ניסים גדולים. ושיש להגיד על כך תודה.

לטעון נגד חרדים שלא עלו קודם, זה לא מדויק לדעתי.

הרבה לפני העליה הראשונה ישבו כאן יהודים חרדים, חסידים, מתנגדים וספרדים.

הייתה עליית תלמידי הגר"א.רבי מנחם מענדל מוויטעבסק וחסידים. ועוד.

הם היוו את הבסיס ליישוב היהודי בערי הקודש לפחות.

בהמשך האווירה והאידואולוגיה שסחפה צעירים רבים בארץ ובנציגיויות התנועה באירופה לא התאימה לאורחות חייהם והשקפותיהם. מה שאולי מיתן זאת, אך אנשים המשיכו לעלות.

גם הספרדים שהועלו בקבוצות גדולות היו חרדים באורחות חייהם והשקפותיהם (לא בנוגע לציונות אלא לדת).

ילדיהם ברובם ינקו את האמונה והמסורת אבל אופי התנהלות המדינה באותו זמן לא הותיר הרבה מעבר.

יתכן ששומרי מצוות היו באמת מהווים היום את הרוב או לפחות אחוזים ניכרים יותר במידה ולא היו נעשים אותם מעשים עליהם מדובר כאן.

ב. היו גם סיפורים כאלה לצערנו. היו גם אחרים. ה"שומה"צ" לא היו, אגב, הנהגת המדינה. הם היו שייכים למפלגה קטנה יחסית, רק היו דומיננטים בגלל פעילותם.

ג. אני גם מכיר סיפורים מאותה תקופה לגמרי. ממש מהמשפחה. גם בכיוונים שונים לחלוטין.

ד. את העליות שהזכרת אני מכיר. זו אבן פינה בלימודנו את תולדות הישוב היהודי.

אבל כשהתחילה העליה החדשה יותר - אכן היה לצערנו כמו שכתבתי. כבר אמר מישהו מגדולי החסידות אחרי השואה ש"אנחנו אמרנו לא לעלות - ואנחנו מאד-מאד מצטערים על כך"..

ובמפורש מי שעלו ב"כמויות" גדולות, לא היו הם. אחרת הם היו כאן רוב. "אין ענין "לשכתב" את ההיסטוריה.

אני לא מדבר על אלה שעלו אחרי קום המדינה ("ספרדים" שהזכרת לגבי "אופי התנהלות המדינה").

זה הרי דבר פשוט: אם הרוב היו דתיים/חרדיים, גם הרוב בכנסת היה מהם, וגם ה"צביון". אז לטעון כעת שזה "בגלל ה"מעשים"... ? אם היו עולים בעשרות השנים שלפני קום המדינה רוב דתי/חרדי. והיו פועלים למען בנין הארץ, אז הם היו קובעים. פשוט לחלוטין.

וגם זו יד ה'.

לא שכתבתי היסטוריה. אכן כתבתי שעליית החרדים התמתנה כשחברה של התנועות הציוניות עשו זאת בכמויות.

אין ספק שאם הרוב היו החרדים והדתיים הלאומיים אז הם היו קובעים. בפועל זה לא קרה.

לכן לא קמה פה מדינה שמתנהלת על פי תורה.

רק ציינתי שהסיבה לכך הייתה שלא פשוט היה לעלות ולהישאר דתי חזק..

הרי אותן קהילות ששלחו קבוצות שלמות שיתיישבו בארץ עוד לפני הציונות הן אותן קהילות שאח"כ הסתייגו מכך. הייתה להם סיבה לכך על פי השקפתם. 

אגב, 

בנוגע לראיית מורכבות ומכלול אני מסכימה רק לוקחת את זה למקום קצת שונה.

כלומר, למרות שאצלנו התנגדו לציונות הרי ראו באירועים שונים שקרו כאן-ניסים. ובשונה מאנשים קיצוניים שרצו בהפסדם של צהל והמדינה בהזדמנויות שונות, הרי אצלנו למרות ההתנגדות העזה לשיטת הציונות, עודד הרבי את חיילי צה"ל וקרא לחללים קדושים.  מורכבות זה גם להסתכל על מלכתחילה ובדיעבד. על לפני הקמת המדינה ולאחריה באופן שונה. מורכבות זה גם לזהות בעיתיות בין הניסים. ולעיתים להחליט שלהשקפתנו הבעיתיות הזו משמעותית מידי בראיית המכלול.

בהשקפה של חב"ד, יש באמת מורכבות. מורכבות בונה.

כלומר: יש אהבת העם והארץ, ותפיסת גודל הערך של ההגנה עליה. והרבי מלובאוויטש סבר שמי שלא לומד בפעל בישיבה, צריך להתגייס (זה בניגוד לחלק מה"חרדים", וגם בניגוד לאלו מהרבנים שחשבו שבאיזשהו שלב גם מי שלומד צריך - כך גם חשב, אגב, הרב זווין זצ"ל, שהיה בעצמו חסיד חב"ד..).

אני אפילו לא בטוח שזה כ"כ באופן "שונה" על לפני הקמת המדינה ואחריה. אלא היכן שיש יהודים, צריך לעזור ולהגן עליהם.

ואם יש שליטה בארץ, אז זה כבר "ישוב הארץ", וממילא - צריך גם להגן על זה (כך שמעתי מפורש מפיו של הרב גרונר, שאמר שבניגוד למה שחושבים, אצל הרבי עיקר הענין על הארץ היה בגלל ישוב הארץ, ולא בגלל ה"פיקו"נ" המפורסם מסימן שכ"ט בהלכות שבת..).

ובחב"ד יש גם נאמנות לשרשרת הרביים. ואחרי שהרבי הרש"ב כתב מה שכתב - אז גם הרבי האחרון, כבר "מחוייב" לכך.. אלא שאכן כמו שכתבת, אינו מתעלם מ"שינוי הנסיבות".

מצד האמת, יש מקבילות רבות מאד בין דברים שכתב הרצי"ה זצ"ל, לדברים שכתב הרבי מלובאוויטש זצ"ל.

אמנם נכון שבהגדרת נושא "המדינה" במשמעותה העכשווית, יש חילוקי דעות.

אם כי לא פעם, הניסוח שמצאו בחב"ד ל"טעימה מהעתיד", מקרב בין הדברים במידה מסויימת.

ומכל מקום, בוודאי כולם אהובים וכולם ברורים.

והרבה-הרבה יש ללמוד מאלו מאלו. ובהחלט מעבר לנושא הספציפי.

[אני חושב שההזדהות של רצף הרביים היא כ"כ גדולה - עד ש"ההשקפה העצמית" מזוהה עם מה שקיבל. אבל אנחנו לא יכולים להכניס ראשנו בגבהים הללו]

ואני לא כ"כ בטוח שזו "מחלוקת עצומה". מחלוקת בעניינים  מסויימים. בעיקרי האמונה אני לא חושב שיש מחלוקת..

את המחלוקת בנושאים ההם. כולל המקורות משני ה"צדדים". ואעפ"י כן, נטייתי לא להבליט מחלוקות..בפרט כשמציאות החיים בזמננו, אינה מותירה להם הרבה מידי מקום במציאות ה"יישומית"]

ואכן, העיקר כדברייך..

וגם אני חשבתי הבוקר, שבאם יהיה לי משהו שנראה לי הכרחי להתייחס אליו בעניינים כאלו, עדיף לחפש להגיב על הודעות מסוג זה, ושם לומר מה שלדעתי יכול להועיל לאנשים שהנושא מעניין אותם, מאשר להגיב ישירות על הודעות אחרות "בוטות", מה שבדרך כלל גם מפריע לדיון ענייני.

ואני "מנצל את ההזדמנת", כדי להבהיר משהו, לטובת המעוניינים, הן ביחס לדיון הספציפי הזה, והן ביחס למה שעלה לא דווקא כאן.

א. ביחס לחב"ד, אכן יש חילוק יסודי בעניינים, מעצם זה זה רבי הריי"צ זצ"ל אמר ש"לא ברצוננו יצאנו מהגלות - ולא ברצוננו נצא ממנה".. וממילא זה נותן מבט מסויים על כל ה"השתדלות" הציונית. ולעיתים ה"מצב" בכמה דברים, יכול להיות מוצג כ"ראָיה" שאכן לא כך נראית "הגאולה"..  אלא, שכנ"ל, בגלל האהבת-ישראל הגדולה, וגם של ישוב הארץ ובניינה, ממילא ההבדל המעשי מתטשטש בעיקר כאשר אנו כבר שולטים פה.

גם הרב קוק זצ"ל שסבר ש"לא ברצוננו אנו יוצאים ממנה".. אלא סבר שכל ההתעוררות הזו הציונית, הנראית כ"אנושית", היא-היא עצמה יד ה' הפועלת גם דרך גאולה שבדרך-הטבע, והיא מעלה גם את כל  מסתרי ה"טבעיות", על אף היסורים הרוחניים והגשמיים שמתלווים למהלך כזה לעיתים. 

ומזה גם העין-הטובה, על כל מי שאיכפת לו לפעול לטובת האומה, גם אם לעיתים מעשיו הפרטיים מכאיבים מאד מבחינה יהדותית, ותפיסתו את "טובת האומה" לא מבוררת דיה; וגם ההבנה שהדבקות הזו בכלל, היא עצמה תחילה של תשובה.

ולפי מה ששמעתי, הרי שהנושאים הללו, של אופן הגאולה, נידונו גם בין הרב קוק ועימו הרב חרל"פ, זצ"ל, לבין הרבי הריי"צ זצ"ל, בביקורו בארץ, כאשר החזירו לו ביקור במלונו. 

ב. הרצי"ה זצ"ל, המשיך אותה דרך של אביו, אלא באופן שיש בו גם יותר הדרכה מעשית בהתאם לנסיבות של התחדשות המדינה ב"ה בזמננו.

בניגוד למה שציטטו כאן, לא הרצי"ה אמר ש"המדינה זה לא הממשלה".. הרצי"ה התייחס לנס העצום של חזרת ריבונותנו על ארצנו, גם אם עדיין לצערנו לא על כולה; ולכן גם התייחס בכבוד רב לממשלה, שהם נציגי העם לעצם השליטה הזו.  הוא לא היה "ילד".. יכול היה להתייחס כך, וגם לבקר.

הנה, לדוגמה, אמר שבן גוריון זכה להיות זה שמכריז על המדינה - ועם זה התבטא בחריפות לגביו באופן אישי (סיפר שב"ג שאל אותו מה זה אפירוקוס.. ואמר: נו, מה הייתי אומר לו? אתה?...  ועם זה, כששמע שהרב מיימון זצ"ל, שיכנע את ב"ג להתחתן כדת משה וישראל שמח מאד. מעבר לשמחה בכל אדם שזה כך. שהרי הוא מייצג כאן את שלטון ישראל, אז יותר ביזיון אם לא כך - ומשמח יותר כשתוקן)

היתה פעם, שהרצי"ה כתב, שהממשלה בשביל העם, ולא ההיפך - ואם הממשלה הולכת נגד העם, אני עם העם ולא הממשלה..  אבל ככלל, התייחס אליהם, ובוודאי לרה"מ, בכבוד מצד התפקיד הכללי.

ג. ממילא מובן לגמרי לשיטה זו, היחס של השמחה העצומה, הבלתי-מותנית בעצם זה שהקב"ה החזירנו לכאן, ונתן לנו את הריבונות פה, מה שהוא גם מצוה כלל-ישראלית עפ"י דברי הרמב"ן. שינוי מהותי רוחני.

זה שנעשים מכח השלטון לפעמים גם דברים לא-טובים, אינו מבטל את הדברים הטובים (כמו גם אצל כל יהודי פרטי); וגם אינו מבטל את עצם השמחה על החזרה של עם ישראל לארצו עם יישום בעלותו עליה.

[הרצי"ה היה אומר, שביחוד משרד המשפטים, שלא הולך לפי דין תורה, וכן משרד החינוך - כפי שכיוונו היה אז - יש בכך מבחינת "חילול השם". ועל זה הזכיר דברי הירושלמי שקידוש השם הוא המכריע כשמעורבים הדברים זה בזה. וקידוש השם של תיקון "עם ה' אלה ומארצו יצאו" - הוא גדול מאד]

ד. ולכן אפילו דבר נורא ומזעזע, כמו הגירוש מגוש קטיף, אינו מבטל את הערך של המדינה. הרי לא חזרנו חלילה לגלות. ומה שהרצי"ה אמר עם הרב חרל"פ על ערך המדינה, היה עוד לפני שהורחב בכלל שלטוננו בארץ במלחמת ששת הימים.

אז ממה נפשך: אם ממשלה ע"י מניפולציות, כמו שהיה בזמן שרון עושה דבר נורא כזה, היא תיפול ואנחנו נקום, עם כל עם ישראל.

ואם חלילה היא אכן "מייצגת" בלבול חמור בעם ישראל, אז מה הברירה? "לזרוק" את עם ישראל. "העבירם באומה אחרת"?!... חלילה וחס ושלום.

אנחנו לא נכהה כלום מהכאב על מצב נורא כזה, אבל נאמין שזה לא בא חלילה מ"רשעות מוחלטת" בעם, אלא בלבול חמור, "שכורת ולא מיין", נעבוד להסביר, לחנך, להשפיע. נפעל ככל יכולתנו  נגד דברים כאלה, בשכל וישוב הדעת, באופן שהכי יכול להועיל. ונשמח בטוב שעוד קיים - והוא רב מאד. ונשמח שאנחנו כאן, והויכוח הוא "בתוך המשפחה", גם אם בצורה מקוממת מאד, ולא עם מה שהלך ברדיפות בגלות, שאין לו כל השוואה בנוראותו למה שכאן.

וה' ישמח את כולנו בשובו לציון ברחמים.

של הרב יעקב שפירא? 

כי גם היוונים והמכבים המשיכו להלחם.

אבל סוף מערכה הייתה אז

וב67 שנים האלו היו כמה פעמים סופי מערכות.

(לא אומרת שזו לא טענה בכללי. אני בכלל לא חוגגת בלי קשר לתאריך. אבל זו לא טענה שאמורה לשנות לשאלת התאריך)

בס"ד

לא יודע

אם זה נקרא החזרת השלטון מה שיש לנו כיום בארץ.

 הרב צבי יהודה אמר הלל שלם עם ברכה ובנוסף אמר 

שהעניין הוא שיבת עמ"י לארצו ולא שלטון יהודי בארץ.

 עצם זה שאנו איננו יכולים ללכת איפה שבא לנו בלי נשק

לא כ"כ מראה שלטון יהודי... 

גם הלכתי וגם השקפתי.

וכך אני נוהג

על הדיון הזה (פראפרזה שכזאת).

לכן אסתפק במנהג שלי:

הלל שלם בסוף התפילה (מה שאומר שלא עם הציבור), ללא ברכה כמובן.

לא אומרת בכלל.

(ואם אני לא רוצה אבנים, אני לא אכתוב מעבר לזה)

או משהו כזה

כיון שנוהגת לפי אלו שלא אומרים.

אני רק מתאר לעצמי שאחרי מלחמת יום הכפורים כבר אי-אפשר היה לצפות שיוכנס עוד שינוי כלשהוא בטקסים, בין אם האזרחיים לגמרי ובין אם המשולבים בתוכן דתי. הסיבות ההיסטוריות הן רבות, אבל אני מניח שבראשן נמצא הגידול הממשי באוכלוסייה היהודית של ישראל, שאחרי 1973 למניינם כבר עשה את החברה למגוונת בסדר גודל שונה לגמרי ממה שהיה מוכר עד בערך 1967 - ודי דומה כבר למה שמוכר לנו כיום. ימי הגנוסיא הלאומיים שנקבעו בחוקים בין 1950 ל - 1960 איכשהוא תפשו כנוהג נרחב ציבורי (וגם זה כמובן רק אם אתה לא מתעקש לבקר בימים אלו באום-אל-פאחם או בני-ברק). התפתחויות (ומה שאולי ניתן נניח לכנות גם התפכחויות) במגזרים שונים של החברה אירעו בקצב כה גבוה שבזמן כמו 1974 כבר בוודאי אי-אפשר היה להכניס עוד שינויים כאלו ואחרים, ונותר רק לשמר את מה שנקבע אז כאילו בתוך צנצנת פורמלין. אני לא מצליח להבין איזה עניין פוליטי מכוון נסתר אתה מוצא בזה. נשמע לי רחוק.

הרבנים המובילים של הציונות הדתית לא יקבלו בשום אופן שינוי בנוסח תפילת אב הרחמים, כשם שלא יקבלו שינוי (שאולי יותר מתבקש) בנוסח הארמי של היקום פורקן ל"רישי כלה ורישי גלותא די בארעא דישראל [שלפני גלות "ראש הפרק" וסגירת ישיבת הגאונים בטבריה] ודי בבבל [בימי הסבוראים והגאונים]"... אתה מדבר על נוהגים זניחים בכמה מקומות שוליים. אני מדבר על החלטות שמאחריהן עומדת לפחות בתור מינימום מועצת הרבנות הראשית. וברור לגמרי שקביעת הלל ליום העצמאות (ואחר כך ליום ירושלים) נעשו סמוך ונראה להתרחשות. נוסח כגון התפילה לשלום המדינה או מי שבירך לחיילים הנם מהתקופה המוקדמת יחסית לשנות המדינה.

מכל מקום בתור דוגמא נגדית לאלו שהבאת, אני יכול להעיד ממקור ראשון על מצבם של נוסחים כאלו ואחרים ל"מי שבירך" לשבויים, נעדרים וכיוצא בזה, שראיתי במקומות שונים באיזו מהירות עלו וירדו, בהתאם לנסיבות פוליטיות וחדשותיות, ויכולני להעיד עד כמה במקרה זה הנזילות הפכה לזילות. אפילו אם תטען שלפחות בקרב הציונות הדתית הנוסח תפס באופן חלקי, הרי עדיין כשנעדרים הוכרזו חללים, פתאום ראית חזנים שמגמגמים ונתקעים עם הנוסח שהפך בן-לילה ללא-רלוונטי - והעיד כאלף עדים עד כמה הייתה זו משנה נבואית שאסרה בהלכה תפילת שווא במסכת ברכות. אז לתקופה מסויימת פתאום השם שכיכב (ולא זו הייתה הכוונה המקורית) היה יהונתן בן מלכה. ואז זה הוסיף להתפצל, בין כאלו שעוד מזכירים אותו ואולי נניח את גיא בן רינה, לבין כאלו שלא מזכירים שום שם, לבין כאלו שלוחשים איזו רשימה משלהם של שמות. ובוודאי דין הדבר הזה להתפוגג. לזה בדיוק אני מתכוון כשאני אומר שהגידול הממשי באוכלוסייה היהודית של ישראל מונע אחידות וקבלה של טקסים, כי איש אינו יכול להתיימר לדעה מקובלת על הכלל, שלא לדבר על הכלל הדתי המורחב כולל החוגים החרדיים.

עדיין לא ברור לי על איזו כוונה פוליטית נסתרת כיוונו דבריך.

שמכך נגזרים גם עוד דברים. כמו גבורת המלחמה והצלת נפשות וכו'.

[יש הסבר של הרצי"ה על זה בספר "לנתיבות ישראל". מאמר "לתוקף קדושת יום עצמאותנו". אתה יכול לעיין שם, אם תרצה]

כמו כן, נדפס ספר יפה שערך הרב נחום רקובר דומני, על "הלכות ומנהגי יום העצמאות". יש שם הרבה מאמרים תורניים-הלכתיים, עמוקים וארוכים, וגם מתייחסים לנושא.

המרא דאתרא:

בערב - הלל שלם בלי ברכה, לחוש לשיטתו של הרב גורן זצ"ל שאמר לומר גם בלילה. ומברכים שהחיינו.

ביום - הלל שלם בברכה.

[אמר הערב הרב ליאור שליט"א, בטקס החגיגי למרגלות מערת המכפלה, שמי שלא רואה את הנס ההשגחה האלוקית והנס הגדול בתקומת מדינת ישראל שלש שנים אחרי ההשפלה הנוראה של השואה, "הוא סומא בענין הזה"..]

http://www.yeshiva.org.il/midrash/2022

כי לא נראה לי.

כל אלו שנגעו  בבעיית הסמכות צודקים במאה אחוזים. שני ימי הלל נוספים בלוח השנה  הם תוספת של עוד שתי מצוות חדשות שלא היו קודם לכן. מצוות מדרבנן הן מצוות שמצריכות סמכות מחוקקת שאינה קיימת בימינו. כך אמר החזון איש כשתלמידיו שאלוהו אם אפשר לקבוע תענית ציבור קבועה מידי שנה בעקבות השואה. ולאחר בקשת הסליחה מהר"י קאפח זצ"ל גם קביעת טקסט השקול למגילת אסתר מצריך את אותה הסמכות ממש. כך משמעם של דברי חז"ל על כך שאסתר פנתה אליהם בבקשתה 'כתבוני לדורות'. נימוק זה תקף גם אם נאמר את ההלל ללא ברכה, שהרי ברכות אינן מעכבות את המצוות. ראיה הלכתית צלולה איננה ענין של השקפה. דיונים השקפתיים יש לערוך בנפרד, ואסור שהם ישפיעו על השיקולים ההלכתיים.

וכן נהגו בכל קהילות ישראל, לקבוע "פורים" לאותה קהילה מכח הציווי לקבוע יום הודאה לדורות.

והרב ליאור שליט"א אמר בליל יום העצמאות שלחלק מהשיטות זה דאורייתא לקבוע את ההודאה. כך שזו לא "מצוה חדשה", אלא החלה של מצוה עתיקה מאד.

ואכן, חילוקי הדעות בנושא ידועים.

בס"ד

החת"ס ערני לכך שהוא למעשה נוהג נגד הפר"ח שמתנגד לקביעת ימים טובים חדשים גם אם נעשה בהם נס. החת"ס חולק עליו בקשר לכך, אך הוא מזכיר אותו בגלל ההתנגדות שלו לחגיגות ל"ג בעומר. אז מי שפוסק כחת"ס וחוגג את יום העצמאות ואת יום ירושלים צריך לבטל את ל"ג בעומר...

אין בו שום טקסט שאומרים ושום מנהג מחייב. הדבר היחיד זה שלא אומרים תחנון.

במירון ישנה טקסיות מאד בולטת בהדלקת המדורות ע"י אדמו"רים מול עיניהם המייחלות של חסידיהם. כמדומני שהחת"ס מדבר על הדלקת נרות בציון הקבר. בכל מקרה די בקביעת היום כיום מיוחד משאר ימי העומר, כדי לעורר את סלידתו של החת"ס. יום זה לא נזכר בשום מקום בש"ס ומבחינתו אין לו מקור.

הוא לא יארצייט. יארצייט גם לא מוזכר בחז"ל, אך אינני יודע אם הוא שייך לסוגיה. זה דבר יותר אישי ולא נוגע לכלל. י"ט בכסלו של חב"ד נוגע לקהיליה שלמה וכאן ככל הנראה יחלקו הפר"ח והחת"ס אם אפשר לקבוע לדורות יום הודאה על נס. בכל מקרה הנושא שאנו דנים בו הוא 'הלל' שהוא מעשה מצוה לכל דבר וענין, זה כבר מעבר חגיגות בעלמא. ההעזה בקביעתו היא גדולה הרבה יותר.

בס"ד

תשובתו של החת"ס סובבת סביב  מעמדו של ל"ג בעומר כיום חג ועלייה לרגל למירון. החת"ס מביא את הפר"ח שמתנגד מכל וכל לקביעת ימים טובים חדשים. החת"ס מקבל את זה, אך מוציא מכלל זה ימים שנעשה בהם נס. כך הוא מנמק את מנהגו לחגוג את 'פורים' פרנקפורט ואת התנגדותו הנחרצת לל"ג בעומר. אז מי שהחת"ס בשבילו הוא בניין אב לחגיגת יום העצמאות ויום ירושלים צריך לבטל את ל"ג בעומר... 

בס"ד

תשובתו של החת"ס סובבת סביב  מעמדו של ל"ג בעומר כיום חג ועלייה לרגל למירון. החת"ס מביא את הפר"ח שמתנגד מכל וכל לקביעת ימים טובים חדשים. החת"ס מקבל את זה, אך מוציא מכלל זה ימים שנעשה בהם נס. כך הוא מנמק את מנהגו לחגוג את 'פורים' פרנקפורט ואת התנגדותו הנחרצת לל"ג בעומר. אז מי שהחת"ס בשבילו הוא בניין אב לחגיגת יום העצמאות ויום ירושלים צריך לבטל את ל"ג בעומר.. 

שיהיה.

סבא שלי נפטר לפני שבועיים, אז בדיוק יודעת לספר איך זה מרגיש "אחרי".

לפני שלוש שנים, הייתה תקופה שהוא רצה שאני אגיע להיות איתו כל שבוע, ואמרתי שכן, אבל המציאות, החיים, והעובדה שלא ממש רציתי - זה לא קרה.

האם אני מתחרטת על זה? שאלה מורכבת.

בסוף אני מסכימה שאי אפשר לעצור את החיים, ואי אפשר לתכנן את הדברים לפי מה שיכול לקרות.

(ספציפית אצלנו יש משהו שכמעט קרה, וכואב מאוד שהוא לא, אבל זה לא שיכולנו לדעת)

מה כן לעשות: לקבוע זמן קבוע להגיע, להקשיב לסיפורים שלו, ואם אתה רוצה שזה ישאר - אז לצלם.

לשאול אותו את כל מה שלא יהיה אפשר לשאול אחר כך

מה שכן מתחרטת על שלא עשיתי - אבל ספציפי יחסית לסיטואציה אצלנו - לנסות להגיע יותר מפעם בשבוע, לנסות להגיע אליו באמצע שבוע גם אם לא הייתי בבית בשבת, לנסות ללמוד ממנו דברים שהוא אוהב לעשות או שחשובים לו, בעיקר כי זה יהיה נורא משמעותי בשבילו

בשביל לא להרגיש את מה יכולתי לעשות..

אני יכולה לעשות עכשיו?

אז עושים.

מעולם לא היו לי סבים. אבל אם אשליך את השאהלה על מה שאני מכיר אני מדמויות אחרות שהן מודל בחיים שלי. אז הייתי קופץ על כל הזדמנות ליצור שיח או לבקר וגם ללמוד איתם ומהם

ביקשת תשובה מנסיון?

אז האמת שמנסיון של תקופה אצל סבא שלי כשסבתא נפטרה

אנוכי ובנדוד שלי היינו אצלו הרבה

היה לנו חדר קבוע חח מסודר כזה והתחלפנו עליו

היינו עושים אשכרה משמרות

ושתינו עד היום זוכרים את זה כתקופה משמעותית

היה בזה ערך מוסף כי סבא שלנו היה סוכרתי..

אז זה ממש היה משמרת.. וכאן אנסה לשתף קצט ממה שעברתי

אז קודם כל - הכי חשוב - אם אתה חושב "ללכת על כל הקופה"

i.e. לישון אצלו לילות שלא יהיה לבד אז זה מבורך.. רק תשים לב לדברים הבאים

חוויה אחת זה בסוף הגבולות גזרה.. תמצא לך את שגרת היום שלך

סתם למשל חצי מהתקופה הייתי בגינון.. אתה לא בא להתנחל אצלו בדירה (לא שזה רע חח)

וחשוב יותר תחשוב על הדינמיקה מה משותף על מה אתם יכולים לדבר איתו או _מה אתה יכול ללמוד ממנו_

וגם מה אתה יכול לעשות כדי שהאוירה תהיה יותר נעימה נגיד תיקנתי אצלו דברים ושאלתי אותו על זה שאלות

סבא שלנו היה מאנץ' אמיתי הוא שמח מאוד על זה זהיינו אצלו ובאמת שימחנו אותו

למדנו ממנו הרבה יותר בנדודשלי

דבר שני תחשוב שזה השנה האחרונה של סבא שלך..

אני לא מכיר את המקרה אבל תחשוב.. כי בסוף זה השנה האחרונה שלו

למשל סבא שלי עד קצט לפני היינו הולכים לדף יומי ביחד וזה היה מטורף גם אם לא תמיד התחברתי ל"להריץ דפים בלי להבין"

היה פה רובד נוסף וחשוב מאוד..

ופה גם אציין שתחשוב לא לכולם מתאים לשרוץ כל הזמן אצל סבא שלהם.. מבין?

מה המרחק ביניכם? אתה יכול להתנייד בטוב? כמה זמן אתה יכול לשרוד אצל סבא שלך לפני שאתה

completly out of your mind קח את זה בחשבון

תראה בשבילי זאת הייתה חוויה משמעותית מכמה בחינות

א - ימי שישי אצלו בבית כשהוא לא עבד היו מעניינים..

ב - סבא שלי הרגיש שהוא בעצם לוקח עלי אחריות.. שזה היה חשוב לו (נראה לי לפחות)

ג - הוא ממש עזר לי להתארגן על עבודה

ד - לקראת הסוף - אז כן אכתוב על זה פה

לגבי "חבל שלא הייתי איתו כל רגע מהחיים"

אז מצד אחד זה החיים שלך אבל כן הייתי מייחס למשפט הזה חשיבות

בעניין של כן לעשות מאמץ - בסוף _אתה תמיד קודם_ אבל אתה יכול גם לעזור לסבא שלך וללמוד מזה..

בהצלחה

יישר כח שאתה חושב על זה..

גם אם תהיה אצלו נגיד 2 לילות בשבוע הפגת בדידות ועשית טוב כנראה

אבל מי אמרך שזה השנה האחרונה?

לשתף בהתלבטויות רציניות שיש ולנסות לקבל עצות (אין חובה לפעול לפיהם, אבל כדאי להכיר, מן הסתם יש לו ניסיון חיים)

ניסיון להתראות כל שבוע/חודש, כתלות בזמן שיש.

לנסות לדאוג שיהיו שבתות יחד ולמצוא זמן להיות יחד בשבת.

אנחנו רצינו לעשות את זה ותכננו אבל כל פעם דחינו - ולצערינו הוא חטף שבץ ואיבד את היכולת לדבר.

אז סבא איתנו עדיין, אבל את הקול שלו כבר איבדנו.

תסתכל מהזווית שלו מה יעשה לו טוב

לא צריך לעצור את החיים כדי להיות נוכח באמת. לפעמים דווקא הדברים הקטנים נשארים הכי הרבה: ארוחה משותפת, שיחה בלי טלפון, תמונות, הקלטה של סיפורים מהעבר, ואפילו לשאול אותו שאלות שמעולם לא יצא לשאול. העיקר הוא ליצור זיכרונות שאתם באמת חולקים יחד, בלי להפוך כל מפגש ל"פרידה אחרונה".

צריך לבחור רק אחד, העדפה הכוונה אחד על פני האחר, כלומר כשיש לך רק אופציה אחת.

עם משפחה יש הרבה הזדמנויות,

עם חברים יש פחות.

לפחות ככה זה אצלי

משפחה שלמה בדרך כלל זה חיבור בין אנשים שההעדפות שלהם קיצוניות בהבדלים. למשל תינוק בן שנתיים ומתבגר בן 14.

כשזה משפחה, עדיף לפצל, בדרך כלל.

כשזה חברים - עדיף לבחור חברים עם העדפה דומה לאותו סוג של טיול.

אבל יציבות כלכלית לא נוצרת בהכרח מרכישת תואר או מקצוע והגשת קו"ח. השוק הרבה יותר רחב וגדול מזה.

אם למדת כלכלה אז זה בסיס לדעת את זה.

ומניות?

מוזמן להרחיב מעט אם תרצה..

בכל אופן, אכן מבאס, אני הצגתי את הרף המינימלי בעייני..

מהצד של ההכנסות

כן יש שוק עבודה שיכול להיות קשוח וAI שמשנה דברים והרבה אנשים על משרות

אבל עדיין רוב העובדים בינוניים ומטה

אם רוצים להצליח יותר

צריך להיות עובד טוב יותר שתורם יותר למערכת

ראש גדול

רצון ללמוד ולהתפתח

לתת ולקבל מעבר

למצוא עבודה שאוהבים ורוצים להשקיע

יש משרות שצמאות לעובדים טובים

ככה אפשר לא רק להגיע למשכורת ממוצעת אלא יותר

מהצד של ההוצאות

רוב האנשים צורכים את מה שהם חושבים שהם צריכים

ואולי הם באמת צריכים

אבל התנהלות נכונה מתחילה בצריכה בהתאם להכנסה

לצרוך פחות מההכנסה

ואז נשאר כסף לחסוך ולהשקיע

בגילאים צעירים זה קשה יותר

כי אז ההכנסה יכולה להיות נמוכה יחסית

אבל אם מבינים את הקונספט שלא מוציאים מה שאין

אפשר להתנהל נכון גם בהכנסה נמוכה

ואז כשההכנסה גדלה אפשר לחסוך יותר

שינה קצת. נשאר רק ההקשר ההיסטורי של היום, ומופנית כלפינו הדתיים פחות ביקורת על החגיגות ביום הזה.

עדיין מופנות ולכן זה שינה קצת. אבל גם קצת הוא חשוב

נכון, גם שינוי קטן בטון או בהקשר יכול להיות משמעותי, במיוחד כשמדובר בנושא רגיש עם מטען היסטורי וחברתי.

פוליטית יותר מאשר עניינית?

אתן לך דוגמא -

אתמול ראיתי ברשת חברתית מסוימת שאנשים רבים מתחו ביקורת על כך שהיו חגיגות ביום הטבח. בעיקר שחגגו במתחם הנובה אבל לא רק (דווקא לגבי מתחם הנובה זו ביקורת שאני יכול לקבל). אחד השווה את זה לחגיגות ביום השואה.

כתבתי לו שלידיעתו התאריך הוא ה3.10

(הרי הוא לא באמת מציין את שמחת תורה תשפ"ד אלא את ה7.10. אבל אם אפשר למתוח ביקורת כלפי דתיים למה לא?)

ולא כתגובה לפסטיבל חטופים כזה או אחר

לכם גם התייחסתי דווקא אליו. אבל הפוסט שם אכן עסק באירוע שהתקיים בנובה

במחילה, אלה אנשים טיפשים שזזים לפי החליל של דף המסרים שהם לא מודעים לכך שהם מקריאים אותו.

אנחנו רוקדים בשמחת תורה ושמחים בפורים ושמחים בסוכות ומדליקים בחנוכה (אגב, האם הפסטיבל בחנוכה זה בסדר למרות שבתאריכים האלה היתה השואה?) אפילו שהשואה באירופה הייתה 5 שנים וכל אחד מהחגים בלוח השנה קרה בה. החג מבטא משהו נצחי, והטבח - כל טבח או אסון - הוא זמני ונקודתי ביחס לנצח. ולכן לא מבטלים את הנצח מפני הזמני, אך מזכירים את הזמני גם בתוך הנצח. אצלנו הקפה שישית הפכה להקפת זיכרון, ספציפית (גם לצערנו יש לנו נופל מהקהילה שההקפה לזכרו).

לכן תיקנו לומר יזכור ואל מלא רחמים; לכן תיקנו אב הרחמים.

שלא מתאים לצורה בה הורגלנו לחגוג אותו...

עשו הקפה אחת המוקדשת להודיה והקפה עם תפילה להצלחת חיילינו וביזכור בשמחת תורה מוסיפים כקהילה משהו לזכר ההרוגים בטבח

ששרים בה רק שירים רגועים/עצובים ולפניה אומרים כמה מילים על זה שהשמחה מהולה בעצב, בזיכרון וכו'

מעניין לראות שהשאלה הזאת עדיין חיה גם שלוש שנים אחרי. נראה שאין תשובה אחידה: יש קהילות שמשלבות זיכרון בתוך ההקפות, ויש כאלה שבוחרות להמשיך כמעט כרגיל. דווקא המגוון הזה מעניין לראות מה באמת נשאר כמנהג קבוע לאורך זמן.

ארוך מדי

שלושתם