אני חושבת שגיליתי את המקור למצבי הרוח האלה. זה חסך ילדות משולב בשכרות מוחית ובמחיקת האני העצמי שלי. 

זה הזמן להוציא ממני סודות

ודברים... דבריים

XD

בכל מקרה

אני רוצה לשבת ולכתוב. ואני לא מצליחה. אני לא מצליחה לכתוב, מבינים? מה נשאר לי?

ואנשים זה כזה דבר משעשע ומוזר ומעניין

אני רוצה להכיר אנשים חדשים אבל מפחדת

כן, עוד דבר שגיליתי. המקור להכל להכל זה פחד. להכל

ועכשיו אני רוצה להיות בבית וללבוש בגדים נוחים ולשיר. לשיר המון

ושאף פעם לא יכבו את המזגן בחדר. קיץ עכשיו, וחם נורא

ואנשים. תשתו. בבקשה תשתו. זה כל כך בריא שאתם לא מאמינים. אבל אחרי האזהרות של שירה- תזהרו לא לשתות יותר מדי. ליטר וחצי בבת אחת. זה עושה דברים לא נעימים. הרעלת מים וכאלה

והיום שוב פעם היה לי לחץ דם נמוך. ואני מפתחת דלקת אוזניים. יופי ריעות, בדיוק לפני הבת מצווה. ממש חוכמה

ואתמול קראתי את הרשימה הכי יפה בעולם

שכתבה הילדונת הכי מדהימה שיש

ואני במצב צבירה צובר. אני אוספת ואוספת

והיום הייתי בספריה. לקחתי שוב את שמחה גדולה בשמים, כי אני מתגעגעת לאמונה אלון, ואת להציל את פיית כי אני צריכה כבר לקרוא יותר ספרים של דייוויד באלדאצ'י ואת לילות ברודנטה ועוד שניה אני מסיימת את כל הספרים של ניקולאס. נשארו לי שלושה או ארבעה. ואת לא מפסיקים אהבה באמצע אחרי שכל האנשים שאני מכירה וקראו אותו המליצו לי עליו בחום.

אבל יש לי רשימה ענקית של ספרים שאני צריכה לקרוא וכל הזמן מתווספים עוד ספרים. ושלא נדבר על סרטים

מותר לספר על הסרט האחרון שראיתי? יופי. תבקשו אישור לפני שאתם רואים אותו כי הוא לא מתאים לכולם

קוראים לו המספר 23. זה על לוכד כלבים בן שלושים וחמש בערך, שביום ההולדת שלו מקבל מאשתו ספר, המספר 23. הספר מספר על ילד, אחר כך נער, היום כבר איש, שנהיה בלש. והוא חוקר מקרה של אשה שהתאבדה, כי, לטענתה, המספר 23 רדף אותה, אחרי שאבא שלה התאבד במטרה לשמור עליה מהמספר. המספר פשוט נמצא בכל מקום, בכל דבר. היא קוראת אותו בשלטים וגם סתם ככה, וכל התאריכים והמספרים והשמות והצבעים, כולם מגיעים למספר עשרים ושלוש. אחרי שהיא מתה, הקללה הזו של המספר עוברת לבלש. וגם הוא, כמוה, מתחיל לראות את המספר בכל מקום. כשמטרים אותו, החברה שלו עוזבת אותו. ואז הוא רוצח אותה, באשמת המספר כמובן. ואז, בסוף פרק 22 הוא מתאבד. פרק עשרים ושלוש, האחרון, חסר. 

וולטר, האדם שעליו מדבר הסרט, מתחיל גם הוא למצוא את המספר בכל מקום, עוד בתחילת הספר. והוא חולם שהוא רוצח את אשתו. המספר נמצא בכל מקום, רודף אותו. והוא מתחיל לחפש את הסופר, כי הוא מרגיש שהספר נכתב עליו. גם לו הייתה שכנה אלמנה שהיה לה כלב בילדותו. גם אבא שלו התאבד. ועוד כל מיני דברים שכאלה. ואז, בעזרת אשתו, הוא מבין. הוא הסופר. הוא כתב את הספר. איך זה קרה? כשהיה צעיר יותר, המספר רדף אותו. הוא רצח את החברה שלו, כחלק מהשיגעון הזה. ואז הוא ניסה להתאבד. ולא הלך לא. הוא איבד את כל הזיכרון ואושפז במחלקה פסיכיאטרית, עד ששוקם. אבל לפני כן, הוא כתב את הסיפור שלו, בשינויים רבים כמובן. כשהיה בשיקום, הרופא שלו מצא את הספר ופרסם אותו בשם בדוי. וולטר לא זכר כלום כשיצא מבית החולים, ואז פגש את אשתו. וזהו, בעצם.

ועכשיו לשחקנים. ג'ים קארי בתפקיד ראשי, כמובן. הוא תמיד מקבל תפקידים שחלק מהם זה לשחק אדם רגיל וחלק לשחק את אותו אדם, אבל בצורה משוגעת כלשהי. ראו ערך המסכה וברוס הגדול מכולם. שחקן נוסף, אבל בתפקיד קטן הרבה יותר, זהו לוגן לרמן, שבזכותו הגעתי לסרט הזה כי אני במרתון לוגן לרמן. 

וואו. כתבתי הרבה. אבל לא הגעתי לחלק הכי מרתק בסרט.

סיימתי לראות אותו אתמול בשעה 23:57. עשרים ושלוש. חמש ועוד שבע זה שתים עשרה. ועוד חמש אותיות בשם שלי. שבע עשרה. ועוד שש בשם משפחה. עשרים ושלוש.

אני גרה בבנין מספר שתיים דירה עשרים ואחת. עשרים ושלוש.

שיחקתי עם הגימטריה של השם שלי טיפונת, ושוב. עשרים ושלוש.

עשרים. ושלוש. בכל. פינה.

מזל שאני לא יכולה להרוג אף אחד.

ומה עוד היה לי לאחרונה

מממ

יש לי שגרת לימודים, תאמינו או לא. שנים עשר שיעורים בשבוע, כולל הגשת עבודות ומבחנים. והתחייבות להגיע לכל השיעורים הראשונים. בינתיים הולך לי די טוב

והיה יום העצמאות נוראי, חוץ מהקטע עם הגשר. והיתה בעולם קטן כתבה ודיברו עליו, למי שמעוניין. 

אמרתי כבר שאנשים זה דבר מעניין?

וחבל, כל כך חבל

מדהים. מילה משונה. קונוטציות. כנל

אני שונאת את הקיץ. שונאת שונאת שונאת

וזה פשוט מגניב לשבת כאן, ולראות אותה, ולדעת שזו היא, ולא לומר מילה. מרחמים

סיימתי את העבודה בהסטוריה, ואני חושבת שאני הכי מקורית. כתבתי יומן מנקודת מבט של שכיר ערבי. כולן עשו של בנות יהודיות

אווקי. כשאטוס לחול. אנגליה, צרפת, איטליה, שוויץ, שוודיה וגרמניה. זה אירופה. אסיה. הודו, יפן (זה באסיה?) ונפאל וסביבותיה. כל אלו.

זמרות של פעם, זה הסגנון שאני הכי אוהבת, אני חושבת. נורית גלרון, יהודית רביץ, גלי עטרי. כאלה

אבל גם המון שירים אחרים

וידע. אני צריכה לצבור המון ידע. שרשורי הידעת ממש עוזרים לי, תודה

ולדעת, ולהכיר, ומממ, ולשמוח על זה. אני ככל הנראה יצור מרושע

בא לי בלונים. המון בלונים גדולים. צבעוניים. 

ויומולדת. טוב שנזכרתי |גונח|

וזהו

מעניין אם זה עובד

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.